קטגוריות
מסלול רגיל 2016

ממותי מאת רומן קמבורג

1
בכנס האחרון, אכלתי ארוחת צהריים עם קנדי אחד. הוא היה בן אדם מיוחד ומאד מעניין. הוא בלט בין שלוש מאות מדענים מכל העולם בגלל גובהו, רוחבו, זקנו הג'ינג'י הענק ועורו המנומש. שמו ברוס. התאבון שלו, כך נידמה לי, הוא ללא גבולות. הוא אכל מהר, ולפני שסיים את המנות, הלך לקחת עוד מנה ושוב לא סיים אותה.
בזמן שאכל פודינג וניל מתוק, ברוס זרק את המילה "ממותה". אני נדלקתי ואמרתי לו שיש לי פרוייקט בשם "ממותי" שפרושו, ממותה שלי. במהלכו התקדמנו בתהליך שיבוט של ממותה. בשנה הנוכחית ציפינו לתוצאות הסופיות ועתה אנו עומדים לפני המלטה של פילה, שצפויה להמליט "ממותי".
הזמנה להיכנס להרצאה קטעה את שיחתנו באמצע, אבל הקנדי השובב לא היסס, והציע לי לפספס את ההרצאה כמו בתקופה הסטודנטיאלית. הוא התרשם מהצלחתנו ואמר לי שהחברה שבבעלותו מתקדמת בשיבוט של נמר שן חרב וקרנף צמרירי, שניהם חיות מתקופת הקרח.
"בוא נעשה לחיים לכבוד בעלי החיים החדשים", – אני הזמנתי ויסקי לשניינו.
"חדשים-ישנים-קדמונים" – הסכים ברוס.
הראש שלי מסוחרר לא מויסקי. מפנטזיות ילדות שלי על שיחזור בעלי חיים קדמונים. כילד קטן הלכתי עם אבא למוזיאון העירוני ועדיין אני זוכר את ויטרינות הזכוכית עם הציורים של הממותות והדינוזאורים. שמות מוזרים שמגרדים את הדימיון – איכטיוזאורוס, ארכיאופטריקס, מסטודון. אחרי הסרט "פארק היורה" התחלתי לעבוד בשיבוט הדינוזאורים. זה היה מזמן, זאת היתה העבודה הראשונה שלי בפלאונטולוגיה. עבורה קיבלתי שתי תעודות הוקרה לפרוייקט בשם "עור של דינוזאור". כמה שנים חלפו והפרוייקט לא הניב הצלחה משום שעור הדינוזאור היה מאובן ולא מצאנו בו אף מולקולת די-אן-אי לשיבוט.
חלפו עוד מספר שנים עד שמצאנו כסף לפרוייקט הבא של שיבוט הממותה. לפני כמעט שנתיים הכניסו חומר גנטי של ממותה לפילה. בזמן הפגישה עם ברוס היינו בשלבים הסופיים וחיכינו להמלטה של הפילה. קראו לה "כוכבית". כל יום המדענים שלי שקלו את הפילה ועשו אולטראסאונד של עובר הממותה. הכל הלך חלק וטוב ללא דאגות. משקלה של הפילה עלה לפי התוכנית, והממותה זזה בתוך רחמה. במהלך הכנס בקנדה, כששלחתי מכתבים אלקטרוניים לחברה, השיבו לי שנשארו עוד כשבועיים עד ההמלטה. הייתי צריך לחזור מהכנס בעוד חמישה ימים, ולפני החזרה שלי ארצה תכננתי לבקר את חברי הפלאונטולוג, לכן טסתי מטורונטו לאוקלהומה.
השהות הקצרה בארצות הברית עברה מהר, עליתי על הטיסה חזרה לישראל והתישבתי בכסאי. בדרך חזרה הביתה, פתחתי את תיבת הדואר שלי בטלפון הנייד וראיתי הודעה חדשה מהחברה: "היום בבוקר נולדה ממותי. משקלה מאה עשרים ושבעה קילוגרם. ברכותינו לכבוד הממותה המשובטת הראשונה!"
איזה בעסה! הספקתי לכתוב: "כל הכבוד! אל תסגרו את הכלוב במנעול כי אין לי מפתח. סיגרו רק במנעול אלקטרוני. אחרי הנחיתה ארוץ מיד לחברה להסתכל על ממותי". לפני שסיימתי את מכתבי, ביקשו במטוס לכבות את הטלפונים הסלולריים.
מההתרגשות הרבה לא יכולתי להרדם, או לצפות בסרט שהקרינו במהלך הטיסה. רציתי לצעוק, לשיר, לקפוץ. האיש שישב במושב לידי שאל אותי משהו, אך עניתי לו לא לעניין. רציתי לספר לו על ממותי אבל הבנתי שזה רעיון משוגע. נזכרתי שברוס נתן לי גרסה אלקטרונית של ספרו הבידיוני בשם "עבר-הווה-עתיד". התחלתי לקרוא ונרדמתי מעט. כשהתעוררתי שמעתי רעש חזק מהמנועים של המטוס. זרקתי מבט לעבר השעון. נשארה שעה אחת עד הנחיתה ועד הפגישה עם ממותי. שוב, גל התרגשות הציף אותי. הוצאתי מהתיק פנקס דפים והתחלתי לכתוב: "ממותי. לפני שעות ספורות נולדה הממותה המשובטת הראשונה בעולם". אחרי התחלה כזאת פתאטית המשכתי לרשום דברים רגילים. מטלות יומיומיות "להתקשר וכמה מספרי טלפון, להפגש וכמה שמות לפגישות, לכתוב מכתבים אלקטרוניים…". בסוף הרשימות ציירתי את הממותות כפי שהאדם הקדמון צייר במערות.
כמובן שיהיה רעש תקשורתי. אבל אני אשלח אל הפגישות האלה את המזכירה שלי, מירי. מירי נראית כמו שחקנית ויודעת לדבר כמו עיתונאית. כשנזכרתי במירי, נרגעתי לחלוטין. כאילו כבר חזרתי הביתה.
בתוך שטח מגודר בשתי גדרות, האחת אלקטרונית והשניה רגילה ניצבה פילה, ולמטה בין רגליה כדור צמרמרי של "ממותי". השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. מייד התחלתי לצלם אותם מכל הכיוונים. העובדים, כפי שחשבתי לא הסירו את המנעול ולכן אין באפשרותי להכנס לתוך הכלוב. פתחתי את התיק והוצאתי חתיכת וופל מצופה בשוקולד היות וזה הדבר היחיד שהיה ברשותי לאחר הטיסה. בקושי הצלחתי להשחיל את הפינוק הזה דרך שתי הגדרות. הפילה לקחה את הוופל בחדק והחלה לחצרר משמחה. התמלאתי אושר עד כדי דמעות כשראיתי את ממותי זזה. חזרתי לאוטו.
כשהתקרבתי לביתי כבר זרחה השמש. נכנסתי למיטה לפחות משעתיים עד שצלצל הטלפון בפעם הראשונה. אחריו החלה סערה של טלפונים, הודעות, מכתבים אלקטרונים. משקיעים אשר ביקשו שיחות ועידה, עיתונאים שרצו להיפגש.
רק לאחר שעה נכנסתי למשרד, תשוש מעייפות. החלטנו לתת למירי לנהל את הקשרים עם העולם. והתחלנו ישיבת צוות. כמנכ"ל פתחתי את הישיבה:
"חברים, היום אני שמח ומאושר מההצלחה המשותפת שלנו. אנחנו הראשונים בעולם ששיבטנו חיה פרה היסטורית שנכחדה… אני בטוח שהיום אנחנו נשמע המון דברים מעניינים ויוצאי דופן מהמדענים שלנו – גנטיקאים, ביוכימאים, ביולוגים מולקולריים, פיזיולוגים. היום יהיה יום ארוך, מעניין ומאוד שמח. בשעה אחת עשרה יש להנהלת החברה שיחת ועידה עם משקיעים. אחר הצהרים, פגישה של נציגי החברה עם אנשי הטלויזיה והעיתונאים. ולבסוף, אני חייב להיות ערני ולא להרדם אחרי הטיסה חזרה מקנדה"
כולם צחקו והתחילו לדבר בקול רם ובהתרגשות רבה.
יצאתי החוצה ונתתי ליוני לנהל את הישיבה. הוא היה ראש מחקר ופיתוח. פה היתה הממלכה של מירי. כמובן שהיא דיברה בטלפון. ביקשתי ממנה להכין בשבילי קפה הכי חזק שאפשר. מירי קוראת לזה "הקפה הכי חזק של כל הזמנים וכל העמים". אני חושב שהיום הזה היה אחד מהקשים והשמחים ביותר בחיי.
בערב בחדשות שידרו את הסיפור שלנו, מההתחלה, משלב הרעיון ועד הסוף, עד הלידה של ממותי. למזלי רק באפיזודה אחת, הפרשנים ראיינו אותי בשידור חי, אבל רוב הזמן במסך הטלויזיה הראו את יוני ומירי. משקיעים רבים הביעו את רצונם להשקיע כסף בפרוייקט.
2
ממותי גדלה בלי שום בעיות, פיזיולוגים ווטרינרים היו מרוצים מהתפתחותה. אנחנו חתמנו על מספר הסכמים, וקיבלנו השקעות בסכום של כמעט מאה מיליון דולר. אחרי האופוריה של הימים הראשונים הגיעו ימים של עבודה שחורה ושיגרתית. אנשי העסקים היו במשא ומתן עם כל העולם. המדענים תיכננו ניסויים חדשים. אני התרוצצתי מהבוקר עד הערב וחשבתי שבתקופה הזאת תפקידי בפרוייקט בכלל לא חשוב.
בביתי נמשך משבר היחסים שלי עם אשתי. הילדים נשארו אצלה לכן היה לי קצת יותר זמן וכל יום מוקדם בבוקר ביקרתי את ממותי הילדה שלי, החדשה. הבאתי לה כל מיני סוגי מזון שלפי המדענים אסור לה לאכול. למשל, היא מאוד אוהבת אננס. אני קניתי בסופר קרטון שלם של שימורי אננס.
היה יום אחד לפני סוף השבוע. תכננתי לעשות הרבה דברים ביום הזה במיוחד דברים קשים ולא נעימים. בבוקר פגישה עם עורך הדין שלנו. הוא בחור מאוד קפדן ונודניק גדול שמוציא ממני בדרך כלל את כל הכוחות. אחרי הפגישות שלנו הרגשתי שאני עבריין. מעבר לזה המשרד שלו בקצה השני של העיר, והנסיעות בפקקים בשעות הבוקר גם דורשות זמן וכוח. אחרי הפגישה הזאת, מתוכננת פגישה נוספת עם עורך פטנטים. אבל שם אני אהיה ביחד עם יוני וזה מקל על הפגישה, יוני אוהב לדבר ונכנס לעומק העיניינים, אני אוכל מעט לנוח. אבל זה לא הסוף. הפגישה השלישית והאחרונה מתוכננת להיות עם אנשי הנהלת הבנק שחושבים להשקיע כסף בפרוייקט שלנו. ככה, החלטתי לרכז את כל הדברים הלא נעימים ליום אחד, לפני סוף השבוע.
התחלתי את היום מוקדם ובשעה שש כבר יצאתי מהבית, נסעתי עם שימורי האננס לעבודה. קודם כל נכנסתי למשרד שלי, בדקתי דואר אלקטרוני ופקסים חדשים, ויצאתי לשטח לפגישה הראשונה והכי נעימה בעולם עם ממותי. הפילה חיצצרה. הוצאתי את פחית האננסים. בנתיים לא ראיתי את ממותי. היה חשוך, הימים התקצרו, זריחת השמש היתה סביב שבע בבוקר. פתחתי את הפחית וקראתי לה: "ממותי, ממותי". רציתי שהיא תתרגל לשמה. אבל היא לא הגיעה. "קטנה, אבל שובבה" – חשבתי לרגע. זזתי כמה צעדים לאורך הגדר. פתאום, המבט שלי עצר על הברזלים בגדר שהיו חתוכים בחלקם התחתון, ליד הקרקע. לא האמנתי למראה עיניי. ליד הפתח היה מסור ישן עם חלודה שחתך את הברזל. צעקתי: "ממותי"! וכבר הרגשתי שהיא לא במקום. למרות שהשמש כבר זרחה בשבילי הכל הפך שחור. לא ידעתי מה לעשות. מסור, ממותי, מישהו ניסר את הגדר. עוד מעט מגיעים העובדים. אבל קודם כל הם מגיעים אלי. אני צריך לעשות משהו. חייגתי ליוני ומירי.
"פושע ניסר את הגדר וגנב את ממותי" – אמר יוני.
"מתקשרת למשטרה וכבר נוסעת לחברה" – אמרה מירי.
המשטרה מתעסקת עם הפרשה הזאת כבר חמישה ימים וטרם מצאה אשמים. לפי הסיכום האחרון של המשטרה הפושעים הגיעו בהליקופטר, נחתו ליד הגדר, ניסרו אותה והכניסו את ממותי פנימה. כמובן שפרטי האירוע פורסמו בכל אמצעי התקשורת. ואפילו האינטרפול התחיל בחיפושים מידיים.
באחד מהימים האלה בסוף יום העבודה דפקו על דלתי. זה היה דוקטור אהרוני מהגנטיקאים המובילים שלנו. אני חושב שבזכותו היינו הראשונים בעולם שהצליחו לשבט ממותה. מאוד הערכתי אותו כמדען וכאדם, ושלחתי אותו לכל מיני כנסים בינלאומיים גדולים. היום הוא נראה כרגיל, רגוע וממוקד.
"מה נשמע שמעון, – שאלתי אותו – ,קפה או משהו יותר חזק?"
"היום יותר חזק, בוס"
"אני במתח, שמעון"
הוא שתה כוסית קטנה של קונייק והתחיל מרחוק.
"כשהיא נעלמה היה פרט אחד שלא שמו לב אליו. הגדר הרגילה נוסרה והגדר האלקטרונית נפרצה, אבל… אבל לפני הפריצה ניתקו את המנעול האלקטרוני. אני מכיר את גרסת המשטרה על גניבה בעזרת הליקופטר. אבל הם לא יכולים להסביר איך ניתקו את המנעול האלקטרוני"
"אתה רומז שלגנבים יש שותפים מתוך החברה?"
"כן"
"שמעון, עכשיו אני צריך לשתות כוסית. אני האמנתי ומאמין לכולם"
"זה נכון, בוס. אבל יש שותף, זאת האמת"
שתיתי כוסית ושקט השתרר על שיחתנו.
"זה כבר לא סתם שותף, זה מישהו מהחברה שעשה את זה. בקיצור, בוס, זה אני"
"מה?" – צעקתי.
"ועכשיו תקשיב מה קרה. הסיפור התחיל לפני יותר מעשרים חודשים. כשהתכוננו להכנסת חומר גנטי לפילה. אני זוכר לא רק את היום הזה אלא גם את השעה. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר. התקרבתי לתרמוס הענק עם החנקן הנוזלי. שם אוחסנו כל מיני חומרים ביולוגים. פתחתי את המכסה. כשהתכופפתי המשקפיים שלי נפלו על הריצפה. עדשה אחת נשברה והשניה נפלה מתחת לארון במעבדה. המשכתי בניסוי. לקחתי מבחנה, שמתי אותה באמבט להפשרה. בזמן הזה הכנתי את הציוד המיקרוסקופי. הוצאתי חומר גנטי מהמבחנה והכנסתי אותו לתרבית של התאים. אחרי השלב הראשון הוצאתי עוד חומר גנטי ממבחנה אחרת כשבראשונה כבר לא נשאר כלום. ביום העבודה הבא כשנכנסתי למעבדה, במקרה ראיתי ששכחתי להחזיר מבחנה אחת חצי ריקה לחנקן הנוזלי. רציתי לזרוק אותה לפח הפסולת הביולוגית. למחרת שכבר הייתי עם משקפיים, לקחתי מבחנה וברגע האחרון שמתי לב, שאתמול בלי משקפיים בלבלתי בין המבחנות ובפעם הראשונה שמתי בתרבית חומר אנושי, מבן אדם ופעם השניה ממותה. באותו רגע התחלתי לחפש באינטרנט מה יכול לקרות מהטעות שלי, אך לא מצאתי שום דבר. המשכתי לחפש עוד מספר ימים, שבמהלכם התלבטתי אם לספר על הטעות או לא".
"שמעון, אני עדיין לא מבין את הקשר בין הטעות שלך ובין מה שקרה"
"כשממותי נולדה חיפשתי שינויים בביולוגיה שלה או בהתפתחות שלה. לא מצאתי ונרגעתי. אבל…גנים של בני אדם החלו להתפתח פתאום בממותי. היא נהיתה יותר חכמה ממותה רגילה. בעזרת החדק היא ניתקה את הגדר האלקטרונית ואחר כך ניסרה את הגדר השניה".