אני כותב מגן עדן. לכאן הגעתי בסוף. כנראה בטעות, זו הדעה של הרבה אנשים פה, אבל אני לא יודע. לדעתי הייתי צריך להגיע לכאן. כשהייתי למטה הייתי ישר. מה שהבטחתי – קיימתי.
כולם כאן מגעילים ואומרים שאני לא צריך להיות פה. אם זה נכון – זו כנראה לא הטעות הראשונה. מסתבר שגם פה קורות כאלה. קצת מאכזב, כשחושבים על זה, שאפילו פה אין צדק. מצד שני, אולי אני צריך לברך על כך, כי אם זו באמת טעות וחוסר צדק שהגעתי לגן עדן – אז שיחקתי אותה. הרבה אנשים כאן טוענים שאני אדם רע. אולי אפשר לראות את זה ככה, אם באמת מתעקשים. אני, כמובן, חולק עליהם. הייתי רוצה שהם יחשבו כמוני, אבל זה לא מאוד משנה לי.
יש לי כאן עיתונים טובים, וזה מה שחשוב. אני מתעדכן בכל מה שקורה למטה, וזה די מעניין, אבל לפעמים גם מתסכל מאוד. ראיתי שהם בחרו עכשיו נשיא כושי, האמריקאים. אני מעדיף לא להתייחס לזה. פשוט להעלים עין ולחכות ארבע, או רחמנא ליצלן שמונה שנים – – שַׁייסֵה! ״רחמנא ליצלן״ זה ביטוי של יהודים, אני חייב למצוא טיפקס – יש למישהו כאן טיפקס?!
עושים את עצמם לא שומעים. לא רוצים לדבר איתי. צבועים. בעיקר אלה שביחידות מודים שהם בצד שלי, למרות שעל פני האדמה התנהגו אחרת. לא משנה – יש למישהו כאן טיפקס?!
שילכו לעזאזל.
טוב, אז בחרו נשיא שחור, וזה מחזיר לי את הטיקים בצוואר כשאני חושב על זה. מצד אחד – מגיע להם, לאמריקאים. מצד שני – מפחיד אותי לחשוב שכל כך הרבה כוח יהיה מרוכז בידיים של כושי. אבל מה זה ארבע, או שמונה שנים – רחמנ – שייסה! מה זה ארבע או שמונה שנים – גוֹט בֵּוַוארֵה! – לעומת הנצח? עברנו את פרעה, נעבור גם את – שייסה! בני ישראל עברו את פרעה, לא אנחנו – טיפקס, לעזאזל! תתעלמו, תתעלמו, חבורה של צבועים. יהודים לבנים, כולכם!
שייסה. בקצב הזה כל מַיין גֵשְׁטֵנְדְנִיס, כל ״וידויי״, יהיה מלא מחיקות. זה לא בא לי טוב בעין. לפעמים אני חושב שאני, כשחייתי למטה, הייתי הטיפקס של העולם. המחשבה הזאת עושה אותי מאושר. ברגעים כאלה אני מרגיש כאילו הכל היה רק הישג, והתבוסה נשכחת ממני. ״הטיפקס של האנושות״ – לבן, לבן, לבן… אני אוהב את הדימוי הזה של עצמי. אבל כשאני מתפכח מהתחושה הזו, אני יודע שעשיתי רק חצי עבודה. חרא סטאלין. בן אדם שקשה לו עם הצלחה של אחרים. זו צרות עין, כשחושבים על זה. מזל שהוא הגיע לגיהינום. לא בן אדם שהייתי רוצה שיסתובב לי פה בין הרגליים. שייסה… להגיע עד לרוסיה ודווקא שם לנחול תבוסה, כמו איזה נפוליאון קטן… את זה לא הייתי מאחל אפילו לאדולף היטלר! אה, אני אדולף היטלר… נו, טוף… חהחהחה! ומאיפה פיתחתי פתאום את חוש ההומור הזה? אף פעם לא הייתי אדם מצחיק, אני חושב. או שאולי כן? הייתי מצחיק, כשהייתי למטה? הצחקתי אנשים? אני לא יודע.
אז נשיא כושי. אני לא חושב שמשהו הציק לי כל כך מאז שהיהודונים תפסו לי אחד ותלו אותו. זה הביא לי את כל הטיקים בצוואר שוב, והחזיר לי את הריש בצורה הכי חזקה שלה. אבל אחרי זה הבנתי שאני עדיין ביתרון של 5,999,999 עליהם, אז נרגעתי. האם הרגשתי עצוב כשתלו את אייכמן? מובן שלא! היתה לו משימה, והוא לא השלים אותה! זה ״סופי״?! זה ״פתרון סופי״?! תגידו לי אתם! שורצים היום בעולם מיליוני יהודים עם מדינה משלהם (״סטארט אפ ניישן״, שונא לחשוב על זה), ועוד עשרות אלפי יהודונים היפסטרים מתרוצצים לי עם זקן של הרצל על אדמת ברלין שלי – שלי! – פותחים חומוסיות עם שמות כמו ״סבבה״, שלא באים לי טוב באוזן, אוכלים חזיר (לפחות תפסו קצת שכל קולינרי, אני חייב להיות הוגן בקטע הזה), וממשיכים לזכות בפרסי נובל על כל מיני המצאות ותרופות שיאריכו את החיים לעוד יהודונים, ולעוד יהודונים, וטוב – גם לארים, זה נכון, אבל גם לעוד יהודונים, ולעוד יהודונים, וגם למוסלמים, שעליהם אני לא רוצה לדבר, כי אף פעם לא באמת החלטתי לגביהם, לא יודע, לא סגור על זה. כלומר, בינינו – הם שמיים, לא? ובעיקרון אני מניח שאני אנטישמי, אם מתעקשים להיצמד להגדרות. ואם הם שמיים, אז הם כמו היהודים, בעצם, לא? אני לא יודע. אני תמיד מבולבל כשזה מגיע למוסלמים, וזה לא נעים לי לחשוב על דברים שביחס אליהם אין לי עמדה נחרצת. אני לא צריך בלבלות, בטח לא עכשיו, כשאני כבר לא יכול לעשות כלום. אבל זה כן חופר לי במוח, לפעמים, שגם המוסלמים שמיים, וקצת פספסתי את זה, איכשהו, אבל באותה נשימה גם חייבים להודות שאם שניהם שמיים – זה קצת מוזר מה שקורה שם למטה עכשיו, לא? אני מתקשה לתפוס את זה. למה הם לא רוצים לחיות ביחד? זה מרגיש לי משונה. זה קצת כמו שאני כל כך רציתי לחבק את ההולנדים, והם לא רצו את החיבוק שלי. טיפה מעליב, לא?
כן, יותר מטיפה. ותמיד כשאני חושב על הכתף הקרה שההולנדים דפקו לי מתפוצץ לי הראש מכל הטיקים האלה, אבל לא נעים לי לקחת אספירין, כי זו המצאה יהודית, וזה יצייר אותי באור צבוע, אם אבקש פה ממישהו. אוף. למה נכנסתי לכל זה מלכתחילה..? לא! זאת גישה גרועה לחיים, לשאול שאלה כזו. הרי אם הייתי מנצח הייתי מבסוט לאללה! הכי קל להגיד בדיעבד ״למה נכנסתי לפה״ ו״למה נכנסתי לשם״… אבל זאת לא ביקורת בונה. עשיתי מה שיכולתי. עשיתי מה שהיה נראה לי נכון באותו רגע. איך אני יכול לשפוט את עצמי? כן אפשר אולי לשאול, סתם מתוך סקרנות גרידא, או שעמום – למה עשיתי את מה שעשיתי? אני לא יודע. אולי רק רציתי שיאהבו אותי. נו, עכשיו אני סתם נשמע פרוידיאני. ופרויד היה יהודי, אז אני לא אוהב אותו. למה בדיוק? אני לא באמת יודע. הוא עשה לי משהו רע, פרויד? לא. הרג את ישו, אולי? נהההה, זה סתם תירוץ עלוב. את זה אפילו אני יודע. אבל זו לא השאלה. השאלה היא למה עשיתי את מה שעשיתי. אולי כדי להיות מפורסם? אולי קינאתי? במי קינאתי? או שגם זו גישה פרוידיאנית? אני לא יודע, אז אני לא רוצה לקחת סיכון.
שלא תחשבו שאחרים פה רק מתעלמים ממני כשאני צריך טיפקס. בהזדמנויות אחרות הם דווקא הטיחו לי דברים קשים בפרצוף. מעשים שאני מודה שאני אחראי להם (אני לא מכחיש שואה! חהחהחה! בחיי, מאיפה ההומור הזה פתאום?!), אבל בעיניהם אלה ״מעשים איומים״. אני לא יודע. גם אם הייתי מסכים איתם (ואני לא) – זה שבן אדם אולי עושה מעשים רעים לפעמים – זה לא הופך אותו לבן אדם רע. שלא תחשבו לרגע שאין לי ביקורת עצמית. פעם, בלילה, שכבתי במיטה ולקחתי החלטה אמיצה לחשוב בכנות אם ייתכן שבעצם אני, אדולף היטלר, בן אדם רע ש״המיט אסון על האנושות״, כמו שהמגעילים האלה אומרים לי פה. אבל אפילו באותו לילה, ברגעים הכי כנים ואובייקטיביים שלי, הגעתי למסקנה שלא – אני לא בן אדם רע! גם אם עשיתי פה ושם משהו שאולי היום הייתי עושה אחרת, אני יכול להגיד שאני שלם עם עצמי לחלוטין. ואתם? מה אתכם? אל תהיו צבועים. אמרתי – אל תהיו צבועים!
כי מה – רגע – אתם בסדר? אתם כוווווולכם בסדר גמור? באמת? עם כל הפרדוקסים שאתם ממציאים עלי – ״אם היית יכול לחזור בזמן ולהרוג את היטלר כשהיה תינוק – האם היית עושה את זה?״ מה?! מה עשה לכם היטלר-תינוק, הא? כמה מעליב! זה בטוח פרדוקס של יהודים. אתם רואים למה אני שונא אותם? אולי רצו לעשות מהדם של היטלר-תינוק מצות חהחהחה. היי, אני טוב..! אולי הייתי צריך להיות סטנדאפיסט במקום מה שהיה. אבל אני חושב שאז לא הייתי מצחיק. זה נהיה לי רק עכשיו ככה, הבדיחות האלה. איזה קטע.
לא משנה, סטיתי לגמרי מהנושא, וסטיות אני לא אוהב. היינו באייכמן, לא שכחתי. אז אייכמן יושב שם בתא השקוף שלו (צפיתי בחלק מהמשפט, הרוב היה משעמם כי לא הבנתי את השפה), ובשיא חוצפתו מרשה לעצמו לטעון ״אני רק מילאתי פקודות״..! עכשיו, תראו, זה לא כיף לראות בן אדם מת, ועוד מיתה לא טבעית. זה תמיד צובט קצת. אבל בכל פעם שהרגשתי צביטה בלב כשנזכרתי באייכמן התלוי – נזכרתי גם באיך שהוא ישב שם עם ה״רק מילאתי פקודות שלו״, ואמרתי לעצמי – לא, חתיכת אפס, אתה לא מילאת פקודות, אתה מילאת חצאי פקודות, ובגלל זה מסתובבים עכשיו כל ההיפסטרים היהודים האלה בברלין וממציאים תרופות, או שלא – זה לא הם ממציאים תרופות, אבל לא משנה – הבנתם למה אני מתכוון.
אז עכשיו גן עדן…. אחחח… וצדק? גם פה אין צדק. כמה מאכזב! כבר אמרתי? כן, כבר אמרתי, אבל המחשבה הזו לא מרפה ממני. גריג, למשל, שולח לי ללא הרף מכתבים מהגיהינום. מהגיהינום! אתם מבינים? תאמינו לי, אם אחד כמוהו, או כמו בורמן והימלר ורודולף הס שלי נמצאים בגיהינום, האנשים הכי נאמנים וחבריים שאני מכיר, אז תגידו לי אתם – יש צדק בעולם? אין. לא בעולם שלמטה, ולא בעולם שלמעלה. היתה פה בעיה קשה מאוד בסלקציה. למנגלה זה לא היה קורה! (חהחהחה אני מצחיק את עצמי, בחיי! יש או אין כישרון, הא?!).
גם בלונדי לא פה. עוד חוסר צדק. מסתבר שיש גן עדן וגיהינום אחרים לכלבים. בהתחלה בכלל שמו אותי בגיהינום של הכלבים. לא יודע, אני משער שעוד טעות. אבל אחרי כמה זמן קיבלתי איזה מכתב מוזר, שהכלבים נעלבו או משהו, אז העבירו אותי.
אני שם לב שאני כותב הרבה ״לא יודע״. זה מוזר לי. פעם הייתי בטוח בעצמי מאוד. אבל מה אני אגיד לכם, חברים, אם לבן אדם כמוני מגיע לנחול תבוסה – אז אני באמת כבר לא יודע כלום. זה הוריד לי מאוד את הביטחון העצמי, אני מודה. אגב, אם הקורא יהודי – הוא יכול לשכוח מזה שכתבתי ״חברים״. אתה לא חבר שלי, שמעת?! לא חברים, לא חברים, ברוגז ברוגז לעולם, לא סולח נה נה בננה! בגללכם הפסדתי. בגללכם נכנסתי לכל העסק ביש הזה! אם אתם לא הייתם, בטח הייתי עכשיו צייר מפורסם! מצד שני, יהודונים בטח לא ירצו לקרוא את ״וידויי״. לא לרמה הספרותית שלכם, נכון? חבל לכם לבזבז זמן על זבל כזה, כשבינתיים אתם יכולים להמציא תרופות או משהו, ולהאריך חיים של יהודונים או משהו, או להשתלט על העולם או משהו, או זקני ציון או משהו, או בנקים או משהו, נכון?! יופי. אז דעו לכם שאני בכלל לא רוצה שתקראו את הספר שלי, אתם לא חברים שלי, ואם אתם קוראים אותו – אז זה בטח כי אתם סתם חטטנים או משהו.
המצאות, כן. אפרופו המצאות. הרבה אנשים פה מטיחים בי כל מיני המצאות שהם קוראים עליהן בעיתון – נחשו מה – המצאות של יהודונים. סתם נהנים להתעלל בי פה, מנגלה פראייר לידם. למשל, המקרר הביתי. ידעתם שהמציאו אותו שני יהודים? אחד הונגרי, שקוראים לו סילארד (תודה, אייכמן. די, אני חייב להפסיק לנטור טינה לחפיפניק הזה), ואחד בשם איינשטיין, שלצערי הרב כולנו מכירים. יופי, אז מה בעצם כל הטרחנים פה מוכיחים בזה? שבזכות היהודים יש מקרר ביתי? מגוחך. הייתי מעדיף לאכול אוכל רקוב, או פשוט ללכת כל יום לשוק. גם כן המצאה.
או הדלת של המעלית – זה אחד טוב! – הדלת של המעלית לא נסגרת על אנשים בגלל העינית שלה, שמזהה אם מישהו עומד על המסילה של הדלת. ככה הם מספרים לי פה, כדי להקניט אותי, כי מסתבר שהעינית הזו מבוססת על האפקט הפוטואלקטרי, שאותו גילה איינשטיין (שוב הוא. כמה מעצבן. גם הוא מביא לי טיקים בצוואר, בצרורות). יופי. בואו נמחא כולנו כפיים להר איינשטיין! כבר הייתי מעדיף שתיסגר עלי דלת של מעלית. לפי איך שאנשים מתייחסים אלי פה, נראה כאילו גם הם היו רוצים שזה יקרה. זה לא דבר יפה לאחל למישהו. אולי הם יהודים. אני לא יודע. מתאים ליהודים לאחל למישהו למות. אנשים מסוכנים.
ואגב, אם היהודים כל כך טובים בהמצאות, אז למה הם לא המציאו משהו כדי שאני אנצח במלחמה, הא?! למה לא לעשות פעם אחת משהו טוב, הא?! אתם רואים? איך שלא בוחרים להסתכל על זה – הם יוצאים חרא.
מכל מקום, אני מוצא שזה לא כל כך מעניין אותי לכתוב את הווידוי הזה. אני לא יודע. אני גם מפחד שזה יצא כבד מדי, למרות שאני מנסה לתבל במידה בחוש ההומור החדש הזה שגיליתי בי. ואולי בכלל כתיבה היא לא הצד הכי חזק שלי? כתבתי פעם ספר שדי הצליח, אבל העובדה היא שלא נחרטתי בתודעה בתור סופר, דווקא, אלא בזכות הצלחות אחרות שלי. האם זה אומר שאני לא סופר מצוין? אני לא יודע. בן אדם לא יכול לראות את עצמו מהצד. אבל אני מודה שבסופו של דבר אני מוצא שהכתיבה פחות מושכת אותי, ואני שוב מרותק לעיתון – לעניינים המדיניים, לאקטואליה. בטח אחזור ל״וידויי״ ברגעים של שעמום, אבל בינתיים אני די מוטרד מהנשיא השחור הזה. בגלל זה אני גם לא ממש מצליח להתרכז בכתיבה. כמו שכבר ציינתי, מה שקורה למטה מתסכל אותי לעתים קרובות.
יחד עם זאת, כשאני מפנה את מבטי אל האדמה ומתבונן בתמונה הגדולה ולא במקרים מבודדים כמו הנשיא הכושי, בחשבון אחרון אני אופטימי ורגוע. נראה שיש שם מספיק אנשים שאני מתחבר לצורת החשיבה שלהם, כך שלמרות שאני תקוע פה – אני מרגיש שהכל יהיה בסדר. בחשבון אחרון, אני מרגיש שיש על מי לסמוך, גם כשאני כבר לא שם.