קטגוריות
מסלול רגיל 2022

נקודת ייחוס מאת

רגע אחד היה שכוב חנן במיטתו. על השידה לצידו משקפיו המקופלים על גבי חוברת דקיקה. כריכתה מצהיבה וחצויה על ידי שמשות סגולות זעירות. כרית חמה תחת שכמותיו. רגע לאחר מכן מצא עצמו באדמה התחוחה כשרק הפיג׳מה לעורו והשמיכה הדקה מונחת עליו. נעלי הבית החומות נחו על תלולית עפר לידו, כשאחת מהן הפוכה וגחונה פונה לשמיים. לשמחתו נרדם בקלות רבה הלילה. בקושי הספיק לתת מבט ראשון בחוברת; המילים מרדכי מ. בובר הופיעו בכתב יד על גבי פס דבק נייר שכיסה את השדרה. "פריט אספנות" לדברי אברהם בחנות הספרים העתיקים באותו הבוקר. הוא הרשה לעצמו לצרף אותה לערמת הספרים שהזמין חנן מבעוד מועד בזמן שדנו בבירורים וניסיונות, זיק הבהב אליו מן העיניים השחורות. הילדיות שהתפרצה מאברהם הייתה חידה עבור חנן. חצי קריצה תמידית, כאילו עוד רגע יפרוץ הגוף הגברי והקשיש הזה בריקוד. נראה היה שהילד הצליח לשמר עצמו ללא פגע מאחורי מעטה בהרות השמש והזקן העבות של מוכר הספרים הזקן. כשהיה יוצא מן החנות היה חנן שואל עצמו אם הילד הזה משומר באופן טבעי וחסר מאמץ או שהוא פרי התנגדות בלתי פוסקת, מחושבת. הוא חש בכובד העפעפיים בזמן כשהתכסה. זכור היה לו שחלף בראשו המשפט ״נפש בריאה לאחר יגיעה״ עם ההחשכה המלאה והמתוקה של החדר, כשנעצמו עיניו מאליהן.

הוא נח על גבי אדמה רמוסה, שביל שפולס על ידי רגליים וטלפיים רבים. הוא התרומם והסתכל סביב, שמיכתו בידו. עצי האלון והאורן הקיפו אותו, קוצי הקידה ושיחי האלה – פירותיהם העגולים הבהיקו אליו מן החושך. הוא היה בטוח כי רגע קודם לכן שכב במיטתו ולא היה לו ולו רסיס זכרון שיוכל להסביר איך הגיע לכאן.

הוא התנער וניסה לגרש ממוחו את שאריות השינה שכה שמח לשקוע לתוכה קודם. ראשית כל עליו להבין היכן הוא נמצא. הוא אינו בקרבת יישוב, שום אור לא נראה באופק מלבד אורה של הלבנה שהייתה כמעט במילואה. הוא כרע והושיט יד אל נעלי הבית. אגב כך הבחין בעקבות של נבירה גסה בקרקע. שורשים שנקרעו מן האדמה ומה שנותר ממצבור פטריות שכנראה צמח כאן. אלו בוודאי חזירי הבר שלא מותירים דבר שלם בסביבתם.

הוא המשיך מעט קדימה ואז נפלו עיניו על שורש שנח במהופך על האדמה, מעט לפניו, נראה היה שאף לא אחד מן החוטים הדקיקים והעדינים נקרע בזמן שנעקר. גבעול מוארך כמו זרם מתוך השורשים, מעוקם קלות, ובקצהו פרחים כהים מאוד בעלי עלי כותרת מבריקים. מעין כוכב בהיר הבזיק אל חנן מליבת הפרח וסביבו מערבולת אבקנים לבנים. ריחם של הפרחים היה כבד וסחרר מעט את ראשו. הוא מעולם לא ראה פרח כזה. למען האמת, מעולם לא היה מהמר שימצא פרח כזה בארץ, אולי בעומקם של יערות הגשם, בחלקים הרטובים והמוחשכים תמיד, לשם פרח כזה עשוי להשתייך. מכאן ש-האם הוא בארץ? היכן הוא נמצא?

צינה חלפה בגופו שהרעיד לרגע. הוא התכסה בשמיכתו, החזיק בה כפקעת תחת צווארו. הוא הוסיף לצעוד, עצים ועוד עצים, מפותלים באפלה ונגלים לפניו מבלי לחשוף מאחוריהם כל רמז להר או עמק, או למראה כלשהו באופק שיעזור לו למקם עצמו, להבין היכן הוא נמצא. הוא הרים את פניו אל הירח, ייתכן שהוא סהרורי? אין זה סביר. מעולם לא הלך בשנתו, לפחות לא ככל הידוע לו. הרי סהרוריות אופיינית לגיל הילדות, מדוע שבגיל ארבעים ושתיים יתחיל אדם, ללא שום התראה או רמז, להלך בשנתו?

עליו לסלק את האפשרות הזו מראשו. היא לא תועיל כעת וככל הנראה אין זו האמת, אין זו הסיבה להמצאותו במקום הזה.

הוא המשיך בדרך במטרה לגלות קצה אופק, חריגה או שיבוש כלשהם, נקודת ייחוס, אך לשווא. אלונים, אורנים, אלות וקידות שעירות מתפתלים לכל עבר כמי שקפאו באמצע תנועתם. אז הריח שוב את הריח הכבד, המשכר של הפרח הבלתי מצוי. ייתכן שישנם עוד כמותו בקרבת מקום; הוא הסתכל סביבו. לאחד העצים במרחק הייתה צורה תמוהה, מעין גזע חסר ענפים. הוא לא היה מבחין בו אם לא היה נדמה לו שראה תנועה באזורו. העץ גדל בהדרגה והתקרב אליו עד שלבש צורת אדם. "מי שם?" שאל חנן.

—-

נָחָשׁ פסע לצד חנן בשקט. לאחר פגישתם וחילופי הדברים הראשונים השתתק חנן והתכנס בתוך עצמו. הוא אמר לחנן שגם הוא כמותו, מחפש כאן דרך, מקווה לטוב. לאחר שסיפר לו חנן על הקושי לאתר עקבות, משהו שיסגיר במאומה מידע על המקום בו הם נמצאים וטוב מכך – יאפשר להם לנווט את דרכם החוצה ממנו, הוא ענה לחנן ואמר שהוא מאמין שאם יהרהרו מספיק לעומק ימצאו בוודאי את התשובות שהם מחפשים ויגיעו לפתרון. אור נצת בעיני חנן כששמע זאת ונחש ידע שמצא שותף אמיתי לדרך.

הקטלב היה שונה. גם באפלה כאילו קרנה ממנו חמימות-אדמומית-מאדימית. אצבעותיו של חנן ליטפו את הקליפה המוחלקת. כשהרים את פניו מן הגזע המבריק הנהן חנן אל נחש ואז המשיך קדימה, הילוכו אמיץ, נחש הלך עימו. ככל שהתקדמו נמלאה האדמה סביבם עשב שהכסיף באור הלבנה. הפסיעה בתוכו הרטיבה את נעלי הבית, חנן הסיר אותן ואחזן בידו. הוא פסע יחף קדימה, רמז דק לניחוח עשן עלה באפו. בתוך האפלה הבהב אור כתום, מבשר טובות, הם המשיכו אליו. ככל שהתקרבו התברר כי הוא סמוך לדרך בה הלכו.

ריצודי האור נצנצו סביב ורק צל אחד מוארך קטע אותם. הם התקרבו אל מקור האור ומקור הצל ואז פנים חיוורות הסתובבו אליהם, בתוך רעמת תלתלים ארוכה ושחורה. האשה ישבה בגבה אליהם, ברכיה צמודות אל חזה. גופה הגמיש התרומם בתנועה אחת קלילה, היא נעמדה וחשפה מדורה זעירה שבערה מאחוריה.

היא נגשה אליהם והושיטה יד אל חנן, מחוייכת. ״ניקה.״

בפניה התבלט אפה המוארך. נראה כי גשר האף נשבר והתאחה – ובאופן משונה דווקא בשל כך היו פניה מושכות ונאות יותר בעיני חנן. קעקוע קטן בצורת סהר הופיע על פרק ידה. היא משכה בכתפיה למשמע שאלותיו. כשכמעט נואש ואמר ״אני לא מבין, איך אפילו להגיד היכן אנו נמצאים אינך יודעת, היכן את נמצאת?״ היא בחנה אותו משועשעת, ״במה יועיל לי השם?״ חנן הרהר לרגע, ״בעזרת שם אפשר להגיע למקום, לזהות, להכיר.״ היא גיחכה ״שם נותן הזנה? אנרגיה? מים? אתה הוא זה שדרוש לו שיהיה למקום שם. לי אין צורך בשם. למקום עצמו שאתה שואל לשמו אין צורך בשם.״ ״אבל לך יש שם,״ חנן הפתיע את עצמו והסמיק בחשכה, ״שם יפה יש לך.״

היא זקפה מעט את סנטרה והביטה בו. משהו רך הופיע בעיניה השחורות. בכל הזמן הזה נחש שתק.

הם פסעו זה לצד זה הרחק מן השביל ובעקבותיה. חנן לא הסיר עיניו משוקייה הדקות והחזקות בהילוכן הבוטח. נחש לחש לו ״אנחנו מתרחקים, אולי לא נמצא אחר כך שוב את השביל.״

״היא בוודאי תסכים להראות לנו את הדרך חזרה״ ענה. בת כמה היא עשויה להיות, שאל עצמו. אם יש לה ילד, ועוד כזה שיכול לעזור לנו. הוא התבלבל כשאמרה זאת, ההבעה שהתפשטה על פניו גרמה לה לצחוק.

הייתה קלילות כזו בתנועותיה, חיות מכשפת בהבעתה. גופה שידר מעין עוצמה, על אף דקותו. יש נשים כאלה, שחוכמתן וקסמן הופכים אותם לחסרות גיל. הריח המשכר והמוזר חדר שוב לאפו וקטע את מחשבותיו אך הוא התנער ממנו וניסה לאחוז שוב בחוט המחשבה ובחוט השאלה – ובכל זאת, מתי נולד לה בנה, ולמה הם חיים כאן במקום המוזר הזה?

היער נפתח ואינספור עיניים שחורות בוהקות הביטו בהם. נעות קלות ברוח כמו בריחוף. חנן השיב אליהן מבט, מסוחרר מעט ואז זיהה את הפרחים הכהים והמשונים שראה קודם לכן בדרך. ניקה הסתובבה אליהם. היא החוותה בידה לכיוון קיר סלע, ״כאן גר בני.״ חנן מצמץ ושתק, הוא סקר את הקיר ולא מצא זכר לפתח כלשהו. ״אבל איך נוכל להגיע אליו?״

ניקה צחקה, ״לא תגיעו אליו, אין צורך בכך. השדה שזרע, הפרגים שלו, הם שיעזרו לכם.״

נחש שילב את ידיו זו בזו.

״אלה פרגים? מעולם לא ראיתי כאלה.״ אמר חנן.

״פרגים. בני הביא את זרעיהם עימו לכאן ממרחק.״

״ואיך,״ כחכח חנן בגרונו, ״סלחי לי שאני שואל ניקה, איך יעזרו לנו הפרגים האלה?״

״אין מקום טוב מהשדה הזה. אין עשב רך יותר, אין שינה ערבה מזו שתשנו כאן.״

חנן השתתק.

״אבל אנחנו, אנחנו מחפשים את הדרך החוצה, נישן כשנצא מהמקום הזה, כשנבין איפה אנחנו.״

״זמן רב מאד אתם הולכים בדרך. לאחר השינה תמצאו את דרככם בקלות.״

חנן הביט בפניה, הריח המשכר האט את נשימותיו ומלא את ריאותיו. הוא רצה לענות לה, להטיל ספק מנומס בדבריה אך אז נועם מתוק זרם לתוך גופו, העשב הכסוף באור הירח אכן נראה רך, מזמין יותר מכל מיטה שראה מימיו. ואולי באמת זמן רב חלף מאז שהתחיל ללכת ולא השגיח בכך, 

לחשוש נשמע לצידו, הוא התנער והקשיב.

״תודה לך, רצונך לעזור נוגע ללב אך איננו יכולים לישון פה, אנו חייבים להמשיך ולחפש את דרכנו החוצה.״

״מדוע?״ חנן הניח את ידו על זרועו של נחש וצינה פשטה באצבעותיו.

״קר כעת, ויהיה קר יותר בקרוב. אם נרדם בשדה הזה נקפא ולא נקום שוב. וגם אם לא נקפא, לא נמצא כאן תשובות.״

חנן הביט בשדה, בפרגים השחורים המנצנצים אליו ובתנועה הגלית של העשב ברוח הקלה. נחש שלב את ידו בזרועו של חנן, ״המזל היטיב עמנו, אם נמשיך ולא נרפה בוודאי נגיע לפתרון במהרה.״ מילים של הגיון.

ניקה הביטה בחנן מהורהרת, ״מהי השאלה שאתה מחפש לה תשובה?״

חנן חייך, ״ראשית – איפה אני נמצא.״

״הדרך תגלה לנו את התשובה.״ קולו של נחש היה רגוע ובוטח.

״אם זה רצונך,״ אמרה ניקה והתקרבה לחנן שנעשה קצר נשימה. ״ראש השכל – ההכרה בין ההווה והנמנע והנחמה.״ אמרה והעבירה את אצבעותיה על שמורות עינו. אז חש עד כמה צורבות עיניו וכמה כבדים עפעפיו.

״משם באנו״, החווה בידו נחש לתוך האפלה ואז הבחין חנן במדורה הקטנה שעדיין מהבהבת. כשהסב את פניו שוב אל ניקה ראה את גבה מתרחק במהירות. היא נעלמה מאחורי קיר הסלע הבהיר. הוא הלך אחריה ולא מצא פתח או רמז כלשהו למקום הימצאה.

——-

חנן ונחש הלכו זה לצד זה. היער נעשה עבות, אור מועט חדר דרך העלווה, בין הענפים המעוקמים שנטו לצד אחד, סחופי שנים ורוח. כמה שמח חנן על שנחש לצידו, אולי היה מוותר בלעדיו, בלי כח הרצון שלו ועוז רוחו. כפות רגליו של חנן דאבו וגם גבו הכאיב לו, ראשו היה כבד. הבהונות החיוורות השחירו תחת מעטה הבוץ ורקב העלים הרך. נחש תמך בו והמתין לצעדיו, צעד רק אחרי שפסע חנן. אז הבחינו בעץ גדול לצד הדרך, אדמומיות קרנה ממנו, כמאדים באפלת החלל. חנן עזב את נחש והתקרב אל הקטלב. הוא ליטף את הגזע החלק, עיניו פעורות ופיו ממלמל מבלי משים, "אותם ענפים, אותן עיניים." אותה הסתעפות שורשים כמעין מערבולת, הוא השתתק לרגע. "זה אותו עץ, זה אותו עץ בדיוק שראינו לפני שעות, או ימים או, אני מוכן להשבע בכך."

"זה אותו העץ." הניד נחש בראשו.

"אבל איך? איך זה?" הוא אחז בעורפו בחזקה, "אנחנו הולכים במעגלים או מה?"

"אנחנו הולכים בדרך." אמר נחש בשקט.

"אתה! אתה הולכת אותי במעגלים?"

נחש התבונן בחנן כבד ראש, "אתה." שמץ רחמים היה בקולו, "אתה בחרת. כל פסע, כל שעל. ואני, צעדתי לצידך."

חנן פער את עיניו, פיו נפתח ללא אומר. אז נשמע צחוק מריר, "מעגלים, מעגלי-גיהנום ממש." אמר ומיד הרצין ושאל כמעט בלחישה, "אני מת?"

"לא מת."

"אבל אין לי דרך." הביט בפני נחש שהנהן בשתיקה.

בחשכת היער, ליד הקטלב הגדול נותרו שניים. והבוקר לא בא.