קטגוריות
מסלול רגיל 2021

סיפור מספר 27: אשליה אחת גדולה מאת מור משרקי

רגע לפני כן נוגה עוד האמינה שהצליחה להרגיע את פעימות הלב שגעשו בוורידיה, אבל הצמח המדבר היה פשוט יותר מדי.

"יש בך ספק," הוא שידר אליה ברטט עדין והיא צרחה כאילו ראתה מחושים של חזמית על מושב החללית שלה. 

גבעול הצמח היה דק וגבוה, בעל שלושה עלי כותרת כסופים ומשוננים. זה הזכיר לנוגה את המזלגות במזללה האינטר-גלקטית שהיא וראל אכלו בה בדייט הראשון שלהם. היא הייתה מטונפת, המזללה. האוכל היה מושחת ומשמין. הם הקיאו כל הלילה אחר כך ופשוט לא הפסיקו לצחוק. 

זאת טכניקה מוכרת במזללות כאלה, לשים לך חומרי מצחיקי-תודעה באוכל, עושים ימבה כסף רק מזה, ראל סיפר לה כשניגבו את דמעות הצחוק ואת הקיא מרצפת החללית שלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא הזמינה יצור שאינו בן אנוש להעביר איתה לילה בחללית, למרות שהם לא עשו שום דבר חוץ מלהקיא ולצחוק. 

אבל נוגה לא רצתה לחשוב על ראל. או על אוכל. הבטן שלה כאבה והיא כרכה סביבה את ידיה.

"אני כאן כדי לדעת את מה שצריך לדעת," היא אמרה בקול רם ורועד, חוזרת על המילים שאמה הדריכה אותה להגיד, תוך שהיא בודקת במכשיר הניווט המתנייד מהחללית שהיא נמצאת במקום הנכון, בקרחת היער המזרחית ביותר של כוכב דיבייד.

הנתונים נראו נכונים. החלל היה תחום בעצים גבוהים לבני גזע שמענפיהם נטפו עלים אדומים ארוכים, שטוחים ומבריקים. אם לא הייתה לחוצה כל כך, היא הייתה מתפעלת ממראה העלים הללו שנראו כמו סרטי השיער של פעם, לפני אופנת הקרחות. 

לעומת העצים המונוכרומטיים בלבן ואדום, הצמחייה הנמוכה שריפדה את שולי אדמת קרחת היער הייתה צבעונית באופן מנקר עיניים. 

מגוון בלתי אפשרי של פרחים צעקניים התפרסו לכל עבר, חלקם בצבעים שנוגה לא ידעה בכלל איך קוראים להם, אם יש להם שם. למרות שהייתה על כוכב דיבייד מספר פעמים כשפגשה את משפחתו של ראל, היא מעולם לא הגיעה לחלק המזרחי של הכוכב והנוף כאן היה שונה לחלוטין.

העצים אמנם מילאו אותה יראה, בוטחים ומרשימים, אך הצמחים הצבעוניים הסבוכים זה בזה בעירבובייה היו דומים בעיניה לפעוטות שדוניים שצמאים לתשומת לב תינוקית, מבחילה. נוגה נרתעה מההשוואה ותפסה שוב את בטנה בחרדה. 

"הספק עוצר בעדך מלהגשים את הנבואה," הצמח המשיך לרטוט לעברה בשדרים עדינים ועקשניים. גם כשהייתה מרוחקת ממנו, שמעה אותו היטב. 

נוגה החלה לאבד סבלנות וקראה בקול רם: "סליחה? ארטוקון – אתה כאן?" 

היא הביטה סביבה בציפייה לראות בכל רגע את הפרווה הכסופה מנצנצת בין העצים, את קרני האייל המרשימות, את העיניים החכמות היודעות את העתיד. למרות הכל, הייתה בה אמונה.

אף אחד לא יכול לנבא לך את העתיד, בטח שלא ארטוקונים, ראל התווכח עם נוגה כששמע את הסיפור, אני מכיר את היצורים האלה מגיל אפס, הם נמצאים על הכוכב שלי. הדבר היחיד שהם עושים זה ניצול של מוחות צרים שמאמינים באשליות.

כשהיא התרגזה והזכירה לו שאמה קיבלה נבואה מארטוקון ושינתה את כל חייה לפיה – הוא ניסה לפייס, זה הגזע האנושי, הוא טען, נראה שעוד לא התפתחתם מספיק בשביל להבין את הגלקטיקום. אתם חדשים במרחב, האשליות שאנחנו יודעים לזהות מקילומטרים הן עדיין פלא בשבילכם.

זה לא עניין של התפתחות, נוגה הייתה ממשיכה בראשה את הריב עם ראל אחרי שנפרדו, זה עניין של אמונה ודרך חיים. בני אדם מאמינים בפלאים, ביכולתו של היקום להפתיע כל פעם מחדש. אנחנו מוקסמים ממדע בדיוני, מפנטזיה. גם אם זאת מציאות של אלפי שנים עבור הגלקטיקום, זה לא אומר שצריך להתייחס אליה בבוז. 

אבל אפילו בוויכוחים המדומיינים ראל לא הבין אותה. 

הוא גדל לתוך המציאות הזאת. כוכבים שלמים היו מבוססים על תעתועי ראיה ועל מקסמי שווא. ראל בעצמו היה מבני האטווי, והם היו יכולים לשנות את מראם איך ומתי שרצו. 

לכן היא התאהבה בו, היא חשבה כעת במרירות, אולי האהבה הזאת באמת הייתה אשליה. 

"אשליה היא מה שאת מכריחה את עצמך שאינו אמיתי," הצמח קטע את מחשבותיה באחת. 

נוגה התעלמה ממנו וחזרה בקול רם: "אני כאן כדי לדעת את מה שצריך לדעת!"

"אבל את כבר יודעת עמוק בפנים את… איי!" שידורו של הצמח הקשקשן נקטע באבחה חדה מאחוריה. נוגה הסתובבה בבהלה כדי לראות את גבעול הצמח נמעך בדריסה על ידי שבב מפרסתו של אייל גבוה ומרשים, מכוסה כולו פרווה בהירה ונוצצת. 

נשימתה של נוגה נעתקה.

הארטוקון נראה כמעט בוהק באור הוורדרד שחדר דרך העלים האדמדמים של עצי קרחת היער. גבוה, מרשים, עתיק מכל העצים שתחמו את קרחת היער גם יחד. 

היא ממש חשה זאת. הייתה עוצמה שקרנה ממנו. עד מהרה עיניה התמגנטו בעיניו של היצור. שמשות ענבר ענקיות עם אישונים אנושיים.

"אני מצטער, זאת כמעט תקופת החיזור שלהם," הוא אמר וקולו העמוק חדר לקרביים של נוגה כמו הלמות תוף נמוך.

"תקופת החיזור של… מי?" היא מלמלה.

ראשו הגדול החווה לעבר הצמח המשונן שעדיין נע מצד לצד, מנסה להתאושש.

"הם הופכים פטפטניים כשהם רוצים להזדווג," אמר הארטוקון, "הצמח הזה כנראה מפותח במיוחד".

"טוב, אני… נעים מאוד, שמי נוגה," היא החלה לגמגם, ביטחונה מתרסק פתאום.

"אני יודע," פרוותו של הארטוקון הכסיפה כשהתקדם לעברה.  

"אני פה בשביל הנבואה -" היא פתחה והארטוקון קטע אותה.

"כל החששות שלך נכונים," הוא אמר חמור סבר, "אבל בריחה לא תעזור לך, את צריכה להיפטר מהילד".

השתררה ביניהם שתיקה.

נוגה לא עיכלה את דבריו. למען האמת, היא הופתעה שהוא פשוט אמר לה את הנבואה ישר על ההתחלה. בלי חידות, בלי רמיזות, בלי איזה קטע קוסמי מגניב. 

"מצטער אם זה לא מה שציפית לו," הארטוקון לא נשמע מצטער כלל, "פשוט – את אכן בהיריון. ראל הוא האבא. בן האטווי מלוכלך שאמך לא ממש מחבבת. אין סיבה שתשמרי את התינוק, הוא ייחטף ממך על ידי שבט האטווי שכידוע לך מאוד קנאים להמשכיות משפחתם ולא יהיו מוכנים לוותר על אף אחד מהצאצאים שלהם, גם אם הוא… צאצא למחצה".

"וואו, זה…" נוגה לא הצליחה למצוא את המילים. אולי היא ציפתה לנבואה יותר עלומה, משהו שהיא תצטרך לפענח ושיהיה אפשר לפרש בכמה דרכים. משהו להסתבך איתו. זה היה כמעט קל מדי… ואכזרי.

כשראל יגלה על הילד הוא ייקח לך אותו, גם אמא שלה אמרה את זה.

בני האטווי היו ידועים בקנאות למשפחה שלהם. הם היו מהשבטים הבודדים שהתמקמו במשך אלפי שנים רק בכוכב אחד, דיבייד, וראו בו בית יחיד לצאצאיהם. 

במובן זה, הם דווקא היו דומים לבני האדם. 

על אף שהאטמוספרה של כדור הארץ קרסה לפני שלוש שנים בלבד, רק מעטים מבני האדם יצאו למסעות נפלאים ברחבי הגלקטיקום, לחקור את כל שפע הכוכבים המיושבים שגם באלפיים שנות מחקר לא הצליחו לגלות. 

כך יצא שרובם המוחלט התמקמו היכן שבני האדם הראשונים שהיגרו מכוכב ארץ התמקמו – כוכב מנקנייד. גם נוגה עצמה גרה שם, מצאה עבודה בסיפרייה אינטר-גלקטית ולא חשבה לעזוב, לפחות בעשר השנים הקרובות.

על זה בדיוק היא וראל רבו. הוא הסביר לה שאם הם בני זוג רשמיים, הם חייבים לגור יחד בכוכב האם של המשפחה שלו. היא הסבירה לו בחזרה שזה לא מעניין אותה ושהיא לא תנטוש את כל חייה מאחוריה בעקבות אהבה.

שבוע של ריבים לאחר מכן היא נפרדה ממנו באופן סופי.

בבוקר הראשון שלה לבד היא מצאה את עצמה מקיאה את נשמתה על רצפת החללית שלה. זה גרם לה להיזכר בכאב בליל ההקאות שאחרי המסעדה האינטר-גלקטית ההיא עם ראל. רק שהפעם במקום לצחוק היא בכתה. 

אחר כך היא גילתה שהיא בהיריון.

למרות הפרידה, נוגה חשבה שמן הראוי שראל יידע על התינוק. לא שיש עורכי דין בין-כוכביים להסדרת דמי מזונות, אבל… הוא לפחות צריך לדעת. 

לכי לארטוקון שניבא לי, הוא הבטיח שינבא גם לך, אמה נדנדה לה בכל פעם כשהנושא עלה לשיחה, את חייבת לדעת מה לעשות בשביל העתיד שלך ושל הילד הזה. לספר לראל? לברוח? לעבור לגור עם השבט שלו ולנתק קשר מכוכב מנקנייד? הנבואה תפתור לך את כל ההתלבטויות האלה.

אבל עכשיו הנבואה רק בלבלה אותה עוד יותר – הפלה בכלל לא הייתה אפשרות שהיא העלתה על הדעת.

"אני יכול להציע לך משהו," אמר פתאום הארטוקון. האור הוורוד של קרחת היער הפך כהה יותר, או התעמעם. פרוות הארטוקון הכסופה נראתה זוהרת בחשכה הפתאומית. 

נוגה הרגישה שהכל הופך אבסורדי יותר ויותר. הנה היא על כוכב דיבייד, מקבלת נבואה הזויה מארטוקון, יצור פלא קסום, בזמן שבמרחק לא רב מכאן, ראל ושאר בני האטווי בכלל לא מעלים על דעתם שגורל צאצא שלהם עומד להיות מוכרע. 

"אני מקשיבה," נוגה הרגישה שהיא רועדת.

הארטוקון הביט הישר לתוך עיניה ואמר ישירות: "במקום להפיל את הילד – הביאי אותו לי. אני אגדל אותו, הוא יהיה בן לארטוקונים וישמר את המורשת האובדת שלנו".

"מה?!"

"הילד לא יכול להישאר אצלך," הארטוקון המשיך בקולו העמוק, "אין בכוונתך להישאר עם בני האטווי והם ירדפו אותך עד שיצליחו לחטוף אותו. גם שם הוא לא יהיה מאושר, זאת את יודעת, מכיוון שלנצח יהיה מוקף במי שלא נראים כמוהו. הוא יהיה דחוי על ידם ובכך גם יביא בושה לראל. אף אחד מכם לא יהיה מאושר. לא את, לא ראל, ובוודאי שלא הילד. לעומת זאת, איתי הוא יהיה בטוח. במרחק נסיעת חללית ממך, היכן שלא תהיי. במרחק סביר מראל שיוכל לשמור איתו על קשר. בני האטווי אולי עולים עלינו בכמות ומנצלים את שטחי הכוכב שלנו, אך הם לא מתקרבים אלינו. טוענים שאנחנו מלאי אשליות ובליבם מכירים בכוח הקסם הגדול שלנו ולכן מפחדים מאתנו. הילד יהיה שמור מכל משמר, ויותר מזה – הוא יגדל להיות החכם באדם, הוא ילמד את סודות הנבואה, הוא יידע להסתכל באמת, הוא…"

"הוא יהיה בודד! מנותק מכל יצור אנושי…" חרדה קרה החלה לפעפע בנוגה.

"אנושי? כבר כעת הוא לא אנושי, יש בדמו מן הקסם של הארץ הזאת, של שבט האטווי".

"הנקודה היא שהוא יהיה בודד!" קולה של נוגה עלה להיסטריה, "הוא יהיה רחוק מהמשפחה שלו, ממסגרות חברתיות, מקהילה אמיתית. למדתי קצת סוציולוגיה אתה יודע. להרחיק ילד מכל העולם החברתי שלו יכול רק להזיק, ותמיד בסוף מישהו מוצא אותו, גורם לו להתנגש עם המציאות, ואז הוא קרוע בין שני עולמות, לא יודע מה לבחור, אבוד…"

"ראית יותר מדי פעמים את סרטי הקולנוע ההזויים של כוכב ארץ," הארטוקון פטר את דבריה בטון מתנשא, "שום דבר לא יתנגש, אף אחד לא ימצא אותו וישכנע אותו להילחם בצבועים ולהיות מלך האריות, או לנטוש את משפחת הקופים שגידלה אותו כי הוא התאהב באיזו בת של מגלה ארצות. הוא יישאר בקרב הארטוקונים ויהפוך למנבא הכי גדול של הכוכב הזה."

לרגע אחד נוגה הופתעה מעומק ידיעותיו בהיסטוריית הקולנוע של בני האדם, אך אז החרדה שוב השתלטה עליה, "אתה לא יכול לנבא לי להיפטר מהילד שלי, זאת בכלל לא הייתה אפשרות מבחינתי!"

"לדאבוני אין לך הרבה ברירות," בנימת קולו של הארטוקון הייתה סיומת מוזרה.

"מה הכוונה?" היא פלטה מהר מדי.

"הילד הזה הובטח לי, הרבה לפני שנוצר בבטנך," הוא אמר בפשטות.

"סליחה?!"

"כשניתנה לאמך הנבואה, הוטלה עליה גם התחייבות – להעניק את פרי בטנה, כלומר אותך, עבור השבט שלי. לרוע המזל, היא אכן אוהבת אותך ולכן התנגדה לעניין נחרצות. במקום זאת, הוצעה לה פשרה, להעניק לך נבואה בבוא היום כשתצטרכי אותה. היא לא ידעה זאת, אבל בהסכמתה לכך ההתחייבות מדלגת דור, כך שאת חייבת כעת למסור את פרי בטנך לנו. למרבה השמחה, זה גם ככה מסתדר לכל שאר הגורמים במשוואה…"

"חוץ ממני!"

"אבל אם הגעת לכאן, זה לא אומר שממילא יש לך ספקות ביכולתך להיות אמא?" שאל הארטוקון בקול שקט, "אני יודע שאת מפקפקת בנבואות. אם היית כל כך בטוחה בעצמך, לא היינו כאן עכשיו".

נוגה עצרה לרגע, בוהה ביצור הכסוף, בקרחת היער השוממת, בעלים האדומים של העצים שכבר לא נראו לה כמו סרטי שיער חביבים אלא יותר כמו מעיים שותתי דם של חיה פצועה.

האם היא באמת הולכת לאבד את הילד שלה לשבט ארטוקונים ולחתום את גורלו כי היא קצת חוששת להיות אמא? האם היא הייתה מאמינה לנבואה אם הייתה שומעת מה שהיא רוצה לשמוע?

אין מה להאמין לנבואות שלהם, חזר בראשה קולו הבוטח של ראל, הרבה לפני שהוא בכה וניסה לרדוף אחריה ברחבי הגלקטיקום עם החללית המקרטעת של אחותו. אמא שלך עדיין לא מצאה את אהבת האמת שניבאו לה, נכון? הוא היה אומר לה כהוכחה, תחשבי שבלי הנבואה הזאת היא בכלל לא הייתה מתגרשת מאבא שלך.

ואז בכלל לא היינו נפגשים, הייתה חושבת נוגה בתגובה ולא אומרת דבר.

זה היה נכון. היא וראל הכירו במעגל תמיכה של ילדי מתגרשים גלקטיים, לאחר שאמה, לשעבר מדריכת טיולים בספארי ברמת גן, פגשה את הארטוקון בתערוכת קרניים משומרות מכל רחבי הגלקסיה וקיבלה ממנו נבואה שמחכה לה אהבת אמת אי שם ושהיא רק צריכה לגלות אותה, מה שגרם לה לעזוב את אביה.

"אני לא מבינה משהו," נוגה אמרה בקול שקול, מנסה לגייס לעצמה את הרוגע השלו של הארטוקון, "מה יוצא לך מזה? למה שתרצה תינוק אנושי? אתם הארטוקונים נראים כמו יצורים חכמים. אתם יודעים שתינוק זה הרבה עבודה. צריך להניק אותו, להחליף חיתולים, הוא יעיר אותך בלילה כשיצמחו לו שיניים. מאיפה בכלל תביא לו לאכול? איך תדאג לו? אולי ראל יתכחש אליו, ואז מה תעשה? וזאת רק ההתחלה. אחרי כמה שנים כשהוא יתבגר הוא בכלל יהיה צרה צרורה…"

"שבט הארטוקונים צריך את התינוק הזה והוא יעשה בשבילו הכל," הארטוקון הרעים בקולו, "אנחנו רוצים אותו בדיוק מאותה סיבה שבני אדם רוצים את התינוקות האנושיים שלהם. קיום הגזע. אנו מצויים במצב של אין ברירה. ארטוקונים לא נולדים באופן טבעי, רק מחזורי השמש קובעים את הופעתו של ארטוקון חדש, וזה קורה אחת למאה שנה בלבד".

"אז… איך זה קשור?"

"כפי שאת יודעת, אנחנו חולקים את כוכב דיבייד עם בני האטווי וכמות השטח והמשאבים שלו מוגבלת. יכולת ההתרבות של בני ההאטווי גבוהה משלנו ועולה מדי שנה. אמנם אנו חזקים מהם ביכולות הקסם שלנו, אך אם ניכחד, לא תהיה לכך כל משמעות. זה עניין של זמן עד שיכולת ההתרבות שלהם לבדה תוכל לאיים על המשך קיומנו".

"אז על זה כל העניין!" נוגה הרגישה לראשונה שהיא מבינה מה מתרחש כאן, "ידעתי שיש ביניכם מתח מסוים, אבל עכשיו אני מבינה שאתם ממש על סף מלחמה, לכן אתם רוצים יצור אנושי עם דם האטווי שתוכלו לגדל בצד שלכם ויעזור לכם להילחם בבני האטווי!"

"את מפספסת את העניין," הארטוקון לרגע נשמע כמעט מבוהל, "אנחנו לא שבט שוחר מלחמה ואין לנו כוונה להלחם בבני האטווי. אבל כדי להמשיך להתקיים בלי להיכחד, אנחנו צריכים להבטיח את התפתחות הגזע שלנו. הארטוקון הבא יופיע רק בעוד חצי מאה, אין לנו זמן לחכות לו. אנחנו זקוקים ליצור אנושי שנוכל להעביר לו את סודות הקסם כך שיעביר אותן בבוא העת ל…"

"ולמה שלא תקחו כל יצור אחר, למה זה צריך להיות דווקא הילד שלי?!"

"זה לא עובד ככה," הארטוקון הסביר, "אנחנו צריכים יצור שהובטח לנו עבור נבואה, אחרת הוא פשוט לא שלנו. כבר שנים שלא הענקנו נבואות וכנראה שזה היה ממשיך לולא התפרקות האטמוספירה של כוכב ארץ. בני המינים האחרים לא מוכנים לקבל מאתנו נבואות, אך בני האדם…"

נוגה לא שמעה יותר את דבריו. בראשה חלפו המילים החריפות של ראל על כך שבני אדם מאמינים באשליות יותר מכל המינים בגלקטיקום. היא התחילה להבין שבני האדם נתפסים כיצורים תמימים להפליא, מלאים אמונות טפלות מטופשות ביחס לשאר המינים הגלקטיים. זה גרם לה, באופן מפתיע ביותר, להתבייש במוצאה.

"זה לא משנה," היא קטעה את הארטוקון בגועל, "הסכסוך מול בני האטווי יישאר שלכם, הקושי להמשיך להתפתח ולקיים את הגזע יישאר שלכם. הילד הזה לא הולך להיות באמצע כל הקטסטרופה הזאת כמו איזה הארי פוטר אומלל -"

"ההשוואה כאן לא נכונה בעליל -" פתח הארטוקון.

"הנקודה שלי היא שהילד שלי ואני אחליט מה קורה איתו," נוגה פסקה, "הוא יישאר איתי. עם אמא שלי. אנחנו נמצא מושבה נחמדה של בני אדם איפשהו רחוק מבני האטווי ונסתדר. אני אגיע למשא ומתן מול ראל. נעשה חלוקת זמנים בין המשפחות, בכוכב ארץ זה היה מקובל…"

"אני לא חושב שאת מבינה איך הסתדרו הגורלות," אמר הארטוקון בחומרה, "הילד הזה לא שלך ואת לא באמת יכולה להחליט מה יהיה איתו. כבר לאחר שאמך הסכימה להבטיח לך נבואה, גורל פרי בטנך שעוד לא נוצר, היה שלנו. אנחנו גרמנו להוריו של ראל להתגרש וכך גם להורייך. אנחנו הפגשנו ביניכם במעגלי התמיכה. אנחנו הצתנו ביניכם זיק אהבים שיימשך די זמן כדי שתבטחי בו לקשר זוגי אמיתי שיניב צאצא. אנחנו ישבנו סביב קרחת היער הזאת בזמן שתיניתם אהבים וקראנו לקסם החבוי באדמת הארץ הזאת לעבר אותך בילד שיהיה שלנו ויציל את קיומנו".

לרגע אחד נוגה חשבה שהיא תפרוץ בצחוק. היא ניסתה לדמיין לעצמה חבורת ארטוקונים זקנים יושבים במעגל מדיטציה בזמן שהיא וראל… היא מיהרה לסלק ממחשבותיה את התמונה ההזויה ושבה להתמקד בטירוף שיצא מפיו של כסוף הפרווה שעמד מולה.

"אתה רוצה להגיד שכל מה שקרה בחיים שלי בשנתיים וחצי האחרונות היה סיבוב הגורלות שלכם?! הגירושים של ההורים שלי, המפגש עם ראל, ההתאהבות, אפילו ההיריון – שום דבר מזה לא היה אמיתי? הכל היה אשליה?" 

"כך הגורל הסתדר," הייתה תשובתו הסתומה, "הדברים התפתחו כך שכעת ילדך הוא מי שיציל את הארטוקונים מהכחדה. את לא יכולה להילחם בגורל".

"ומה אם אני אברח?" נוגה שאלה בהתרסה ונרעדה בו ברגע כשראתה את עיניו של הארטוקון הופכות כהות ואת סבכת העצים סביב קרחת היער מתהדקת סביבם. לפתע נהיה קר. 

רק אז נוגה הבינה עד כמה מסוכנת הסיטואציה שבה היא נמצאת. 

בת אדם, בלי תגבורת, בלי יכולת, בלי שום כוח סודי. על כוכב שאדמתו סרה לרצונו של יצור קסום כמו הארטוקון, בעמדת נגד מול בני האטווי, מול משפחתו של ראל שאותו היא עדיין אוהבת, בתסבוכת כוכבית שהיא כנראה רק גרגר מכל המתחים הפוליטיים של הגלקטיקום. 

בני האדם פשוט לא ידעו למה הם נכנסו, נוגה חשבה באימה, שלוש שנים מאז קריסת האטמוספרה והם כמו זחל שלא התפתח, ראו במשך שנים רק את ריבוע האדמה שעליו הצליחו לזחול, בלי לפרוש כנף כפרפר ולהבין את מלוא העולם שבחוץ, להכיר את יחסי הכוחות בין כל הגזעים החלליים האלה. 

אבל איך יוכלו להבין בעצם? הם מאמינים באשליות, הם מסתובבים על האצבע הקסומה של כל היצורים שמנצלים את תמימותם, הופכים את גורלותיהם בנבואה של ארטוקון יחיד. 

ועכשיו מה שצומח לה בבטן נכנס למשוואה הזאת והופך להיות ההארי פוטר המזורגג של פיסת ההיסטוריה הזאת.

נוגה הרגישה את ראשה מסתחרר. היא לא רצתה להאמין. היא קרסה על ברכיה ועצמה עיניים.

פתאום זה היה קצת יותר מדי בשבילה, אבל משהו קטן בתוכה התעקש לא לוותר, לא לברוח, לא לתת לספק הזה לכרסם מתוכה משהו שעוד לא הספיק להתפתח – אבל היה שלה. מאה אחוז שלה.

אולי באמת הכל אשליה, אולי הארטוקון משקר, אולי הילד הזה הוא בסך הכל התחברות של זרע וביצית. תשובה ביולוגית, פשוטה. בלי נבואה, בלי קסם, בלי כוחות חיצוניים. 

"אני רוצה הוכחה," היא שמעה את עצמה אומרת, "אני רוצה לדעת שכל מה שקרה היה בזכות הנבואה שלכם, אני רוצה לראות את זה בעיניים".

הארטוקון לא זז. 

נוגה התרוממה מהקרקע והרימה את ראשה. מבטה פגש את עיני הענבר הענקיות, הכמעט אנושיות שלו. 

זה קרה מייד.

היא לא הרגישה שהיא נבלעת בהן, או נופלת לתוכן, להיפך. היא הייתה מודעת עד כאב לכל דבר אחר ביקום חוץ מהעיניים הענקיות של הארטוקון.

היא חשה את חום האדמה הגועשת שעליה עמדה, ועמוק יותר, את ליבת הכוכב ועוצמתו המידלדלת. את שורשי העצים הנטועים עמוק בקרקע, רדומים אך פועמים, אש ומים זורמים בהם בכיוונים שונים ומזינים אותם כיצור חי.  

היא חשה את כובד חיותם של שבט הארטוקונים האיטי, העייף, החכם כמו מעיין הזורם כבר אלף שנות חיים, רק כדי לגלות שבריכת ההתנקזות של מימיו בהתליכי התייבשות. היא חשה את שבט האטווי המתרבה וקושר את צאצאיו בלולאות כבוד ומסורת לכוכב קטן מדי שאין ביכולתו להכילם. 

היא כמעט טעמה על לשונה את המתחים האצורים בעצי הפרי המתמעטים, את האנרגיה השקטה של סלעי הראד הנחצבים עד להכחדה. את הסופיות הממשמשת ובאה, לא מתריעה, לא מאיימת. רק שקטה. רק נוכחת. 

השמיים התרחבו מעל שולי תודעתה של נוגה, נוגעים בה ככנפי ציפור, נפרשים כשמיכה, שוקעים בצבעי זהב וסגול בשני צדדיו השונים של הכוכב. היא הרגישה את הרטט הקל של כוח המשיכה בין השמשות, בין הכוכבים, בין לבבותיהם של כל היצורים החיים – ופעימה אחת, קטנה, עמוק בתוך בטנה שהעירה אותה מכל הקסם היקומי הזה, כמו נשיקת אם על מצחו של פעוט בבוקר בהיר. 

זה לקח פחות משנייה, אבל הרגיש כמו חיים שלמים. 

נוגה ידעה כעת בביטחון שהנבואה אמיתית. הארטוקון לא שיקר. הוא זה שיצר את התפתחות העלילה הזאת, את הילד הזה, את השתלשלות הגורל שלו ושלה. הוא ושבט הארטוקונים חיכו במשך הרבה מאוד זמן להזדמנות הזאת, ועכשיו עם הגעת בני האדם לגלקטיקום – היא סוף סוף ניתנה להם.

בני האדם, מלאי האשליות, אוהבי הנבואות, משתוקקי העתיד, נדהמי הפלאות. הם היו טרף קל לנבואת הארטוקונים והם ידעו זאת.

אבל למרות חוכמתם הרבה, נוגה הבינה בפליאה פתאומית, הם לא הבינו בני אדם עד הסוף וגם לא ניסו להבין אותם באמת. 

הרי אמה סירבה להבטיח אותה, את הבת שלה, בתמורה לנבואה, והארטוקונים פטרו את העניין בלי לנסות להבין את המניע לעומקו. בכך, הם שכחו להכניס לשיקולים גורם חשוב מאוד: הנאמנות של בני אדם לעצמם, גם מעבר לאי הנוחות.

בסופו של יום, בני אדם לא מוותרים על מה שחשוב להם. הם אולי מהירי חימה והחלטות, הם אולי טובי לב עד כדי תמימות ביחס לשאר הגזעים המופלאים של הגלקטיקום, אבל הם לא יוותרו על שלהם, ודרכם תמיד תתגלגל לאן שליבם פונה. 

לא יעזרו כל הפוליטיקות וכל הנבואות. הארטוקונים יצרו בתוכה ילד, והוא שלה, את זה ליבה אומר לה עכשיו, בלי שום ספק. הארטוקונים ובני האטווי וראל וכולם, יכולים ללכת לעזאזל עם התוכניות שלהם.

עם המחשבות הללו, נוגה ניתקה את קשר העין עם הארטוקון. 

האוויר בריאותיה חזר אליה, החיבור עם תחושות כל הכוכב התפוגג – אבל האמת הגדולה שהייתה בה לא נעלמה, להיפך, רק התחזקה. כמו אש שהפסיקו ללבות אותה בנשיפה אבל הצליחה לאחוז בעץ שתחתיה ולזנק בעוצמה גדולה יותר. 

הארטוקון נראה פתאום מרוקן ועייף, זה גרם לנוגה לתהות אם מתן נבואה מפחית מיכולות הקסם שלו. זה גרם לה להבין מדוע לא נתן לה את ההוכחה כבר מההתחלה.

"הבנתי, אז אתה לא תיתן לי ללכת," היא זייפה השלמה כבדה. 

"נכון מאוד," הארטוקון נשמע מותש אך מרוצה, "הילד הזה הוא של הארטוקונים, אם תרצי לתת אותו ואם לא, הוא לא שלך יותר עד שישרת את מטרותינו". 

"ואיך זה הולך לקרות?" היא שאלה, כאילו בסתמיות, בזמן שרגלה הימנית מגששת מאחוריה.

"במגע יחיד של הקרניים שלי בבטן שלך, הילד ישלים את תהליך ההתפתחות שלו באופן מואץ ויופיע מחוץ לבטן שלך, ללא כאבים. עוד יתרון של קסמי הארטוקונים, אגב, אנחנו לא ברברים בלידה כמו בני אדם. בכל אופן, הכל יסתיים בתוך כמה שניות. יהיה לך זמן להיפרד ממנו ותהיי חופשיה ללכת".

"לידה בלי כאבים אתה אומר?" אמרה נוגה, לקחה צעד אחד אחורה ומעדה לפתע, מחזיקה את הבטן שלה בקריאת כאב גדולה.

"מה קרה?" הארטוקון מיהר להתכופף בבהלה, "התינוק בסדר -?"

בדיוק באותו רגע נוגה זרקה לעיניו הגדולות חופן חול מתלולית האדמה שמיששה ברגלה קודם לכן. היא לא הצליחה להימנע מלפלוט "הא!" כשראתה את ראשו קופץ לאחור ברתיעה. 

זה היה הרגע. 

היא קפצה לעמידה, עקפה אותו בצעד זריז ורצה בטירוף מעבר לו ומחוץ לקרחת היער. צמח תועה שנכרך סביב קרסולה כמעט גרם לה למעוד אך זה לא עצר בעדה ותוך אחת, שתיים, שלוש פעימות לב מהירות – היא כבר הצליחה לפרוץ בין עצי קרחת היער ולשאוף את האוויר הצח כשהיא ממשיכה לרוץ כמו שלא רצה מעולם, הרחק הרחק משם.

תוך כדי ריצה, חיוך מוטרף עלה על פניה של נוגה. את טכניקת ההימלטות הזאת למדה בשיעורי קרב מגע בבית הספר. המדריכה הסבירה שבריחה מתוקף צריכה להיעשות דווקא לכיוון שממנו הוא בא, ולא לכיוון ההפוך, בניגוד לרצון האינסטינקטיבי של הבורח. זאת מכיוון שהזמן שייקח לתוקף להסתובב בעקבות הבורח הוא ארוך ומבלבל יותר מאשר להמשיך את קו הרדיפה המקורי שלו, כשפניו קדימה.

נוגה הייתה גאה בהצלחתה, אך מהר למדי הבחינה שהארטוקון כלל לא רודף אחריה. היא המשיכה בצעידה מהירה וחשדנית לעבר מקום החניה של החללית שלה. לרגע מוזר אחד מוחה שידר לה תמונה של הארטוקון בקרחת היער מחייך בשלווה, אך היא לא הניחה לעצמה לחשוב על זה. 

לפני שדלת החללית נסגרה מאחוריה, נוגה העיפה מבט נוסף לאחור, רק כדי לגלות שנוף הכוכב הזהרורי שמאחוריה עדיין ריק מנפש חיה.

"עכשיו אין בך ספק בכלל," צליל עדין הבהיל את נוגה כשהיא הפעילה את הניווט לעבר כוכב מנקיינד. היא קפאה והביטה ברגלה. הצמח שהסתבך ברגלה ונקשר סביב קרסולה כצמיד היה הצמח המדבר מקרחת היער.

"סוכן שתול, הא?" סיננה נוגה ותלשה אותו מרגלה באלימות.

"שתול? כבר לא," רטט אליה הצמח בעצב מסוים, "סוכן? מעולם לא, רק את ליבך ידעתי לקרוא".

לנוגה לא היה זמן לחשוב על זה. 

היא זרקה את הצמח הרגשן מחלון החללית בלי רגשות אשם ומיהרה להסתלק משם, מהר ככל שהחללית שלה תוכל לשאת אותה.

רק כשראתה באופק את כוכב מנקיינד, נוגה התעשתה והתחיל לתכנן בראשה את כל הסידורים והארגונים שהיא חייבת לעשות לקראת הבריחה הגדולה.

*

לאחר שישה חודשי הסתתרות שבהם איש לא רדף אחריה, נוגה חזרה בחשש מסוים לכוכב מנקיינד.

הוא היה קרוב כל כך לכוכב דיבייד, מקום מושבם של בני האטווי ושל הארטוקונים, אבל נוגה כבר התגעגעה לקוסקוס של אמא שלה ולא היה אכפת לה לקחת את הסיכון. 

הוא השתלם. הקוסקוס היה טעים במיוחד, אפילו יותר אחרי שישה חודשי בריחה, ונראה שאף ארטוקון לא רדף אחריה, אפילו לא שאל עליה בבית הוריה או במקום עבודתה. 

ראל גילה על ההיריון בסוף, היה מאושר עד השמיים וחידש את הקשר עם נוגה בהססנות, מבטיח לא לנסות לשכנע אותה לעבור לדיבייד או בכלל לנסוע לשם – כדי שלא תיעלם לו שוב כפי שעשתה.  

לאחר הלידה התגלה משהו מוזר.

ארי, התינוק של נוגה וראל, נולד אמנם כאנושי לכל דבר אך היה מסוגל לשנות את מראהו כבר מגיל שבוע.

השמחה וההתלהבות של ראל ומשפחתו לא היו מובנות לנוגה, עד שהוסבר לה שבני האטווי לא משנים את מראם עד גיל בגרות, כלומר חמש עשרה לפחות. הם חזרו וטענו שיש בו משהו מיוחד שלא נראה קודם לכן ושעתיד לשנות את כל גורל השבט.

לנוגה לא היה אכפת. בן האטווי קסום או לא, היא שמחה שארי נשאר איתה במנקיינד, עם אמה, הקהילה והספרייה שלה. מי שרצה לראות את ארי הגיע עד אליהם, וכמובטח, לא ראל ולא איש ממשפחתו ניסו לשכנע אותה לעבוד לדיבייד. הסיפור על הארטוקון התפשט בקרב הקהילה כמו חזמיות במרתף חללית, והיה ברור לכל שלא נוגה ולא ארי מתכוונים לדרוך על אדמת דיבייד לעולם.

עקב כך, שנה לאחר מכן, ראל וכל משפחתו עברו לגור במנקיינד, סמוך לנוגה וארי. 

באופן מפתיע, לא התעוררה שום ביקורת מצד בני האטווי אחרים, אפילו להיפך. המקרה של ארי, בן תערובת של אנוש והאטווי שהפגין יכולות קסם מתקדמות מגיל כה צעיר – הוביל לשלל תיאוריות שמבוגרי השבט נהנו לדון בהן בוקר וערב. 

העיקריות שבהן טענו כי תערובת בין בני אדם ובני האטווי מובילה לכוחות קסם מוגברים, או שדווקא האדמה של כוכב דיבייד שבה השתכנו בני האטווי במשך שנים – עיכבה ושאבה מהם את כוחות הקסם שלהם, ולמעשה ילד שנולד על כל אדמת כוכב אחר, (או לפי תיאוריות מתקדמות יותר: ספציפית על אדמת כוכב מנקיינד) יכול לממש את מלוא פוטנציאל הקסם שטמון בו עצמו.

כך או כך, זאת הייתה בשורה אמיתית לכל בני האטווי ונפתחה סוכנות שידוכים מיוחדת בין שני המינים שהסניף המרכזי שלה היה על אדמת מנקיינד.

הדברים התפתחו עד כדי כך שכאשר ארי נכנס למסגרת בית ספרית במנקיינד, יותר ממחצית שבט ההאטווי כבר יצאו לגלות עולמות חדשים ועזבו לאט לאט את כוכב דיבייד. 

"מצחיק איך שדברים מתפתחים, לא ככה?" אמרה אמא של נוגה יום אחד, כשישבו במרפסת בזמן שאביה של נוגה – שחזר עמה לזוגיות – שיחק יחד עם ראל וארי בחלליות מתנגשות בחצר.

"מתפתחים איך?" נוגה שאלה.

"הארטוקון ניבא לי אהבת אמת ועזבתי את אבא שלך בשביל זה. לך הוא ניבא ילד שיציל את גורלם של שני מינים בתנאי שתוותרי עליו. למרות שאני הלכתי בדרכי הנבואה שלו ואת לא, דווקא הנבואה שלך היא זאת שהתגשמה".

"למה את מתכוונת?"

"טוב, אני חזרתי לאבא שלך, ואת פיזרת את בני ההאטווי על פני הגלקטיקום. אני לא מצאתי את אהבת האמת שהובטחה לי, אבל ארי שלך הציל את כוכב דיבייד ממלחמת מינים ומאבק על שטחי הכוכב".

"אולי לכל נבואה הייתה מטרה נסתרת והיינו צריכים לגלות אותה בדרכים שלנו," אמרה נוגה, מהורהרת, "את עזבת את אבא ורק אחר כך גילית שאהבת האמת שלך הייתה מתחת לאף, ואני התעקשתי על ארי רק אחרי שחשבתי שהגורל שלו כגיבור כוכב דיבייד צפוי להיות אומלל".

"בסוף, כל אחת צדקה וטעתה בדרכה שלה," הסכימה אמה.

"ואולי הארטוקון צדק יותר משתינו, גם כשחשבנו שהוא טועה," אמרה נוגה בלי לחשוב, ונזכרה בחיוך המסתורי של הארטוקון שדמיינה כשברחה מקרחת היער, אי שם לפני כמעט שלוש עשרה שנים.

"או שהכל היה פשוט אשליה אחת גדולה," אמרה אמה ואז קמה לקרוא לאביה לתה של השקיעה השנייה, "אבל אני לא מאמינה בזה".