קטגוריות
מסלול רגיל 2023 סיפורים פרס עינת 2023

טורפים

המתיישבים לא נראו שמחים לראות אותה. 

ד"ר אפרת גבאי ירדה מיחידת השיגור האישית אל רציף הנחיתה בצעדים מדודים. זאת הייתה שעת בוקר מוקדמת בכוכב הזה, ולמרות זאת החום היכה בפניה ברגע שיצאה מהפתח. ערפל דק התפזר סביב מגפיה וחליפת הטיסה שלה החלה לצבור טיפות טל קטנטנות. עד שהגיעה לזוג המתיישבים בקצה הרציף כבר היה שערה האפור נפוח ומקורזל וכפות ידיה לחות מזיעה. 

הייתה לה תחושה עמומה שהיא עומדת לסבול בביקור הזה. 

"ברוכה הבאה, ד"ר," אמר הגבר בלי להושיט את ידו, "אני יהודה רוטנברג, זאת מירה אברמסון. אנחנו נציגי ההתיישבות כאן."

האישה לצדו הנהנה בכובד ראש והושיטה מגבת מחוספסת. הם היו צעירים, בערך בני שלושים, ולבשו בגדי ניילון דקיקים מהסוג שחסין למים. עורם היה חיוור והשיער של שניהם קצוץ כמעט עד הקרקפת. 

הם הביטו בה בלי לחייך ונראו לא מרוצים. 

קצת יותר מידי לא מרוצים, בהתחשב בשדר החירום ששלחו ושבגללו היא נאלצה לעצור את רשימת הביקורים האחרים שלה ולהגיע לכאן.  

"ברוכים הנמצאים," ד"ר גבאי לקחה את המגבת המושטת וניגבה את ידיה וצווארה. "זה מזג האוויר הקבוע כאן?"

"מתרגלים לזה מהר מאוד," ענתה האישה, "במחילה ממך, ד"ר, אבל הופתענו מאוד לקבל את שדר הנחיתה שלך."

ד"ר גבאי הרימה עיניים מופתעות. "סליחה? ביקשתם ארכיאולוגית מומחית ליונקים זרים, וביקשתם קדימות על פני התיישבויות אחרות. שלחו אותי במיוחד."

המתיישבים החליפו מבט. "זה היה לפני חמש שנים," מירה אמרה בענייניות, "ושלחנו שדר ביטול. פעמיים. אמרנו שאפשר לשלוח לכאן מתיישבים נוספים. אנחנו זקוקים לידיים עובדות נוספות."

"טוב, אי אפשר לשלוח לכאן עוד אזרחים לפני שאני מאשרת את השטח וסוגרת את פניית החירום שלכם. אתם מכירים את הפרוטוקול?" הארכיאולוגית התחילה לאבד סבלנות. 

ברגע שיש ממצאים לחיים תבוניים בכוכבי הממשלה, רק ארכיאולוג מומחה יכול לאשר את המשך ההתיישבות. היא עושה את התפקיד שלה כבר עשרים וחמש שנה, ובדרך כלל מתיישבים בכוכבים חדשים קיבלו את פניה בשמחה ובהתרגשות. היא הייתה הסימן לכך שבקרוב ייפתרו הבעיות שלהם ויגיעו אזרחים חדשים לכוכב.  

נכון, לקח לשדרים זמן להגיע במערכת הבינכוכבית, אבל שלחו אותה ברגע שהשדר נקלט. היא תעשה את העבודה שלה, והם יצטרכו לאפשר לה את זה אם הם רוצים את חותמת הבטיחות שלה בדו"ח המסכם. 

מירה הניפה את אצבעה בכעס. "פניית החירום לא רלוונטית, סידרנו את העניין – "

"מספיק," יהודה הניח יד מרסנת על כתפה, "אנחנו מבינים שאת כבר כאן. ניקח אותך לראות את החורבות, ואני בטוח שתתני לנו את האישור הנדרש."

הם הסתובבו והתחילו לצעוד במהירות, מאלצים אותה להדביק את הקצב במגפיה המגושמים. "אם נלך מהר, נגיע לשם לפני שיתחילו גשמי הבוקר."

"אנחנו הולכים לשם עכשיו?" 

"נשמח לסיים את הסאגה כמה שיותר מהר," יהודה אפילו לא הסתובב אליה. 

עד כאן. 

"ממש לא," היא נעצרה במקום, "הרגע נחתי אחרי טיסה של שבועיים מתחנת המחקר. אני צריכה לנוח, לאכול ולהחליף לבגדים שתואמים את מזג האוויר שלכם. יש פרוטוקול, מר רוטנברג."

היא שקלה לשלוף את הפרוטוקול למקרה שיהיו וויכוחים, אבל המתיישבים רק החליפו שוב מבטים והנהנו. 

"איך שתרצי, ד"ר. ניקח אותך ליישוב קודם."

מזג האוויר לא השתפר עם הצעידה. נדמה היה שהטמפרטורות רק עולות, ואיתן אחוזי הלחות. זיעה התגלגלה ממצחה של ד"ר גבאי אל עיניה, ולא משנה כמה פעמים העבירה את המגבת על פניה ועורפה, הזיעה הצטברה שוב. פיה החל להתייבש והיא שקלה לדרוש שיביאו רכב לאסוף אותם, כשהיישוב נראה סוף סוף באופק. 

היא הוציאה את המסמכון שלה מהכיס ועברה על הרשומות בזריזות. 

"כמה תושבים אתם עכשיו?" 

"חמישים ושניים אזרחים כרגע," ענתה מירה כשעברו את החממות והתקרבו אל מתחם המגורים.

"זהו?" הד"ר בחנה את הרשומות שוב, "לא הגיעו לכאן שלושים אנשים במשלחת הראשונה? הייתה כאן מגפה או מחלה שלא דווחה? אני רואה שיישבתם את הכוכב לפני כמעט ארבעים שנה."

"אף אחד לא מת," יהודה אמר קצרות, "המתיישבים הראשונים עדיין איתנו."

"אז אני לא מבינה, לא נולדו כאן מספיק ילדים?"

מירה הסתובבה בהבעה קפואה. "האם זה קשור לעבודתך בתור ארכיאולוגית, ד"ר?"

"זה קשור לעבודתי בתור נציגת הממשלה, גברת אברמסון. אני צריכה לספק דיווח הולם על המצב שלכם."

"לצערנו למייסדים לא נולדו המון ילדים," יהודה ענה, "בגלל זה אנחנו צריכים ידיים עובדות נוספות. כרגע המבוגרים נאלצים להמשיך לעבוד בחממות ובתחנת האנרגיה, זה לא מצב אידיאלי עבורנו."

"הבנתי, אם כך אשמח לכנס אספת היכרות עם כולם," הארכיאולוגית בחנה את הרשומות שוב. המשימה העיקרית של דור המתיישבים המייסד, אחרי הקמת מבני קבע וייצוב מקורות אנרגיה ומזון, היא להעמיד כמה שיותר צאצאים. יותר צאצאים מכפי שהם מצפים שישרדו. 

משהו בהתיישבות הזאת לא התנהל כשורה.

מירה עשתה פרצוף. "אני לא חושבת שנצליח, יש לאנשים כאן הרבה עבודה בתפעול הישוב."

"תצטרכו לעשות מאמץ אם אתם רוצים לקבל את חותמת הבטיחות," ד"ר גבאי העלתה על פניה חיוך קצר וקשה. הרבה פעמים דור שני להתיישבות מתקשה עם סמכות הממשלה. רק לעתים רחוקות מגיעה נציגות כלשהי לכוכבים המרוחקים, והתקשורת לקויה בדורות הראשונים, לפחות עד שנבנית תשתית שידור ראויה. ד"ר גבאי היא דמות הסכמות הראשונה שפוגשים השניים האלו, וזה רק הגיוני שהם לא מתלהבים לציית לה. 

הארכיאולוגית התמודדה כבר עם נציגי מתיישבים כאלו, והפעם הזאת לא עמדה להיות שונה. יש להיצמד לפרוטוקול ויהי מה. 

יהודה חרק בשיניו. "אי אפשר פשוט להשאיר את כל המתקנים חשופים!"

"אז לצערי לא אוכל לתת לכם את החותמת," עכשיו היא כבר לא חייכה, "אזמין לכם מעבורת לפינוי האזרחים חזרה לכדור הארץ."

לרגע אחד קצר היא חשבה שהם עומדים להתפרץ, אבל השניים רק בהו בה באטימות. 

"זאת תצטרך להיות אסיפה קצרה," אמרה מירה. 

"לא נוכל להשאיר את המתקנים חשופים ליותר מחמש עשרה דקות," יהודה רטן. 

מירה פנתה להביט בו. "חמש עשרה דקות זה המון זמן. יהיה שם בלגן, אתה יודע את זה."

"עם הכנה מתאימה זה יסתדר. תוכלי לדאוג לזה?" 

הם הביטו אחד בשני במשך רגע ארוך, ובסופו מירה הנידה בראשה פעם אחת והסתלקה משם. 

אפרת בחנה את גבה המתרחק. "איזה מתקנים יש לכם כאן שצריכים השגחה מתמדת?"

"תחנת האנרגיה עוד לא לגמרי יציבה," יהודה ענה בשקט ולא הביט בה, "יש שם התפרצויות מידי פעם, ועוד לא מצאנו דרך להרגיע אותן."

מעניין. הד"ר הוסיפה הערה לרשומות. "ארצה בהמשך לראות גם את התחנה, ברשותך."

*

שבעה ילדים.

ד"ר גבאי ספרה שוב, ליתר ביטחון. שבעה ילדים בגילאים שונים התרוצצו בחדר האוכל ביישוב. 

חמישה עשר אזרחים, דור שני להתיישבות. 

שלושים מבוגרים, הדור המייסד. 

היא ספרה בפעם השלישית, והרגישה כיצד הווריד במצחה מתחיל להתנפח. 

"מר רוטנברג," הד"ר כיבתה את המסמכון, "למה האוכלוסייה שלכם מצטמצמת בכל דור?"

"סליחה?" 

היא נקשה עם לשונה בשיניה. "לא שמת לב לזה בעצמך? ויש לכם שישה בנים צעירים ובת אחת. מה תעשו כשיגיע זמנם? מי יאכלס את הכוכב הזה? האם האוכלוסייה כאן מבינה את האחריות הגדולה שלה בהבאת צאצאים? ברור שאתם צריכים ידיים עובדות עם המצב הזה."

פיו של יהודה התהדק לפס אחיד. נראה שהוא שוקל את דבריו בזהירות כשאמר, "אנחנו מודעים לקושי הזה, ד"ר, ובהחלט עובדים על מנת למצוא לו פתרון. לכן אנחנו צריכים את האישור שלך, ותוספת של כוח אדם איכותית."

ד"ר גבאי שתקה. הייתה לה תחושה נוראית שהיא מפספסת משהו חשוב. מה אם באמת הייתה כאן מגפה שחיסלה חצי מהתושבים והנציגים לא מספרים לה? ואם כן, מה התועלת בהסתרה הזאת? הממשלה הרי הייתה יכולה לסייע, לשלוח תרופות וכוח עזר רפואי. 

יהודה הציץ במסמכון שלו בקוצר רוח. "נראה לי שעברו חמש עשרה דקות. את רוצה לבדוק עוד משהו עם החבר'ה, או שאפשר לשחרר אותם למשימות שלהם?"

ד"ר גבאי העבירה את עיניה על האזרחים שהצטופפו סביב השולחנות הארוכים והנידה בראשה. "בוא נלך לאתר הארכיאולוגי שלכם."

*

המתיישבים תחמו את החורבות בגדרות תיל ובדוקרנים, ממש לפי הפרוטוקול. 

ד"ר גבאי בחנה את טיב העבודה בעיניים מצומצמות. תיל חדש לופף סביב תיל שנפגע מנזקי מזג האוויר הלח, והיה ברור שהושקעה מחשבה רבה על סגירת כל הפרצות בגדר. 

"חלק מהתיל הזה ממש ישן. עברו יותר מחמש שנים מאז שמצאתם את האתר, נכון?"

"המייסדים מצאו אותו קצת אחרי הנחיתה. הם שלחו די הרבה שדרים בנושא."

הארכיאולוגית קימטה את גבותיה. "באמת? זה לא כתוב לי ברשומות."

יהודה משך בכתפיו. "אף אחד לא ענה לנו על השדרים האלו עד שבאת."

שדרים הלכו לאיבוד די הרבה במערכת הבינכוכבית, במיוחד בהתיישבויות חדשות. זה לא היה מאוד מוזר. "מתי תיקנתם את זה?" היא הצביעה על התיל החדש. 

"לפני כמה שנים," יהודה כופף את התיל ויצר פתח גדול מספיק כדי להשתחל דרכו. "הייתה כאן סופה רצינית שהחריבה המון מהציוד שלנו."

ד"ר גבאי עברה בפתח בגב כפוף והתיישרה בצד השני. 

"באותה שנה ששלחתם את שדר החירום?"

יהודה היה עסוק במעבר בפתח, ולא ענה. 

"שמעת אותי?" 

"סליחה?"

היא חזרה על השאלה.

יהודה הביט בה במבט אטום. "לא בגלל הסופה שלחנו את השדר, ד"ר". 

"אז למה שלחתם אותו?" האמת היא שזאת הייתה צריכה להיות השאלה הראשונה שהיא שאלה את המתיישבים. מה בדיוק קרה שם שגרם להם לשלוח שדר חירום ואז לבטל אותו?

לרגע ארוך יהודה שתק. הוא בחן את ההריסות סביבם בהבעה אבודה ונאנח בתבוסה. "אני אראה לך."

הם צעדו בין החורבות בדממה. ד"ר גבאי שלפה את המצלמה במסמכון והתחילה לתעד את המבנים השונים. שערי אבן עגולים, חומה נמוכה עם בליטות עשויות חומר דמוי זכוכית, עמודי מתכת שבקצם כדור עקום. 

לא היה סדר אנושי במבנים ההרוסים. היא לא זיהתה רחובות או בתים, הכל פשוט עמד בערבוביה כאילו הצניחו אותו מלמעלה. היה באתר משהו מוכר באופן מנחם. היא בילתה שעות ארוכות באתרים דומים בכוכבים אחרים. 

"את יודעת לומר איזה מין הם היו?" יהודה שאל כשעצרה לבחון מקרוב לולאת זכוכית משונה. 

"אני לא מזהה את סוג הבנייה הזה," הודתה. "למה החלטתם שהם יונקים?" היא לא מצאה שום סממן שמעיד על סיווג כזה. הם היו יכולים להיות תיקניים באותה מידה.

"את תכף תביני," יהודה הבטיח בקול קודר וסימן לה להמשיך.

הם צעדו בדממה בין שברי אבנים וחתיכות מתכת משונות שהסתתרו בערפל, והד"ר כמעט נפלה פעמיים לפני שיהודה הכריז שהם הגיעו. 

"מה אני אמורה לראות?"

"את המיטה," יהודה הצביע קדימה לתוך הערפל. "זאת הסיבה ששלחנו את השדר."

ד"ר גבאי נאלצה להתקרב עוד קצת, ואז היא הבינה על מה הוא מדבר. המיטה – לוח סגסוגת חלק באורך של שני מטרים – ניצבה על בימת אבן גדולה, במרכז גל ההריסות. הקיפו אותה עמודי מתכת במעגל גדול. בניגוד לחורבות מסביב, המבנה הזה היה שלם לחלוטין. 

זה היה מהפנט. הלוח נצנץ כאילו הבריקו אותו עם מטלית, ואף גרגר אבק לא נח על בימת האבן. ד"ר גבאי התקרבה בזהירות והקיפה את המבנה פעמיים. 

"נראה שזאת יציקה אחת. כאילו הסגסוגת נוצרה מהאבן עצמה, מדהים," היא מלמלה וצילמה תמונות של המבנה מכל הכיוונים. "כנראה שהיה לו תפקיד חשוב, אם הם הקיפו אותו בחומה אנרגטית."

יהודה התקרב אליה. "במה הקיפו אותו?"

"אתה רואה את העמודים עם הכדורים מסביב?" הד"ר הצביעה על המעגל שהקיף אותם, "זה נראה כמו סוג של מעגל הגנה. הוא לא עובד כרגע, מן הסתם. אבל אני לא יכולה לומר למה המתקן הזה שימש, אצטרך לחקור יותר לעומק."

יהודה השמיע קול מוזר של אי נוחות. ד"ר גבאי הרימה את ראשה מהמסמכון ובחנה את הגבר בעיון. עורו החיוור הפך לירקרק והוא נעץ במתקן עיניים מבוהלות וחשדניות. 

תחושה רעה התמקמה בבטנה של הד"ר. "מה הבעיה, מר רוטנברג?"

יהודה פתח וסגר את פיו פעמיים לפני שהניד בראשו בהיסוס. "ברגע שתגלי מה המתקן עושה את תתני לנו אישור ותעזבי, נכון?"

ד"ר גבאי הרגישה שיהיה נכון להסכים עם הקביעה הלא נכונה הזאת. הכל תלוי, כמובן, במה שהיא תגלה. אם המתקן הזה מסכן את חיי האזרחים בצורה כלשהי, היא לא תוכל לאפשר את המשך ההתיישבות בכוכב. 

"כמובן."

"אם ככה," יהודה הציץ לצדדים, כאילו הוא מצפה שמשהו יקפוץ עליו מתוך הערפל. "אם ככה, אז לא יזיק שאגיד לך… שאנחנו כבר יודעים מה המתקן עושה."

ד"ר גבאי מצמצה. מה זאת אומרת, הם כבר יודעים מה המתקן עושה? הפרוטוקול מאוד ברור בענייני אתרים ארכיאולוגיים של חיים תבוניים זרים. אם התיישבות מוצאת אתר כזה, היא צריכה לדווח במיידי לממשלה ולחכות שיגיע נציג לבדוק את השטח. איך הם גילו מה המתקן עושה?

ויותר חשוב – יהודה לא מפסיק לומר 'עושה' כאילו המתקן הזה עדיין פעיל

הווריד במצח שלה התחיל להתנפח שוב. 

"מר רוטנברג," הד"ר לפתה את המסמכון בכוח וניסתה לשמור על חזות רגועה, "ספר לי מיד כל מה שאתה יודע."

יהודה החוויר שוב והיה ברור שהוא מתחרט שפתח את הפה. עיניו התרוצצו לצדדים, מחפשות דרך מילוט.

 אבל לא הייתה כזאת, וד"ר גבאי כבר הריחה את הטרף שלה נכנע. "האישור שלכם תלוי בזה, זוכר?"

הוא הנהן באומללות. "זאת מיטת התעברות."

"מיטת מה?"

"זה מכשיר להכנת ילדים, ד"ר גבאי. מכשיר נדרש מאוד בכוכב שלנו. בלעדיו היית מגיעה לכאן ומגלה רק שלושים מבוגרים בני שישים."

הארכיאולוגית חזרה על דבריו בראשה פעמיים, ואז פתחה את המסמכון ועברה על רשימות הכוכב שוב. היא כבר זכרה את הנתונים בעל פה, אבל הייתה צריכה לראות אותם שוב בעיניים. 

"אבל דור המייסדים היה פורה. הנה, הבדיקות של כולם תקינות. אני לא מבינה, יש לכם צאצאים. אתה בעצמך דור שני."

יהודה נראה כאילו כואב לו. "משהו השתבש. זה הכוכב הזה, המים או האוכל כאן. אולי האוויר, אנחנו לא יודעים. משהו בכוכב הזה מעקר את כולם. ההורים שלנו, אנחנו – כולנו, אנחנו לא פוריים."

"אבל אתה כאן!"

"בזכות המיטה," הוא מצביע על לוח הסגסוגת, "זה כמו מכשיר הפריה מלאכותית, אני לא יודע. פשוט נשכבים עליה ובבוקר יש תינוק. זה עובד רק פעם אחת לכל זוג."

הד"ר הרגישה שהרגליים שלה רועדות. היא צריכה לשבת. היא צריכה משהו לשתות. 

היא צריכה לשלוח שדר דחוף לממשלה ולקבל הוראות מדויקות יותר. 

"אתה רוצה לומר לי שהפעלתם ציוד חייזרי על דעת עצמכם ועל הגוף שלכם בלי לקבל אישור?" היא ניסתה לא לצעוק, אבל הקול שלה עלה בכמה אוקטבות. "כולכם? ואף אחד לא חשב לדווח? רגע, שלחתם את השדר רק לפני חמש שנים. אתה אומר שההורים שלך השתמשו במתקן הזה?" – עכשיו היא כבר צעקה – "ואף אחד לא חשב לעדכן על זה בזמנו!"

"ד"ר, אולי כדאי שתשבי רגע, את נראית קצת אדומה."

הארכיאולוגית נפנפה בידה. "אני לא צריכה לשבת! תן לי להבין, אתה תוצר של טכנולוגיה חייזרית?"

יהודה הנהן. "גם הילד שלי."

גם הילד שלו. הארכיאולוגית התיישבה על הרצפה בכל זאת. שבעה ילדים, חמישה עשר מבוגרים. ילד לכל זוג. "יש פה אזרחית בלי צאצא?"

יהודה החוויר. "מה?"

"אתם חמישה עשר בדור שלך. שמונה נשים, שבעה גברים. מי האזרחית שלא התרבתה?"

"מירה."

 אלוהים. היא תצטרך להעביר את כולם בדיקות מקיפות. מי יודע איך השפיעה הטכנולוגיה הזאת על הדנ"א שלהם? על המערכות שלהם? ומה לגבי העקרות שכולם פיתחו? גם את זה היא תצטרך לחקור. 

הממשלה לא תאהב את זה בכלל. הווריד התחיל לכאוב לה. 

*

את השעות לאחר מכן העבירה הארכיאולוגית בחדר הקטן שהוקצה לה במתחם המגורים. הציוד הטכנולוגי ששימש את המתיישבים היה בן ארבעים לפחות, והיא נאלצה לפרוק את רוב המכשירים שלה מיחידת השיגור. כששאלה את יהודה מה קרה לכל המארזים ששלחה הממשלה במשך השנים, הוא לקח אותה למחסן מלא בקופסאות שיגור מלאות למחצה ואמר לה לחפש. 

הם הוציאו את המזון והתרופות, והשאירו את הטכנולוגיה המתקדמת. 

"מישהו בטח נתקל במתקן הפריה כזה," היא מלמלה לעצמה והריצה חיפוש נוסף של התמונות במאגר הארכיאולוגי. 

לא הייתה התאמה. היא לא מצאה התאמה גם לשאר המבנים שצילמה. המערכת הצליחה לזהות חלק מהרכב החומרים של אבן שאספה איתה מהאתר. 

אולי היא צריכה להבין ממה מורכבת הסגסוגת של מתקן ההפריה. אולי שילוב המתכות הזה כן יהיה מוכר למערכת. זה היה קצה חוט קלוש, אבל ד"ר גבאי הייתה חייבת לנסות. הממשלה תרצה תשובות כלשהן למצב הנוראי הזה. 

היא ארזה כמה מהמכשירים הניידים יחד עם המסמכון, החליפה את הבגדים ספוגי הזיעה שלה בסט אחר, ויצאה ממתחם המגורים. 

השעה כבר הייתה מאוחרת. השמש – שהסתתרה כל שעות היום מאחורי מסך עננים כבד – כנראה התחילה לשקוע, כי חושך כבד ומדכא שרר בחוץ. ד"ר גבאי בדקה שהפנס איתה והתחילה ללכת. 

היישוב לא היה גדול. מתחם המגורים היה בעצם מבנה ארוך בצורת ח' ובמרכזו עמדו חדר האוכל והמרפאה. קולות שיחה וצחוק עלו מהמבנה המואר, והילדים הגדולים יותר שיחקו בפתח. שעת ארוחת הערב הגיעה. 

 ד"ר גבאי שלפה חטיף אנרגיה מהתיק ולעסה אותו בזהירות. יהודה חשב שהעקרות נגרמת מהאוכל או המים שלהם. היא עצמה כבר לא בגיל הפריון, אבל אין לדעת איזה השפעה נוספת יש לחומרים אורגניים בכוכב הזה. היא תימנע מצריכה של מוצרים כאן כל עוד היא יכולה. יש לה מספיק משקאות חלבון וחטיפים כדי לשרוד כמה ימים. לגבי האוויר – זה כבר אבוד, נותר לה רק לקוות שהחמצן הוא לא מקור הבעיה. 

היא עברה את החממות והתקדמה לכיוון הכללי של האתר, כששמעה קולות. 

צחוק. מישהו שר. ילד צוחק. 

הם לא כולם אוכלים יחד? ואם מישהו נשאר לעבוד בחממות, למה הילד שלו איתו? 

היא שקלה להניח להם ולהמשיך בתכנית המקורית, אבל אז מישהו צעק. עוד ילד. וקול של מבוגר נוזף. 

ד"ר גבאי שינתה את כיוון ההליכה שלה ופנתה לחממות. היא לא ביקרה בהן עדיין, ויהיה חכם להציץ גם שם ולראות מה מצב היבולים. היא הרי תצטרך להכניס גם את הנתון הזה לדו"ח שלה. 

היא עברה את שלושת החממות הראשונות לפני ששמעה את הקולות שוב. הם לא הגיעו מהחממות עצמן, אלא ממבנה קטן שהסתתר מאחוריהן. הארכיאולוגית לא הייתה צריכה את הפרוטוקול כדי לדעת שלא אמור להיות מבנה נוסף בתכנון היישוב. 

הווריד במצח שלה כבר התחיל לפעום. 

"מספיק עם זה," אמר קול מתוך המבנה, "תמרי, תני לי את הסכין. אנחנו לא משחקות בסכינים, את יודעת את זה. גם את, שירה. קדימה, תנו לי." 

זה היה הקול של מירה. 

"אבל אמא," התלונן קול של ילדה, "למה דור מקבל?"

 אמא? יהודה לא אמר שמירה הייתה היחידה שאין לה ילדים?

"למה אני לא יכולה לקבל שתי דקות של שקט במהלך הארוחה?" מירה התלוננה, "כי דור גדול כבר."

"כי דור לא כחול," גיחך קול של ילד ובעקבותיו התחילו שוב צעקות ילדותיות ובכי.

ד"ר גבאי פתחה את הדלת בתנופה מהירה. בפנים, סביב שולחן ארוך ונמוך, ישבו שש מפלצות, ילד אנושי ומירה. הם הרימו אליה מבטים מבוהלים והתחילו לבכות. 

מירה צרחה. ד"ר גבאי צרחה. 

המפלצות קמו והתחילו לרוץ לקצה הרחוק של המבנה, שם עמדו מיטות קטנות בשורה. מירה תפסה את המפלצת הקטנה ביותר – תינוק, בעצם – ורצה גם היא. 

הווריד במצח של ד"ר גבאי כמעט התפוצץ עכשיו.

"עצרו!" היא צרחה, "עצרו מיד!"

מירה דחפה שידה וחשפה דלת בצד השני. הם מנסים לברוח. 

לא, זה לא עומד לקרות במשמרת של ד"ר גבאי. היא שלפה את אקדח האנרגיה מהנרתיק וטענה אותו בלחיצה. "תעצרו עכשיו או שאני יורה."

מירה שמטה את ידה מידית הדלת. "בבקשה," היא התחילה לבכות, "בבקשה אל תירי. הם לא מסוכנים, הם רק ילדים."

רק ילדים? הארכיאולוגית התעלמה מהרעידות של ידיה. הם לא היו ילדים. לא, הם היו יצורים קטנים ומכוסי פרווה כחולה, עם עיניים אנושיות ופה לא אנושי כלל. ד"ר גבאי בהחלט ראתה ארבע סטים של שיניים מחודדות וגם מה שנראה כמו טפרים מעוקלים בקצה הגפיים. 

ממש לא ילדים. 

"מה," היא נאלצה לנשום עמוק לפני שהמשיכה, "מה לעזאזל קורה כאן?"

מבחוץ נשמעו קולות צעדים, ורגע אחר כך יהודה הופיע בפתח, עיניו פעורות באימה. כשקלט את האקדח הצבע המועט שהיה בפניו אזל. 

"ד"ר גבאי, את לא אמורה להיות כאן," הוא גמגם, "זה מחוץ לתחום."

צחוק מבוהל בעבע בחזה של הארכיאולוגית. "אתה רוצה לספר לי על המפלצות הקטנות, או שאנחש בעצמי מה קרה כאן?"

"הם רק ילדים," מירה יבבה, "הם הילדים שלנו. הם בני אדם."

"אני ראיתי בני אדם בחיים שלי, גברת אברמסון," היד של ד"ר גבאי שקשקה קשות, "ואלה, אלה לא בני אדם. תסבירו לי תכף ומיד איפה מצאתם אותם. אתם לא יודעים שאסור להתעסק עם אוכלוסיות מקומיות?"

הגוף שלה התחיל לגרד מהמחשבה על כל הפרוטוקולים שהופרו כדי להגיע למצב הזה. לא מתקרבים לאוכלוסיות מקומיות, זאת ההוראה הראשונה בפרוטוקול כניסה לכוכב חדש. 

לא מיישבים כוכב מיושב. 

מה הם עשו?

"לא התעסקנו," מירה זעמה עכשיו, "הם שלנו. תמרי – תמרי היא הבת שלי. הם נוצרו מאיתנו."

ד"ר גבאי חשבה שהיא עומדת למות. מכונת ההפריה המטופשת. 

מכונת ההפריה החייזרית שהם לא יודעים עליה כלום ומשתמשים בה כבר שלושים שנה. 

"איך זה קרה?"

"אני לא –"

"אם לא תתחילי להסביר, אני אפוצץ לכולכם את הראש" – זה גרר גל בכי היסטרי – "אז קדימה."

מירה העבירה עיניים מפוחדות על הילדים וסימנה להם להתקרב אליה. "גם אני רציתי ילדים משלי!" היא אמרה בהתרסה, "כולם הסתדרו בזוגות-זוגות, ורק אני לבד. למה? כי יש רק שבעה גברים? נועדתי למות לבד כי אנחנו תקועים על התיישבות בכוכב הכי שומם ביקום, ולא ישלחו לכאן לעולם תגבורת?" הקול שלה התחזק עם כל משפט וזעם עיוות את פניה. "אז ניסיתי את המיטה לבדי לפני חמש שנים. וזכיתי, זכיתי ליצור הכי מתוק והכי חכם שיכול להיות." 

היא הצביעה על אחד מגושי הפרווה שהצטופפו סביבה. המפלצת נראתה בערך בת ארבע, מה שמסביר את שדר החירום. 

אלוהים. הם נמצאים בבור עמוק יותר ממה שהארכיאולוגית חשבה. "נכנסת לשם לבד? אבל איך זה הגיוני? ממה המכונה הפרתה אותך?"

יהודה כחכח מהכניסה. "ד"ר, תנסי להבין. אנחנו חיינו כאן במשך שנים בידיעה שכל זוג יכול להביא רק ילד אחד. את מבינה מה זה אומר? תוך כמה דורות ההתיישבות הזאת הייתה מתה. הגילוי של מירה אפשר לנו להגדיל את הדור החדש. נשים יכולות להביא יותר מילד אחד עכשיו."

הם השתגעו. אף אחד לא חשב לעצור את הטירוף הזה? הם לא יודעים מה ההשלכות של התרבות עם מין לא ידוע? זה אסון לאנושות.

"אנחנו אפילו לא יודעים איזה מין הם," היא מלמלה בתבוסה.

"הם בחציים בני אדם," קבעה מירה. 

ד"ר גבאי נשמה עמוק ופקדה על הידיים שלה להתייצב. היא העיפה מבט נוסף בחייזרים הקטנים ובלעה רוק בכוח. היא לא חשבה שזה נכון. 

חוסר הפריון הפתאומי, האתר הארכיאולוגי שבמרכזו מכונה אחת מתפקדת ושלמה, השדרים שנעלמו לאורך הדרך – כל כך הרבה צירופי מקרים שהובילו בדיוק לרגע הזה. 

הם לא היו צריכים ארכיאולוגית. הם היו צריכים חוקרת טורפים. 

והיא הייתה חייבת לצאת משם. 

"את צודקת," הקול שלה רעד. היא הורידה את האקדח בזהירות וכחכחה. "אבל אנחנו נצטרך לחקור את העניין לעומק. אני אחזור לממשלה ואדווח להם שאתם במצב טוב, בתנאי שתשלחו לי עדכונים לגבי ה – הילדים שלכם. בסדר?"

מירה ויהודה החליפו מבטים. "באמת? ככה סתם תתני לנו חותמת?"

זה באמת היה קל מידי. הד"ר בלעה רוק שוב. "אני כמובן לא אשלח לכאן מתיישבים נוספים עד שאקבל עדכון. אבל כן, אתן לכם חותמת. עשיתם את המירב שיכולתם במצב הקיים."

יהודה קימט את גבותיו בחשדנות, אבל החיוך של מירה האפיל עליו. "כן, כן, כמובן!" היא קראה בהקלה, "אנחנו נשלח שדרים כל חודש. תודה לך!"

ד"ר גבאי לבשה את החיוך האמין ביותר שלה ולא הורידה אותו במשך חמש השעות הבאות. 

רק כשיחידת השיגור האישית המריאה, הארכיאולוגית הוותיקה הרשתה לעצמה למחוק את המסכה. פניה התעוותו בפחד טהור ובאשמה. 

היא חקרה כמה מינים תבוניים שהשתמשו במלכודות אורגניות כדי לתפוס טרף, ואפילו מין של צמחים טורפים תבוניים שנכחדו והשאירו רק שקים יבשים של מיצי מרה. אבל היא מעולם לא נתקלה במין שמשתמש בשיטה הזו כדי להתרבות.  היא הייתה צריכה לקחת איתה חתיכה מהסגסוגת לבדיקה מעמיקה. הייתה לה תחושה שבכלל לא מדובר במתכות, אלא בחומר צומח כלשהו. 

אבל עכשיו כבר מאוחר מידי. איפשהו על הכוכב הזה חיכו כמה פרטים תבוניים כחולי פרווה כדי לקצור את הפירות, והם יוכלו לקצור יחד עם הצאצאים גם את הטכנולוגיה שהשאירו המתיישבים במחסן. ד"ר גבאי לא הייתה יכולה לאפשר את זה. 

"העבר הודעה דחופה לממשלה," היא פקדה על מערכת השידור, ואחרי הצפצוף שבישר על תחילת השדר, המשיכה בקול יציב ככל האפשר – "כוכב מספר 784 במערכת הדרומית ברמת סיכון אדום. אני חוזרת, הכוכב אדום. אנא שלחו חומרי הדברה בהקדם האפשרי. יש סכנה ממשית."

היא סיימה את השדר והתפללה שהטילים הגרעיניים לא יאחרו להגיע.