קטגוריות
מסלול רגיל 2016

מפלצות הבית מאת נעמה רשף

באמצע יום ראשון בת' שכבה במיטתה והביטה בתקרה. השמש הרכה של הקיץ הציצה מבעד לחלון וליטפה את פניה. היא יכלה לשמוע את כיסא הגלגלים של מר פטושניק מתגלגל בחריקות במורד הרחוב, שלוו בנביחותיו של הבולדוג האנגלי של משפחת בלק. היא הריחה את פשטידת הבשר שאמה הכינה בכל יום ראשון ואת מקטרתו של אביה מהסלון. היא הייתה מודעת לכל הדברים שהתרחשו בקרבתה, אך לא שמה לב לרשרוש שבקע מארון הבגדים שלה.
אחרי זמן מה בת' שמעה רעש של מכונית שחונה מול ביתה. היא קפצה ממיטתה ויצאה מחדרה בהתרגשות. היא הביטה בדלת הכניסה מבעד למעקה הבטיחות שבקומה השנייה. אביה, עם מקטרתו עדיין בפיו, ניגש אל הדלת ופתח אותה. הוא יצא החוצה וטרק את הדלת מאחוריו. בת' חיכתה במקומה בקוצר רוח כמה רגעים, עד שהדלת נפתחה בשנית ודרכה נכנסה ננה הלן. אישה קשישה נמוכת קומה, שיערה האפור אסוף בסיכה צבעונית. ננה הלן הביטה מעלה וחייכה אל בת'. מאחוריה חזר אביה של בת', בידיו שקית לבנה.
בת' רצה במורד המדרגות וחיבקה את ננה הלן בחוזקה.
"מה שלומך ילדונת?" ננה הלן שאלה.
"בסדר." ענתה בת', עדיין לא משחררת את סבתה.
אביה של בת' חייך אליה והניח את השקית על יד הדלת. "תנגני משהו לננה, בת'."
"כן," הסכימה ננה הלן "חיכיתי לשמוע אותך מנגנת כל השבוע." היא אמרה וטפחה לילדה קלות על ראשה.
"אוקיי." אמרה בת' ושחררה את אחיזתה. היא הלכה אל הפסנתר שהיה בסלון מול החלון הגדול. התיישבה על הכיסא, רגליה מתנדנדות מתחתיה, ופתחה את מכסה הקלידים. ננה הלן ניגשה מאחוריה והניחה חפץ על מכסה הפסנתר. בת' הביטה וראתה שזה מטרונום חדש ומבריק.
"זה בשבילי?" שאלה בת'.
"כמובן, זה בשביל הנגינה שלך." ננה הלן הפעילה את המטרונום והתיישבה לצד בת'. "את אוהבת לנגן נכון?"
בת' הנהנה והבטה במכשיר. מחוגו נע בעקביות מצד לצד ולווה בתקתוק המזכיר שעון. הוא שבה את ליבה של בת'. היא יכלה לראות חיילים לבושים במדים אדומים צועדים מתוך המטרונום באחידות. הם התקדמו מהפסנתר לרצפה, לקירות, לתקרה, לספות, עד שהחלו לצעוד החוצה דרך החלון הפתוח בצדו השני של החדר.
"מה אומרים?" שאל אביה של בת'. הוא ישב על הספה וקרא עיתון, מקטרתו עדיין בפיו.
"תודה ננה." אמרה בת'.
ננה הלן נישקה את מצחה של בת' וליטפה את עורפה. "רוצה לשחק משחק?"
"כן!" בת' אהבה משחקים.
"אני אנגן ביד שמאל ואת תנגני בימין."
הן ניגנו את אחת היצירות האהובות על ננה הלן עד שאמה סיימה לבשל.

מאוחר יותר באותו היום, לאחר שננה הלן עזבה והשמש שקעה, בת' נשלחה למיטתה. לבושה בכותונת לבנה, שיערה מפוזר על הכר, היא הביטה בירח דרך חלונה. הוא היה דק מאוד ולא הכניס אור רב לחדר. בת' שנאה את החושך. כשהיא לא רואה הכל יכול לקרות. היא עצמה את עיניה וניסתה להוציא את המחשבה מראשה. היא חשבה על מה שתעשה מחר. היא תלך לבית הספר, תבלה עם חברותיה ותלמד משהו חדש שמעולם לא רצתה לשמוע. כשתחזור הביתה היא תנגן על הפסנתר ותיעזר במטרונום של ננה הלן. היא יכלה לשמוע אותו מתקתק. היא סגרה אותו לפני שעות, למה הוא עדיין מתקתק? אולי החיילים רוצים לצאת, בטח מאוד מחניק שם. בת' התרכזה ברעש התקתוק, במחשבה שנייה הוא לא נשמע כמו מטרונום. הרעש היה לא אחיד. לבסוף היא הבינה שהוא לא מגיע מהקומה התחתונה. הוא בוקע מארון הבגדים. לפתע התקתוק פסק. בת' קמה ממיטתה וניגשה אל ארונה. היא פתחה את דלת הארון בהיסוס. מתחת לחולצותיה המקופלות זנב ירוק מכוסה קשקשים החליק במהרה אל מתחת לערמה. בת' צרחה וברחה מן החדר. היא רצה לחדר של הוריה והחלה לבכות. אביה הדליק את האור ואמה קמה לחבק אותה.
"ילדה שלי, מה קרה?"
"יש מפלצת בארון שלי!" בת' קראה בבכי.
אביה השמיע אנחה עייפה. "אין שום מפלצת, זה בראש שלך."
"יש מפלצת!"
אמה צקצקה. "אין שום דבר בחדר שלך, אני מבטיחה לך."
"יש, בואו תראו."
אביה של בת' קם בעייפות מהמיטה ויצא מהחדר. אמה עקבה אחריו יחד עם בת'. כשנכנסו לחדר אביה הדליק את האור, הארון היה בדיוק כפי שהשאירה אותו, ריק ממפלצות למראית העין. בת' נצמדה אל אמה.
"רואה? אין כאן מפלצת." אמר אביה.
"יש! הזנב שלה מתחבא מתחת לערימה שם." היא אמרה והצביעה על ערימת החולצות.
"זנב?" שאל אביה.
"כן! זנב ירוק ומגעיל."
הוא הרים את הערימה, מתחתיה היה חבל קפיצה צהוב. "זה הזנב?" הוא שאל בחוסר סבלנות.
"לא, הזנב היה ירוק."
"היה חושך, כנראה חשבת שהוא ירוק." אמה אמרה לה והחוותה למיטה. "עכשיו לכי לישון."
בת' נשכבה במיטתה בתבוסה. אביה נישק את מצחה וכיבה את האור, אמה כיסתה אותה בשמיכה, ושניהם יצאו מהחדר. האם באמת דמיינה את הכל? אולי באמת היה זה רק חבל, אך מה לגבי הרעשים ששמעה? בת' קמה ממיטתה בהחלטיות ופתחה את הארון. היא הרימה את ערימת החולצות והביטה בחבל. גם בחושך, הוא לא נדמה לה ירוק כלל וכלל. .

בין החליפות הנקיות ושמלות הערב ליזי ישבה ושקשקה מפחד. הארון לא היה עמוק במיוחד ורגליה הירוקות בצבצו מבעד לבגדים. זאת הייתה טעות מרה להתחבא בחדר הזה, מכל החדרים בבית בחרה דווקא את מקום המגורים של אלה שהפחידו אותה יותר מכל. זה היה אינסטינקט, זיכרון ישן ומנחם שפעם בליבה. היא עצמה את עיניה וקיוותה שההורים לא יחליפו את בגדיהם הלילה. אחרי שיירדמו היא תוכל לחמוק דרך החלון ולברוח. היא ישבה קפואה במקומה כמו פסל במשך שעות ספורות. הגבר נכנס לחדר ראשון והתיישב על המיטה. מבעד לרפרפות הדלת ראתה אותו חולץ את נעליו ומשיל ממנו את הז'קט האפור. לאחר מכן הוריד את כל שכבותיו מלבד לתחתוניו. ליזי עצמה את עיניה בבושה. היא שמעה חריקות מהמיטה ורעש של התחככות של בד בבד. היא הציצה בין תריסי הדלת וראתה שהוא לבש חולצה לבנה, ככל הנראה חולצה שהייתה זרוקה על הרצפה, והתיישב עם גבו אל משענת המיטה, רגליו פרושות על הסדין הצהוב. הוא קרא ספר עבה. הוא היה רחוק ממנה ולכן ליזי לא יכלה לקרוא את שמו. הוא קרא עד שהצד של הספר שהיה דל מדפים הפך לעבה כמעט כמו הצד השני.
האישה נכנסה וסגרה את הדלת מאחוריה, היא ניגשה אל הארון ופתחה אותו. ליזי התכווצה במקומה בפחד, היא הרגישה אבן קשה מטפסת במעלה גרונה. האישה לא הביטה מטה במקום בו ליזי ישבה, אלא לקחה בגד שהיא מונח על אחד המדפים העליונים. לאחר מכן היא סגרה את הארון והתפשטה. ליזי נשמה נשימה עמוקה ודוממת. היא הרגישה בחילה נוראית.
לאחר שהמפלצות סיימו את טקסי השינה שלהם, הם הלכו לישון. ליזי לא הרשתה לעצמה לזוז מילימטר מפחד שהיא תעיר אותם, אך היא הרשתה לעצמה לבכות. לחייה היו ספוגות במים מלוחים.
כשהמפלצות נחרו בקול במיטתן וליזי הייתה בטוחה שלא תעירן, היא פתחה את דלת הארון בזהירות. היא הביטה בחלון שעל צד המיטה, הוא היה סגור בחוזקה. לא היה סיכוי שתוכל לפתוח אותו לבדה, וגם אם יכלה הייתה מעירה את השניים לבטח. במקום זה סגרה את דלת הארון מאחוריה ויצאה מהחדר בשקט.
במסדרון של הקומה השנייה היו חמישה חדרים: חדר שירותים, חדר שינה של ההורים, חדר שינה של הילדה, חדר אורחים וחדר עבודה. חדר העבודה היה נעול תמיד ובחדר השירותים לא היה חלון גדול מספיק שתוכל לעבור דרכו. היא עמדה להיכנס לחדר האורחים עד שנזכרה בילדה. בכל המהומה והפאניקה היא שכחה את עצמה. ראשית עליה להזהיר אותה, זה הדבר החשוב ביותר. אך איך תוכל לעשות זאת ובו בזמן להימנע מהמפלצות המאיימות? היא לא תוכל להשאיר לה מכתב מחשש שהמפלצות יראו אותו לפניה. גם לא תוכל לדבר עמה פנים מול פנים בזמן שהם בבית. עליה להישאר בבית עוד קצת. לפחות עד שהילדה תהיה לבדה.

בת' חזרה לביתה אחרי יום הלימודים. אמה יצאה לקניות השבועיות שלה באותו היום, בת' ידעה שהיא לא תחזור לפחות עוד שעתיים. אביה כרגיל נשאר לעבוד עד מאוחר והיא נשארה עם שאריות מהמקרר.
"בת'!" ליזי קראה בקול כשהילדה נכנסה לבית. "סוף סוף אני יכולה לדבר אתך לבד."
בת' חלפה על פניה ללא תגובה, לא נראה היה שהייתה מודעת לקיומה.
"את לא רואה אותי?" ליזי שאלה בפליאה.
בת' הוציאה מהמקרר קופסה עם ספגטי ברוטב עגבניות והעבירה את תוכנה לצלחת גדולה.
"את לא שומעת אותי?" ליזי שאלה בייאוש.
בת' חיממה את האוכל והתיישבה במטבח לאכול. ליזי התיישבה על ידה ונאנחה. היא הביטה בבת' בקנאה. "אז איך בדיוק ראית אותי בארון שלך? אולי זה באמת היה רק הדמיון שלך." הן ישבו שם עד שבת' סיימה לאכול. ליזי שקעה במחשבותיה ותהתה מה תעשה כעת. בת' הניחה את הכלים המלוכלכים בכיור והתיישבה על יד הפסנתר. היא פתחה את מכסה הקלידים והפעילה את המטרונום. החיילים הנאמנים והדייקנים צעדו במרץ על הפסנתר. בת' החלה לנגן לקצבם ברוגע. מראה החיילים המוכרים מילא את ליזי בשלווה. הם צעדו סביבה ובכל מקום. החדר התמלא ברעש העקבי. ליזי קמה והלכה אל הפסנתר. בת' המשיכה לנגן, חוזרת על אותה היצירה הקצרה שוב ושוב, משתפרת מעט בכל פעם שהיא מנגנת אותה. ליזי התיישבה על ידה באותו כיסה גדול שתמיד נראה לה קצת מאיים. היא אהבה את צליליו של הפסנתר יותר מכל כלי נגינה אחר.
"בת'," ליזי אמרה בהתרגשות. "בואי נשחק משחק." כשבת' סיימה את היצירה פעם נוספת, ליזי החלה לנגן אותה יחד אתה בקלידים הנמוכים יותר. אחרי כמה תווים בת' נעצרה לפתע בבהלה. היא יכלה לשמוע את הצלילים שאותם ניגנה לפני רגע בוקעים מאותו הפסנתר מבלי שתיגע בו. היא יכלה לראות את הקלידים נופלים בקצב הנגינה בלי ידיים שילחצו עליהם. בת' נעמדה במהירות ופסעה אחורה. המוזיקה הפסיקה אחרי כמה רגעים. בת' התקרבה אל הפסנתר והרימה את המטרונום. היא הניחה אותו על שלחן קטן בצדו של הפסנתר ונגשה לפתוח את מכסה הפסנתר. היא הביטה פנימה אך לא היה שם דבר, הפטישים עמדו במקומם ללא הפרעה כלשהי. היא סגרה את המכסה בחזרה והביטה בקלידים. אחד הקלידים הגבוהים ביותר החל לרדת שוב ושוב וצליל גבוה נשמע מהפסנתר.
"אתה המפלצת משבוע שעבר?" בת' שאלה בחשש. הצליל הפסיק. "אתה לא יכול לדבר?" שוב היה שקט מוחלט מלבד לצעדיהם של החיילים. "צליל נמוך זה לא, צליל גבוה זה כן." בת' אמרה. "אתה המפלצת שראיתי?"
כן
"אתה בן?"
לא
"את בת?"
כן
"למה את בבית שלי? את רוצה להרוג אותי?"
לא
"את רוצה לגנוב משהו?"
לא
"את רוצה להפחיד אותי?"
לא
"אז מה את רוצה ממני? ולמה אני לא יכולה לראות אותך?" בת' התיישבה על כיסא הפסנתר. ליזי הניחה יד על כתפה, אך היא לא הרגישה דבר. "את צעירה?"
כן
"את ילדה?"
כן
"יש לך משפחה?"
ליזי לא ענתה
"יש לך הורים?"
ליזי לא ענתה
"למה את שותקת פתאום? שאלתי אותך שאלה!"
כן לא כן לא
"מה זה אומר? יש לך או אין לך?"
כן לא
"אוף את מבלבלת אותי זה מעצבן. לא כיף לשחק אתך. את תעזבי את הבית שלי מתישהו?"
כן "למה את לא יכולה לשאול שאלות חשובות? למה את נתקעת בנושאים חסרי משמעות? אני מנסה להציל אותך!"
"עוד הרבה זמן?"
לא
"את תחזרי לבית שלך?"
לא
"יש לך בית?"
כן לא
"אוף תפסיקי עם זה. אני שואלת אותך שאלות פשוטות של כן ולא, כמה מסובך זה?"
ליזי הטיחה את ידה על קבוצת קלידים בעוצמה. היא לא האמינה שבת' תהיה כל כך מרתיחה.
"שקט השכנים ישמעו!" בת' לחשה בקול רם. "מה עוד אני יכולה לשאול אותך… אה כן! איך יכולתי לראות אותך באותו לילה אבל לא עכשיו?"
ליזי נאנחה בכעס. "למה את ילדה מטומטמת?"
"רגע בעצם זה לא שאלה של כן ולא…" אמרה בת'. "אוף זה קשה…"
"תשאלי אותי אם יש לי משהו שאני רוצה להגיד לך."
"אני יודעת, אני אשאל אותך למה התחבאת בארון. את ניסית להפחיד אותי?"
לא
"את התחבאת ממני?"
לא
"את התחבאת מההורים שלי?"
כן
"את מפחדת מהם?"
כן
"למה? הם מאוד נחמדים. הם באמת אנשים טובים."
לא
"מה לא? הם כן."
לא
"את לא מכירה אותם בכלל. אם היית מפסיקה להתחבא היית רואה."
לא לא לא
"מה שתגידי… את סתם מפלצת טיפשה."
ליזי בכתה. תחושת חוסר האונים עוטפת אותה בירוק.
"בואי נלך לחדר שלי, אימא שלי אמורה להגיע בקרוב. היא תחשוב שאני משוגעת אם היא תראה אותי מדברת אלייך." בת' קמה מכיסאה ועלתה במדרגות. ליזי השתרכה מאחוריה בחוסר חשק.
"היא גם ככה תגיע מאוחר היום, מה זה משנה?" אמרה ליזי.
הן נכנסו לחדר השינה של בת', היא סגרה את הדלת מאחוריהן. "את יכולה לגעת בעוד משהו חוץ מהפסנתר? כדי שאוכל לשמוע אותך."
ליזי הקישה על החלון ואז הקישה על ארון הבגדים. היא לא ממש ידעה למה היא ממשיכה בזה, היא ידעה מההתחלה שתיכשל.
"אז העץ זה כן והזכוכית זה לא." אמרה בת'. היא התיישבה על המיטה והביטה בחלל הריק שבין הארון לחלון. "אז… איזה עוד משחקים את מכירה?"

למחרת בבוקר ליזי הביטה בבת' מתלבשת. היא ידעה לאן תלך היום. היא ניסתה להזהיר אותה מאז שהתעוררה, הטיחה בשולחן הכתיבה והפילה דברים על הרצפה, אך בת' לא הבינה למה. לא היה לה דבר לעשות מלבד לשבת בפינה ולחכות. היא לבשה את שמלתה הירוקה הנוצצת, זאת שגרמה לה להיראות גדולה יותר משהייתה, ליזי חשבה לעצמה. גם ליזי הייתה ירוקה, אך ירוקה בכל גופה. ליזי קנאה בה שהיא יכולה להשיל ממנה את הירוק מתי שתרצה.
בת' נעלה את נעלי הבובה הלבנות שלה. אמה בקרוב תיכנס ותאסוף את שיערה בשני סרטים לבנים. לאחר מכן בת' תצא עם הוריה למסיבה אצל משפחת ג'ונס ושם תפגוש את ננה הלן ודודה מארק. כעבור שעה או שתיים מארק כבר יהיה שיכור. הוריה של בת' ירצו להישאר במסיבה ויבקשו מננה הלן להחזיר את ילדתם הביתה כי כבר יהיה מאוחר.
"אני לא יודעת אם זה רעיון טוב, הרופא אמר שאני צריכה לעבור בדיקה לפני שאנהג שוב." ננה הלן תומר.
"רופאים סתם מדאיגים בלי סיבה, את נוהגת מצוין." הם יאמרו לה.
"אבל השארתי את משקפי הראייה שלי בבית וחשוך בחוץ. זה לא נראה לי חכם."
הם ימשיכו להתעקש עד שהיא תשתכנע ותצא עם נכדתה.

"היה לך כיף היום ילדונת?" ננה הלן שאלה את נכדתה. בת' חגרה את חגורת הבטיחות וננה החלה לנהוג.
"כן, אני מאוד אוהבת לרקוד."
"ראיתי שרקדת הרבה עם הנרי גולדמן. הוא מוצא חן בעינייך?"
"ממש לא, אני רק הייתי מנומסת כי הוא ביקש כל הזמן."
"טוב נימוס זה חשוב, זה מה שמבדיל אותנו מבעלי החיים."
"רציתי לרקוד עם פרנסין אבל היא לא אוהבת לרקוד."
"זה נחמד לרקוד עם חברות אבל את לא יכולה לרקוד אתה סלואו ילדונת."
"חבל…"
"אל תתני לאימא שלך לשמוע את זה." הלן צחקה. "היא תאבד את שפיותה."
"למה?"
"כי יש דברים שלא מקובלים בעולם, ואימא שלך אוהבת לשמור על הסדר שלהם."
"אני בסך הכל רוצה לרקוד עם חברה שלי." בת' הביטה מהחלון וחשבה על המפלצת המשונה שנמצאת בביתה. זה היה הדבר האחרון שחשבה עליו לפני שהמכונית סטתה ממסלולה. הדבר האחרון שהרגישה היה חגורת הבטיחות שהחזיקה אותה במקומה, היא הייתה כלואה שם בשמלתה הירוקה שלאט לאט חנקה אותה למוות, מטביעה אותה בים של חושך. ננה הלן לא הוחזקה על ידי שלשלות שכאלו, ועפה החוצה מהשמשה הקדמית. חופשיה עד הסוף שהגיע במהרה.

מרי-אן בקר ישבה בצד החדר והתייפחה. פניה היו בידיה ודמעות זלגו במורד לחיה. ריצ'רד בקר ישב לצד המיטה וליטף את פניה של בתו. עיניה היו עצומות, חזה עלה וירד בקצב אחיד. הם הפשיטו אותה משמלתה הירוקה והלבישו אותה בחלוק כחול. עורה היה חיוור וקר, כמעט חסר חיים. אביה הרים את ידה השמאלית ונישק אותה. דמעותיו זולגות במורד זרועה. "אליזבת', ילדה שלי."
היא לא שמעה אותו. היא עדיין לבשה את השמלה הירוקה, היא לא הצליחה להוריד אותה. השמלה חנקה אותה. היא עטפה את כל גופה, הפכה לקשה וחזקה. היא ישבה בארון הבגדים והתייפחה. עכשיו ידעה בדיוק מה יקרה לה. היא חיכתה בשקט כל היום עד שהילדה הלכה לישון. לראות אותה הכאיב לה, שיערה המושלם ועורה המושלם. ואילו היא הייתה כלואה בגוף המבחיל הזה. לבד. היא החלה לבכות ובטעות פגעה בקולב עם גבה. הקולב החל להתנדנד והשמיע קול תקתוק כשפגע בקיר הארון. היא עצרה אותו, אך זה היה מאוחר מדי. הילדה קמה ממיטתה וניגשה אל הארון. היא צרחה כשראתה אותה.