קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 18: אוויר מאת ניר סופר-דודק

"אסור היה לך לעלות על פאקינג טיסה לירח עם אסתמה!" חיים ידע שזה לא להיט לצעוק בדייט ראשון. "יש לנו שתיים-עשרה שעות עד שהמעבורת תגיע לפה כדי לאסוף אותנו. מה אם יקרה לך משהו?!"

היה קשה לראות מתחת לקסדה של האסטרונאוטים, אבל היה נדמה לו שרינת בוכה. שתבכה. זה לא עסק ככה. וחוץ מזה, באפליקציה היא נראתה הרבה יותר רזה.

"לא משנה," היא אמרה מבעד לרמקול שלה.

"מה לא משנה?"

"לא משנה הכל. לא משנה כל הדבר הזה. אני סתם מטומטמת. הילדות שלי למטה. אתה מבין את זה? אני אפילו לא יודעת אם הן עכשיו בגן או שבעלי שכח אותן באוטו. ובמקום להיות איתן אני יושבת כמו מפגרת בסטוץ על הירח."

"לא חייבים אם את לא רוצה." קווצת שיער נדבקה לחיים למצח אבל הוא לא היה יכול לסדר אותה בגלל הקסדה. החלום שלו היה לנסוע עם מישהי לירח ולהזדיין עם החליפות. זה היופי בחליפות האלה. כל חלק מבודד. אתה יכול לפתוח שם למטה בלי שהאוויר יברח לך משאר החלקים. הוא פעם שאל את חבר שלו אם זה בכלל מצליח להיכנס תוך כדי, בגלל העובי של החליפה. אבל החבר שלו אמר שזה הכי טוב שיש. הריק מושך אותו עוד יותר וגורם לו להתנפח ולעוף קדימה. כוס אוחתו. משכורת של ארבעה חודשים הוא הוריד על הדבר הזה. רק שקרניות יש באפליקציות האלה. כולן עובדות עליך.

רינת הזדקפה, הוציאה את הקש של הקסדה ושאבה שלוק ענקי מהיין. היא הרגישה את הגוש בגרון לפני שמגיע התקף אסתמה. לפעמים זה לא מגיע. אין טעם להדאיג אותו. ממילא אין מה לעשות. רצית פינה מבודדת על הירח, קיבלת פינה מבודדת על הירח. כל החברות שלה עושות את זה כל הזמן. לא כאן, אבל בכל מיני מקומות בהרצליה. הן נפגשות עם הרופאים והעורכי דין שלהן במלונות לפי שעה ואז חוזרות הביתה מתוקתקות לכלים והרדמות. רק היא, כמו מטומטמת, הייתה צריכה לנסוע עם הבנאדם הראשון שפגשה לירח. ועוד לאיזה חור, כדי שאף אחד לא יראה. כאילו שמישהו מהתיירים היפניים במעבורת היה מלשין. הוא דווקא נראה חמוד בפרופיל שלו. כתב שהוא מחפש מישהי "לקשר לא-רציני רציני". היא תמיד הייתה אחת של מחויבות. אחרי שבוע שהם התכתבו היא אפילו שלחה לו תמונה של הציצי שלה. בסוף הוא שאל אם היא רוצה לברוח איתו לסוף שבוע בירח. היא חשבה שהוא צוחק אבל הוא אמר שעכשיו זה יותר זול, ויש כל מיני חושות מבודדות שאפשר להיזרק בהן. זה כמו סיני, רק בלי הבדואים שתוקעים לך מחיר על כל דבר. וגם אפשר להסתכל מרחוק על כדור הארץ, שזה בכלל בונוס שאין בטראבין. היא הופתעה באיזו קלות בעלה קנה את השקר על מעגל נשים שחברה שלה עושה בצפון, ביער שאין בו קליטה.

"תגידי, את רוצה בכל זאת שניכנס לחושה? לא חייבים לשכב ישר. אפשר גם סתם להכיר אחד את השני."

"כן," היא שמעה את עצמה אומרת. אולי אם היא תגמור עם זה היא תוציא לעצמה מהראש את המחשבות שמציקות לה מאז שהקטנה הייתה בת שנה. מאז שהיא תפסה את בעלה בצ'אט עם ההיא. הוא אמר שזה כלום. שזאת הייתה הפעם הראשונה שלו והבטיח שזה סתם בלי משמעות ושמעכשיו בחיים הוא לא יעשה את זה. עברו ארבע שנים והוא באמת לא עשה. או שהיא פשוט הפסיקה להיכנס אליו לחדר העבודה כשהדלת סגורה. מאז היא שואלת את עצמה איך זה להתרגש ממישהו מחדש. איך זה לא לנקות את השאריות של הקקי שלו שנדבקו לאסלה. ושוב: אין טענות. הוא עשה לה שתי בנות חמודות שהיא אוהבת. והם נוסעים כל שנה לחו"ל. והוא תמיד זוכר את היום הולדת שלה. חוץ מבפעם האחרונה, כשהיה לו את התצהיר ההוא בעבודה. אבל הוא פיצה על זה אחר כך. הם נסעו לסוף שבוע רומנטי בצימר ליד מירון ולא יצאו מהחדר. הוא היה נורא גאה שעמד לו שלוש פעמים באותו לילה ושהיא גמרה איזה חמש. זה כמו פעם, הוא אמר לה. אני עדיין גורם לך להיות רטובה כמו פעם. והיא רק נישקה אותו והנהנה ואמרה לעצמה איזה מזל שהוא לא שם לב שאחרי הפעם הראשונה היא לא גמרה בכלל.

"איזה שאנטי פה, נכון?" חיים הדליק את האורות בחדר ועשה סיבוב ארונות. הוא פתח את המגירה מתחת לטלוויזיה והוציא ערמת DVD של פורנו. "חמודים הם, טאצ' של וינטג'. בטח יהיה צחוקים לראות את זה עכשיו."

הוא נשכב על המיטה עם החליפת אסטרונאוט ובהה במסך. תנועות של אנשים בגוון עור השתקפו על הקסדה. רינת נורא רצתה לנקוש עם היד על הזכוכית ולראות אם זה משמיע קול, אבל היד שלה הייתה ממילא בכפפה. הגוש בגרון הפך לתחושה קלה של חנק, כמו כשאת צוללת בבריכה יותר מדי שניות וכבר צריכה לעלות. היא מכירה את התחושה הזאת. בגלל זה יש לה תמיד ונטולין. היא הבריחה את המשאף לטיסה בתוך תיק הרחצה שלה. אם היו רואים אותו לא היו נותנים לה לעלות.

"הכל בסדר איתך?" חיים שאל.

"כן, סתם אני לא מרגישה מדהים. הגוף שלי כנראה עוד לא התרגל. אני הולכת שנייה לשירותים, טוב?"

היא הוציאה את הוונטולין מהתיק. אסור להוריד את הקסדה. זה הכלל היחיד. הסבירו להם את זה בתדריך לפני שהם עלו. יש קשית לנוזלים וצינורית רחבה לאוכל וזהו. מורידים רק כשנוחתים חזרה. הוונטולין יהיה חייב להיכנס דרך הצינורית של האוכל. היא פתחה את המשאף, הכניסה את הצינורית לפה ופתחה את המכסה הקטן. היא הרגישה איך השפתיים שלה נמשכות החוצה בגלל הוואקום, כאילו העולם מכריח אותה לנשק אותו ממש חזק. היא הצמידה את המשאף ולחצה. בהתחלה כלום. אחר כך הרסס הגיע. הוא התפזר לתוך הקסדה ונכנס לתוך העיניים. היה נדמה לה שהיא הרגישה את הטעם המתכתי בפה אבל היה קשה לדעת. העיניים שלה צרבו אבל היא לא יכלה לשפשף אותן. היא עצמה עיניים ולחצה שוב על ההדק. הפעם העפעפיים שלה התכסו בשכבה רטובה. קצת מהוונטולין נכנס בכל זאת לפה. בטח יש שם רבע מנה לפחות. היא נתנה עוד לחיצה ליתר ביטחון. זה אמור לעשות את העבודה לכרגע. היה נדמה לה שהיא נושמת יותר טוב.

כשהיא חזרה, חיים עדיין שכב באותה תנוחה ובהה ברטרו פורנו. ארבעה גברים זיינו שם מישהי בתורות: שניים מקדימה, שניים מאחורה. אולי הוא עשוי משעווה בכלל, היא חשבה. עליתי לירח ואני ארד ממנו ולא קרה כלום. יש שם רק בובת שעווה שנשארה בחליפת אסטרונאוט מול טלוויזיה. מיצג אמנותי על גבריות. נסעתי לתערוכה. הביאנלה השביעית לאמנות פלסטית על הירח. היא התיישבה על המיטה. 

"אני צריכה שנדבר קצת לפני שאנחנו שוכבים. אתה בעצמך כתבת שאתה מחפש קשר רציני."

"מה את צריכה לדעת?"

"לא יודעת. אתה עושה את זה הרבה?"

חיים גיחך. "על הירח? בטח, מלא. מהעודף שנשאר לי אחרי שאני שם שלושה ילדים בבית ספר אנתרופוסופי."

רינת קמה. "תקשיב, כבר פחות מתאים לי. אתה נורא גועלי אליי ודי נמאס לי. היית ממש נחמד כל הזמן שהתכתבנו, אבל כנראה טעיתי."

חיים הרים את השלט וכיבה את המסך. "סליחה. גם לי זה מלחיץ קצת כל המצב הזה. את יודעת, את כזאת יפה וכאלה, והאמת היא שלא נעים לי לעשות לך דברים אם את לא שלמה עם זה. בכל זאת יש לך משפחה. לא הייתי רוצה שמישהו יעשה את זה לי, כשאשתי הייתה בחיים."

"אני ילדה גדולה. אתה לא עושה לי שום דבר שאני לא רוצה."

חיים ליטף את הזרוע של רינת. "בואי, תשכבי לידי. לא חייבים שום דבר. סתם שני אנשים בוגרים ששוכבים אחד ליד השני."

רינת נשכבה בצייתנות על היד שלו. "ממה היא מתה?"

"מי?"

"אשתך. אמרת שהיא מתה."

"אז זהו, סגרנו סופית את הסיכוי לנשום פה ועברנו ליום השואה?"

רינת קמה. היא הרגישה שוב את הגוש הזה בגרון. זה פסיכולוגי. בטוח פסיכולוגי. בגלל הלחץ שהיא לא יכולה לרסס את הוונטולין המזדיין הזה לתוך הפה כמו שצריך.

"אני צריכה ללכת שוב לשירותים," היא אמרה.

"מה, זה מהאוכל של הטיסה?"

"לא, אני לא מרגישה טוב עם האסתמה. אמרתי לך."

היא נכנסה לשירותים. באמת כדאי שהיא תשתין קודם. היא חייבת לנקות את היין מהמערכת שלה. בטח גם זה לא עושה לה טוב. היא הניחה את המשאף על הניאגרה והתיישבה. רוכסן אחד. רוכסן שני. זהירות שלא יטפטף ולא ישפריץ. כמו כשהיא הייתה ילדה ואבא שלה היה לוקח אותה לעשות פיפי בגן שעשועים ותמיד היו נרטבים לה איכשהו התחתונים. היא סגרה את הרוכסנים, קמה והורידה את המים. תיכף יהיה יותר טוב. היא הספיקה לראות את המשאף פוגע במושב האסלה, מתגלגל רגע ואז צונח לתוך החור השחור שנמשך עד למטה, אולי עד לקצה החלל. הגוש בגרון נדחק בבת אחת החוצה, כמו פטריה, כמו גידול. היא ממש יכלה לראות אותו בפנים, לבן וכרוביתי, איך הוא חוסם את קנה הנשימה שלה. רק לנשום עכשיו. נשאר עוד חרך לנשום. זה הלחץ. זה הלחץ. היא אף פעם לא התעלפה מזה. יש קוצר נשימה וזה עובר. יש קוצר נשימה וזה עובר גם בלי משאף. היא יודעת את זה. באמבולנס ישאלו אותה מה יש לה. אסור לה לספר על האסתמה. זה הגיע מהירח, היא תגיד להם. אין לה מושג איך זה קרה.

היא פתחה את הדלת של השירותים ודידתה החוצה.

חיים התרומם במיטה. "אם את חייבת לדעת, היא מתה אחרי שהתגרשנו. התנגש בה אוטו. זה הופך אותי לגרוש או אלמן?"

רינת סימנה לו עם היד שהיא לא יכולה לדבר.

"את צריכה משהו? אולי שאני אביא לך כוס מים?"

"אמבולנס," היא הצליחה לדחוק החוצה.

"את בטוחה? זה לוקח להם שעתיים פה, ואם זה לא מוצדק, הם שוחטים אותך במחיר."

רינת הרימה את האגרוף ודפקה לו על הקסדה, שיבין. 

חיים התחיל לרצד בחדר, מקיר לקיר, כמו טלוויזיה שחטפה מכה. "איפה הכפתור שלהם, כוס אוחתו?"

רינת הרימה את המבט וראתה את הכפתור, אדום וגדול מעל למיטה. כמו שמש. היא סימנה לו עם היד והוא קפץ על המיטה ולחץ עליו בכוח, כאילו הוא מנסה לנצח בתחרות. כלום לא קרה. חיים לחץ עליו שוב. ואז עוד פעם ועוד פעם. בסוף נורה כחולה קטנה התחילה להבהב על הכפתור.

"מה זה אומר, לעזאזל?!" הוא צעק לה, כאילו היא אמורה לדעת.

היא עשתה לו עם הראש תנועה של לא.

חיים לחץ על הכפתור והאור הכחול נכבה. הוא הוא הסתכל עליה ואז לחץ שוב. האור הכחול חזר.

"זה כנראה אומר שהם בדרך," הוא אמר. "זה בטוח משהו. מה קורה איתך?"

היא סחבה את עצמה בתוך החליפת אסטרונאוט ונשכבה על המיטה. היא כל כך רצתה להוריד את הקסדה הדפוקה הזאת. לתלוש אותה מעל הראש שלה. לא משנה אם יש או אין אוויר. בפנים בטוח אין אוויר. היא ראתה את שתי הבנות שלה משחקות עכשיו בגן שעשועים. בעלה בטח עם הטלפון, כרגיל. הן קוראות לו שיסתכל והוא מרים את הראש לרגע, עושה את עצמו מתרשם וחוזר לבהות באור שיוצא מהפלסטיק. שתי הבנות מפנות אליה את הראש. ראשי כרובית מושלמים במקום פנים. היא מסתכלת אל בעלה בבעתה. הוא מרים ראש עטוי קסדת אסטרונאוט ומחייך אליה חיוך שלדי. רינת פקחה עיניים. חיים ישב לידה על המיטה. 

"את יודעת שנורא הייתי רוצה ללטף לך את השיער עכשיו? לא בקטע מיני. סתם כי מגיע לך שירגיעו אותך כשאת ככה."

רינת עצמה את העיניים. הילדות שלה עכשיו על הקרוסלה. מסתובבות יותר ויותר מהר. היא צועקת להן שעוד רגע הן ייצרו מערבולת שתשאב אותן למטה, כמו את הוונטולין. אבל היא לא מצליחה לצעוק דרך הקסדה. הן מסתובבות עוד ועוד עד שלבסוף הן ממריאות ממנה עם כנפיים ירוקות מעלים. "מה קרה לאמא? מה קרה לאמא?" הקולות הילדיים שלהן מתאבכים זה בזה עד שלבסוף הם נשמעים כמו זמזום יתושי. בעלה מרים שוב את הראש מהטלפון. "אמא נסעה לירח," הוא אומר.

"את יודעת?" חיים הסתכל עליה. "השארתי את הילדים עם אמא של אשתי. אמרתי להם שבסוף שבוע הזה אני נוסע לירח עם ידידה, אז אני אבוא לקחת אותם רק אחרי בית ספר, ביום ראשון. לא הפריע להם. הגדול כבר בן שתיים עשרה. הם רק שאלו אם אני יכול להביא להם מכאן אבנים. זה מה שמעניין אותם בגילאים האלה. להראות לחברים שלהם."

רינת השתעלה. עוד שעה ושלושת רבעי. אולי עוד שלוש שנים. הזמן לא קיים יותר. זה הכל אוויר שניתן לה בטפטוף איטי, אכזרי. כל שאיפה וכל נשיפה עלולה להזיז את הכרובית למקום הסופי שלה. רק להירגע. כשנרגעים זה מרחיב את הסמפונות. זה מה שהמורה לפיתוח קול אמר לה בגיל חמש עשרה. את נורא לחוצה שם כל הזמן. תשקיטי את המחשבות ותני לגוף להתמסר. עוד קצת עד האמבולנס. אסור שהבנות שלה יישארו איתו.

חיים התקרב עד שהקסדה שלו הייתה צמודה לשלה. "אני יכול לשאול אותך שאלה מוזרה? אפשר בכל זאת לגעת בך? לא בקטע מיני. באמת. זה פשוט מרפה את השרירים וככה אולי תוכלי לנשום יותר."

היא הסתכלה עליו ולא יכלה לדבר. רק שיעוף ממנה. רק שיגיע האמבולנס הזה.

"אני מדבר ברצינות. אני לא איזה קריפ. אני רואה שאת במצב לא טוב ואני יודע שאני חייב לגעת בך. עור לעור. אבל אפילו להחזיק לך את היד אני לא יכול. אני יודע שזה מוזר, אבל יש רק את הפתח הזה למטה. רק להיצמד אליך שם. שום דבר. באמת. פשוט שהעור שלי ייגע בעור שלך. זה לא בשבילי. אני יודע שזה יעזור לך. אני לא איזה קריפ, באמת. יש לי אינסטינקט שאומר לי שזה מה שיעבוד. כמו לפני שהיו רופאים."

הכרובית הלכה ושינתה צורה. היא הייתה כחולה עכשיו והקצוות שלה היו מחודדים. היא הסתובבה כמו להב בגרון שלה. היא הסתכלה על הבנות שלה דרך טלסקופ. גשם של עיתונים ירד בינה לבינן והפריע לה לראות. רק לנשום. היא הרגישה תחושה מוזרה שם למטה. כאילו מישהו מאוורר חדר שעמד חשוך הרבה זמן. אם הוא ייכנס לתוכי אני אבעט בו, היא חשבה. משהו זז מעליה, כמו זחל לבן ענקי שנתפס לה בשערות שהיא סידרה יום לפני, לכבוד הבגידה הגדולה. היא פקחה שוב עיניים וראתה את חיים שוכב מעליה באלכסון עם ברכיים מקופלות.

"אני לא רוצה להכביד עליך עם המשקל," הוא הסביר. הזין שלו המשיך לנוע קדימה ואחורה לרוחב המפשעה שלה. הוא עדיין היה רך. "באמת אין בזה שום דבר מיני. באמת. זה פשוט כדי שתרגישי מגע של בנאדם לפני שאת חלילה מתעלפת. כדי שלא חלילה תתעלפי. יש מחקרים שמדברים על זה שמגע עוזר להרגיע במצבים של סטרס. זה בסדר לך ככה?"

רינת עצמה שוב את העיניים. או שהן היו פקוחות. זה כבר לא שינה. התנועה שלו הייתה גמלונית, כבדה. אם היא תחזור למטה היא תתגרש מבעלה ותמצא לה מישהו. והיא תיקח איתה את הבנות. בטח שהיא תיקח איתה את הבנות. לא מגיע לו להיות איתן. אפילו בחתול הוא לא יכול לטפל, אז בהן? הכרובית הנהנה בתוך הגרון שלה.

הדלת נפתחה ושני אנשים עם חליפות כחולות נכנסו פנימה. חיים התרומם במהירות ורק היא נשארה עם הרוכסן פתוח מולם. הגוף שלה פעם כמו לב ענקי. היא הרגישה איך היא נשאבת אל החוץ אבל לא היה לה כוח להרים את היד ולסגור את השער. חושך סמיך חלחל לתוך החליפה ומילא אותה.

***

במונית בדרך חזרה להרצליה היא הוציאה את הטלפון והפעילה אותו בפעם הראשונה מאז שנסעה. אפילו בבית החולים היא לא הרשתה להם לגעת בו. ממילא רק בדקו אותה, צעקו קצת ואז שלחו אותה בטיסה למטה. חיים נשאר למעלה כנראה. המספרים על מסך הטלפון התחילו להצטבר כמו לוח של המראות. שלושים שיחות שלא נענו מבעלה ושש הודעות. הכל מאתמול בערב. בהודעות היה כתוב רק: "תתקשרי דחוף ותתפסי מונית הביתה ברגע שאת רואה את זה. קרה משהו." בידיים עטויות כפפות אסטרונאוט היא לחצה על send כדי לשמוע מי מהן.