קטגוריות
2021

סיפור מספר 2: המעשיה על הנער היתום ומלאך המוות מאת עמית ורשיצקי

אלוהים ברוב חסדו צר לכל הנשמות צלם וצורה וחנן כל אדם בקלסתר ומתאר חד־פעמיים למען יֵדע האדם את עצמו בבדידותו, בארעיותו, למען יגשים את תעודת חייו ויעמוד ביום הדין יחיד וגלוי לעומת בוראו. ואמנם, רק לעיתים נדירות בא לעולם אדם שמבעו כה חסר ייחוד ומתארו כה נטול אפיון, עד כי אפילו מלאך המוות אפשר ויפסח עליו. כזה היה סבסטיאן: יצור חלוש ורפה איברים, שעורו חיוור כזכוכית עכורה והילוכו בעולם כמשב הרוח שאינו מטיל צל על האדמה.  

 

כיצד הגיע סבסטיאן לבית היתומים שבמנזר האחיות הטובות הסמוך אל משכנו של ההגמון? על כך איש לא יכול להשיב. כפי שיארע תכופות, יום אחד הוא פשוט היה שם, מבלי שאיש השגיח בהגיעו. רק האחות מריה הזקנה ידעה לספר כי לפני שנים מצאוהו מסלקי הגופות באחד מבתי האיכרים נגועי המגפה: עולל זעיר שנשמט מידיה נטולות החיים של אִמוֹ. מה מופלא היה מראה היצור הפעוט השרוי לו בשלווה לצד בני משפחתו שבשרם היה כבר מאכל לחולדות, והוא אינו בוכה כדרכם של תינוקות ורק נועץ באורחים הלא־קרואים זוג עיניים גדולות, כשני חורים שחורים הפעורים אל העולם.

 

"סבסטיאן" כינוהו האחיות הטובות בבית היתומים, על שם הקדוש רב המעללים שהביס את המוות והניס את הדֶבֶר מגופי המאמינים. חלפו השנים והתינוק היה לילד, והילד לעלם רך. מאחר שקיפח האלוהים את יכולתו של הנער לדבר, הייתה הבדידות לסבסטיאן בת לוויה קבועה. הוא היה יושב אצל מיטתו ומביט ביתומים משחקים ומשתובבים, באחיות המשיחות ביניהן בקול חרישי, בצללים המתארכים על הקירות לעת ערב; בכול היה מביט בעיניו הגדולות והשחורות ומבטו אינו מסגיר את אשר בנפשו. איש לא פנה אליו בדברים ואיש לא ביקש אחר מוצא פיו. רק האחות מריה טובת המבט, שגידלתהו כבן, הייתה פונה אליו מעת לעת ופניה חרושים קמטים של דאגה: "סבסטיאן ילדי, מדוע תשב כאן לבדך, מדוע לא תשחק עם שאר הנערים?" וסבסטיאן היה משיא את עיניו ומביט בה בלא אומר ולא ידעה אם שמע הנער את אשר אמרה, אם לאו.

 

והנה כאשר מלאו לסבסטיאן עשר שנים שבה המגפה להשתולל בעולם ורבבות רבות של מתים כבר הפילה. מיד הגיפו את דלתות הבית, אטמו חלונות, הקטירו קטורות ומשחו את המשקופים בחלב נרות. את שער המנזר חסמו בקורות עץ, אין יוצא ואין בא. והאל הטוב חס על יושבי בית היתומים ימים רבים, והחולי והסבל התנפצו על חומות המנזר ולא חדרו אל משכן האחיות הטובות. 

 

כאשר קרב ובא חג עליית האדון לשמיים ציווה ההגמון לערוך את מיסת החג ברוב פאר והדר למען תעלה שוועת החוטאים השמימה ויכופר להם. דלתות בית היראה נפתחו, הנרות הודלקו ושרידי הקודש הוצאו אחר כבוד מתיבות הנצח שלהם והוצגו לראווה. ערב־רב של גברים ונשים בא והתקהל באולם הגדול ותחת הקשתות המצולבות, בצל האיקונות הממורקות, הקשיבו הכול בדריכות לדרשתו של ההגמון. היתומים אף הם נצטוו להשתתף בטקס החג, ובסיומו שבו אל המנזר ואל חיקן הבטוח של החומות המסוככות.

 

באותו לילה עמדה צינה באולם השינה הגדול, ועל אף החלונות המוגפים והאש הבוערת בקמין רעדו הנערים במיטותיהם. גם האחיות הטובות קדחו מחום על יצוען, ואנקות נשמעו מכל עבר. עם שחר, רק מעטים מיושבי הבית קמו ממיטותיהם. אחרים נותרו רתוקים למשכבם, בליטות נוראות למראה הולכות ותופחות במפשעותיהם ותחת שחיים, ועל עורם מפציעים כתמים שחורים וכחלחלים. רופאים נקראו כדי לתת מזור לחולים, וכוהן הדת עבר דומם בין המיטות וערך לגוועים טקס משיחה אחרונה. בלילה הבא נחלשו האנקות, וגם האוויר כמו הצטלל. עם בוקר לא הגיע איש להוציא את המתים ולסעוד את הגוססים. את פת השחרית אכל סבסטיאן לבדו, ובמשך כל אותו יום שירך רגליו בין החדרים, בין המיטות הדוממות, ירד ועלה בגרמי המדרגות הגדולים ואף יצא אל הגן, שעמד בשיממונו. דממה עמוקה שרתה בכול, כמו עמד העולם מלכת. בחלוף שלושה ימים לא נותרה עוד נפש חיה בכל בית היתומים. 

 

מששמע ההגמון על הנער היתום שהמוות פסח עליו ציווה מיד כי יביאוהו לפניו. עוד באותו יום הובל סבסטיאן אל מגורי ההגמון והוכנס אל הלשכה של הוד קדושתו. ידו של האיש הוגשה לו בנועם והוא נשק לטבעת החותם הגדולה. "הזהו הנער שהצליח להוליך שולל את מלאך המוות? כה צנום אתה, בני, וחיוורון פניך מלמד עד כמה חלושים הם החיים המפעמים בעורקיך. בוודאי טעה בן האבדון לחשוב כי אינך נמנה עם החיים. יבורך האל הרחום, תבורכנה  דרכיו הנסתרות…" ובאומרו כדברים הללו קרב האיש הקדוש אל סבסטיאן וענד לצווארו את צלב ההגמון. לאחר מכן נתן בידו שק גדול וציווה עליו לאמור: "לך והבא את מלאך המוות בזה השק. אז נשליכהו אל הבור ונכסהו עפר".

 

בצאת סבסטיאן ממשכן ההגמון כבר ירד הערב. השמיים עטו קדרות וחצי סהר האיר את העולם. מיד פנה אל בית העלמין שמאחורי בית היראה. נוגה חלבי שפוך היה על מצבות האבן ועל הצלבים שהזדקרו מן האדמה. בפאתי חצר הקבורה, בסמוך לשער האבן השגיח סבסטיאן בעגלה רתומה לפרד ואדם פורק מעליה ארונות קבורה. בהתקרב הנער נשא אליו העגלון הזקן את עיניו וקרא: "לך מכאן! אל תפסע עוד צעד אם חפץ חיים אתה!" אך משראה הזקן את צלב ההגמון על חזהו, נסוג ורגליו הסתבכו. ארון העץ החליק מעל גבו ונחבט בעוצמה בקרקע. העץ התבקע וחָרָך שחור נפער בין הקרשים. סבסטיאן אימץ את עיניו וידו התהדקה על השק שבחיקו. הזקן הבחין בכך ונמלא חֵמה: "מה לך כי תביט כך במתים? האין בך יראת שמיים?" הביט בו הנער בעיניו השחורות ושתק. ספק הזקן בכפיו: "הא! מה יהירים הם הנעורים, עוד לא באו במסתרי החיים וכבר הם מבקשים לפתור את חידת המוות. ובכן, אומר לך רק זאת: את המוות לא תמצא בין המתים. אלה הם רק עקבות שהותיר בחול. כל החפץ לחזות בו ממש – דמותו נגלית רק באותו רגע חטוף, החומק מכל מידה של זמן, הרגע בו מניף קוצר הנשמות את חרמשו". 

 

שמע סבסטיאן את דברי הזקן וחשב: את המוות יש לחפש אפוא בין החיים. הוא נפרד מעל הזקן ושם פעמיו אל בתי האזרחים. שעה ארוכה הילך ברחובות חשוכים, תר בעיניו אחר דמותו של נושא החרמש, אולם בכל אשר פנה נדמָה כי ידו של הקוצר כבר הקדימה אותו. משני עברי הדרך עמדו הבתים, גושים אפלים וקודרים, דלתותיהם סגורות וחלונותיהם מוגפים, ורק פה ושם עלו קולות עמומים מן החצרות והמבנים האטומים. בכמה בתים נפרצו הדלתות ותכולתם, מרובבת בבוץ ובסחי, נשפכה אל הרחוב כמעיו של בר־מינן. על מפתן אחד הבתים נברה להקת כלבים בערמת סמרטוטים שצִבעה כדם, שהתקוטטו ביניהם והקימו מהומה. מדי פעם הרעידה טפיפת פרסות את הרחוב ועגלה חצתה ביעף. באחת ההסתעפויות נקרה בדרכו של סבסטיאן קבצן עלוב, אך בראותו את הנער כמו ניעורו חושיו והוא נתפס לבהלה, הצטלב באוויר ונמלט אל אחת הסמטאות.

 

מקץ הליכה קצרה הגיע סבסטיאן אל הנהר, ובחצותו את הגשר נגלו לפניו בתי המידות של שועי העיר. כאן הפרו את דממת הלילה צלילי מוסיקה רמים. בצעד זהיר התחקה אחר הקולות ובא בשעריו של בית אחוזה גדול אשר קירותיו עשויים שיש אדום ולבן וחלונותיו מפיצים אור יקרות. השוער הזקן וקצר הרואי כמעט שלא הבחין בנער העומד מולו, אך משנפל מבטו על צלב ההגמון שעל חזהו נמלא יראה והניח לו לעבור. 

 

זמן מה שוטט סבסטיאן במסדרונות ובחדרי הבית עד אשר הגיע לאולם גדול. על במה קטנה עמדה תזמורת מעוטת נגנים שהרקידה סיעה קטנה של גברים ונשים אשר עטו על פניהם מסכות נשף ססגוניות והתהדרו במחלצות מפוארות. הרוקדים חגו במעגלים, זוגות־זוגות שלובי זרוע, אך צעדם היה כבד ולאה. קריאות עידוד רפות נשמעו מעברה של קבוצת אנשים נוספת – אף הם עטויי מסכות – שהסבו לשולחן עמוס מכל טוב ולגמו מתוך גביעי קרן עמוקים. דומה היה כי איש לא הבחין בנער נושא השק, העומד בקרן זווית ומביט במתרחש בעיניו הגדולות. 

 

אחת הרוקדות מעדה לפתע והמסכה נשמטה מעל פניה. מיד נחלצו הכול להקימה ונחפזו להיטיב את המסכה מעל אפה ופיה. האישה התייפחה מרות, אך בצר לה הוסיפה לרקוד. מקץ כמה רגעים מעדה שוב, אך הפעם בוששה לקום וכולם נאספו סביבה. היא שכבה על הרצפה, חזהּ עולה ויורד במהירות, ובעודה נאבקת להסיר את המסכה היה בן זוגה טורח פעם אחר פעם להחזירה אל מקומה. לפתע נשמעה קריאה חנוקה מפי אחת הגברות, ובעקבותיה מיהרו הנוכחים להתרחק מהאישה שנפלה. קריאה נשמעה להזעיק את הרופא, ושני גברים זינקו אל עבר היציאה. שניים אחרים ניגשו בצעד מהוסס אל האישה, שכבר הספיקה להסיר את המסכה בשנית, אחזו בה בגפיה ומיהרו לשאת אותה אל מחוץ לאולם. 

 

סבסטיאן עקב אחריהם בשקט עד שהגיעו לחדר קטן, שם הטילו אותה על המיטה והסתלקו. הנער חמק פנימה, התיישב בפינה, השק בידו, והמתין. שעה ארוכה ישב, מתבונן בדריכות באישה השעונה על הכרים, שמא יחמיץ את הרגע. להרף עין דימה לראות צל חולף מעל לראשה, אך לא היה זה אלא עש שנלכד בלהבת הנר וכנפיו הבוערות הרקידו צללים על הקיר. פני האישה נראו כמפוסלים באבן ועיניה המצועפות, הלחות, בהו בחשכה. אגלי זיעה פשטו על מצחה ועל צווארה והיא לא פסקה מלהיאנח. 

 

הדלת נפתחה ביעף, ומחמת התנופה כמעט וכבה הנר. לתוך החדר נכנסה דמות גדולה עטויה גלימה אדומה עם פסי כסף רקומים בשוליה, חבושה מצנפת פרווה מרופטת ותיק עור גדול תלוי על כתפה. החדר הקטן נמלא ריחות ערער, מי ורדים וציפורן. עוד בטרם ניגש אל המיטה מיהר הדוקטור אל החלון ופתחו לרווחה. "הו, נערי!" ניתר בבהלה כשהבחין בנער היושב בפינה. "כלל לא הבחנתי בך. מה חרישיות הן נשימותיך! טוב תעשה אם תרחק מאמך לעת הזו, שמא יזהם האוויר הרע גם את ריאותיך". סבסטיאן הביט ברופא ולא מש ממקומו. הלה ניגש מיד למלאכה. תחילה הפשיט את האישה האומללה משמלת הקפלים שחנטה את גופה וחשף שני אפונים קטנים, צבעם כצבע הפחם, תחת שחיה. הוא שלף מן התיק סכין מנתחים קטנה, שני בקבוקונים וחבילת רטיות, והחל שוקד על מלאכתו. זעקות הכאב שנמלטו מפיה של האישה הרעידו את חלל החדר ונענו ביללות הכלבים מן הרחוב. מקץ זמן מה חדלו הזעקות וגוועו לתוך בליל הולך ונחלש של אנקות כאב וחרחורים חנוקים. לבסוף נשתתקה. גבו של הרופא שח והוא הניח את כליו. הוא סימן צלב באוויר ופנה לאסוף את מיטלטליו. סבסטיאן הזדקף בכיסאו ומתח צווארו כדי להיטיב לראות מעבר לגבו של הרופא, אך הלה מיהר לכסות את הגוף הדומם בשמיכה.   

 

הוא נפנה אל הנער במבט חומל: "צר לי על אמך. בוא עמי ותהיה לי לשולייה". הוא אחז בחוזקה בזרועו של הנער וגרר אותו אל מחוץ לחדר, אל המסדרון שהואר עתה אך בקושי באורה של מנורת שמן יחידה שקובעה אל הקיר. המוזיקה נדַמָה ואולם הריקודים עמד עתה ריק מאדם. "הסתלקו הפוחזים", הפטיר הרופא כמו לעצמו, "מזה חששתי. המשרתים היו לאדונים והאדונים היכן? ואתה? האם שייך אתה לאדונים או למתחזים? כלום גם אתה סבור כי אפשר לשטות במוות על ידי מלבושים נאים ותכשיטים יקרים? טיפשים! חטאי העשירים אינם מיטהרים מבוהק זהבם, וחטאי העניים אינם טמאים יותר בשל עוניים". 

 

הירח עמד ברום השמיים כאשר הגיעו השניים אל ביתו של הרופא. לאחר שסעד על שולחנו התלווה סבסטיאן אל זה האחרון, שהובילו אל לשכה גדולה ומרווחת, עמוסה גווילים, צנצנות זכוכית מלאות אבקות וחומרים מפוררים, אביקים ומכשירי מדידה. על שולחן רחב ידיים היה פרוש קלף גדול ולצדו קסת דיו. בסמוך ניצבו אצטרולב ואיור של גלגל המזלות. במרכז החדר עמד תנור לבנים קטן מחובר למפוח. אל חלקו העליון היה מחובר מְכל מתכת דמוי קונוס וממנו נשלח צינור אל צנצנת זכוכית שבתוכה בעבעו מים ירקרקים עכורים.  

 

"לא תפילות, לא נשפי מסכות, לא צלבים ולא אבנים יקרות. המדע, נערי, הוא לבדו ינצח את המוות! 

 

ודאי שאלת את עצמך כיצד יכול רופא בן תמותה לבוא בין החולים ללא חשש וללא קמעות או מים קדושים שיגנו עליו. ובכן, המוות מרכין ראש בפני איש המדע היודע את רזי הטבע ושולט בהם. זהו אפוא רצונו האמיתי של האל!" 

 

באותו לילה קפאה הלבנה בעצם תנועתה בשמיים ואורה הסתנן בעד זגוגיות החלון שבבית הרופא, צובע את מדוריו בגון רפאים. דומייה שרתה בכול והופרה רק על ידי יללות הזאבים שהיו נאספים בפאתי העיר כדי לזנב בעגלות המתים. סבסטיאן שכב במיטה שהוצעה לו ודימה לשמוע מבעד למחיצת העץ את הרופא נאנח ומתהפך על משכבו. עם בוקר מצא אותו במיטתו והוא שטוף זיעה וחיוור כסיד. "מהר, נערי,  גש אל האצטבה הגדולה שהראיתיך והבא לי מתוכה את הצנצנת החתומה בשעם". סבסטיאן עשה כדברו והביא לאיש את הצנצנת ובתוכה האליקסיר שצבעו ירוק עכור. בידיים רועדות הגיש הרופא את הכלי לשפתיו ולגם מתוכו לגימה ארוכה. לאחר מכן שמט את ראשו אל הכר ושקע בשנת דמדומים ממושכת, שהופרה מעת לעת על ידי אנקת כאב או שיעול מטלטל איברים. כל אותה העת לא מש סבסטיאן ממיטתו; שותק ודרוך ישב והשק בידיו. היום חלף ובא הלילה. סבסטיאן עקב בנחישות אחר כל תנועה על פני האיש; כל רחש הדריך את מנוחתו, כל צל חולף על קירות החדר הזניק את חושיו. לבסוף התקשה להחזיק את עיניו פקוחות ונרדם. הוא הקיץ לקול שאון שעלה מן הרחוב. השחר כבר עלה וצבע את קירות החדר בצבעים כחלחלים רכים. הרופא שכב במיטתו ללא רוח חיים, זקנו שמוט על חזהו ולפניו גון עופרת, כמו סוּתת מתארם באבן. 

 

ערב־רב של קולות, שקשוק גלגלי מתכת וטפיפת המוני רגליים על אבני הרחוב הזעיקו את הנער אל החלון. למטה, ברחוב התנהלה תהלוכה של אנשים אוחזים דגלים ונרות דולקים. זוגות־זוגות הם צעדו, יחפים וגלויי גוף מהמותניים עד הקרסוליים, נותנים קולם בשירת מזמור לבתולה בעודם מצליפים בשוט ללא רחם על גופם הערום והמדמם. משני עברי הרחוב התקהלו התושבים, אחדים הביטו דומם, אחרים כרעו ברך ומלמלו תפילה כבושה. והיו גם שמיררו בבכי, קרעו את בגדיהם מעל גופם והצטרפו לצועדים. מקץ כמה דקות הצטרף גם סבסטיאן אל נחיל האדם, בדרכו אל כיכר העיר. 

 

משהגיעו לכיכר הסתדרו המצליפים בחצי גורן מול חזית הכנסייה. פעמוני המגדל צלצלו בעוז ורבים יצאו מבתיהם כדי לחזות במתרחש. אחר כך השליכו את עצמם על הקרקע שלוש פעמים כשהם מותחים את זרועותיהם לצדדים ויוצרים בגופם צורת צלב. הם השתחוו והוסיפו להצליף איש ברעהו לפי סדר העמידה. על הכול ניצח אדם בעל זקן מאפיר שלבש שק לחלציו וחבל קשור לצווארו: "אדוננו! מדוע שילחת בנו את חרון אפך? מדוע הפקרת את עולמך לאדון השדים? חוטאים היינו, נאפנו, חמדנו, חיללנו את שמך, לקחנו נשך, רדפנו כבוד וגאוותנו עיוורה אותנו מראות את חסדך… מחל לגופנו החוטא והושע את נשמותינו!" ובאומרו כדברים הללו החל מלקה את עצמו בעוצמה רבה בעוד האחרים מחרים־מחזיקים אחריו.  

 

משתם הטקס החל הקהל להתפזר, וגם המצליפים, שותתי דם ומותשים, החלו לשוב כלעומת שבאו. כאשר חלפה קבוצת האנשים בסמוך לסבסטיאן צדה עינו של הנער זקן צנום ורפה גוף שהשתרך מעט מאחור, שכן התקשה להדביק את קצב הצועדים. אישה צעירה ניגשה אליו ונישקה את ידיו. אחר כך החלה מתייפחת וסופגת את דמו בשמלתה. הוא הניח את כף ידו הצנומה על ראשה ומלמל כמה מילים בקול שלא עלה על לחישה. מבלי משים החל סבסטיאן עוקב אחר הזקן, וגם כשיצאו המצליפים מן העיר הוסיף הנער להתלוות אליו בדרכו. כל אותה עת דומה היה כי הזקן כלל לא הבחין בנער, או שמא עשה עצמו מתעלם מנוכחותו. הקבוצה שמה פעמיה אל גבעה קטנה ומוריקה שאת רמתה עיטר מעגל של סלעים גדולים וקדמונים שהשקיפו מטה, אל הנהר שהתפתל מלוא העין מעברה השני. בעודם מטפסים במעלה המדרון החשיכו השמיים וגשם זלעפות החל לרדת. האדמה הפכה בוצית ושוקענית וצעדיו של הזקן הפכו כבדים ומהוססים. העולם נמסך ערפל ומים וקבוצת הצועדים נעלמה מהעין. לפתע מעד הזקן על העשב, וחרף מאמציו, לא עלה בידו לקום. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אבל קולו השתנק מחמת שיעול עז שזיעזע את הגוף ושילח עווית מהירה בפָּנים. נשימותיו הפכו קצרות ומהירות ושפתיו החלו ממלמלות הברות סתומות ושברי מילים שלא התגבשו לכדי משפט. אחר כך שקע בעילפון. במרחק מה עמד סבסטיאן והביט. הגשם הוסיף להכות בפניו של הישיש, נספג בבגדיו ושטף את הדם שנקרש על פצעי ההלקאה. דקות ארוכות שכב ללא ניע, עד שלבסוף שבה אליו הכרתו והוא פקח את עיניו. "אלי, למה עזבתני? מחל לנשמה האומללה האסורה בזה הגוף המטונף, משכנו של החטא, של השטן". באומרו כך החל מתייפח מרות, ויפחותיו נגדעו רק מחמת פרצי שיעול עזים שטלטלו את כל גופו. "הראה לי כי אתה מקשיב! שלח לי סימן!" 

 

בעוד שוועתו מהדהדת בין שמיים וארץ הבחין לפתע הזקן בדמות המטושטשת העומדת בין הצללים. "מי אתה, אורח לא קרוא? הא! עזראל! באת לקחתני? בוא, התקרב, הראה את פניך! מה שקטות הן פסיעותיך על האדמה". סבסטיאן יצא מן האפלה. משראה הזקן את הנער וצלב ההגמון לצווארו נמלאו עיניו דמעות. "אלי, מה רב חסדך ומה רחום וחנון הוא לבך… מהר, נערי, בוא והענק לי חסד אחרון!"  והזקן החל שוטח את תחינתו האחרונה בפני האל ומתוודה בקול סדוק על חטאיו, בעוד הערב יורד והחשכה מזדחלת לאיטה, חובקת את מרחבי העולם. לבסוף נשתתק והביט בנער בציפייה. "אנא, בני. אמור לי כי שמעת! אמור לי כי מילותיי לא נתפזרו לשווא ברוח, אמור לי כי מצאו בלבך משכן של אמת!" סבסטיאן לא ענה ורק הביט בזקן בעיניו השחורות. הזקן תפס בחוזקה בצלב ההגמון שעל צוואר הנער. "אמור כי שמעת!" אך הנער לא פצה את פיו. 

 

נשימותיו של הזקן הלכו וקצרו, הלכו ונסדקו, ועיניו נמלאו ערפל. רוח עזה החלה מנשבת, מטיחה לכל עבר עלים, ענפים וסילוני גשם. הנה הוא בא, חשב הנער בלבו וידיו היטיבו את אחיזתן בשק הרטוב. אחיזתו של הזקן בצלב נחלשה, עד שלבסוף נשמטה ידו לחלוטין. חושיו של הנער התחדדו והוא הביט על סביבותיו כמנסה ללכוד במבט את דמותו המפציעה של נושא החרמש. הלילה רחש צללים וקולות, הרוח והגשם פרעו בעלוות העצים והניעו את הצמרות בחמת טירוף; צלמי לילה פיזזו בין הענפים ודמויות עוועים הסתודדו בגומחות הסלע ובינות לשיחים הגבוהים, אך דמותו של הקוצר לא נראתה. מעט־מעט שככה הרוח וגם הגשם פסק. הנער נפנה להביט בזקן השרוע על הקרקע, והנה נותר רק גוף קפוא, קליפה צפודת איברים ופנים שתוויהם שקעו וצרו מחדש הבעה שלא נותר בה זכר להווייתה משכבר של הנשמה. חשב הנער בלבו: מה מהירה היא אִבְחַת החרמש הגודעת באחת את החוט הקושר בין החיים והמתים. 

 

כאשר עלה השחר כבר עשה סבסטיאן את דרכו בחזרה אל העיר. היה הולך לאיטו לאורך גדת הנהר, בדרך עפר רטובה שבצדה האחד צמחו שיחי גומא גבוהים ובצדה האחר שדות מוריקים השתרעו מלוא העין. החמה השפיעה אורה על העולם וכל הדברים לבשו נהרה זכה ושוקטת וקרנו ביפעה עילאית. ובעוד הוא פוסע ומתבשם מריחו של העשב הלח, באו באוזניו צלילי קתרוס. במרחק מה בצד הדרך, שעון בגבו על עץ אלון גדול ועתיק למראה, ישב אדם וחזות לו כשל נווד: בגדיו היו מרופטים ומאובקים ולרגליו זוג מגפיים למודות דרכים. כובע נוצה שמוט על פדחתו ובזקנו המדובלל, הצומח פרא, דבקו עשבי בר תועים. אצבעותיו הפליאו לפרוט על המיתרים ושירתו נישאה באוויר הבוקר, צלולה ורמה, וטפחה על פני הנער ככנפי מלאך:

 

מי אתה, הנד מכאן לשם?

כמו היו ימיך חדורי תכלית שאינה אלא תכלית כיליונם,

כמו היו קו נמתח ולא מעגל נמשך,

עד אין קץ, 

וכל נקודה בו היא גם סוף 

גם התחלה. ואין אופק. 

אין גאולה.

אין עליונים ואין תחתונים. 

רק תהום האינות פעורה תחת הרגליים הפוסעות עדיין

בבטחה מדומה.

מאין? אל אן? האין הכול אחד?

היבקע האור שלא מן החושך?

והרוח  – התיוולד שלא מתוך ערגת הבשר?

והבשר  –  הלוא הוא חומר שקורץ מתוך האין ואל האין ישוב.

בלבלוב הניצן כבר כמוסה קמילתו,

וכל אשר נולד חי לקראת מותו. 

וחיי אדם מושלכים מרחם אל רחם,

מן האם אל האדמה, 

על כנפי געגוע יינשא,

על כנפי געגוע יכלה.

הכול חולף, הכול אובד, ואתה חולף ואובד עמו.

ואתה בכול, והכול בך. חיים ומוות בהבל פיך. 

 

עייפות גדולה ירדה על הנער ורגליו כרעו תחת נטל מסעו. הוא התיישב בצלו של עץ ונרדם. בהקיצו נעלם המשורר והיום כבר נטה לערוב. לעת ערב הגיע אל משכנו של ההגמון. דממה קדורנית עמדה בכול עת חצה הנער את החצר הגדולה וחלף תחת קמרונות האבן המצולבים מעל מבואת הכניסה. הנזיר־השרת מיהר לקבל את פניו והודיעו כי למחרת יום פגישתם נפל הוד קדושתו למשכב ומאז לא קם ממיטתו; נגע החולי פשה בגופו, אך רוחו נותרה איתנה וצלולה וחדורת ציפייה לקראת שובו של הנער. בקפידה ובחרדה ליווה הנזיר את סבסטיאן אל מדוריו העליונים של הבית, אל קיטונו של ההגמון. בהיכנס הנער אל החדר כמו הוטל הס באוויר ורעד חלף בנרות שבקני המתכת ובפמוטים הגדולים. סמוכים אל מיטת החולה עמדו רופאו של ההגמון והאב סוכן הבית. בראותם את הנער חדלו באחת ממעשיהם ונסוגו אל הצללים כבחרדת פתאום. עתה הכיר גם ההגמון בנוכחותו של הנער וסימן לו כי יקרב. לרגע קצר עטו פניו הדוויים של האיש נהרה ועיניו זהרו באש מעולמות רחוקים. ואז בקעו מילותיו צלולות וזכות: "הנה אתה, בני. זכיתי לחזות בפניך, מה חיוורים הם וקלושי מתאר. השק באמתחתך ריק, אבל המוות הוא בהבל פיך".