קטגוריות
מסלול צעיר 2021

סיפור א: יער השקרנים מאת עפרי אליעז

רצחתי מישהו. 

המחשבה הזו אינה מפסיקה להדהד בראשי. אני רצה בתוך היער, וצמד המילים הללו הוא הזיכרון היחיד שנותר לי. שכחתי את שמי, שכחתי היכן נמצא ביתי, שכחתי כיצד או מאיזה כיוון נכנסתי לכאן, שכחתי את מי רצחתי. כל שאני זוכרת זה שרצחתי מישהו. אני מביטה סביבי בתקווה למצוא בקע קטן של שמיים בין צמרות העצים ושבב מידע נוסף שיוכל לסייע לי להיזכר בכל מה ששכחתי. מתחת לכפות רגליי האדמה לחה וגסה, והאבנים הקטנות והזרדים שפזורים עליה גורמות לי להרגיש כאילו בכל רגע רגליי יקרסו וגופי יתמוטט. אבל עליי להתקדם, משום שייתכן וברגעים אלו המשטרה מחפשת אחריי. אני ממשיכה לרוץ בתקווה שבקרבתי נמצאת היציאה, ממתינה לי יחד עם תשובות, אבל אין יציאה, ואט אט אני מתחילה לאבד את תקוותי (וייתכן שגם את שפיותי). איני יודעת דבר מלבד המילים הבודדות שלא מפסיקות להתנגן במוחי. 

כמעט רצחתי מישהו. 

 

נדמה כי חולפות שעות רבות מבלי שאמצא ולו קצה חוט. מוחי מתחיל להתעייף מהמחשבות החוזרות ונשנות, ואילו גופי מתעייף מהריצה. החולצה הארוכה שלי שצבעה הוא ירוק כהה ספוגה בזיעה, מכנסי הג'ינס הקצרים והגסים שלי מתחילים לשפשף ואף לשרוט את עורי ואני מרגישה כי מבעד למגפיי ולגרביי העבים מתחילות להיווצר שלפוחיות על כף רגלי. לא חולף זמן רב עד שאני נוכחת לגלות כי צדקתי, ורגליי משנות את מצבן למצב הליכה, מפני שאיני מסוגלת להמשיך ולשאת בכאב. כעת, אני מסוגלת להבחין בדברים שלא הבחנתי בהם כאשר רצתי. אני שמה לב לכך שאין כאן בעלי חיים (איני שומעת ולו ציוץ של ציפורים), אני שמה לב לכך שעד כה לא נתקלתי במקור מים ממנו אוכל לשתות או בשיח עם פירות ממנו אוכל לאכול, אני שמה לב לכך שגופי מותש עד מאוד. אני עוצרת במקומי לכמה שניות ומתבוננת סביבי, ובמשך חמשת השניות ההן שקט מוחלט משתרר ביער. ואז, אני שומעת קול של צעדים ובעקבותיו את צלילם של זרדים שנשברים. יש כאן עוד מישהו.  

"את זקוקה לעזרה?" קול עליז נשמע מאחוריי. 

אני מסובבת את ראשי במהירות ומבחינה ביצור משונה- נער נמוך עם שיער זהוב וקרניים שלובש טוניקה אדומה ונועל סנדלים חומים. האוזניים שלו חדות, העיניים שלו אפורות ופיו נמתח לצורת חיוך. הוא מביט בי באופן שאני מזהה, ואני מרגישה שאני מכירה אותו, אך איני יודעת מאיפה.  

"מי אתה?" אני שואלת. 

"אני המלאך שלך, הגעתי לכאן בכדי לסייע לך לצאת מהיער הזה," הנער משיב.

שאלות נוספות מתחילות להעסיק את מוחי. הייתכן כי מלאכים באמת קיימים? האם אני מתה? האם הגעתי לגן עדן? איך אני יכולה להגיע לגן עדן אם כמעט ניסיתי לרצוח מישהו? נדמה כי המלאך מבחין בפניי המהורהרים ומבין על מה אני חושבת, והוא ממהר להסביר כי לא מתתי. הוא אומר שהוא נשלח מלמעלה, ולאחר שאמצא את דרכי החוצה הוא ישוב למקום ממנו בא- לשמיים. אני נושמת לרווחה, מהנהנת ושואלת אותו מהו שמו.     

"קוראים לי לא-שטן," הוא קד קידה מהירה. 

אני מציינת שהשם שלו די מוזר, אבל הוא מושך בכתפיו ומסביר שלכל המלאכים יש שמות מוזרים שכאלו. בשמיים, כך הוא טוען, למלאכים יש שמות שונים בהרבה מהשמות שהעניקו להם בני האדם. אני לא מתווכחת איתו. במקום זה, אני שואלת אותו שאלות אודות חיי, אולם, הוא מסרב להשיב לשאלותיי בטענה שאל לנו לבזבז זמן על דברי הבל שכאלה. לדבריו, לאחר שאצא מהיער כל הזיכרונות ישובו אליי. נחישות מתחילה להתפשט בגופי כאש בשדה קוצים, ואני נחפזת לשאול את לא-שטן האם הוא יודע לאיזה כיוון עליי לצעוד בכדי לצאת מהיער. עיניו, שנדמה כי שינו את צבען לכחול, נוצצות, וחיוכו מתרחב וחושף שורה של שיניים לבנות וחדות. 

"אל תדאגי, אני אראה לך את הדרך," הוא אומר. 

הוא מתקדם לעברי, מצביע על המשך השביל בו אני צועדת, ואומר כי אם נלך בכיוון הזה נגיע אל היציאה. הוא מסביר שהדרך שלפנינו ארוכה ויחלפו שעות עד שנצליח לצאת, אך הוא מבטיח לי שיסייע לי להגיע אל קצה היער הכי מהר שאפשר. אני מהנהנת בפעם השנייה מאז נפגשנו ושותקת. לא-שטן מתחיל להתקדם, ואילו אני משתרכת מאחוריו, לא מפסיקה לנסות ולצמצם את הפער הגדול שהולך ונוצר בינינו. מפעם לפעם אני מועדת או נופלת בגלל האבנים הפזורות על הקרקע או בגלל שאני תשושה עד מאוד, וכאשר זה קורה הוא מסתובב ושב על עקבותיו בכדי לסייע לי להתרומם. בשלב מסוים, הוא כורך את זרועי סביב צווארו ונותן לי להישען עליו ולהיעזר בו בכדי להתקדם. אני פוגשת במבטו ומחייכת. אנחנו ממשיכים לצעוד על אף שחולף זמן רב מבלי שנמצא ולו רמז קל לכך שהיער הזה בכלל נגמר.       

 

קולות עליזים וצלילי מוזיקה נשמעים במרחק. אני ולא-שטן מביטים זה בזו בהתרגשות, ומתחילים לרוץ יחדיו במורד השביל. כעבור זמן מה שמרגיש כמו דקות ספורות, אנחנו מגיעים אל קרחת יער, ובפעם הראשונה מאז נכנסתי לכאן אני מסוגלת לראות את השמיים. הרקיע הכהה מלא כוכבים נוצצים ורוח קרירה מנשבת. הלבנה העגולה עטופה בהילה זוהרת שמאירה על קרחת היער, וכאשר אני מביטה בה ישירות היא מסמאת את עיניי. אני מסיטה ממנה את מבטי ומסתכלת ישר. מולי ניצבת מדורה ענקית שלהבותיה הכתומות והזהובות נראות כאילו הן מנסות לנופף ללבנה לשלום, כמעט ונוגעות בכוכבים. סביב המדורה פזורים עשרות אנשים ויצורים. חלקם שרים ורוקדים, חלקם צוחקים וחלקם לוגמים משקאות מתוך גביעים או אוכלים פירות, עוגות ורקיקים. איני מצליחה להבין מי הם ומה הם עושים כאן או איך הם הצליחו להשיג אוכל ושתייה באמצע היער השומם הזה. כיצד הם בכלל נכנסו אל היער? האם הם מכירים את לא-שטן? אני רוצה לשאול אותו על אודותיהם, אבל בדיוק אז הם מבחינים בנו ונעצרים. מתוך ההמון צועד לעברינו חצי איש וחצי תיש (סאטיר), שלובש טוגה לבנה ואוחז בגביע יין. 

"שלום לא-שטן," הוא מחייך אליו ואז פונה אליי ובוחן אותי. "הגעתם בדיוק בזמן! אנא מכם, הצטרפו אלינו. אתם בטח רעבים וצמאים".  

"בהחלט," לא-שטן מהנהן.

אני אוחזת בידו בדיוק כאשר הוא פונה אל עבר שולחן האוכל הניצב בקצה קרחת היער. אני שואלת אותו מי אלו היצורים הללו, מדוע הם נמצאים כאן ואיך הוא מכיר אותם, אך הוא הודף את ידי, נאנח ופונה אל עבר צלחת מרחפת שעליה מונחת חתיכת עוגה. אני קוראת בשמו, אבל כלי המוזיקה שלא חדלים מלנגן בכוחות עצמם ממלאים את החלל בצלילים ענוגים ועזים שגורמים לקולי להיבלע. אני צועדת באיטיות לכיוון השולחן וקוראת אליו בשנית בתקווה שהפעם הוא ישמע את קריאתי, אבל הוא לא שומע (או בוחר להתעלם ממנה) וניגש אל הסאטיר בכדי לשוחח עמו. אני נותרת לבדי ליד שולחן האוכל ובעודי אוכלת ושותה לאחר שלא עשיתי זאת כבר זמן רב, קבוצה קטנה של חוגגים מקיפה אותי בניסיון לנהל איתי שיחה. 

אישה כחולה עם כנפיים מציעה לי לקנות שתיל עץ שיגדל ויצמיח כסף, איש אחר מספר לי שבצהרים הוא שתה קפה עם אלוהים וגילה שהעולם יחדל מלהתקיים בגלל פיל שלא מזמן ברח מחנות כל-בו, ונחש שנתלה על אחד העצים לא מפסיק לדבר על הפעם שבה אכל תפוח בגלל אישה בשם "חווה" ואז נענש ואיבד את רגליו. אני מקשיבה בשקיקה לכל סיפור וסיפור, אולם, כאשר הם רוצים לשמוע את סיפוריי אני שותקת. איני מסוגלת לחשוב על משהו שאוכל לספר להם, מפני שמלבד אלפי שאלות, כל שנותר בראשי זה המשפט הבודד שממשיך ללוות אותי, וגם הוא מתחיל להתערפל. 

כמעט רציתי לנסות לרצוח מישהו? לא, כמעט ניסיתי לרצות לרצוח מישהו. 

אני מחליטה שמוטב לי לא לדבר על כך. במקום להשיב על שאלותיהם הרבות, אני קוטעת את דבריהם ושואלת אותם האם יש מקום בו אוכל לנמנם לכמה דקות. אני מרגישה כי התשישות שלי מתחזקת והופכת לעייפות עזה. הנחש משיב שכדאי לי לשאול את לא-שטן היכן אני יכולה לישון, ואני עוזבת אותם מבלי לומר מילות פרידה. אני מפלסת את דרכי בין המון החוגגים בניסיון לאתר אותו. עפעפיי כבדים הם, ואני מתחילה להתנדנד בחוסר יציבות (כנראה בגלל כל היין ששתיתי). מאחר ואני לא מוצאת את לא-שטן, אני מחליטה שמוטב לי להתרחק מעט מהחגיגה. אני ניגשת לשביל שניצב בקצה קרחת היער ומוביל אל היציאה מהיער, ומתחילה לצעוד בו. השמיים נעלמים באחת, ואת מקומם תופסת מעטפת של גזעי עצים עבים, ענפים ועלים. האדמה מתחלפת באדמה הגסה עליה צעדתי במשך רוב היום, ועכשיו, אני שבה ונופלת כמה וכמה פעמים. איני מסוגלת להפסיק להריץ שוב ושוב את כל השאלות שאני צריכה לשאול את לא-שטן כאשר נמשיך בדרכנו. יש כל כך הרבה נתונים שלא מסתדרים, וחוסר היכולת שלי למצוא תשובות לכל השאלות הללו מתחיל לתסכל אותי.       

אני חולפת על פני אישה עירומה שמביטה בעצמה בהתפעלות ומודה לשני גברים שעומדים לצידה על השמלה היפה שתפרו לה. אני מרגישה שאני מכירה את הצמד הזה, אבל איני מצליחה להיזכר מי הם או כיצד אני מכירה אותם. הגברים מהנהנים ושואלים אותה היכן נמצאים היהלומים שהבטיחה להם, והיא נסוגה מעט. 

"אתמול בלילה צב עם שריון עשוי פלאפל אכל אותם לאחר שהם נגנבו על ידי מכשפה שרצתה להשתמש בהם ככדורים במשחק מטקות," היא משיבה.

אני מנסה למצוא היגיון בדבריה, אבל העייפות הגוברת גורמת לי להמשיך להתקדם. לאחר תשע עשרה מעידות ונפילות, אני מאתרת עץ ענק ממדים שאוכל להישען עליו ולהירדם. אני מתיישבת מתחת לעץ העבה ומשעינה את גבי כנגד גזעו המחוספס. עפעפיי נשמטים באחת, גופי הופך רפוי, מוחי מתרוקן ממחשבות ואני נרדמת.  

 

אני מתעוררת למשמע קולו של לא-שטן הקורא בשמי. כאשר אני פוקחת את עיניי, אני רואה שהוא רוכן מעליי ומביט בי, ועיניו, ששוב שינו את צבען (הפעם לירוק), בוחנות אותי בדאגה. אני מפהקת ושואלת אותו במשך כמה זמן ישנתי, והוא משיב שאינו יודע אך שלא לזמן רב מפני שהשמיים עדיין שחורים והחגיגה עדיין נמשכת. הוא מושיט אליי את ידו בכדי לסייע לי להיעמד על רגליי, ואני נאחזת בה ומתרוממת. אני מבחינה שבידו השנייה הוא אוחז צלחת עם פרוסה של עוגת שוקולד עליה, והוא מושיט לי אותה בכדי שאוכל. לאחר שאני מסיימת ללעוס את העוגה, הוא נחפז להשליך את הצלחת הריקה על הקרקע ומוביל אותי אחריו. הוא אומר שעלינו להמשיך להתקדם, וכל שאני מסוגלת לעשות בשלב הזה זה להנהן בשקט. אני לא שואלת אותו את כל השאלות החדשות שעלו בי מאז שהגענו למסיבה או מנסה לחפש בעצמי תשובות לשאלות הללו. אני יותר מידי עייפה בכדי להתעסק בזה, ואני מעדיפה להתמקד כרגע אך ורק בהליכה בכדי לנסות שלא ליפול. אנחנו צועדים באיטיות ובשקט, עד שקולות המוזיקה שנשמעים מאחורינו מתעמעמים ומתפוגגים, ולא נותר כל זכר לקרחת היער, ליצורים המשונים או לחגיגה שלהם.

כמעט ניסיתי לרצות לנסות לרצוח מישהו.

אני שבה ומשננת את המשפט הזה בכדי שלא אשכח אותו, משום שכעת, אפילו הזיכרון שלי מתחיל לחמוק מבין אצבעותיי. אני חוזרת עליו שוב ושוב, עד שבנקודה מסוימת אני מתחילה לומר אותו בקול מבלי לשים לב. אולם, נדמה כי לא-שטן לא שומע. רק כאשר אני שבה להתמקד בדרך שלפניי, אני מבחינה בכך שהעצים ביער מתחילים לזהור. גווניו של הזוהר המתפשט ביניהם נעים בין כחול לסגול, ונדמה כאילו הזוהר הזה מתחיל לגעת אף באדמה ובאבנים ובזרדים, עד שהוא מתפשט ועוטף את כל היער. אני משפשפת את עיניי בכדי לוודא שאיני חולמת. לאחר שאני מבינה שהזוהר הזה הוא לא פרי דמיוני, אני מביטה בלא-שטן, ומבחינה בחיוכו החד ובמבט הקורן שיש על פניו. הוא נראה מאושר, ואיני מצליחה להבין מדוע. 

"זה קורה!" הוא מסתובב אליי בכדי להביט בי.

"הגענו ליציאה?" אני מביטה סביבי ומנסה לאתר את קצה היער, אבל איני מסוגלת לראות דבר מלבד עצים רבים אשר פזורים בכל מקום. 

אל הזוהר הצבעוני מצטרפת רוח קלה שמסיטה את העלים של העצים המיתמרים מעליי ומאפשרת לי לראות לשבריר שנייה את השמיים. גווני הזריחה מעטרים אותם, ונדמה כי העננים הרכים והלבנים שפזורים לאורכם ולרוחבם מתעטפים באותם הגוונים וסופגים מעט מצבעם. אני שואלת אותו בשנית האם הגענו אל היציאה, אך הוא עדיין מהופנט ונדמה כי הוא כלל לא שומע את שאלתי. אני מפהקת וממצמצת בכדי למנוע מעיניי להיעצם. גופי מתחיל להתרוקן מתחושה וממחשבות, ופתאום, הוא מבחין בכך, מתעשת, וניגש אליי בכדי לאחוז בי ולמנוע ממני ליפול על הקרקע. 

"אל דאגה נטלי, עוד מעט תלכי לישון," הוא מלטף קלות את ראשי. 

נטלי. קוראים לי נטלי. 

"איפה היציאה? עלינו למהר ולמצוא אותה, מפני שאני ממש עייפה…" אני מפהקת שוב. 

"הגיע הזמן שאבשר לך את זה," הוא לוקח נשימה עמוקה ואז מחייך. "אין יציאה. לעולם לא תצאי מהיער הזה." 

"מה?" אני המומה. 

"לא סיפרתי לך את זה עד עכשיו משום שהרבה יותר כיף לכלוא אתכם ביער כשאתם מאמינים שתצליחו לצאת," הוא מגחך קלות.  

"מה? למה? מה קורה כאן?" איני מסוגלת להסיט ממנו את מבטי או להניע את גופי, וכל שאני יכולה לעשות זה לחכות שלא-שטן יסביר את דבריו. 

"אין יציאה מכיוון שאת מתה," הוא עוצר לרגע בכדי שאוכל לעכל את כל המידע החדש הזה. "את מבינה, היער הזה הוא המקום שבני האדם נוהגים לכנות 'הגיהינום', ואני זה שמפקח עליו. אבל בניגוד למה שאתם, בני התמותה, חושבים על הגיהינום, יש יותר מגיהינום אחד, ובגיהינום הזה נמצאים השקרנים הפתולוגים. כל בן אדם ויצור שמרבים לשקר בכדי לסייע אך ורק לעצמם, מבלי לחשוב על ההשלכות של השקר או על השקר עצמו, נמצאים כאן, כולל את. את שיקרת הרבה יותר מידי פעמים במהלך חייך, על נושאים רבים ומגוונים, וכעת, הגיע זמנך לשלם את המחיר על כך." 

שאלות רבות מציפות את ראשי. אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני מבולבלת, פגועה, כועסת, מפוחדת, חסרת אונים ועצובה באותו הזמן, וכבר אין לי מושג מה אני מסוגלת לעשות בנידון. ראייתי מתחילה להיטשטש, ראשי כואב ואיני חשה בטוב. אני מרגישה כי בעוד רגע אשקע בתרדמת, ומחליטה כי מוטב ואנסה לשאול כמה שיותר שאלות בכדי שיהיה לי כמה שיותר מידע. יש יותר מידי דברים שעליי להבין, אולם, יש שאלה אחת, חסרת חשיבות ככל שתהיה, שאני מרגישה שעליי לשאול.  

"למה אתה מספר לי את כל זה?" אני לוחשת חרש. 

"העבודה שלי דורשת ממני לשקר על בסיס יומי. בשביל להעניש אתכם, השקרנים, עליי לשקר בעצמי. ככה פועל המקום הזה והפרדוקס הזה. עליי להוביל אתכם אל מעמקי היער בכדי שהזיכרון שלכם יימחק, כיוון שמהי הדרך הטובה ביותר להענשת שקרנים אם לא לגרום להם לשכוח לגמרי את האמת? אני מספר לכל אחד ואחד מכם את זה מפני שעל אף שלא תוכלו להבין את זה, בדקות האלה, הדקות הספורות שמגיעות לפני שתשכחו את הכל, יש לי הזדמנות לומר את האמת. זה הרגע החשוב ביותר ביום שלי, זה הרגע שבו אני נזכר שאני לא כמוכם. בניגוד אליכם, אני לא משקר מתוך בחירה, אני משקר מפני שזו החובה שלי, מפני שאני רוצה שייעשה צדק." 

אני נותרת חסרת מילים. פתאום, כבר לא מעסיקה אותי אף שאלה. אני מרגישה שכל השאלות שרציתי לשאול במהלך הזמן שחלף מאז נכנסתי אל היער הזה מיותרות, ואני לא מצליחה להתרכז בשום שאלה נוספת, אלא רק בעייפות ההולכת וגוברת שאני חשה. אני מרגישה כי עיניי נעצמות מעצמן, אבל אני מתאמצת שלהשאיר אותן פקוחות לכמה שיותר זמן. אני מבינה שברגע שאירדם אשכח את הכל. אני מביטה בו בפעם האחרונה. 

השטן מחייך. "ברוכים הבאים ליער השקרנים, המקום בו נכלאים רוצחיה של האמת."