"רפאל, אם אתה מסתכל על הדברים בצורה פשוטה זה לא כזה מסובך, בסופו של דבר התפקיד שלנו הוא לתקן ולהחזיר. גם ככה תוך זמן קצר זה חוזר אלינו שוב כאילו לא עבדנו שעות כדי לסדר אותו."
*
אבא שלי נהג לספר לי הרבה סיפורים כשהייתי מגיע לבקר אותו בעבודה. אמא היתה שולחת אותי עם סיר קטן של מרק חם שהוא מאוד אהב, ואני הרווחתי שעה של הפסקה במרתף קטן וחשוך, אבל מלא בכל טוב.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לעבודה של אבא. דחפתי את דלת העץ הענקית שחרקה במין רעש מוזר שהעביר לי צמרמורת בגוף. היה חשוך בחדר והתקרה הגבוהה שמרה על האוויר הקר שנכנס מהפתחים אשר היו בתקרה.
אבא לא ראה שנכנסתי, הוא היה עם הגב אלי ושרק לעצמו מנגינה מרגיעה. ראיתי את הגב שלו מתנועע בקצב מיוחד והידיים, אשר אחזו בכלים משונים, עלו וירדו בתנועות חוזרת וקבועות. טיפסתי על הכיסא שהיה ליד אבא וראיתי מגש ברזל גדול מונח על השולחן ועליו חתיכת בשר אדומה וגדולה. אבא שהבחין בי חייך אלי ואמר "ברוך הבא מתוק, סוף סוף הגעת ללמוד את המקצוע?"
הייתי בן שש בפעם הראשונה שראיתי במה אבא עובד. אבא היה מתקן לבבות.
"תראה את הלב הזה רפאל. כמו שאתה רואה אותו עכשיו, אתה לא מבין באיזה מצב הוא הגיע אלי. היה שחור כמו עורב. עבדתי שעות רק לקלף את שכבות הברזל והכאב שהיו מסביבו. בסופו של דבר הגעתי לשורש הבעיה והוצאתי אותה ממנו. עכשיו הוא חזר לצבע שלו. הנה תראה כאן למטה את כל מה שניקיתי ממנו".
הסתכלתי על הרצפה וראיתי הרבה תמונות מפוזרות. חלקן תמונות של בית קטן, והיו גם תמונות מטושטשות, אך כמעט בכולן היתה דמות של אישה עם עור לבן ועדין ועיניים שגורמות לך לשקוע בתוכן.
"זה הרעיון – למצוא את הבעיה ולהוציא אותה מהלב. אתן ללב הזה לנוח אצלי על המדף עוד יום. הוא צריך את זה אחרי כל מה שהוא עבר. מחר בערב אחזיר אותו לבן אדם שלו הוא שייך."
מאז אותו ביקור אצל אבא, אני כל הזמן רוצה לחזור לשם. סבתא סיפרה לי שאני ממש מזכיר לה בסקרנות שלי את אבא כשהיה קטן, ושגם הוא בילה ימים שלמים בעבודה עם סבא.
"לא כל אחד יכול לעשות את זה," אמרה סבתא בקול מלא גאווה "אנשים לא מוכנים לשחרר זיכרונות ולשכוח דברים, ורק כשהמצב ממש קשה והם מרגישים שהם רגע לפני שהכל מתפוצץ להם בפנים – הם מגיעים למתקן לבבות. אבל בשביל להיות מתקן לבבות טוב אתה חייב להיות קשוב ורגיש. הדבר הכי מסוכן הוא שמישהו נותן לך את הלב שלו לתיקון ואתה מחזיר לו אותו עם פגם או עם תחושה לא טובה ששכחת לנקות. צריך גם להיות זהירים, כי מרבית האנשים לא באמת רוצים לשכוח הכל, אלא רק לעדן את הכאב. לכן, חשוב שתהיה עם אבא שלך הרבה בעבודה ותלמד טוב איך לטפל בלב עייף של בן אדם פגוע. בסופו של דבר תצטרך ללמד גם את הילד שלך. ככה זה אצלנו במשפחה כבר מאות שנים."
*
התדירות והזמן שביליתי עם אבא רק הלכה וגברה. הייתי יושב בכיסא הגדול שלו ומסתכל עליו עובד שעות. הזמן עבר בלי ששמתי לב, ולאורך כל השעות שמעתי סיפורים על לבבות של אנשים מכל העולם שהגיעו לאבא כדי שיתקן אותם. אהבתי במיוחד את הסיפורים על יורדי הים שהשאירו אישה במדינה רחוקה והגעגועים והמחשבות מלאו להם את הלב בנקודות קטנות ורודות של עצב, וכאשר הגיעו חזרה הביתה וגילו שהיא לא חיכתה להם כל הנקודות היו מתחברות ביחד ויוצרות חור אחד גדול ואפור של כאב ומירמור. אותם אנשים היו מגיעים לכאן, יושבים עם אבא ומספרים לו בדמעות על כמות הצער שיש להם, מוסרים לו את הלב, וחוזרים לאחר מספר ימים לקחת אותו מתוקן.
היה לאבא חיוך קטן שהיה מרגיע אפילו את האדם הנסער ביותר שנכנס ודרש שעכשיו יביאו את הסכין הכי גדולה, יחצו את הלב שלו ויזרקו את כל מה שעושה לו רע לפח.
אבא היה מושיט לו כוס של משקה מחמם, שם לו יד על הלב ומושיב אותו לאט על הכיסא. לאחר הסבר קצר וחיוך מרגיע, האדם הפך שליו יותר והבין שבשביל לנקות את הלב, שבמשך שנים התמלא בכתמים של זעם, צריך זמן ושיקום, וזה לא עניין של "לחתוך ולסיים".
עם השנים למדתי כיצד מתקנים לב. אבא תמיד אמר לי שהחלק הכי חשוב זה להיות קשוב. כאשר היה נכנס אדם שפוף, אבא היה מוריד את הראש ושותק. לאחר מספר דקות אותו אדם היה מתחיל לספר מדוע הוא הגיע, וחלקם פשוט היו בוכים.
אבא לא שאל הרבה שאלות, אלא נתן להם לדבר בשצף. "כמה שלא תפריע להם, ככה הם ידברו יותר" היה לוחש לי, ואני הייתי מסמן לעצמי עוד הערה שצריך לזכור. בין כל הסיפורים והדמעות, אבא היה מבחין בדברים שהוא אמור לחפש בלב, ויודע עוד לפני שראה את הצבע של הלב כמה עבודה יצטרך להשקיע. לרוב הוא לא טעה, חוץ מאשר במקרים נדירים שהלב היה בתיקונים חוזרים במשך זמן קצר. "יש גם אנשים כאלה", היה אומר אבא ומצקצק בלשונו, "כמה שלא תסביר ותזהיר אותם שהלב הזה יכול להיגמר ושאי אפשר להעמיס עליו דברים קשים בלי כמה חוויות נעימות לאיזון, הם עדיין ישכחו ויתנו לאנשים לעשות להם רע."
עם הזמן אבא נתן לי לשבת לדבר עם האנשים שהגיעו, בעיקר עם בחורים צעירים שלרוב רצו לשכוח איזו אהבת נעורים שפגעה בהם או סתם לנקות את עצמם לפני אהבה חדשה. אלו היו "המקרים הקלים".
*
בוקר אחד בדרך לעבודה פגשתי את אנאבל. בין דוכני הפירות בשוק היא שלחה אלי חיוך קטן, שגרם לי תחושת פרפור בכל הגוף וליווה אותי כל הדרך, עד שהחריקה של דלת הכניסה החזירה אותי מעולם הדמיונות.
כשהנחתי עלי את החלוק החום, שהיה כבר עמוס בכתמים ושאריות של עצב, שאלתי את אבא בשקט, "אבא, איך זה שמעולם לא נכנסה אלינו אישה לתיקון? האם יש מתקנות לבבות שהן פונות אליהן?".
אבא חייך, שתק מעט, ואמר: "אוי רפאל, עם השנים במקצוע הזה תלמד להבין שאלוהים הרכיב את הלבבות של הגברים והנשים בצורה שונה. בית החזה של האישה בנוי בצורה שהלב שלה יכול לנוע בחופשיות בתוכו, ובכך להזיז ולהוריד דברים לא טובים באופן טבעי. למעשה, הן מתקנות את עצמן במשך השנים. לעומתן אנחנו, הגברים, שומרים הכל במקום אחד אשר מקבע את הלב במקום, ולכן יש מקרים שאין ברירה אלא לנתק את הלב ולהחזיר אותו במצב חדש".
כל אותו היום הרגשתי שהראש שלי מנותק מהעבודה. הרצפה העמוסה בתמונות של חתונות ובדמויות נשים עשתה לי לא טוב. הלבבות שהמתינו על המדף לבעלים שלהם גרמו לי לתחושה לא נעימה, והרסו מעט את ההרגשה שהיתה לי מהחיוך של אנאבל. רציתי לראות אותה שוב.
כשסיימנו את היום ונעלנו את הדלת, אמרתי לאבי שאגיע מאוחר יותר הביתה ושאני חוזר דרך היער כדי לנשום מעט אוויר.
עברתי דרך השוק וראיתי אותה שוב. אנאבל ישבה עם חברות על החומה. זה היה מחזה מרהיב – בין כל הבנות היא ממש זהרה עם השמלה הלבנה והשיער האדמוני שלה, שכבש אותי וגרם לי לא להסיר את העיניים ממנה.
לא שמתי לב שאני עומד באמצע השביל ובוהה בה כשסביבי המולה. הרגשתי מנותק ולא שמעתי כלום, חוץ מהשריקה המרגיעה שאבא שלי שורק בזמן שהוא עובד.
"נראה לי שכדאי שתיגש אליה, היא לא תמתין לך שם לנצח.". המשפט הזה כאילו כיבה הכל והחזיר את הריחות ורעש השוק שנעלמו מסביבי הסתכלתי סביבי ולא ראיתי אף אחד, מלבד כמה סוחרים שסחבו עגלות עמוסות בשטיחים ותבלינים.
המשכתי להסתכל על אנאבל, ומדי פעם הבטתי לצדדים כדי לראות אם האדם שדיבר אלי יחזור. "אל תחפש, אין אף אחד שיגיע, זה אני כאן למטה, הלב שלך".
עשיתי פרצוף מוזר. "מה אתה מתפלא? הגיע הזמן שתתחיל להקשיב לי קצת, בסופו של דבר אני יודע הכי טוב מה אתה צריך". בדקתי שאף אחד לא מסתכל ולחשתי "מה זאת אומרת הלב שלי? אתה באמת יכול לדבר איתי?".
"טיפשון, אתה לא צריך ללחוש, וגם אל תדאג, אף אחד לא שומע אותי. אתה יכול פשוט לדבר איתי כמו שעשית עד היום בלי להיות מודע לזה. מה חשבת לעצמך, שבכל המחשבות, הרעיונות וההתלבטויות שהיו לך עד היום מצאת את הפתרון לבד? ממש לא, זה הייתי אני שעזר לך תמיד. חיכיתי עד שתהיה מוכן לדבר איתי, וכרגע, לפי המבטים שלך לכיוון אנאבל, נראה לי שיש לנו הרבה על מה לשוחח.".
כל השיחה המוזרה הזאת שהתנהלה הסיחה את דעתי ולא שמתי לב שאנאבל עזבה את החומה והתרחקה לאורך השביל. "מהר, לך אחריה, תקשיב לי, אל תתמהמה יותר מדי, שלא נפספס את ההזדמנות, סמוך עלי!"
בלי לחשוב יותר מדי התחלתי לרוץ בצעדים גדולים שהדביקו את הליכתה העדינה של אנאבל. הגעתי אליה מתנשף, והיא אמרה במתיקות "חשבתי שאגיע כבר הביתה לפני שתבוא אלי.".
"אתה רואה? אמרתי לך, תמיד תקשיב לי", התלהב הלב. הרגשתי ביטחון שהוא צדק.
חייכתי ואמרתי לאנאבל שכנראה לקח לי כמה דקות לנסות לאסוף את כל האומץ שמצאתי סביבי כדי לבוא ולדבר איתה. אנאבל הרימה את העיניים שלה אלי, הביטה בי ואמרה שכל בוקר כשהיא רואה אותי עובר דרך השוק לעבודה היא ממתינה שאני אגש אליה, וכשזה לא קורה היא מתאכזבת. אבל היא שמחה שמצאתי את האומץ ומקווה שאשמור אותו אצלי כדי שנוכל לדבר יותר. כאשר הגענו לפתח הבית שלה הלב התחיל להגיד לי שאציע לה להפגש בערב בכניסה לנמל. "אבל אם היא תסרב?" הלב לא ויתר והתעקש שאין מצב שהיא תסרב. "תנסה ותראה. אם היא לא תסכים, זאת תהיה הפעם האחרונה שאני אומר לך מה לעשות". "אמממ אנאבל, חשבתי שאולי, אם אין לך משהו מיוחד לעשות בערב, אז…" אנאבל הסתכלה עליי, חייכה, הושיטה את ידה לפניי, ותוך כדי ליטוף עדין אמרה שתשמח להיפגש איתי. "אז בשמונה בכניסה לנמל", אמרתי בקושי. אנאבל הנהנה ונכנסה לחצר. שנייה לפני שסגרה את דלת הבית אחריה, הסתובבה, שלחה נשיקה באוויר, ונעלמה.
הרגשתי שהשפתיים שלי רועדות ושאוויר קר נכנס לי דרך האף וממלא את כל חלל גופי בתחושת קרירות שזרמה בגוף. "זאת האהבה, רפאל, היא מגיעה בצורות שונות ונעימות. סוף סוף היא הגיעה גם אלינו", אמר הלב והוסיף: "מרגע זה הכל יהיה שונה.".
*
כמו שהלב אמר, הוא צדק. הכל היה שונה.
הקדשתי את כל היום במחשבות על אנאבל. בבוקר הייתי עובר דרך השוק ונעמד ליד דוכן התבלינים אשר אנאבל הפעילה מאז שאביה חלה. הייתי מצחיק אותה ומספר לה סיפורים, ובכל פעם שהבטתי בשעון וחששתי שאני מאחר לעבודה, היא היתה מצליחה לשכנע אותי להישאר רק עוד מעט.
מיום ליום האיחורים שלי גברו ואבא לא ממש אהב את זה, אבל מעולם לא אמר כלום. רק היה מביט בי מגיע מתנשף, תופס את המטאטא ומתחיל לנקות. גם הרצון ללמוד עוד דברים מאבא על הטיפול בלבבות כבר לא עניין אותי ממש. היה לי לב משלי שנותן עצות ותמיד צודק, שלמדתי לנהל איתו שיחות עמוקות ומעניינות על אנאבל.
הזמן שביליתי עם אנאבל רק הלך וגדל, והתחושות שחשתי אליה היו חדשות ומוזרות. בכל פעם שאנאבל נגעה בי או אמרה שהיא אוהבת אותי, הייתי מנסה להבין עם הלב מה הזרם הזה שעובר בי עכשיו. לפעמים זה היה מפתיע ומדגדג בלב. כשהיינו מתנשקים, נראה לי שהלב אהב את זה במיוחד. "אם תקשיב לי, יהיה לך רק טוב" נהג הלב להזכיר לי תמיד.
אנאבל הרבתה לשאול אותי על משפחתי ועל חברי. אהבתי לספר לה חוויות וזיכרונות מעברי, אבל כשאני שאלתי היא לא ענתה. "יש דברים שאני לא אוהבת לגעת בהם, אני מעדיפה לנשק אותך במקום", מושכת אותי אליה ומשכיחה אותי מכל העולם.
*
בוקר אחד עברתי דרך השוק לפני העבודה וראיתי שהדוכן של אנאבל סגור. שאלתי את אחד המוכרים אם הוא יודע היכן היא והוא טען שאין לו מושג, ושזו פעם ראשונה מזה שנים שהדוכן עדיין סגור בשעה כזאת. רצתי במהירות לבית שלה. כל הדרך לשם הלב שלי הרגיע אותי שאין מה לדאוג ובמקרה הכי גרוע זאת שפעת או סתם מחלה מעייפת אחרת שגרמה לה לא לקום מהמיטה, אך גם שם לא היתה תשובה.
"אני אומר לך, קרה לה משהו! לא יכול להיות שהיא נעלמה ככה בלי להגיד כלום". הלב לא ממש התרגש מהמילים שלי ואמר שאפסיק להיות מוטרד ושנלך לעבודה כי כבר מאוחר ואחרי הצהריים בטוח נפגוש אותה בדרך חזרה הביתה, ושוב הוא יוכיח לי שהוא צודק.
בלית ברירה הגעתי לעבודה. אבי הסתכל על השעון ואז עליי ושאל אם הכל בסדר. לא היה לי כוח לשאלות והראש שלי היה מוטרד מדאגה. "כן הכל בסדר, רוצה לסיים ולצאת.".
באותו יום לא הייתי אני. כמעט והפלתי לב מהשולחן, ופעמיים הפח עם כל הזיכרונות נשפך לי על הרצפה. אבא ניגש אלי ואמר "רפאל מתוק, שים את החלוק בצד ולך לעניינים שלך. כאשר מטפלים בלבבות של אנשים אחרים צריכים להיות זהירים ועדינים. שים לב מה קורה על המדף – לבבות ששמתי אחרי תיקון מרגישים את התחושות שלך ומתחילים לקבל צבע שונה. תחזור כשתהיה מוכן.".
יצאתי מהחדר והחלטתי שאני הולך לחפש אותה בכל הכפר, לא אנוח עד שאמצא אותה. עברתי בין כל סמטאות הרחובות, נכנסתי לשביל שחוצה את היער, טיפסתי לראש הר המשאלות, אך לא היה כל זכר לאנאבל. הערב התחיל לרדת והרגשתי שאני ממש עייף. לא ידעתי מה לעשות, והתיישבתי על סלע גדול בצד הדרך. לאחר מספר דקות חבורת ילדים עברה בריצה ובקול רעש גדול. אחריהם הגיעה קבוצה של נשים וגברים שנשאו מגשים וכדים בידיהם. "מה קורה שם, לאן כולם ממהרים?" אחת הנערות נעמדה וסיפרה שספינה גדולה הגיעה לנמל, והיא נושאת עליה חיילים שחזרו משדה הקרב.
התחלתי ללכת עם זרם האנשים, שהלך וגדל לאורך כביש הכניסה לנמל. מרחוק אפשר היה להבחין בתורן הגדול של הספינה ובהמון אנשים שר ורוקד עם החיילים.
בין כל האנשים הבחנתי מרחוק בשיערה של אנאבל. לא הייתי בטוח שאכן זו היא, אז התחלתי לפלס את דרכי בין הקהל. "אתה רואה? שוב פעם צדקתי. כנראה שהספינה הגיעה בבוקר ואנאבל עזרה לסדר בקבלת החיילים והכנת המסיבה", רטן עליי הלב, שעד עכשיו לא ממש השמיע את קולו. כל צעד שעשיתי קירב אותי יותר למיקום של אנאבל והתחלתי להבחין בתנועות שלה ובפנים היפות בהן אפשר להתבלבל, וכבר לא היה ספק שזו היא. הרגשתי תחושת הקלה, והלב, שגם נרגע, התחיל לעבוד כמו שצריך והזרים דם לכל הגוף. שמחתי שמצאתי אותה. אפילו החלטתי עם עצמי, בעודי מתקרב אליה, שלא אכעס על שחיפשתי אותה כל היום ופשוט אחבק ואעטוף אותה בגופי. צעדים ספורים לפני שהגעתי אליה הרגשתי תחושה מוזרה בחזה. הלב שלי כאב בצורה שלא הכרתי. הורדתי את הראש כדי להסתכל מדוע שורף לי ככה. "מה קורה איתך? תפסיק עם זה, זה כואב!" אמרתי ללב, אבל הוא לא ענה, רק המשיך לשלוח אותות כאב שהתפזרו בכל הגוף. כאשר הרמתי את הראש הבנתי. אנאבל היתה חבוקה בזרועות חייל, והשפתיים האדומות והרכות שלה נישקו את שפתיו. המראה הזה שיתק אותי. במעט הכוח שנשאר לי בגוף צעדתי אחורה עד שהגעתי לקיר גדול, נשענתי עליו ונתתי לגופי ליפול לרצפה. ישבתי שם דקות ארוכות ובין ראשי האנשים אשר חלפו ורקדו, צפיתי באנאבל שלי מחייכת ומאושרת בזרועות גבר אחר. "תראה אותה, איזה סוף מדהים לסיפור אהבה", אמרה אישה מבוגרת לבעלה שלא ממש הקשיב לה. "מי היה מאמין שאחרי שנים של חוסר ידיעה אם אהובה בין החיים או לא, הוא חזר אליה בבוקר אחד בלי הודעה מוקדמת. המלחמה הארורה הזאת לפעמים נגמרת טוב.".
*
את השמיים צבעו אורות זוהרים של זיקוקי דינור, ואני יושב, נשען על הקיר ללא יכולת לזוז. "קום, קום מתוק בוא אעזור לך", ידו של אבי משכה אותי ותמכה בי עד שעברנו בין כל האנשים ויצאנו מהנמל. כל הדרך לא דיברנו. הרעש מהמסיבה התרחק ונחלש וקול הדמעות והכאב שלי נשמע על השביל. ככל שבכיתי יותר הרגשתי שהלב מתייסר. "אבא, אני לא רוצה לחזור הביתה, קח אותי לחדר שלך.". אבי הביט בי, הניח את ידו על ליבי, חייך ואמר "אנחנו בדרך לשם רפאל מתוק שלי.".
בלילה, כשהלכתי לישון, שמעתי את אמא אומרת שהיא פוחדת עלי. "אל תהיי מוטרדת, טיפלתי בו טוב. יש לבן שלך לב צעיר וחזק, הוא יעמוד בזה. גם בלב שלי טיפלו לפני שהכרתי אותך. הלב שלנו מוביל אותנו למקומות שהוא רוצה להיות וגורם לנו לשכוח את הכל. כמה שלא ננסה, לפעמים הלב מושך חזק ומצליח. בזכות זה המשפחה שלנו מתפרנסת. חוץ מזה נראה לי שעכשיו, אחרי מה שעבר על רפאל, הוא כבר מוכן לשלב הבא. אחרי שהוא יתאושש מעט הוא יוכל לטפל בלב אמיתי, בלב שלו.