הפעם הראשונה שבה זינקה אפרת אל הלא נודע, הייתה בקיץ של שנת 1986. היא הייתה בת 6 שנים בלבד וכבר אז קראו לה "ילדה מיוחדת". על אף שלא הבינה לגמרי על מה מדובר, ידעה אפרת את המבטים אשר גרמו לה לחוש כאילו גופה עטוף בקוצים והיא נאספת אל תוך עצמה. אז, לא ידעה לתאר במדויק מדוע הביטו בה כך, אך במהלך השנים התהווה בתוכה המענה והיא ידעה כי היא בעלת גוון שונה מכולם.
הזינוק הראשון, התרחש באופן דרמטי למדי, במהלך ההפסקה הראשונה בבית הספר. היה זה היום הראשון ללימודים ובתום הטקס בו התקבלו ילדי כיתה א' בברכות ובשירים. אפרת ישבה עם בני כיתתה והביטה לעבר הילדים הגדולים, בעודם רוקדים על הבמה. הידיים התנופפו מולה לימין ולשמאל במין מחזה מגוחך שכזה ואפרת התאפקה שלא לצחוק אל מולם. כבר אז הייתה בה היכולת לחוש בקצות אצבעותיה את הדגדוג הזה שסימן לה כי משהו עתיד להשתבש והתחושה הזו החלה להתפשט בה אט אט, ממש כפי שטיפה של צבע מתפשטת בתוך כוס המים אחרי שהניחה בה את המכחול.
"תראי אותה", לחשה אחת הילדות לחברתה, "הבגדים שלה משונים, העיניים שלה משונות, ותראי כמה הנעליים שלה מכוערות". החברה השנייה חייכה חיוך מרושע לעבר אפרת ולחשה משהו חזרה. ישר אל תוך הלב, אשר כבר אז צמא היה כל כך לאהבה וסובבו לראשונה את המפתח אל הזינוק הראשון.
אפרת לא ידעה לספר מה קרה ורק ידעה לומר שלפתע נעצמו העיניים בלי שליטה, הגוף ניתק מהרצפה והיא זינקה מעלה, עוד ועוד, עד שהלב פרש כנפיים וסחף את הגוף אל תוך מעוף מלא צבע. משק הכנפיים ליטף את האוזניים כמו שיר ואפרת הרגישה כאילו היא תוכל לעוף כך לנצח, כך לבדה, כשכל הרוע הזה נשאר רחוק ממנה.
לפתע, החלה להאט והכנפיים החלו להיאסף חזרה אל תוך הגוף. אפרת ביקשה לפרוש אותן שוב ולהמשיך לצוף כך אל תוך הנצח, אבל משהו משך אותה מטה. היא מצאה עצמה בתוך מטבח קטן וישן והבחינה באישה רוכנת לעבר סיר, בו התבשל משהו שהדיף ריח כבד. המטבח תחום היה בקירות עץ ואפרת הציצה סביב וראתה שהבית הקטן עשוי כולו קורות עץ אשר חוברו זו לזו ברשלנות. במטבח הקטן לא היה מקרר ולא פינת אוכל כמו בביתה שלה. הבית היה דל וניתן היה לחוש בקלות בעוני אשר שכן בכל פינה.
אפרת הבחינה כי האישה אוחזת בזרועה בתינוקת קטנטנה, לבושה סחבות ולפתע החלה התינוקת לבכות. האם ביקשה להרגיע את בתה ולחשה אל תוך אוזנה שיר ערש מתוק ואפרת קפאה כשנזכרה איך סבתא הייתה שרה לה את אותו השיר בדיוק, עד שפרשה כנפיים ועפה אל אלוהים. התינוקת חדלה לבכות והאזינה בשקט לקול הנעים, עד אשר התכרבלה שוב בזרועות אמה ונרדמה. אפרת נזכרה בפעם ההיא שרצה אל אימא בוכה, לאחר שחלמה על הגנב המפחיד שנכנס דרך חלון חדרה ואיך שאימא סילקה אותה מחדר השינה ואמרה לה בשקט שלא תעז לחזור לשם.
לאחר היום ההוא, למדה אפרת שלא כדאי לבכות ליד אימא ושמרה תמיד על ארשת פנים מאופקת. לא לצעוק, לא לכעוס, לא לצחוק, לא להרים את הקול, לא לבכות, להיות תמיד רצינית וגם לא לחבק. כמה ברת מזל נראתה בעיניה התינוקת ההיא.
ריח התבשיל הגיע לאפם של הילדים והם החלו נצמדים אל האם ומבקשים לאכול. סבתא נהגה לדבר עם אפרת ברומנית ולכן הבינה אפרת כי הילדים מתחננים ברעב ולא אכלו שעות רבות. היא התבוננה סביבה וספרה עשרה ילדים ואם אחת שנראתה מאוד מבוגרת ומאוד עייפה. אפרת התיישבה בשקט בפינת המטבח, חרדה מן הרגע בו בני הבית יבחינו בקיומה והרי ישנם ילדים רבים כל כך בבית הזה, זה רק עניין של זמן..
לתדהמתה, חלפו הילדים על פניה בזה אחר זה, כאילו היא כלל לא נמצאת בתוך החדר הקטן והחשוך. אפרת הביטה היישר אל תוך עיניו של אחד הילדים הצעירים ואולם הוא התעלם לחלוטין ממבטה. "הם לא רואים אותי", חשבה, "כמו רוח רפאים". ואולי היא בכלל מתה שם, באולם הקטן של בית הספר, אולי אפשר למות ממבטים רעים של שתי ילדות, מבטים שמזדחלים לתוך הלב הפרוש ודורסים ורומסים. אולי.
ילד אחר ילד יצא מן המטבח עם קערית קטנה וגמע בשקיקה את התבשיל המשונה. במטבח נותרו האם העייפה ולצידה הגדולה שבבנות. הבת הבכורה. "דורינה", קראה האם לבת והפנתה אליה מבט שואל. הבת נענעה את ראשה בשלילה, לקחה את הקערית הקטנה והושיטה אותה אל האם אשר נשאה עמה את התינוקת וישבה לאכול עם יתר הילדים. הבת הגדולה חיכתה עד לרגע בו יצאה האם מן המטבח, ניגשה בשקט אל הסיר הגדול וליקטה שאריות מתוכו. אפרת ניסתה להבין מדוע סירבה דורינה למנה, בעוד שברור היה לגמרי כי היא רעבה מאוד. "תבקשי מאימא שלך את האוכל בחזרה", לחשה לעצמה אפרת, כפי שנהגה לעשות לעיתים.
דורינה הניחה את ראשה על דופן הסיר הגדול ונאנחה. היא התיישבה על רצפת המטבח ודמעות החלו זולגות על לחיה. "תבקשי מאימא שלך את האוכל בחזרה", והמילים התגלגלו בשפה הזרה על הלשון מבלי שהרגישה.
דורינה הרימה לפתע את ראשה והתבוננה בתדהמה לעבר אפרת. שתי הבנות הביטו זו בזו באימה. דורינה ניסתה לצעוק לאימא, שתבוא מהר, אבל המילים התרסקו עוד לפני שנבטו. אפרת עצמה עיניים והרגישה את הלב שפעם בדיוק כמו סוס דוהר והרעש הפך חזק יותר ויותר עד שהיא הסתחררה מהר כל כך והרגישה איך שוב עף הגוף מעלה ומזנק אל תוך השמיים.
כשהתעוררה, הייתה שוב באולם והרגישה אינספור מבטים ננעצים בה. "את בסדר?", שאלה המורה, "התעלפת לרגע, כנראה מהחום, שוב המאוורר הארור התקלקל. אבל תכף נקרא לאימא והיא תיקח אותך הביתה". "לא לאימא", אמרה אפרת, "אני בסדר". המורה הביטה בה בחוסר אמון ולאחר שראתה את אפרת פוסעת במהרה לכיתה, הסכימה בחוסר רצון שלא לשתף את האם.
חלום, חשבה אפרת לעצמה, כל זה היה חלום. משק הכנפיים, הצבעים, הבית ההוא ברומניה, הסיר הגדול, התינוקת הקטנה, האם העייפה והילדים הרעבים. דורינה. רק חלום.
הזינוק השני התרחש אחרי שאחת הבנות קראה לילדות האחרות לא לשחק עם אפרת כי היא ילדה מכוערת שלובשת בגדים מוזרים. המילים הרעות פגעו באפרת כמו כדור שנורה מאקדח והתפוצצו לה ישר בתוך הבטן. שוב נעצמו העיניים מאליהן, שוב נפרשו הכנפיים ושוב האט המעוף עד שנדם לאחר שהביא אותה אל אותו המטבח.
הפעם עמדה דורינה במטבח כשהיא אוחזת בתינוקת הקטנה ומנקה. אפרת הבחינה כי דורינה נראית מבוגרת יותר הפעם, על אף שנדמה היה לה כי התינוקת לא גדלה כלל. "אל תדאגי, קטנה, אמא תחלים עוד מעט", אמרה דורינה לתינוקת. הפחד לא שיתק אותה הפעם ואפרת נהנתה להביט בשתי האחיות נעות במעין ריקוד אינסופי, כשהתינוקת רגועה בזרועותיה של דורינה האוחזת במטאטא הקש. "מה קרה לאימא שלך?" המילים קפצו מתוך הפה מבלי שהתכוונה ולפתע נקטע הריקוד ודורינה נעמה מופתעת, אוחזת בחוזקה בתינוקת, כאילו תשלוף אפרת עוד רגע את הקטנה מזרועותיה ותברח.
"אל תפחדי ממני", אמרה אפרת, "אני רק ילדה".
"מה את עושה כאן?", שאלה דורינה.
"אני לא יודעת, הכנפיים הביאו אותי לכאן", השיבה אפרת.
לפתע נכנס אחד הילדים הצעירים בריצה וביקש לאכול. דורינה עמדה קפואה, מביטה לעבר אפרת. "הוא לא יכול לראות אותי", התגלגלה הרומנית מפיה, "רק את יכולה". דורינה הושיטה לאח הצעיר פרוסת לחם והוא מיהר לצאת. השקט צרם כל כך ואפרת הרגישה איך תכף יסתובב שוב המפתח והיא תזנק חזרה אל תוך העולם הקמל שלה.
"מה קרה לאימא שלך?" מיהרה אפרת לשאול שוב.
"היא חולה", השיבה דורינה "ולכן עזבתי את בית הספר ואני מטפלת עכשיו בכולם, גם באבא. אתמול הרביצו לו שוב כשחזר מבית הכנסת". דורינה נראתה רגועה יותר וניכר היה כי אינה חוששת עוד. "למה הגעת אלינו?", שאלה את אפרת.
"הרגליים שלי לא יודעות לברוח, אז הלב שלי בורח במקומן", השיבה אפרת.
"ואיפה אימא שלך?" תהתה דורינה.
"לאימא שלי לא אכפת" אמרה אפרת "לאימא שלי אף פעם לא אכפת".
דורינה הושיטה את ידה לאפרת והובילה אותה לעבר חצר הבית העזובה. לפתע נעצרה, התכופפה לפנים ושלפה מן האדמה ריבוע עץ אשר חשף תחתיו חלל תת קרקעי. "בואי", קרה דורינה לעברה, "את נראית לי רעבה מאוד". בתוך החלל הקריר נתגלו מדפים כמעט ריקים ועליהם שני כיכרות לחם ומעט פירות ואפרת הבינה כי המזווה הזה הינו תחליף למקרר שבבית. דורינה הגישה לאפרת תפוח וחצי פרוסת לחם. "הייתי נותנת לך עוד, אבל האחים שלי רעבים".
"ואת? את לא רעבה?" שאלה אפרת
"אני זה לא חשוב" השיבה דורינה בשקט. "קודם אמא, אחר כך אבא ואז האחים, אני לוקחת אם נשאר. אבא אמר שאני לא יכולה ללכת יותר לבית הספר."
את הזינוק השלישי תכננה אפרת מראש ומאז נהגה לזנק שוב ושוב אל הבית הדל, בו המתינה לה דורינה. בכל פעם מצאה אותה אפרת כפופה יותר ועייפה יותר.
"את יודעת", אמרה לה דורינה פעם, "יום אחד תהיה לי ילדה ואני אלמד אותה לרוץ ולרקוד תחת קרני השמש אלמד אותה לשחק ולצחוק וגם ללכת לבית הספר והיא לא תפחד ללכת ברחוב כי היא יהודייה"
" לחבק", הוסיפה אפרת בשקט, "למדי אותה לחבק"
דורינה הושיטה את ידה לעבר אפרת וחייכה. "אל תבואי יותר", אמרה לה, "לכי לאימא שלך עכשיו היא מחפשת אותך."
הזינוק היה גבוה יותר הפעם ואפרת הרגישה איך הכנפיים נעות במהירות רבה מאי פעם, כאילו מיהר הגוף לחזור. היא ניסתה להאט את תנועת הכנפיים ואולם הגוף נע מעצמו לעבר מטרה בלתי נראית.
העיניים נפקחו באחת ואפרת הבחינה בדמות מטושטשת עם ריח כה מוכר. "הפעם קראנו לאימא", שמעה את המורה לוחשת. אפרת הרגישה את כף היד של אימא נוגעת במצחה.
", Mamă, unde ai fost? Te-am căutat atât de mult timp
"
אמא, איפה היית? חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן". הרומנית התגלגלה מפיה של הילדה אשר נעה בין תודעה לערפול והאם המופתעת הביטה בילדה כאילו ראתה אותה לראשונה.
"לא שמעתי אותך מדברת רומנית מאז נפטרה סבתא", לחשה אימא לאפרת.
"סבתא אהבה לחבק אותי, אימא" השיבה אפרת וניסתה לעצור את רסיסי הכאב שאיימו להגיח מתוכה.
" לסבתא לא הייתה אימא שגידלה אותה" אחזה אימא בידה של אפרת והוסיפה, " אימא שלה נפטרה עוד כשהייתה תינוקת והיא ביקשה שלא אספר לך. היא גדלה בזרועותיה של אחותה הבכורה, דורינה".
Imbratisati-mă, mamă"", ביקשה אפרת, "חבקי אותי את, אימא"
אמא אחזה אותה בזרועותיה ולפתע הרגישה אפרת כיצד היא ואימא ניתקות מהרצפה ומזנקות מעלה, עוד ועוד, עד שהלב פרש כנפיים וסחף את הגוף אל תוך מעוף מלא צבע.
ואפרת ידעה כי היא תוכל לעוף כך לנצח.