103 stonesofcultur- רן פרידנזון

בכדי לבצע משימה בצורה מיטבית, כדי ורצוי להשתמש בכלים המתאימים ביותר לכך.
יש לא מעט כלים והמצאות שהתברר לאחר זמן ולעתים גם על דרך המקרה, שיש להם שימוש טוב יותר ממה שיועד במקור.
אין ספק שאפשר לדפוק מסמרים, במידת הצלחה מסוימת, בעזרת גיטרה חשמלית,
אולם היא הרבה יותר יעילה כשולחן פיקניק, קרש חיתוך, מחבט טניס, פורס גבינה או מקלט רדיו, במידה ולא קיצצת את המיתרים והגברת את העצמה עד גבול יכולת הכפתורים.
ואלו הן רק מספר מועט של דוגמאות פשוטות וידועות לכל.
אין צורך לציין, שהשימוש המקורי והמקובל ביותר עדיין לגיטרה החשמלית הוא כאביזר אופנה.
ואם כבר גררתם אותי באל כורחי לשוחח על אופנה, לא מן הנמנע שנתדרדר יחדיו, כמפולת פקקי פלסטיק אדירה ובלתי ניתנת למחזור, בואכה תהום השיחה, על תרבות בכלל ותרבות אנושית בפרט.
אז מה היא בעצם תרבות אנושית? וודאי תשאלוני, מצפים בשקיקה למוצא פי המלומד המשכיל והמחוטב.
טוב ששאלתם אומר בחיוך סלחני.
תרבות אנושית, היא מצב רוח של קבוצה, כלפי הסובב אותה, המבוטאת לרב באמצעים אלימים.
כמעט כל חפץ, גשמי או מופשט, בעולמו של אדם, סובל מנחת זרועו וכוח מחשבתו.
האדם הקדמון, לא יכול היה לעבור בסמוך לסלע, קדמון לא פחות וחף מפשע, מבלי שיחצוב, יחרוט, יכה בו או יכסה אותו בבליל של בוץ פחם ועסיס פרחים.
עד כמה שהדעת משגת, האדם הוא בין החומרים היהירים ביותר בטבע, כיוון שהוא נוטה ליחס לעצמו סגולות שאין הוא מפרגן לזולתו.
להוציא אולי רק שיח פטל קדוש, החומס בציפורניו רק את שהוא חושב ששייך לו באופן טבעי.
אודה ולא אבוש, גם עבדכם הנאמן חוטא בציור על אבנים.
איני מוציא עצמי מן הכלל.
וכך קרה ,שבערבו של יום מחקר סלעי מדבר לוהט במיוחד, חיפשתי מקום להניח ראשי, להינפש מעט ולאגור כוחות.
לפתע צדה עיני, סלע עגול, כהה ומוזר למראה, שנראה מתאים ביותר לשמש כר לחלומותיי.
השתרעתי על הקרקע החולית הנעימה, הנחתי ראשי על הסלע, עצמתי עיני ושקעתי בשינה ארוגת מראות וצבעים פתלתלים, כאותו מרבד חול צבעוני מפורסם של נזירי ההימליה.
עברתי כל גלגול שניתן להעלות על הדעת, החל מקלטת אוסף שירי סתיו בין כוכבי, שנשלחה אל כדור הארץ, על גבי הכוכב ניבירו, כתשובה למסר המבזה, שפוענח אי שם משרידי חללית הוויוג'ר,
וכלה בקונדור אצטקי חסר דאגות.
לפתע קרן הסלע, באור רפאים מהביל, משל היה מכונת צילום מסמכים, המשוועת לטכנאי
ומעל לראשי וסביבי החלה מתממשת ישות כל שהיא.
דיבורה צף וחודר אל תודעתי, כיצורי עומק משונים, הנסחפים פעורי פה אל חוף נידח.
שלומות וברכות לכם חיידקי הפחמן. אם קיבלתם הודעה זו, סימן ששדר גלי האלפא שלכם, תואם את דפוס המיתרים של הנוזל השחור, המונח כאן ועל כך תודתנו לכם.
שמנו בשפתכם עשוי להיתרגם, כאגודת הזהב הוורוד של שפינוזה.
למעשה, התפקיד שלנו הוא, לאתר ולאסוף לכדי מחרוזות הרמוניות, רעשי רקע, שנוצרו מחריקת כיסאות קהל השומעים, במופע הבכורה, של סימפוניית
העידנים הראשונה.
אצלכם כל מקבץ כזה מכונה אבן או סלע.
לסלעים מספר תכונות שימושיות שרצוי לתת את הדעת עליהן:
סלעים זורמים אך לא עם הזרם.
סלעים רגשניים מאוד וזוכרים הכל.
לסלעים היה זמן עוד בטרם היה זמן.
לסלעים יש מיתרים.
לכל סלע דפוס מיתרים שונה.
מי שימצא את סדר ההרמוניות הנכון, יזכה באהבה.
אבל מה זאת אהבה? מלמלתי בבלבול.
אהבה היא שניים, שהם אחת, שהיא שניים, אמרו מבעבעים בי והתפוגגו.
התעוררתי מסוחרר ומלא מחשבות כגמל שלמה.
כנראה שאני לא במקצוע הנכון, לחשתי אל השחר, שהחל לעלות, צובע בפסטל מרהיב את המדבר המתעורר. משהו נוסף החל תובע את תשומת ליבי בנחישות.
חשתי מעיין טפיחות חרטום מחוספס בכתפי, בעצמה הגוברת אט אט, כמו היה זה שכן טורדני, המבקש להפריע לעיסוקיך בשאלות תם.
בכדי לא להיחשב לגמרי גס רוח, הסבתי מבטי לעברו,
בדיוק בשבריר השנייה, שבו המגלודון האימתני, פער את לסתותיו כלפי בחוסר התחשבות מופגן.
לאאאאאאא! התעוררתי גם מחלום זה מכוסה זיעה קרה מתנשם בכבדות.
צבטתי את עצמי, כדי לוודא שאני ערני ומיד פלטתי קללה עסיסית בתגובה.
כנראה שאני קיים, חשבתי לעצמי בסיפוק.
השאלה רק היכן.
במה עסקתי לפני כל זה? נועצתי בחומר האפור בקדקודי.
אה כן
באחת הפעילויות התרבותיות הנעלות ביותר:
הכנת כריך אבוקדו מושלם.
אמור לי איך אתה מכין את הכריך שלך ואומר לך מי אתה.
בחירת העיתוי, איכות המרכיבים ואופן התקנתם, מעידים בדייקנות רבה, על אופיו של אדם ועל אופן קבלת ההחלטות שלו.
כל חלק בשרשרת הזאת, פעוט ככל שהוא עשוי להראות, הוא עולם ומלואו.
שילובם יחד, באופן מושכל אך לא מעמיק מדי, הוא משל לתהליכים רבים בהיסטוריה האנושית.
שניים אוחזים בכריך ויחלקו אותו ביניהם וכך לכמה רגעים של חסד, יהיה פיהם עסוק בלעיסה ולא בוויכוחים.
ובכם, כמוםם שמתמ כממב, מכוום יז' תתלהה, אה אה
אהו אהו אא.
סליחה, אני מתנצל מקרב לב, על חוסר הנימוס שלי, שאני אוכל בפניכם ומדבר בפה מלא. זה דבר שלא יעשה במקומותינו. פשוט לא טעמתי דבר מאז הבוקר ותודו שזהו כריך הגון למראה.
כבר לא נשאר הרבה ממנו, אך מי שרוצה להצטרף אלי מוזמן. הנה בצד הזה טרם נגסתי.
מישהו? מישהי? לא?
חבל, טוב, אניח אותו כאן, על השולחן, תחת המפית הרקומה שלי, לשעת כושר מאוחרת יותר.
רק לגימה הגונה, של מיץ התפוזים, שסחטתי הבוקר ואני שוב אתכם, רענן ונמרץ כחדף צעיר.
בתרבויות קדומות רבות, יחסו חשיבות רבה, לתפוזים ולעסיס המופק מהם והאמינו בחום, שהם סגולה בדוקה ומוכחת, להורדת גשמים, מציאת זיווג, גירוש מקקי גינה, הצלחה כלכלית ועוד ועוד.
גבירות מן המעמד הגבוה, הקפידו להזליף על עצמן מיץ תפוזים טרי, לפני כל פגישה חשובה.
ואילו הגברים הצעירים, נהגו להצפין בבגדם, ריבועי קליפת תפוז מגוררת.
עד היום החוקרים המלומדים חלוקים ביניהם לגבי הסיבה לכך.
לדבר אחד משום מה רבים מהם יסכימו:
הרבה מן הנוהגים הללו, החיבה אליהם והדבקות בקיומם, גם אם לא תמיד, הדבר מועיל בפועל ולעתים אף מסוכן,
נובעים, מהתבוננות כפייתית בטבע וניסיון להקיש מהכלל אל הפרט, מבלי לבדוק את ההשלכות על האדם וסביבתו כפועל יוצא של מעשה זה.
דרך הסקת מסקנות זו ויישומן, אופיינית לאנושות, באופן שבה היא מתקבעת ביום יום, בצורת פתגמים למשל:
אל תהיה נקר קבל את הדין.
תפוז מברך לימון עוקץ.
חתול מי שנרדם על צמר.
הבטחותיו ריחניות כמו מדוזה בשמש.
הרבה ארבה המון מזון.
ועוד ועוד כגון אלה, אהובים ושגורים בפי כל ומצוטטים, על ידי מנהיגים רמי דרג, באירועים מיוחדים, לעתים למרבה המבוכה, מחוץ להקשרם.
הרשו לי להדגים באמצעות סיפור אישי.
הנקר היא ציפור מנומסת מאוד.
נעימות הלכותיה היא שם דבר.
לעולם אין הנקר, מתפרץ בגסות אל ביתו של זחל דשן, מבלי לנקוש במתינות על דלתו, להאזין ולרחרח, עד שיצא זה לקבל את פניו.
לראשונה הבחנתי בכך במו עיני, בימי צעירותי, עת עבדתי בפרדס.
בימים הקדומים ההם, היה נהוג להשקות את העצים הנכבדים, על ידי הנחת צינורות פלסטיק שחור, בם הוזרמו מים.
טיפות כסופות, הגיחו בשמחה אל האוויר ופוזרו לכל עבר, באמצעות מתקנים מיוחדים, שהורכבו על גבי הצינורות וכונו ממטרות.
הנקרים כאומה, נחנו בחוש ראייה של חולד אנטרקטי צולע, למרות שלעולם לא יודו בעובדה זו בפה מלא.
בשעות הבוקר המאוחרות יום אחד, עת סקרתי את מסדר הממטרות, בטרם תצאנה במחול יומן, הבחנתי בנקר אחד, המקיש במקורו במרכזו של צינור השקיה שכזה.
הדחף הראשוני שלי, היה להקים עליו קול צעקה ולגרשו, אך סקרנותי גברה עלי. החלטתי להסתתר ולתהות על קנקנו בטרם אפעל.
בקרני השמש החיוורות, שבקעו דקות דקות, כאטריות אורז, מבעד לענפי העצים, השלובים אלה באלה, היו הצינורות הסדורים על הקרקע, בעיניו של הנקר, דלתות בתיהם של זחלים מכובדים, המשוועים לביקור נימוסין.
מה שהיה נשגב מבינתו הוא, שהצינורות היו עדיין מלאים במים מיום אתמול. וכך קרה שכאשר ביקע מקורו את דופן הצינור, זכה ידידנו ההמום והנפגע עד עמקי נשמתו, במקלחת קרה.
מיד ניתר זה לאחור, ניער נוצותיו, לבש שוב ארשת אדיבה, על גבי גאוותו הפגועה וניסה מזלו בהמשך הצינור. מיותר לציין עם אותן תוצאות הרות גורל. כך הדבר חזר על עצמו, עד שלחץ המים בצינור, ירד ולא עמד לו עוד כוחו, להתיז חידודי מים, דקים ומעליבים על בעל המקור הנוקב.
ניתן לראות אפוא, שהתאבנותו של הנקר והתבצרותו בעולם הערכים שלו, מנעה ממנו פתרון פשוט וזמין עד כדי גיחוך למצוקתו, בדמות פנייה אלי והתייעצות איתי.
לו עשה כן, הייתי אומר, על סמך ניסיוני והיכרותי את השטח, שמוטב לו לסור אל מושבת הזחלים הענפה, השוכנת בשדה התות הסמוך.
או בשדה החסה הנמצא לא רחוק ממנו.
שנים רבות לא נראו ציפורים בשמי שדות אלה, מסיבה בלתי ידועה. נראה שתושבי המקום, ישמחו למעט חברה ולהזדמנות, למרק את כישורי הכנסת האורחים שלהם.
אבל במקום לשמוע לעצתי ולראות שכר לעמלו, בחר אותו בן כנף חסר הסבלנות, להפנות גבו אלי, לנתר כמה ניתורים עצלים ולהתייצב, מלא הוד והדר, על אפו וחמתו של סלע, גדול למדי ולבנבן שבצבץ מן האדמה.
שנים רבות לאחר מכן, ארכאולוגים שבדקו בעניין רב, את הסלע הזה והסירו מעליו, את מעטה שכבות העפר, שכיסו אותו במרוצת הדורות, קבעו, שזוהי מצבה, להאדרת שמו, של אחד השליטים הידועים ביותר של תקופת האבן הראשונה.
הוא התפרסם בזכות מסעות הקרב הענפים, שערך ללא הרף ברחבי היבשת. בערוב ימיו, אף יזם מבצע הנדסי רחב היקף, להטיית מי נהר הלוג.
שטף המים הלבנים הופנה, לעבר רכס הרי הבאן, עד אשר נוצר מעברם השני, מפל עצום, מרהיב עין ומעורר התפעלות.
וכל זאת עשה, בכדי להרשים את נסיכת הציידים אשר אהב.
אולם ליבה של הנסיכה, יצא אל בעל מלאכה, עני וחסר כל, שהיה רב אמן בגילוף ופיסול.
הוא יצר מאבן בהט יחידה חליל, שהפיק צלילים כה ענוגים, עד אשר לא היה יצור בסביבה ויש המפליגים ואומרים בעולם, שהיה חסין בפניהם.
בכל פעם שהתיישב לנגן בחליל, נקבצו סביבו חיות ובריות שונות, להאזין ולנוע מצד אל צד, לפי הקצב כמו היו תחת כישוף.
הנסיכה שהייתה עדה למחזה, התאהבה באמן העני, זנחה את חיי הציידים וקשרה את גורלה בגורלו.
המלך שבור הלב, שמע אגדה, שאת האבן לחליל, מצא האמן על חופו של ים הערפל הרחוק.הוא חבש את סוסו ויצא בדהרה לעבר האופק ומאז לא נודעו עקבותיו.
שנים רבות ניתן היה למצוא מרבצי מלח קטנים לאורך נתיבי הסחר המערביים.
יש שאמרו שהם זכר לדמעותיו של המלך, אחרים אמרו שסביר יותר שהם זכר לדמעות סוסו.
כך או כך, הנקר לא התרשם במיוחד מן השריד ההיסטורי החשוב הזה, עשה עליו את צרכיו ופנה ועף משם לשאר עיסוקיו.
ולכן ובשל כל אלה ידידיי אני משוכנע שיש להחריב את פולטסיה.
הס הושלך בכיתה. הם הביטו בו פעורי פה משל היכה בהם רעם ביום בהיר.
מקצה החדר פסע אליו המנהל.
פרופסור הייר? לחש קצרות, מניח את ימינו על כתפו ברשמיות,
אתה מפוטר.