קטגוריות
מסלול צעיר 2021

סיפור ה: הזנב השני מאת ניצן שמיר

השד ערפל לא רצה להיכנס לכיפה.

כל השדים מהכיתה שלו היו שם. 

ואף אחד מהם לא היה חבר שלו, למרות שגם הוא, וגם כמה אחרים, ניסו שזה יקרה.

כי רעם לא הרשה את זה.

וכי לערפל עדיין לא צמח הזנב השני.

אני פשוט לא אכנס, כולם ישכחו מקיומי, והכל יהיה טוב. ככה לפחות ערפל חשב.

כמה חבל שזה לא קרה.

ערפל נדחק לתוך שיח-אצות, והצמיד את ראשו אל דופן הכיפה השקופה. הוא נזהר שלא יראו אותו, כי אז באמת תפרוץ מהומה. הוא ראה שבתוך הכיפה, לורד הלוויתן הקריא שמות. 

"עשב כריש,"

"כאן, לורד הלוויתן!"

"רעם גל,"

"כאן, לורד הלוויתן!"

"ערפל ירח,"

או שאולי לא ישכחו ממני, חשב ערפל. 

הוא לא ידע מה לעשות.

הוא יכול להתפרץ לכיתה, אבל אז זה יהיה חשוד מאוד- איך הוא נכנס בדיוק כשקראו בשמו? והוא יכול להיכנס עוד כמה שמות, אבל מה יעשה לורד הלוויתן? זה כבר האיחור השלישי שלו, אחרי זה הוא-

"לורד הלוויתן, הנה הוא!"

"הוא שם! אני רואה אותו!"

הצעקות העירו את ערפל.

והוא גילה שהוא נתפס.

כנראה שכאשר שקע בהרהורים, ראשו נצמד מדי אל הדופן, והשדים האחרים ראו אותו, אחרת איך הצליח פרצופו האדמדם מכעס של לורד הלוויתן להגיע אליו?

"ערפל ירח! מה אתה עושה כאן? מנסה להבריז לי מהשיעור? וכאשר קוראים בשמך, תענה! אתה שומע אותי?"

"כן, כן אני שומע אותך, איך אפשר שלא…" מלמל ערפל.

"מה אמרת, שרץ קטן? דבר ברור! וכשאתה עונה לי, אני רוצה לשמוע 'לורד הלוויתן' בסוף. הבנת, או שנמחיש את זה עם עונש?"

"הבנתי, הבנתי, אני לא עד כדי כך טיפש ש-" 

ערפל נעצר.

"על מה אתה מסתכל שם?! תענה לי, חתיכת אצה מיובשת!"

ערפל הסתכל על מה שרעם וציקלון עשו. רעם קישקש בעזרת אלמוג הדיו שלו על אחד מזנבותיו הרבים של לורד הלוויתן, וציקלון החזיק בידו פצצת אמבטיה מהעולם היבשתי והתכוון לזרוק אותה על לורד הלוויתן.

וכולם יודעים, שלורד הלוויתן שונא דברים מעולם יצורי היבשה, ויותר מכל פצצות אמבטיה.

"אמ… לורד הלוויתן, אולי כדאי שתסתובב…"

"מה?! על מה אתה מדבר, שרץ קטן-"

אמר לורד הלוויתן והסתובב.

"גל! סערה! אליי למשרד! ושלא תחשבו שתוכלו להתחמק כמו בפעם הקודמת, שמעתם? בואו לכאן! לאן אתם שוחים?!"

רעם וציקלון ניסו לברוח מלורד הלוויתן דרך המון השדים שעמדו וצפו במחזה. אלא שאז נשלח אחד מזנבותיו של לורד הלוויתן ומשך אותם בחזרה אליו.

זה היה הזנב שהם ציירו עליו.

 

***

כחצי שעה לאחר מכן צף ערפל ליד משרדו של לורד הלוויתן, כשזנבו כמעט נוגע בקרקע. שלא כמו רוב הכיפות, זו לא הייתה שקופה. ערפל הסתכל על השדים שרכבו על סוסוני ים, או על דולפינים, (יצורים שהיו קשים יותר לשליטה, כי כל הזמן עלו מעל המים), ופעם אחת עבר שם אוטובוס-לוויתן. גם זהרורים שחו באזור, והיה נראה שאחד הם מגלה בערפל עניין מיוחד, אבל אז ערפל הביט לעברו, והוא ברח. ערפל שמע גם קטעי שיחה מבפנים- שהיו בעיקר צעקות של לורד הלוויתן ומלמולים של רעם וציקלון.

"מה חשבתם שאתם עושים… עונש חמור, חמור ביותר… לצייר ככה על לורד… "

ערפל כמעט התחיל לרחם על רעם וציקלון, אבל אז הוא נזכר, שאלה רעם וציקלון.

"וירח הפרחח בטח עבד איתכם…"

רגע, מה?! 

ערפל הזדקף לאזכור שם משפחתו. הוא לא עבד איתם! למרות שהוא יכול להבין למה לורד הלוויתן חושב ככה…

הוא, ערפל, יצר הסחת דעת, בזמן שרעם וציקלון ציירו על זנבו של לורד הלוויתן. 

אבל איך הוא יוכיח שזה לא נכון?

הדלת נפתחה במהירות והקפיצה את ערפל ממקומו. "אז בואו נסכם- " צעק לורד הלוויתן "שלושה שבועות של ניקוי צדפות, וכתיבת 'לא אצייר על זנבו של מורי המדהים' עד שיגמרו לכם אלמוגי הדיו. עכשיו עופו לי מהעיניים! אני לא רוצה לראות אתכם עד מחר בשיעור! ירח, תיכנס! עוד מעט נראה מה יהיה העונש שלך,"

ערפל הסתכל על רעם וציקלון, ששלחו אליו מבטי שנאה- וגם, לרגע אחד- חיוך מרושע? מה קורה כאן? הוא חשב, ואז שחה ונכנס למשרד. רק שלא יטיל עלי עונש של ניקוי צדפות, הוא חשב באימה.  'ניקוי צדפות' היה העונש שכלל את כל הדברים הכי קשים ומסריחים: לנקות את אסלת האלמוג, את הכיפה, את צדפות- הלעיסה הדביקות שמתחת לסלעי הכתיבה, ובכללי, עונש נוראי. ערפל ריצה אותו כבר יותר פעמים מכל הילדים בכיתה שלו, ביחד, אם לא מחשיבים את רעם וציקלון.

ערפל נכנס למשרדו של לורד הלוויתן בחשש מהבאות. הוא התיישב על גוש אצות, שקע מעט, והביט בלורד הלוויתן. לורד הלוויתן התחיל את ה"פגישה" כמו שהוא אוהב להתחיל כל אחת- בהזכרת חסרונותיו של ערפל.

"ערפל ירח, זכר, גובה ממוצע, קשקשים כחולים, בעל זנב אחד," הקריא לורד הלוויתן בהדגשה, והמשיך לדבר.

"אתה יודע כמה אני מעוצבן שאנחנו כאן עכשיו, ירח? אני הייתי אמור לראות משחק כדור-אצה, ואתה היית אמור לשחק עם החברים שלך… אם היו לך,"

ערפל התכווץ.

"אתה יודע מה העונש על להבריז לשיעור, ועל להיות חלק מפשע?"

"אה, לורד הלוויתן, לא נראה לי שזה פשע, בכלל לא הייתי חלק מזה, זו אי הבנה-" אמר ערפל במהירות, אבל לורד הלוויתן קטע אותו.

"לא פשע?! לא פשע?! זה בהחלט פשע! ואתה לא היית חלק מזה אתה אומר. טוב, אני כבר בדקתי את זה. אולי לא תופתע לגלות, אבל החברים שלך גל וסערה הסגירו אותך."

"הם לא-"

"הם אפילו אמרו, ירח, שזה היה הרעיון שלך," אמר לורד הלוויתן ברשעות.

לעזאזל, חשב ערפל. בטח, בטח, שרעם וציקלון יאמרו שזה היה רעיון שלו! לורד הלוויתן ידע שהם סתם אומרים, אבל לא היה אכפת לו, כל עוד הוא מעניש את ערפל. העונש יהיה ממש גרוע, הוא חשב. יותר מאשר של רעם וציקלון.

 "אז בוא נסכם," אמר לורד הלוויתן בדרמטיות. "חודשיים של ניקוי צדפות, על תכנון פשע, וניסיון להתחמק משיעור,"

אוף! חשב ערפל. עם כל מה שקרה, הוא כבר קיווה שלורד הלוויתן שכח מזה שהוא ניסה להבריז.

"ואל תדאג, גם ההורים שלך הולכים לשמוע מזה,"

"אבל זו אי הבנה! אני באמת לא קשור-" אמר ערפל בחוסר אונים, למרות שידע שאין טעם להתווכח.

"ואת החודשיים שלך," שאג לורד הלוויתן, "אתה מתחיל מהיום. קדימה, לך!"

 

***

 

ערפל תלש את הצדפה-דביקה האחרונה מתחת לסלע הכתיבה של צבר ודבקון, שני שדים מכיתתו שמאוד אהבו צדפות-דביקות. עד כה, הוא תלש 88 צדפות, וזה היה רק מסלע הכתיבה של צבר ודבקון. 

נשארו לו עוד שלושה סלעי כתיבה ואז יוכל ללכת הביתה. ההורים שלו עבדו עד מאוחר היום, ועם קצת מזל הוא יגיע לפניהם ולורד הלוויתן יתעצל ולא יעדכן אותם במה שקרה היום. 

אבל האמת שלערפל לא היה מזל.

אף פעם.

כלומר, רק למישהו עם ממש ממש מעט מזל לא יצמח הזנב השני עדיין, נכון? חשב ערפל בזמן שתלש את הצדפות מהסלע הבא. 

למה לכולם יש שלושה זנבות, ורק לי אחד?! ולרעם יש ארבעה!

באופן טבעי, השד עם הכי הרבה זנבות הוא מלך הכיתה.

ובאופן טבעי, השד בעל הכי מעט זנבות היה המנודה.

וזה היה ערפל.

מאז ומתמיד, ערפל התפתח לאט יותר. היה לו מזל שהיה לו זנב אחד. מה שלרוב השדים קרה בגיל יום, קרה לו בגיל שנתיים, ומאז לא צמח לו אף זנב נוסף.

ערפל שלח את ידו לתלוש עוד צדפה-דביקה, אבל בסלע הכתיבה הזה הוא כבר תלש את כולם. הוא התכוון לשחות לסלע הבא- וגילה שאין כזה. סוף סוף! ערפל חשב. הוא מיהר לצאת מהכיפה. אין לו למה להישאר כאן. 

הוא שחה במהירות אל תחנת אוטובוס-הלוויתן.

כשהאוטובוס הגיע, הוא הספיק כבר לקבל כמה מבטים מוזרים, מהסוג של: השד הזה נראה גדול, למה עדיין אין לו זנב שני?

כמובן שהם כבר היו מוכרים לו. הוא למד פשוט להתעלם.

הוא עלה לאוטובוס, מעוצבן. רעם וציקלון היו אמורים לעזור לו עם הנקיונות, אבל הם אמרו שהם ינקו אחרי החודשיים שלו. כמובן, עד אז לורד הלוויתן כבר ישכח מהעונש שלהם. 

הוא כעס על לורד הלוויתן, כי איך אפשר שלא? הוא אמור לחנך אותם, אבל הוא רק נותן את הדוגמה הכי רעה שיכולה להיות! הוא לימד את כל השדים להתייחס אל ערפל בצורה שונה, רק כי עדיין לא צמח לו הזנב השני! למשל, מה שקרה היום- רק ערפל יכול לקבל עונש כל כך כבד על משהו כזה! יכול להיות שהכול היה אחרת, אם היה להם לורד לוויתן אחר. ערפל הכניס אגרוף למושב שלידו.

הוא כעס, הוא כל כך כעס.

והוא כבר היה בסרט הזה הרבה פעמים.

והוא תמיד הגיע למבוי סתום.

כי מה הוא יכול לעשות?

 

***

דלת ביתו של ערפל היה פתוחה.

ואבא שלו שר בפנים.

אפילו ממרחק חצי לוויתן הוא הצליח לשמוע אותו.

אבא, למה אתה לא יכול להיות פחות מביך? הוא חשב. אלא שאז הוא הבין שאם אביו בבית, גם אימו שם, ולורד הלוויתן כנראה סיפר להם על מה שקרה היום. הוא שחה בדכדוך לכיוון ביתו.

איזה יום גרוע זה.

"הי אבא," אמר ערפל וזרק את עור הדג שלו עם כל הציוד מבית הספר על הרצפה. "הי ערפלי, אני עוד רגע מסיימת כאן," אמרה אימו, שעבדה על סלע הכתיבה שלה. "אמ… לורד הלוויתן אולי אמר לכם על… משהו שקרה היום?" שאל ערפל בזהירות. "כן, ערפל, אנחנו רוצים לדבר איתך," אמר אביו ברצינות. ערפל נדהם בכל פעם מחדש כמה מהר יכול להשתנות מצב רוחו של אביו. אימו שחתה לעברם, ויחד הם יצאו החוצה לגינה. ערפל ראה משהו זוהר בזווית עינו, אבל כשפנה להביט, לא היה שם שום דבר.

"ערפלי, ממה ששמענו מלורד הלוויתן, אתה… ניסית להבריז משיעור, ועזרת לשני ילדים מהכיתה שלך באיזה תעלול שהם עשו ללורד הלוויתן?" אמרה אימו.

"וערפל, שיהיה ברור, זה רע מאוד. ואני מתכוון לזה שהברזת משיעור. כי בנוגע לדבר השני.." אמר אביו, ואז אימו קטעה אותו.

"ערפלי, לא סיפרת לנו שיש לך חברים!" היא צווחה בהתרגשות. "אמא הם לא ה-" ניסה ערפל להסביר, אבל אימו לא הקשיבה יותר.

"כלומר, ערפלי, אל תעשה עוד דברים כאלה, אבל- חברים! אני לא מאמינה! אולי תציע לאחד מהם להיפגש? היום? אתם תהנו כל כך. ואני אכין ארוחת ערב! אולי תציע להם להישאר לארוחת ערב? אני בטוחה שהם יהנו מאוד…" קשקשה אימו בהתרגשות.

"אמא, הם לא חברים שלי!" צעק ערפל בתסכול, ושחה למעלה, לכיוון החלון של חדרו. הוא פתח אותו, נכנס לחדר, התכסה באצה, והתחיל לבכות.

אף אחד לא מבין אותי, הוא חשב באומללות. עדיף שאני אשאר כאן. כאן אף אחד לא יצחק עליי. כאן אף אחד לא-

הדלת נפתחה.

"ערפלי, אני מצטערת,"

"פשוט לכי."

הדלת נסגרה.

וערפל בכה אפילו יותר. 

הוא שמע את הוריו מתלחשים בחדר ליד.

"מסכן קטן… אני לא יודעת איך לעזור לו… אולי ניקח אותו לעוד רופא?"

"את יודעת שזה לא יעזור, כבר היינו אצל כל אחד מהרופאים שקיימים, מפה ועד אטלנטיס,"

"נכון… מעניין מאיפה הוא קיבל את הגנים האלה… לא ממני, זה בטוח,"

"אה, אז את אומרת שמהצד שלי?"

"אולי,"

"נו באמת, את יודעת שזה לא נכון. לך הייתה אחות עם אבעבועות סרטן,"

"זה בכלל לא קשור. אתה לא יכול להאשים את נורית בזה!"

הלוואי שלא הייתי קיים. הלוואי שהיו לי יותר זנבות. הלוואי שאמא ואבא לא היו רבים בגללי. 

הלוואי שהייתי רגיל.

אבל אני לא. חשב ערפל.

אז כל מה שנשאר לי זה לחיות עם זה.

ועם המחשבה הזו, הוא נרדם.

 

***

כשערפל התעורר, הוא ראה זהרור.

הזהרור שחה לעברו דרך החלון הפתוח, מתערבל ומסתובב סביב עצמו. הוא הפיץ סביבו אור צהבהב שהאיר את חדרו החשוך של ערפל. זנבו עשה כמה תנועות מוזרות, כאילו אומר: "בוא אחרי," ערפל קם מערמת האצות שעליה ישן, והזהרור התחיל מיד לשחות החוצה. 

"רגע, חכה! זהרור! חכה לי!" צעק ערפל, אבל זה לא עזר. בהחלטה של רגע, הוא שחה אחרי הזהרור.

הזהרור וערפל שחו כבר שעה, ומדי פעם ערפל הביט מעבר לכתפו ובדק שוב שהוא רואה את מגדל האלמוגים, המגדל הכי גבוה בווטאון. כל עוד הוא רואה אותו, הוא ידע לחזור הביתה. 

ספקות התחילו לנקר במוחו. מה חשבתי? למה שאעקוב אחרי זהרור? זה כל כך טיפשי… אני אלך לאיבוד, אני אאכל על ידי כריש! ערפל חשב. 

אבל אני לא יכול להפסיק עכשיו, אחרת כל המאמץ היה לשווא. וגם, סיקרן אותו לדעת לאן הזהרור לוקח אותו. הם המשיכו לשחות. ערפל הביט שוב מעבר לכתפו.

הוא לא ראה את המגדל.

הוא גם לא ראה את הפרברים של קצה העיר. הוא לא ראה שום דבר שיעזור לו למצוא את הדרך הביתה. "זהרור תעצור…" הוא מילמל, אבל הזהרור המשיך להתקדם.

ערפל היה צריך לקבל החלטה. או שהוא מנסה לחזור על עקבותיו, או שהוא ממשיך בעקבות הזהרור ומסתכן בכך שלא יוכל לחזור.

הלוואי שהיה לי עוד זמן לחשוב על זה, ערפל חשב, אבל הזהרור ממשיך להתקדם, ואם לא אשיג אותו, אאבד גם את העיר וגם אותו! חשב ערפל בבהלה. ואם כבר לאבד… אולי בכל מקרה כדאי שאמשיך. אני גם ככה לא אוהב את בית הספר, בית הספר לא אוהב אותי, אין לי חברים, ואמא ואבא… אולי אם אעזוב לכמה זמן, הם יתגעגעו אלי ויזכרו שהם אוהבים אותי. אולי-

"הי, שדוני, אתה מתקדם או מה? יש לנו פגישה," אמר קול צפצפני ומתגרה מאחוריו. 

"אהה!" צעק ערפל בהפתעה. הזהרור צף מאחוריו, ונראה שהוא… מחייך?

"אתה- אתה- אתה דיברת?" שאל ערפל בתמיהה.

"לא, ממש לא, זה רק המוח האומלל שלך שממציא אותי," אמר הזהרור.

"כמובן! אני מתחיל להשתגע!" אמר ערפל לעצמו בהיסטריה קלה.

"חה! אני צחקתי! נראה לך שהמוח שלך יכול להמציא משהו כל כך מדהים כמוני?" אמר הזהרור בהתקף צחוק.

"אז אתה- אתה באמת דיברת!"

"כל הכבוד! אתה צודק! זה מדהים! אני זהרור מדהים ביופיו שגם- יודע לדבר! איזה מזל יש לך שפגשת אותי! עכשיו בוא נמשיך כבר לשחות!" אמר הזהרור והתחיל לשחות במהירות. ערפל השיג אותו ושחה צידו.

"אממ… אבל איך אני אחזור הביתה?"

"אל תדאג, אני יודע את הדרך חזרה. מה שחשוב הוא לאן אנחנו הולכים!"

ערפל פתח את פיו לדבר, אבל הזהרור קטע אותו.

"אתה אמור לשאול עכשיו: 'לאן אנחנו הולכים'?"

הפעם, ערפל שתק.

"נו, תשאל אותי…" שידל אותו הזהרור.

"לאן אנחנו הולכים…?" אמר ערפל באי ביטחון.

"טוב ששאלת! אנחנו הולכים אל…

היבשה!"

ערפל הרים את ראשו, ולסתו נשמטה.

כי מולו, האדמה החלה לעלות. ולמעלה למעלה, היו דמויות.

יצורי יבשה.

 

***

"אין סיכוי שאני עולה לשם." אמר ערפל בעקשנות.

"אבל, שדוני, הגענו עד כאן, ויש שם משהו שאתה צריך לראות!" אמר הזהרור.

"לא, אני לא עולה לשם. אין. סיכוי." אמר ערפל. כל האזהרות שהוריו הטמיעו בו לאורך השנים היו על יצורי יבשה. בכל סיפור אימה טוב מגיע יצור יבשה ועושה מעשה נתעב כלשהו. אוכל שד, רוצח שד, מכין ממנו דבר שנקרא 'תחפושת' או משהו שנקרא 'מעיל'.

"טוב, אם אתה לא תעלה לשם, אני אומר להורים שלך ששחית קרוב ליבשה," אמר הזהרור ברשעות. "מה? אתה לא תעשה את זה!" זעק ערפל. "אתה לא יודע מה אני אעשה או לא," אמר הזהרור. "אני מרכל משמע אני קיים. אם לא ארכל, אני אהיה רק עוד זהרור מהשורה". 

"אני עדיין לא עולה לשם," אמר ערפל. "מה אם יראו אותי?" ערפל שאל. "יכניסו אותך לכלוב, ואז יהרגו אותך, או יענו אותך, או משהו בסגנון," אמר הזהרור בקלילות, בעוד ערפל מביט בו מזועזע. "מה? אתה שאלת, אני עניתי," אמר הזהרור. "אבל אני מבטיח לך שלא יראו אותך. אנחנו הולכים למקום שאין בו בני אדם," הבטיח הזהרור.  הוא החווה בזנבו כלפי מעלה והתחיל לשחות. ערפל, בחשש גדול מאוד ובסקרנות גוברת, שחה איתו.

הם שחו ליד היבשה, עד למקום שלא היו בו יצורי יבשה. הזהרור המשיך לשחות, ואז, הראש של ערפל עלה לראשונה מעל לפני המים.

הכל היה כל כך מסנוור. גוון של כחול שהוא אף פעם לא ראה, ואור כל כך בהיר ואוויר קר כל כך שחובט לו בפנים. הוא לא הצליח לנשום. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אבל שום קול לא יצא מפיו. הוא בקושי ראה, אבל הוא הצליח לראות את הזהרור שוחה לחוף. הזהרור נטש אותו.

אני עומד למות, חשב ערפל.

ראייתו התעמעמה, הוא ראה רק שחור, ונחנק…

משהו משך אותו חזרה למים. ערפל פתאום ראה שוב. ונשם. "אני חי!" הוא צעק בשמחה. הוא יכל לדבר שוב! הוא מישש את פניו. עד היום הוא לא הבין עד כמה מדהימים וחשובים היו החושים שלו… "זהרור! לא נטשת אותי!" הוא קרא, כאשר ראה את הזהרור לידו עם משהו בפיו. אך ערפל לא הצליח לזהות את החפץ הזה. הזהרור הושיט לו אותו, וגם אחרי שבחן אותו מכל הכוונים, הוא לא זיהה אותו.

"אז איך הייתה הגיחה הראשונה מעל לפני המים?" שאל הזהרור. "סיוט," אמר ערפל, שהמשיך לבחון את החפץ. הוא היה עשוי מחומר שחור שערפל לא הכיר, בעל שני מקלות מתקפלים בצדדים, ועיגולים מחומר שקוף שערפל יכל לראות דרכו. "זה נראה כמו זכוכית, אבל זה לא מרגיש כמו זכוכית," הוא אמר לזהרור. "כן, זה מה שנקרא פלסטיק," אמר הזהרור. "אה! אני מכיר את החומר הזה," אמר ערפל. כמובן שהוא הכיר אותו. במקומות מסוימים בעיר, היה חשוך כי היה ענן-פלסטיק מעל, ובמקומות אחרים היו חתיכות שצפו במים, אבל בשום מקום לא היה פלסטיק שהרגיש ככה. "אבל מה זה?" שאל ערפל. "זה נקרא משקפי שמש, אני חושב. זה יעזור לך עם האור המסנוור שיש מעל למים," אמר הזהרור. "כן, תודה, אבל… אני לא מצליח לנשום למעלה," אמר ערפל. "אה, אתה פשוט צריך להוציא את הזנב. הוא ידע לנשום גם מחוץ למים," אמר הזהרור. "אוקי… אז בוא נעשה את זה," אמר ערפל בחשש ושם את משקפי השמש. הכל פתאום נראה הרבה יותר כהה.

הם שחו, עד שקצה ראשו של ערפל כבר היה ממש מעל פני המים. ואז הוא ספר עד שלוש בלב, וקם בבת אחת.

הוא דחף את עצמו עם הידיים, מתרומם, ומקפץ כמה פעמים על זנבו. הוא הצליח לעבור את קו המים, ונפל על החול. ואז הוא צרח.

כי מולו הייתה יצורת יבשה.

 

***

לרגע אחד הם הביטו זה בזה. 

ואז ערפל התחיל לדבר.

"את עומדת לאכול אותי, נכון? זה היה רעיון רע. אני עומד למות. את תעני אותי. את תעשי ממני מעיל. אוי לא. אני עומד למות. אני מצטער אמא ואבא. יצורה יבשתית הכינה ממני פשטידה. אני עומד למות " ערפל כמעט בכה.

"אל תדאג," היצורה אמרה. "אני לא אוכל אותך. אנחנו רק רוצים לדבר. אורסור ביקש שאני אדבר איתך,"

"אני- אני- רגע, מה?" לערפל נדרש רגע לעכל את מה שלפניו. איפה שליצורה היה אמור להיות זנב, היה משטח שעומד על שני עיגולים, ולידה עמד עוד יצור, עם חיוך שהזכיר לו את הזהרור. 

רגע אחד- איפה הזהרור?

"זהרור! איפה אתה? אתה בסדר?" שאל ערפל בפאניקה. הזהרור היה די מעצבן- אבל הוא בטוח ידע מה קורה כאן.

"כן, אני ממש כאן, ותודה ששאלת, אני בסדר," אמר היצור. "מה- אתה לא הזהרור! או… שכן?" שאל ערפל. יכול להיות שזה הזהרור? הוא חשב. "אני יודע מה אתה חושב: אין סיכוי שזה הזהרור. אלא אם… זהרורים יודעים להפוך לבני אדם!" אמר היצור\זהרור בהפתעה מדומה. "אבל… זה לא הגיוני… איך…" גמגם ערפל. "אני אראה לך," אמר היצור\זהרור, וצלל למים. כאשר הוא קפץ, הוא היה נראה כמו הזהרור. הזהרור שחה שוב אל היבשה והפך שוב לאדם. "וגם," הוא אמר, "קוראים לי אורסור," 

"אז אתה יודע להפוך ליצור יבשה, והובלת אותי לפגוש יצורה אחרת, שכנראה לא כאן כדי ללכוד אותי, אחרת היא כבר הייתה עושה את זה," סיכם ערפל. "אבל השאלה שלי היא- למה הבאת אותי לכאן, ואיך אני לעזאזל אמור לעמוד אם יש לי זנב?!" צעק ערפל. נמאס לו לשכב על החול, ולמרות מה שאמר הוא עדיין לא ממש בטח ביצורי היבשה האלה.

"אז הי, אמ, ערפל, אני מרתה. אורסור אמר שאולי יהיה נחמד אם נדבר" אמרה מרתה בחביבות. 

"ערפל, זוהי מרתה, מרתה, זהו ערפל. ערפל, חשבתי שהמפגש עם מרתה יוכל לעזור לך," אמר אורסור בשמחה. 

"אבל אורסו-" התחיל ערפל לומר, אבל מרתה קטעה אותו.

"ערפל, אורסור הביא אותך לכאן כי אני ואתה לא כאלה שונים," אמרה מרתה בקול רך. "לך יש רק זנב אחד, אני לא יכולה ללכת… כי חסרה לי רגל, " אמר מרתה. "ערפל, לבני האדם איפה שלכם יש זנב, יש שתי רגליים," אמר אורסור, והחווה לכיוון רגליו. "בלי שתי רגליים אי אפשר ללכת, ולמרתה יש רק אחת," הוא הסביר.

"וערפל, גם לי לא היו חברים, והמורים לא מפלים אותי לרעה, אבל בשיעורי ספורט אני לא יכולה להשתתף, ותמיד צחקו עליי בגלל זה," המשיכה מרתה, וקולה כאילו הפנט אותו. הוא רק רצה להמשיך לשמוע אותה. 

"והיה לי ממש קשה, כי הוריי כל הזמן דואגים לי, והם הוציאו  המון כסף על ניתוחים וכיסאות גלגלים, ורק רציתי להיות רגילה ולהצליח לעשות כל דבר ושלא יסתכלו עליי אחרת. אבל כמה שלא חלמתי על זה, וייחלתי, וביקשתי, וניסיתי למצוא פתרונות, זה לא עזר.

אבל אז הבנתי משהו," אמרה מרתה.

"שאין לך ברירה אלא לחיות עם זה," לחש ערפל.

"כן," אמרה  מרתה וחייכה. "אתה מבין ערפל? ככה נולדנו. אין לנו דרך לשנות את זה. אבל… זה לא אומר שאנחנו ממש שונים מהאנשים, או מהשדים, שסביבנו. 

אנחנו פשוט נראים קצת אחרת."

 

***

ערפל רצה להיכנס לכיפה.

כל השדים מהכיתה שלו היו שם.

והוא ממש רצה לראות איך הם יגיבו כשהם יראו אותו.

בתוך הכיפה, לורד הלוויתן קרא שמות. 

"עשב כריש,"

"כאן, לורד הלוויתן!"

"רעם גל,"

"כאן, לורד הלוויתן!"

"ערפל ירח,"

ערפל פתח את הדלת ואמר בחיוך: "כאן, לורד הלוויתן!"

"ירח- אתה- מה?"

בפעם הראשונה בחייו, ערפל ראה את לורד הלוויתן חסר מילים.

כל הילדים הביטו בו, ואז התחילו המלמולים.

"הוא- הדביק לעצמו זנבות מלאכותיים?"

"זה נראה כל כך מוזר…"

"מה הוא עושה?"

"אלה זנבות אמיתיים?"

"כל כך מוזר לראות אותו עם יותר מזנב אחד…"

ואז ערפל שמע את רעם שואל: "ערפל, יא חתיכת פלנקטון, אתה חושב שאנחנו טיפשים? שלא נראה שאלה זנבות מלאכותיים?"

"אמ, כן, רעם, אני חושב שאתם טיפשים, ובפרט אתה. אבל זה לא העניין- העניין הוא- 

האם משהו בי השתנה?" שאל ערפל את השדים.

"יש לך יותר מזנב אחד?" הציע מישהו מסוף הכיפה.

"נגיד- אבל, זה שינה משהו בי, עכשיו שהדבקתי לעצמי זנבות? משהו בהתנהגות שלי השתנה?" שאל ערפל, ולא חיכה לתשובה.

"לא! כי זה לא משנה כמה זנבות יש לי! אני עדיין שד, בדיוק כמוכם! ואני אוהב לשחק כדור-אצה ולצפות בסרטי פעולה, ולאכול פיצת-אצות, בדיוק כמו כולכם! אל תנדו אותי רק כי אני נראה אחרת!" אמר ערפל, והלך אל אבן-הכתיבה שלו.

"יש בזה משהו…"

"אולי הוא צודק, האמת,"

"גם אני אוהב כדור אצה! וסרטי פעולה! ופיצת-אצות! יכול להיות שזה באמת לא משנה?"

כל השדים באו וטפחו לו על השכם, ושאלו אם הוא רוצה לבוא אליהם, לראות סרט, ושאמא שלהם יודעת להכין פיצת אצות מעולה.

"אתם באמת מקשיבים לו?" צעק רעם.

"כן!" צעקו כולם.

ולראשונה בחייו, ערפל הרגיש שייך.

"תודה, מרתה," הוא לחש בחיוך.

ואז, ברגע הזה, צמח לערפל הזנב השני.

***

 

מרתה היקרה,

אני כותב לך את המכתב הזה כדי להודות לך. מאז הפגישה איתך חיי השתנו כל כך לטובה. יש לי הרבה חברים, וגם- צמח לי הזנב השני! 

לא שזה כל כך משנה, הודות לך.

את לימדת אותי להשלים עם עצמי, ואני תמיד אהיה חייב לך.

אני עדיין קצת כועס על אורסור על כך שעקב אחרי, אבל הפגישה איתך הייתה שווה את זה. 

חקרתי את הנושא של שדים מחוץ למים, וגיליתי שגם אני יכול להפוך ליצור יבשה לבן אדם כמו אורסור.

 אולי תירצי שניפגש מתישהו?

שלחי תשובה בהקדם,

שלך,

ערפל