זֶפֶּתין מאת גיל דניאל

"ניסוי מספר 118." טרי אמר. "אורניום."

מתוך החלונות הגדולים והמבריקים נכנס אור זריחה מדברי. החול קיבל גוון כתום עז, כמו של השמש שעלתה עליו, והשמיים היו כהים, כמעט סגולים. ג'ולי כבר הייתה ערה, יושבת ליד שולחן קפה קטן ולבן, שותה תה. "ג'ולי?" סיאלו שאל בקול רדום. "מה השעה, ג'ולי?"
"עוד מוקדם." חוסר-האונים שלו הצחיק והקסים אותה. "תחזור לישון."
"איזה בית מוזר זה…" הוא אמר. "אני חוזר לישון."
היא שתתה עוד מהתה האדום שלה והביטה בשמש הכתומה שעלתה לאט לאט.

בחלומו, סיאלו התהלך בשדה פתוח, הביט מעלה וחיפש את הציפור. "זפתין!" הוא קרא בשם, והרגיש שעטפה את השם חמימות מוכרת. "זפתין!" הוא קרא שוב, מסתכל על השמיים החמים, מסתנוור מהשמש.
הציפור לא הופיעה.

"את לא מאמינה מה חלמתי הלילה." הוא אמר בציניות, מתיישב על הספה לידה.
"זפתין?" היא ידעה. "מה חדש?"
סיאלו גיחך. "את בטח חושבת שאני משוגע."
"כן." היא חייכה.
"וזה בסדר מבחינתך?"
"זה בסדר."
השעה הייתה שעת אחר-צהריים. הרוח נשבה במדבר שבחוץ, וסיאלו מצא את עצמו עומד מול החלונות, מסתכל אל האופק. לא הייתה זו הפעם הראשונה שהוא חולם על זפתין, גם לא השנייה. אחת לכמה בקרים הוא היה מתעורר עם זיכרון מעומעם של הציפור. הוא לא זכר איך היא נראתה, רק שחשב שהיא עצומה ויפה. הוא זכר שהרגיש בחלומותיו שיש בה משהו… אחר. שהוא לא הכיר. הוא הרגיש שהיא אמיתית – לא חלק מהחלום שהוא בדה בלבו, אלא אורחת שבאה לבקר אותו בשנתו. היא הייתה זרה, אך מוכרת. הוא חזר לשבת על הספה ליד ג'ולי.
"אז מה את מספרת?" הוא שאל.
"מה אני מספרת?" היא חזרה אחריו. "המדבר הזה בסדר דווקא."
"אמרתי לך שיהיה לנו נעים כאן." הוא שיבח את עצמו.
"כן. אני מודה ששקט כאן."
"אבל?" הוא הרגיש הסתייגות.
"עוד לא החלטתי אם אני אוהבת את השקט הזה."

הם נכנסו לבית החדש בבוקר הקודם. כיפה זכוכיתית באמצע מדבר, מאחוריהם הר סלעי בגוון חול כהה, ובמרחק, באופק, הכפר. סיאלו רצה לעזוב את הכפר כבר כמה שנים, אבל הוא לא היה אמיץ מספיק לקבל את ההחלטה, עד שג'ולי הגיעה. מאז ההחלטה נראתה קלה, טבעית יותר. ג'ולי חשבה אחרת, והיא אמרה לו את זה פעם, כשהם ישבו בכפר בצלו של עץ חרוך שבעבר הרחוק הרעיף משמשים על היושבים תחתיו.
"זפתין."
"מה?" הוא הזדעף. "מה זפתין?"
"זה קשור לזפתין." היא אמרה. "המעבר הפתאומי הזה."
"זה לא נכון." הוא התגונן. "כבר דיברנו על זה."
"אל תתעצבן."
"אני לא מתעצבן, ג'ולי!"
"באמת?"
"אולי התעצבנתי." הוא נעשה שקט. "מתנצל." הקול שלו נהייה חמים, קרוב. "אני רוצה לצאת מהכפר כבר הרבה שנים. כשאת הגעת…"
"גם הציפור הגיעה."
"כן, שתיכן הגעתן." הוא אמר. "זה נשמע מטומטם."
"זה לא נשמע מטומטם, אבל…"
הוא קטע אותה. "אבל החיים שלי השתנו מאז."
היא שתקה, מתבוננת בעיניים הזורחות שלו, המתרגשות. "טוב, סי, סליחה. לא התכוונתי להרוס את הערב."
"להרוס? אל תדברי שטויות." הוא הקדיש פרצוף לחוסר החשיבות של העניין. "אנחנו במקום הכי יפה בכפר."

הוא התעורר בדירה החדשה. החושך הלילי הואר באור ירח נעים, והוא ידע שבכפר אין לילה יפה כל כך. הוא פתח את דלת המרפסת ויצא לאוויר הפתוח והקריר. הפעם הציפור ממש דיברה אליו. "זפתין!" הוא שוב קרא לה בשדה הפתוח. היא ענתה לו, מילים שהוא לא הבין בשפה שהוא לא הכיר, אבל הוא איכשהו ידע מה היא אומרת. עתה הוא לא זכר. הוא רק זכר שהיה משהו תמים בקול שלה.
הוא חזר פנימה, התיישב על הספה ופתח ספר שישב על השולחן לידו. זה היה ספר אמנות. ג'ולי אהבה לצייר ואהבה ציורים. הוא הסתכל בציורים העצובים של האמן הקדום עד שנרדם עם הספר בחיקו.

ג'ולי הייתה בבית הישן שלה בכפר וחיפשה את ההורים שלה. זה היה ביום שאחרי האסון. היא הרגישה שהיא הייתה אמורה להיות ילדה, זה היה לפני שנים. אבל היא הייתה מבוגרת בתוך העבר שלה, מסתובבת לבד בבית כמו באותו יום, לא מבינה לאן הם נעלמו. הדלת נפתחה. רק אבא שלה נכנס.
כשהקיצה בבוקר, ג'ולי מצאה את סיאלו ישן על הספה, מחובק עם ספר אמנות. היא הביאה את השמיכה מהמיטה וכיסתה אותו. השמש בחוץ נראתה יוקדת, אך בתוך הבית האוויר היה צונן. הבית היה קר.

"ניסוי מספר 119." טרי דיבר אל מכשיר ההקלטה. "אמריציום." הוא היה מכוסה בחליפת מגן כבדה בצבע תכלת, ויד ימין שלו הציגה למצלמה, בעזרת מלקחיים, את חתיכת האבן הזעירה, לבנה כסופה. "אספתי אותו מאחד העצים מחוץ לכפר. נדמה לי שפעם אלה היו עצי אפרסק, או נקטרינה, מי זוכר." הוא סובב את המצלמה אל קריסטל צבעוני, חלק ומבריק, מסותת בצורות גאומטריות מושלמות. "ביסמוּט."
הוא קירב את האבן הקטנה לקריסטל. כשהאבן נגעה בקריסטל, היא החלה להיאכל על ידי אש צבעונית דקה, עולה מנקודת המפגש עם הקריסטל ולאט לאט אוכלת את כל האבן. כעבור כמה שניות האבן התמוססה ולא נותר ממנה זכר. טרי הסתכל על הספרות האדומות שבקעו מתוך השולחן. "עלייה של שלושה גרמים במשקל הביסמוט." הוא כיבה את ההקלטה, נאנח. "כרגיל."

סיאלו עמד במדבר, מתחת למה שנראה כמו עץ דקיק ומיובש. הוא פיצח ממנו כמה ענפים והכניס אותם לסל שלו. "ענפים…" הוא צחק על עצמו. "כמו במסעדה." במשך הרבה שנים היה לו חלום לחיות בטבע, לגדל פירות וירקות. "עשבי תיבול!" הוא לחש לעצמו בגעגוע. עברו יותר מדי שנים מאז שלאוכל היה טעם וריח. נענע, קנאביס, פטרוזיליה. הוא זכר שהוא אהב אורגנו, אבל לא זכר מה הטעם. הוא הרגיש זקן, יותר ממה שבאמת היה.
זה הכי קרוב שנגיע, הוא ידע, וזה בסדר. גן עדן פרטי בסוף ימי האנושות.

"ג'ולי!" הוא צעק לה בדרכו חזרה. "תחממי את המסננת!"
"בסדר!" היא צעקה חזרה, והדליקה את המכשיר, שהיה בצורת טבעת עגולה, עם שקית חזקה מתחתיה. המסננת הייתה הופכת חומרים אורגניים לאכילים; נפטרת מהרעלים ומוסיפה ערכים תזונתיים בתהליך כימי כלשהו. אף אחד לא ידע ולא שאל – זה היה שריד מהתקופה שלפני האסון, תקופה של שגשוג טכנולוגי. תקופה בה אבא המציא במעבדה שלו המון שטויות, היא נזכרה במרירות מסוימת, כולל המסננת הזאת, שהפכה להיות הדרך היחידה של אנשי הכפר לאכול.
סיאלו נכנס לבית והניח את הסל על השיש. "מצאתי לך כמה מהעלים של התה." הוא שלף זר קטן וחיוור מתוך הסל, העביר אותו במסננת והושיט לה אותו ברומנטיות מעושה.
"תודה." היא חייכה. "לשים אותם באגרטל?"
רגעים כאלה החזירו אותו לעבר, כשרק הכירו. "את יודעת שמשמש זה פרי רומנטי?" הוא כבר אמר את זה פעם למישהי וידע שזה לא משפט מוצלח.
"למה רומנטי?" היא הסתכלה עליו בחלחלה.
"סתם, זאת בדיחה ישנה. הוא מתחלק לשניים."
"כמה זמן לא אכלתי משמש." היא אמרה. "אתה זוכר מה הטעם?"
הוא ניסה להיזכר. הטעם של משמש היה חמוץ, או אולי מתוק. כמה קשה לזכור טעם, הוא חשב לעצמו.
"נו?" ג'ולי שאלה אותו. "אתה זוכר?"

סיאלו עמד בפסגה של הר מושלג. מעל התהום העצומה שמולו ריחפה הציפור.
"זפתין." הוא אמר בחרדת קודש והסתכל בעיניה. היא לא השמיעה צליל. הוא הסתכל על הקרקע וראה בשלג ענף קטן. "זה מה שאת רוצה?" הוא שאל, מרים את הענף. הציפור הביטה בו, בוחנת. "לאכול?"
הציפור הגביהה את מעופה וחגה במעגלים ססגוניים מעליו. "לא, את לא נראית רעבה." הוא שמט את הענף מידו.
ג'ולי שמעה אותו ממלמל בשנתו, יודעת על מה הוא חולם. היא לא האמינה בציפור הזאת. לדעתה, זפתין הייתה בסך הכל ייצוג של תקווה כמוסה של סיאלו – להינצל.

"מה את מציירת?" הוא קם בבוקר ומצא אותה יושבת במרפסת, בלוק ציור קטן מונח על רגליה, והיא מורחת אותו בפחם מגושם.
"מה אתה חושב?" ג'ולי הראתה לו ציור שחור, של מדבר רחב ידיים, ובמרכזו נח ענף בודד. "זה סוג של מבוסס על חלום שחלמתי לפני כמה ימים."
"באמת?" הוא התפלא. "גם אני חלמתי על ענף הלילה." הם שתקו לרגע, מסתכלים זה בזו. "אנחנו כנראה אוכלים יותר מדי ענפים." הוא חייך. "זה ציור יפה."

"אני הולכת לבקר בכפר." היא פסקה בפני סיאלו בזמן שהוא קרא ספר בסלון.
"תגידי שלום לאבא שלך?" הוא ניסה.
"סיאלו." היא נעצה בו את עיניה.
"טוב." הוא נסוג. "תהני בכפר!"
היא יצאה מהבית ועלתה על אופנוע סולארי לבן, עוד שריד מתקופה של טכנולוגיה נעלה. כשהניחה יד על הדוושה, נדלק מסך כחול בלוח הבקרה שלו. "צהריים טובים, ג'ולי." בקע קול נשי מתוך הרמקול שבאופנוע.
"הארלי." ג'ולי גיחכה. "לא שמעתי אותך כבר כמה זמן."
"מה שלומך, ג'ולי?" הארלי שאלה. ג'ולי התניעה את האופנוע ורכבה לעבר הכפר.
"אני קצת מעורערת, הארלי. מה את מספרת?"
"אני בסך הכל אופנוע. חוץ מלנסוע, אין לי שאיפות בחיים." הארלי אמרה ברובוטיות.
"את עושה לי מצפון?" ג'ולי צחקה. "לאן את רוצה לנסוע בשעה כזאת?"
"רחוק, מחוץ לאיזור הזה. אף פעם לא נסעתי מעבר למדבר."
"אני לא נוסעת היום למדבר, אבל אם את רוצה, אני נוסעת לכפר."
"אין לי ברירה, נכון?"
"הארלי, את קצת רגישה היום."
"אני מתנצלת. פשוט לא נסעתי כבר הרבה זמן."
ג'ולי השתתקה. היא צודקת, היא ידעה, לא נסעתי לשום מקום כבר כמה שבועות. "לא, הארלי, אני מתנצלת."
"את לא צריכה להתנצל בפני האופנוע שלך, ג'ולי."
"הארלי, תעצרי רגע." ג'ולי אמרה. היא נעצרה במרחק כמה מאות מטרים מהכפר, באיזור של אדמה יבשה. היא ירדה מהאופנוע. "מה קרה?" הארלי שאלה. ג'ולי הרימה מהקרקע אבן בגודל כף ידה, קריסטל בכל צבעי הקשת, מעוצב בזויות מושלמות. "הארלי, זה ביסמוט?" היא הניחה את האבן מול המסך הכחול.
"חיובי." הארלי אמרה. "הוא הגיע רחוק."
"רחוק מאוד." ג'ולי עזבה את הקריסטל והוא נפל על הקרקע, משמיעה קול של עצמות יבשות הנוקשות זו בזו. היא הסתכלה סביבה. כל הקרקע סביבה הייתה מלאה בקריסטלים.

הכפר לא השתנה, ג'ולי הבחינה. מאובק ומיובש, מה שהיה פעם מושבת מחקר בעיצוב עתידני, נראה עתה כמו עצמות ענק של נפילים שהילכו שם לפני זמן רב. או אולי הוא נראה ככה רק בעיניה.
"לאן את רוצה ללכת?" הארלי שאלה, משייטת ברוגע בין הרחובות השקטים.
"לא יודעת, רק תמשיכי לנסוע קצת בכפר." השקט של הכפר לפעמים נשמע כמו דממת מוות, אבל ביום זה השקט הרגיש ביתי. רק הקריסטלים עכרו את השלווה, בצבעיהם הבוהקים, מספחים אליהם כל פיסת חיים מכל הסובב אותם. עכשיו היו רבים יותר מבעבר, על כל חלון ובפתח כל דלת.

"איך היה בכפר?"
"אתה יודע." היא אמרה. "זה הכפר."
"אבא שלך?" סיאלו שוב ניסה.
"למה אתה כל הזמן מציק לי על אבא שלי?"
"זה נראה לי חשוב." הוא זרק בפשטות. "חבל שזה ישאר ככה. אין לנו הרבה זמן. היית רוצה שהכל יסתיים ככה, במצב הזה?"
"זה לא ישנה לאף אחד כבר." לא הייתה לה סבלנות. "או שגם אתה מאמין שיש תרופה."
"תרופה?" סיאלו חזר אחריה. "אני לא מאמין. הוא מאמין. מה זה משנה?"
היא שתקה. "זה משנה."

סיאלו עמד בלב הסערה, הגשם נספג בבגדיו. הקור היה כואב. "זפתין!" הוא צעק לה, והיא הביטה בו במבט מעמיק, קרחוני. הוא הסתכל מתחת לרגליו. הענף. אותו אחד שהופיע בחלום הקודם, ובציור של ג'ולי. סיאלו הרים את הענף בידו ובחן אותו: ספוג מים, קל משקל, סתמי. "מה זה הענף הזה?" הוא היה צריך להרים את הקול כדי לשמוע את עצמו. זפתין לא השיבה. אולי זה יעשה משהו, הוא חשב לעצמו ושבר את הענף בשתי ידיו. הציפור עפה והתרחקה ממנו עד שנעלמה משדה ראייתו, והוא נותר עומד בגשם זמן רב.

ג'ולי התעוררה באמצע הלילה ומצאה את סיאלו יושב במטבח, שותה תה.
"חלום רע?" הוא שאל אותה, והיא התיישבה לידו, שותקת. היא נראתה מוטרדת. "ג'ול?" היא הסתכלה עליו, אחר כך הסיטה את מבטה אל הנוף המדברי שבחוץ. "ג'ולי." הוא קרב אליה את פניו. "תדברי אליי. בבקשה."
היה משהו כואב בקול שלה. "יש לי חלומות נוראיים מאז שהגענו לכאן." היא אמרה.
"על מה את חולמת?"
"על העבר. הפיצוץ. אמא שלי. המגפה. הכל."
שניהם שתקו. "אני רוצה שנעזוב." היא אמרה. סיאלו הסתכל עליה. היא נראתה לו מבועתת, עצובה. "בואי נחזור לישון, בסדר?" הוא אמר. "אם את לא יכולה להיות כאן, אנחנו נעזוב." הוא חיבק אותה והם חזרו למיטה, אבל היא לא ישנה, רק ישבה ערה במיטה וחשבה על החלום שלה, על הפעם הראשונה שיצאה מהכפר אחרי הפיצוץ. במקום בו היו פעם היערות הגדולים שהקיפו את היער, העצים נותרו נמוכים וחסרי עלים או פירות, והאדמה נראתה כמו עפר.
לפתע קטע את הדמיון שלה צלצול טלפון. המכשיר איבד מערכו וכמעט לא היה בשימוש כבר. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא צלצל בדירה החדשה. ג'ולי קמה אל הטלפון והסתכלה במסך שלו. בתוכו הופיע מלבן בצבע תכלת שהיה כתוב בו: 'הארלי.' היא לחצה על כפתור והרמקול נדלק.
"אני רוצה שניסע יחד אל השקיעה." קולה האופנועי של הארלי נשמע בטלפון. "זפתין."
ג'ולי נרתעה. "הארלי, מה קרה?"
"זפתין." היא אמרה, כמעט ממלמלת. "איפה את?"
"הארלי!"
לא הייתה תשובה. ג'ולי סגרה את הטלפון ומיהרה החוצה. הארלי לא הייתה בשום מקום.

סיאלו תמיד חשב שהאופנועית הזאת הייתה משוגעת, ועתה היה בטוח בכך, אך לא העז לפצות פיו. "אני לא מבין לאן היא הלכה." הוא מלמל לעצמו, מקיף את הבית בפעם השלישית ומסתכל למרחקים, לא רואה זכר להארלי. הוא ידע שגם אם משהו נשרף לה במגעים, זה לא מסביר למה היא דיברה אל זפתין. מדבריה של ג'ולי היה נשמע כאילו היא ממש חלמה עליה. והיה גם הציור של ג'ולי. הענף… היה אותו ענף, הוא ידע בוודאות.

"אתה חושב שהיא נסעה לכפר?"
"או שהיא נסעה לכפר, או שהיא נסעה בכיוון השני, ואז יהיה יותר קשה למצוא אותה. אולי היא תיצור איתנו קשר."
ג'ולי הרגישה ריקה. ההיעלמות של הארלי הותירה בה חלל ריק, תחושה של חוסר תכלית. "תבוא איתי לחפש אותה בכפר?"
סיאלו הביט בה. היא עדיין נראתה לו עוצמתית, אבל עכשיו היה בה משהו שבור, שהוא מעולם לא נחשף אליו. בין אם מדובר בבית הזה, בזפתין או בהארלי, או בכולם יחדיו, אנחנו צריכים לצאת מכאן, הוא החליט, מחר בבוקר.

ניסוי מספר 120 אף הוא נכשל. טרי כיבה את המצלמה ונשען אחורה על הכסא, מסתכל על התקרה ומנסה לחשוב על החומר הבא. הוא הרגיש ש-120 זה מספר גדול, סמלי ומבשר רעות. אולי באמת אין חומר שהביסמוט לא אוכל. אבל לא הייתה לו סיבה הגיונית לעצור. הביסמוט יכלה את מה שנותר מהאנושות, ואחר כך את העולם כולו בין כה וכה, ובמחשבה הזאת היה משהו מעודד. הכישלון הוא ברירת המחדל.
הביסמוט הראשון התגלה בסמוך לכפר קטן, בתוך מכתש. היו שסברו שהוא נפל מהשמיים. היחיד שהתרגש מהאבן הזאת היה טרי, חוקר צעיר שצורתו של הקריסטל המוזר קסמה לו. רק כשטרי גילה את הכוח של הביסמוט להשמיד, אז הוחלט להרחיב את הכפר למושבת מחקר, במקום בו ביסמוטים החלו להופיע משום מקום.
טרי נזכר בלובשי חליפות ובקצינים, אנשי כוח ופוליטיקה שהסתכלו על האבן אוכלת כל מה שבדרכה ותהו האם היא יכולה להיות קטלנית כך גם כלפי בני אדם. התשובה הייתה כן. הפיצוץ יצא מתוך הקריסטלים, ואחריו כל דבר היה נגוע בביסמוט. בתוך העצים, בתוך הדם. חלק מהדברים המשיכו להתקיים כמה שנים לאחר המגע, כמו עצים או אנשים מסוימים. מאי, אשתו של טרי, מתה מיד.
בכל מקרה להשמיד את הביסמוט לא יחזיר אותה אליו, הוא ידע, וגם לא את ג'ולי.

"זפתין!" סיאלו קרא בייאוש, הולך במדבר יבש וחם, מזיע בכל גופו. "מה קורה פה? יצרת קשר עם ג'ולי, ועם האופנוע! אני מרגיש את זה." הוא ראה אותה במרחק, כתם לא ברור באופק. "למה?" הוא המשיך לצעוד בחום, כל צעד כבד ולא מקדם אותו לשום מקום, עד שרגלו נתקלה בדבר מה והעיפה אותו קדימה. הוא הסתכל למטה. הענף.
"מה הסיפור של כל זה?" הוא צעק. "למה אני?" הציפור לא ענתה. "אני לא מבין כלום וזה די מעצבן אותי." הוא כעס, הרים את הענף וזרק אותו לכיוון הציפור.
הענף חזר אליו. הוא תפס אותו. "זה מה שאת רוצה?" הוא גיחך, זורק את הענף שוב. הענף חזר אליו. "לשחק?" לא נשמעה תשובה, אבל הענף המשיך לחזור אליו. הוא הרגיש מרומה. מרומה, טיפש ולא שפוי.

כשהוא קם בבוקר הוא לא מצא את ג'ולי לידו במיטה, או בכל חלק אחר בבית. "ג'ולי, את כאן?" הוא הסתכל דרך קירות הזכוכית עד שמצא את הדמות שלה, עומדת במרחק עם הגב אליו. "ג'ולי, מה את עושה?" הוא צעק לה, יוצא מהבית ומתקרב אליה. היא לא ענתה, רק המשיכה לעמוד שם. הלב שלו פעם במהירות. תחושה לא טובה.
"ג'ולי?" הוא נעצר כשהיה במרחק כמה מטרים ממנה, מדבר בזהירות. "שוב חלום רע?"
"אל תתקרב!"
"מה קרה?"
"אני רואה אותה!"
עמדה מולה ציפור שחורה קטנה, עם מקור כתום, על האדמה. "את מדברת על הציפור הזאת?"
"זפתין."
"תקשיבי, ג'ולי, את צריכה לנוח, בואי נחזור לכפר ו…" הוא כמעט הניח עליה יד.
"אל תתקרב!" היא צעקה והוא נעצר, נזהר מתנועות פתאומיות. היא התיישבה על הקרקע בישיבה מזרחית, והציפור התקרבה אליה. "בואי." ג'ולי אמרה, והציפור נכנסה לכף ידה. היא אחזה בה בעדינות, ליטפה אותה.
"ג'ולי…" סיאלו התמלא חרטה. הכל היה יותר מדי בשבילה. הדירה, האופנוע, זפתין. והעבר. הוא לחץ יותר מדי על הנפש שלה והיא התפוצצה. "אני יכול לשבת לידך?"
"תשב. לאט." היא פקדה. הוא התיישב לידה, והיא עדיין מלטפת את הציפור. הוא הסתכל על הציפור וראה בתוך המקור הכתום שלה חתיכת עץ קטנה, אבל הצורה שלה הייתה מוכרת.

הם ישבו בצלו של עץ דל. סיאלו חיפש משהו להגיד.
"את יודעת שפעם זה היה עץ משמש?" הוא אמר ונחרד לשמע מילותיו שלו.
"באמת?" ג'ולי הביטה בעץ. הוא לא האמין שהיא התעניינה בעצים. "אתה יודע, היה לנו עץ משמש בבית הישן, בתוך הכפר."
היא הייתה צעירה בהרבה, ויפה בעיניו באותה מידה. "גם לי היה עץ משמש בבית." הוא אמר. "את יודעת שמשמש זה פרי רומנטי?" הוא כבר אמר את זה פעם למישהי וידע שזה לא משפט מוצלח.
"למה רומנטי?" היא הסתכלה עליו בחלחלה.
"סתם, זאת בדיחה ישנה. הוא מתחלק לשניים."
"כמה זמן לא אכלתי משמש." היא אמרה. "אתה זוכר מה הטעם?"
הוא ניסה להיזכר. הטעם של משמש היה חמוץ, עם גוון עדין של מתיקות. והוא היה במדבר, והיא דיברה אל ציפור. מתי כל זה קרה, הוא ניסה להיזכר. אור השקיעה העדין בדיוק נגע בכפר והיה יפה יותר מכפי שזכר.
"נו?" ג'ולי שאלה אותו. "אתה זוכר?"
"חמוץ."
"מה חמוץ?" ג'ולי שאלה אותו. "זאת עוגת שוקולד!" הם עמדו במקום שהוא לא הכיר, בתוך מטבח, והוא עמד לידה, היא לובשת בגדי חורף מעופשים ומבקשת שיטעם עוגה שהכינה. "אני לא טבחית מוצלחת כמוך, כן, אבל חמוץ!?"
המטבח היה מוזר, מעוצב בצבעים שלא התאימו אחד לשני ובצורות לא הגיוניות. "סליחה." הוא החליט לשתף פעולה. "לא שמתי לב לרגע. תני לי לטעום שוב." הוא לקח את העוגה בידו ואכל אותה בחייתיות. הוא לא אכל שוקולד זמן רב כל כך.
"מה עם מזלג? סכין?" ג'ולי שאלה. "או שזה עד כדי כך טעים שאתה לא יכול לשלוט בעצמך."
"זאת העוגה הכי טובה שאכלתי בחיים שלי."

סיאלו התעורר בבהלה, רעב. הוא שוב חלם עליה.
"החלומות האלה הולכים ונהיים מוזרים יותר ויותר." הוא קם על רגליו וניגש למטבח. הוא לא מצא שום דבר ראוי למאכל במקרר. צריך לעשות קניות מחר, הוא נזכר בלית ברירה. הוא הסתכל מהחלון שבמטבח וראה את נוף העיר, שהיה עוצר נשימה מהקומה הגבוהה בה נמצא הבית.
פסיכולוג, הוא חשב. או פסיכיאטר. אולי עדיף פסיכיאטר, שייתן לי כדורים כדי שאוכל לישון כמו שצריך. הוא לא דיבר על זה עם אף אחד. החלומות על ג'ולי, הכל היה כל כך מוזר, וכל כך עקבי וריאליסטי, שהוא לא העז להוציא מילה.
הבדידות, זה הסיפור, הוא החליט ומזג לעצמו כוס מים, אני צריך להכיר מישהי. הוא יצא לעבודה, עובר בדרך ליד עץ משמש שטרם נתן פרי.

סיאלו עבד בתעשיית הביסמוט – שמונה שעות ביום, כל יום, לבד מול פס הייצור. "בימינו," כך אמר התשדיר, "כבר לא צריך מקורות אנרגיה מוגבלים כמו אור השמש. ביסמוט מאפשר לנו לשמור על איכות הסביבה, ולעשות זאת במהירות האור!"
המפעל היה נוצץ פחות מהתשדיר, ובעיני סיאלו הביסמוט היה מוצר די משעמם, שריד היסטורי מהימים שבהם העיר הייתה כפר קטן שהחיים בו שלווים, וצריך היה להתאמץ כדי להשיג דברים.
האנרגיה של הביסמוט אפשרה מסעות. מרחקים ארוכים, בלתי נתפסים, אל תוך החלל. "תמיד חשבת שאתה יותר מכל השאר?" העלון הפרסומי שאל. "בוא ליישב את ארקטורה 4! מגוון עבודות מעניינות ומאתגרות בתנאי שכר הולמים!"
הוא היה מסתכל על העלונים האלה מדי פעם. מיפוי ויישוב כוכבים חדשים הפך לשוק רווחי ונצלני במיוחד, ועדיין היה משהו מפתה בעלונים האלה. הוא ידע שהוא לא יוכל לעזוב את המשפחה והחברים שלו בכדור הארץ, ובכל זאת היה בהם משהו. הלא נודע. ההרפתקה. לצאת לכוכב אחר, ולהכיר שם את הג'ולי שלו.

בסוף הוא החליט לטוס. הוא עלה על אוטובוס-חלל ירקרק. "לאן אתה צריך, חבר?" שאל אותו הנהג, שהיה לו קיסם בפה, ונראה כמו המפתח המצוחצח של סיאלו לחיים חדשים. על כיס חולצתו היה תג שם: 'מוזס השני.'
"דיוניסוס." סיאלו אמר.
"זה 87.60." הנהג אמר. "נסיעה רצינית."
"לגמרי." סיאלו חייך. "נראה שלא הרבה אנשים רציניים כמונו." האוטובוס היה ריק.
הנהג חייך, הקיסם בפיו. "מעטים הם האנשים שרציניים כמוני." הוא לקח מסיאלו את הכסף והחזיר לו עודף. "תתכונן לנסיעה הכי טובה בחיים שלך, חבר." הנהג שלף את הקיסם מפיו, כמו סיגריה, וכשהחזיר אותו לפיו, סיאלו יכל להישבע שהקיסם לבש צורה של ענף. "עכשיו אני צריך שתשב, בבקשה."
האוטובוס עזב את האטמוספרה וסיאלו ישב קרוב לנהג, מתבונן בחלל עמוס הרכבים, הלווינים והאורות. הוא יצא פעם אחת מכדור הארץ, אבל לזמן קצר בלבד, בו ישן רוב הנסיעה. הפעם הוא הסתכל על החלל בפליאה, נפעם מההתרחשות האין-סופית, מהפעילות, מהחיים. הביסמוט הפך את החלל כולו לעולם-הבית של האנושות, וסיאלו אפילו הרשה לעצמו להרגיש שיש לו חלק בזה. הוא חשב על דיוניסוס, כוכב מרוחק, מבודד וסגלגל שרק לאחרונה הצליחו להתאים את האקלים בו לחיים אנושיים.

האוטובוס עבר ליד השמש. סיאלו כיווץ את עיניו מול הקרינה. הוא הרגיש רוח קרירה נושבת מעל ראשו. הנהג העביר את המזגן לעוצמה החזקה ביותר. "איזה מזל שיש מנועי ביסמוט, אה?" הוא אמר לנהג.
"ביסמוט?" הנהג חייך. "אני נוסע על זפתין." רעש סילון כבד נשמע, והאוטובוס החל לטוס במהירות גבוהה בהרבה. סיאלו לא הצליח לדבר, רק אחז בכסא שלו, מנסה שלא לעוף. הוא ראה מהחלון את הצד השני של השמש, ואת כדור הארץ במרחק. הם התקדמו בחזרה אליו.

"עבר זמן רב מאז שהרגשתי אותך, זפתין."
הציפור בהתה בה, שותקת.
"אני יודעת. גם אני. אבל את מגזימה עם המשחק הזה שלך." הארלי אמרה. "שנינו יודעים שהזמן הזה אבוד. את לא יכולה לנצח."
"כבר ניצחתי." הציפור אמרה.

טרי נעשה מסוגר אחרי המוות של מאי. למצוא את התרופה, את החומר שיעצור את הביסמוט מלכלות הכל, היה הדבר היחיד שעניין אותו. הבת שלו, ג'ולי, נותרה מאחור. הוא הסתכל עליה, יושבת עם סיאלו על החול וזפתין בחיקה.
"אני לא יכול." הוא דיבר אל האופנוע שרכב עליו. "לא אחרי כל השנים האלה."
"אתה חייב." הארלי אמרה. "אין לך הרבה זמן. סמוך עליי."

ג'ולי עמדה מאחורי הביסמוט הראשון, הציפור הקטנה בחיקה.
"איפה אנחנו?" היא שאלה, והציפור ענתה לה במחשבותיה. אנחנו בלילה שבו נולדה זפתין, הלילה שבו אמא שלי מתה. היא ראתה את אמא שלה מגיעה, מתיישבת על הקרקע ליד הביסמוט, מניחה ציוד מחקר על האדמה לידה. היא נגעה בקריסטל ביד חשופה והזמן קפא.
"היא ידעה הכל." ג'ולי אמרה. אמא שלה ראתה לנגד עיניה את החורבן, את המגפה, וכשנגעה בקריסטל הראשון היא יכלה לעשות הכל. כך לפחות היא חשבה. הביסמוט יכול רק לאכול את העולם שלנו, אבל בעולמות שמעבר לתפיסה שלנו, הוא יכול לעשות הכל. ג'ולי התקרבה אל אמה, קפואה בזמן. "חשבת שתצליחי להציל אותי אם תשלחי אליי את סיאלו מהעתיד." היא דיברה אל הציפור, אל אמה. "למה?"
"כשנגעתי בקריסטל." מאי אמרה. "ראיתי את הסוף של העתיד שלנו. וראיתי את העתיד השני… הבלתי-אפשרי."
"אי אפשר להציל את האנושות?" ג'ולי שאלה.
"היא ניצלה לפני אלפי שנים… אבל לא האנושות שלנו. מהיום שהביסמוט נחת בכפר, תמיד היינו אבודים."

"ג'ולי." סיאלו אמר. הם ישבו מחוץ לבית שוב, והציפור בחיקה. היא הסתכלה עליו.
"למה הגעת לכאן?" היא הסתכלה בתוך עיניו, מנסה לראות בהן את העתיד, רואה רק צבע.
הוא הניח יד על גבה. "את קראת לי."
"אני…"
"את. הציפור. אמא שלך. מה זה משנה?"
"אנחנו לא נשרוד כאן."
"אז מה? אני עדיין נהנה כאן הרבה יותר." סיאלו חייך.

"למה?" ג'ולי שאלה.
"לא יכלתי לשנות את מה שקרה." זפתין השיבה. "אבל הצלחתי לתת לך משהו מהחיים ההם. מהעתיד שאמור היה להיות שלנו." ג'ולי הרימה את מבטה וראתה את אביה. הציפור הקטנה הרימה את כנפיה בפתאומיות והתעופפה במהירות עד שנעלמה.

"הארלי?"
"מי אתה?"
"מוזס השני." הנהג חייך, הקיסם בפיו מבצבץ. "רוצה שניסע לאנשהו?"
"לאן?" היא שאלה אותו. שניהם הסתכלו על שלושת בני האנוש הנסערים והמבולבלים שעמדו שם בחול.
"שמעתי שאת רוצה לראות קצת עולם." הוא שלף את הקיסם מפיו, והקיסם הפך לענף. "אני יכול לקחת אותך לכמה יקומים מוזרים מאוד, אם תרצי."
"נו, אתה מתכוון לנהוג או שאנחנו הולכים לעמוד כאן עוד הרבה זמן?"
כשהם החלו בנסיעה הארלי ידעה שזפתין אכן ניצחה. ובשקט היא הודתה לה.