"איפה אני? מה זה המקום הזה?"
אלו היו מילותיו הראשונות של אנטוניו כאשר מצא את עצמו שוכב על מיטה בחדר קטן ומלוכלך ביותר. אכן היה זה חדר מכוער מאוד, עם תולעים ופשפשים זוחלים להם כמו בעיר בזעיר אנפין.
אנטוניו לא זכר דבר ממה שקרה לא קודם לכן, אבל מה שכן הוא היה חרדתי מאוד באותה העת, וגם רעב וצמא באופן שקשה לעלות על הדעת. על יד דלת הכניסה לחדר המאובק היה מקרר צהוב וישן. מרוב נואשות קם אנטוניו מהמיטה וניגש אל המקרר, אך לצערו לא הצליח לפתוח אותו. הוא כנראה היה נעול מבפנים.
אנטוניו סקר את החדר שאליו נכלא והביט שוב במקרר, רק כדי לראות מילים שלא היו שם קודם לכן, מרוחות במה שנראה בוץ, או אולי דם:
"במציאות הזו שום מזון או שתייה ישביעו אותך אי פעם!!"
אנטוניו רק נחרד עוד יותר. המילים האלו לא היו שם קודם לכן! רגע אחד.. האם הוא מצוי במציאות אחרת? לפתע נתקף האיש השברירי בזיכרון אחד שעלה במוחו מבלי שהוא עצמו העלה אותו: אישה שהכיר אך מעט, שוכבת עירומה בעוד שהיום מתחיל. הוא, מצדו, רק מציץ בה, לובש את בגדיו ומתחפף מדירתה כאילו ולא קרה כלום באותו הלילה.
"מה היא המשמעות של כל זה?"
בקול מחריד וחורק ראה אנטוניו את דלת הברזל החלודה נפתחת לה למחצה. אדם או כוח החיצוניים לו רוצים שהוא ייצא לשם, אבל למה? עדיין לא הבין אנטוניו מה הולך כאן. הוא צבט את זרועו כדי לבדוק שאינו חולם, ואכן זרועו נצבטה, כנראה חזק מידי על אף שלא הפעיל כוח רב, והיא החלה לדמם קמעה. מתוך התקווה שהכאב, הרעב, הצמא והחרדה שלו יחדלו מלהתקיים, יצא אנטוניו אל מחוץ לחדר, אל עולם אחר.
המסדרון שחיבר בין החדר לבין היציאה שבהקה היה מעין מערה מחניקה וחשוכה. עם זאת היה שם חלון רחב המכוסה בסורגים. אנטוניו הרגיש שמישהו – או משהו – מביטים בו. זה לא היה נוח או רצוי על ידו בשום צורה. הוא שמע צחקוקים של אישה זרה; צחקוקים שכנראה כוונו אליו, והיו עליו. הוא רצה לצאת משם כמה שיותר מהר, אך ככל שניסה להגיע אל היציאה הזוהרת בזוהר לבן, כך נראה שהמסדרון הולך ומתרחב. הצחקוקים הנשיים, מצדם, לא רק שגברו אלא הוכפלו. כנראה שצפו בו יותר מאישה אחת. למרות שאור היציאה היווה את האור היחיד, הרגיש אנטוניו מוצף על ידי גירויים רבים מספור; יותר גירויים ממה שחלק המודע של מוחו מסוגל להכיל.
הוא החל להתחרט על כך שיצא מהחדר המלוכלך. הוא הרגיש שהיה עדיף לו לחיות בלכלוך ובפינת הציוויליזציה מאשר ללכת אל אור בתוך מערה שרק הולכת וגדלה. הוא החל לשנות את כיוון הליכתו, רק כדי לראות חשיכה מהצד שממנו בא. ולא רק זה, אלא שהמערה מאותה צד החלה להתפורר וליפול אל החשכה. הצחקוקים עדיין נמשכו להטריד את שלוותו שכבר מזמן חדלה מלהתקיים. בכל רעבונו, צימאונו, חרדתו ועייפותו החל אנטוניו לרוץ אל היציאה במלוא המרץ. איכשהו הוא ידע שהוא נמצא בסכנה, תהיה אשר תהיה המציאות אליה נכלא.
אולם זה היה מאוחר מדי. הוא מעד ונפל, יחד עם שאר המערה, אל התהום שמתחת, רק כדי לראות את אור היציאה הולך וקטן ככל שנפל, עד שהיה לנקודת אור קטנה שגם היא נעלמה מעיניו.
"אנטוניו! חתיכת היספני חסר תועלת שכמוך! בקושי כתבת היום, מר שם-ארוך-ומשעמם!"
"קאלזאדילה, בוס. השם הוא קאלזאדילה."
"לא אכפת לי! אם לא תכתוב כתבה של לפחות אלף וחמש מאות מילה, תצטרך לומר ביי-ביי למשרה שלך, ולמצוא את עצמך חסר כל ברחוב! זה מה שאתה רוצה, עצלן שכמוך? תתחיל לכתוב ותפסיק לחלום בהקיץ! תראה, אנטוניו, אני יודע מה אותה בחורה עשתה לך ומתכוונת לעשות לך, אבל אתה חייב לתפוש את עצמך בידיים ולהמשיך לתפקד! קדימה! המילים הללו לא יכתבו את עצמן!"
אנטוניו התעורר כאשר נשכב על פח זבל גדול ממדים, בסמטה ללא מוצא, בתוך מטרופולין גשום ועצום ממדים בעת לילה. לא נראה כי למד מטעויות העבר, ומרוב חרדה צבט את עצמו בזרוע האחרת, וסבל מכאב בעוד נחיל דקיק של דם החל לצאת ממנה. הוא שכב על שקיות הזבל למספר רגעים, והחל לשמוע את צפצופיה של משאית זבל נוסעת לאחור ועומדת לפרוק את מטענה. במאמץ קשה אך ממושך הצליח האיש החלש גופנית להוציא את עצמו משם ולהימלט אל הסמטה.
אלא שלא מצא שם שום משאית זבל, ולא אף אחד, למעשה. במה שנראה בתור הרחוב הראשי של המטרופולין לא היה איש ולא היה שם צליל פרט לטפטופים ממושכים, וברקים. חוץ מכמה עמודי תאורה העיר הייתה חשוכה לגמרי, ושום אור לא דלק באף אחד מהבניינים ומגורדי השחקים הרבים שהאפילו אל שמיים מעוננים, חסרי כוכבים או ירח. הוא החל, שוב, לשמוע צחקוקים נשיים. הוא הרגיש חסר אונים, אבל הצליח לנצל את המעט שנותר מכוחותיו הנפשיים כדי לשוטט בעיר ולראות מה, לעזאזל, קורה פה.
וכך הלך אנטוניו המיוסר במבוכי הבטון והפלדה של העיר, ולא משנה לאן הלך עדיין שמע את אותם הצחקוקים הנשיים המעצבנים. הוא לא הצליח להבין האם הצחקוקים הללו צחקוקים של חיבה, של מבוכה או של לגלוג. לאחר שרגליו הותשו באופן משמעותי מרוב הליכה, הבחין אנטוניו באישה גבוהה עומדת מצדה השני של מדרכה עולה. רגליה וגופה היו ארוכים משלו, ידיה החזיקו את מותניה והיא הסתכלה מלמעלה למטה אליו. חוץ מהעובדה שהיא הייתה חשוכה לגמרי ורק עיניה הפיקו אור בינוני, ניכר היה שהיא מחכה לו, שיגיע אליה. אנטוניו חש צורך לדבר איתה, עם מי שהיא לא תהיה, ולדעת מה קורא פה, ואולי אף תוכל לתת לו קצת מזון ושתייה אם זה יהיה בסדר מבחינתה. אולם לאחר מה שנראה בתור שעות של הליכה חסרת תכלית, עצם המראה של העלייה התישה אותו. הוא הרגיש דחף לישון ולא להתעורר לעולם, למרות שכרגע הוא העדיף לדבר איתה.
הוא ניסה לקרוא לה, אך קולו היה צרוד מרוב מחסור בשתייה. היא מצידה רק נשארה באותה תנוחה ובהתה בו ללא כל שינוי. הוא חשב לעצמו, כמה אירוני שדווקא שמוצאים אמצעי יעיל לקידום המטרות שלנו, אנחנו מגיעים אליהם חסרי אונים, ואז הם נמנעים מאתנו. הוא לא ידע למה המחשבה הזו שודרה במוחו, ואיזה תפקיד היא משמשת כרגע.
הוא וויתר. אולי אותה דמות שם במעלה המדרכה אינה יותר מאשר אשליה אופטית. אולי הוא הוזה כי הוא עייף, רעב וצמא. משום מה החל לקוות שיראה אותה פעם אחרת, כאשר ימצא מזור לצרכיו השונים, שזעקו מבפנים כמו תינוקות מבוהלים. הוא פנה משם והחל לפנות אל הצד שממנו בא.
אלא שכאשר, לאחר מספר שניות, הסתכל אל הצד השני כדי לראות אם היא שם, היא נעלמה. אנטוניו היה עייף מידי מכדי לחשוב על הניכור של המקום החשוך הזה, שלא הייתה בו כל צמחייה או צלילים מעבר לצלילי מחשבותיו.
לאחר עוד סדרה של שיטוטים חסרי תכלית, מצא את עצמו אנטוניו מול מקום מוכר: מועדון לילה שבהק באורות ורודים סינטטיים. "אולי המקום הזה אינו כזה זר כפי שחשבתי שהוא מלכתחילה", שמע את קולו הצרוד מדבר אליו. נכון לאותה העת זהו המקום היחיד שבקע באורות מלבד עמודי התאורה.
הוא זכר את מועדון הלילה הזה. למעשה, הוא זכר אותו טוב מאוד. הוא זכר אותו כל כך טוב, שהוא החל להרגיש חרטה על שמצא אותו עכשיו. מועדון הלילה הזה היה המקום בו מצא נשים רבות שהתעניינו בו, כנראה בגלל שהיה ידוע בעיר בשל כישורי הכתיבה שלו וגם מעצם העובדה שהיה עיתונאי במערכת בעלת שם יוקרתי. היה לו מוזר, בתור מי שהיה פעם בן למשפחה ממעמד חברתי-כלכלי נמוך ביותר, למצוא את עצמו לעיתים קרובות בתוך אותו מועדון לילה, מוקף בנשים שנשאו עמן מחברות קטנות ועטים, שביקשו ממנו לכתוב להן משהו, כל דבר שהיה עולה על דעתו. הן מאוד אהבו את סגנון כתיבתו, ולפעמים היו אפילו בודדות ששילמו לו בתמורה לאיזה שיר, או סיפור. הוא לא הרגיש בנוח עם המצב הזה שקרה בתדירות גבוהה, אך כדי שיוכל לשרוד כלכלית הוא הדחיק את חוסר הנוחות הזו לצד האחורי של מוחו.
הוא תהה האם כדאי לו להיכנס לשם שוב, בהתחשב במצב הקיים. לא היה לו כסף, אבל הוא כן רצה, לפחות, לישון איפשהו ולהתעורר למציאות הקודמת שלו, אם אכן הוא נמצא במציאות אחרת כרגע. כאשר ניסה לדחוף את הידית של כניסת המועדון, הוא החל להתחשמל. החשמול נמשך כמה רגעים עד שנפל על המדרכה, מעולף וחסר הכרה.
"לזה אתה קורא חיים, אנטוניו? לזה אתה קורא 'ארץ החלומות והחירות'? איך אנחנו יכולים לחיות כאן כשאנחנו בקושי יכולים לשלם את החשבון החודשי?!"
"לריסה, יקירתי, בבקשה תפסיקי, אני מבקש. אני עייף מדי-"
"לא אכפת לי את כמה אתה עייף! אנטוניו, אינך מבין? זוהי ההזדמנות המושלמת שלך!"
"ההזדמנות המושלמת…? את לא מתכוונת…"
"כן! לזה בדיוק אני מתכוונת! מה לעשות שהם לא מקבלים נשים? אתה תלך ותשתתף במה שלא יהיה שהם עושים שם, ואתה תחזור עם הפרס הכספי הזה, ואם לא תחזור עם אותו הפרס אני לא אתן לך להיכנס!"
"לריסה… בבקשה, אל תייסרי אותי. את מצפה ממני להיות שפן ניסויים רק כדי שנוכל לשרו-
"כן! כן! אנחנו צריכים לשרוד! אין לנו כבר סיבה לחזור למולדתנו, אנטוניו. אין לנו מה לעשות שם יותר, בהתחשב במלחמת האזרחים. אתה לא רואה את ההזדמנות שלנו לחיות עוד כמה חודשים?"
"לריסה, אני עושה את מה שאני יכול, וכך גם את. יש לי עקרונות בסיסיי-"
"לעזאזל עם העקרונות הבסיסיים שלך, אנטוניו! צא! והסתלק עד שתבוא עם התגמול הכספי!"
"לא… בבקשה, אהובת-"
אך היא טרקה את הדלת חזק מספיק כך שאפילו השכנים שמעו זאת.
בפעם הנוספת שאנטוניו התעורר, הוא מצא את עצמו בתוך בניין שאמור להיות מרכז מדעי למחקר ולניסויים. אלא שהמקום נראה נטוש, ואף הוא חשוך עם אך אורות בודדים. אנטוניו הרגיש צורך עז לצאת משם. כבר לא היה אכפת לו מה הוא עושה שם ומהי אותה 'מציאות' אליה נקלע, אבל משום מה הוא הרגיש שמספיק לו. גם אם הוא הולך להיות אבוד בעולם המוזר הזה לנצח, אז לפחות שיהיה כך הרחק מהמרכז למחקר. אלא זרועותיו היו כלואות בשלשלאות, וכך גם רגליו. לאחר זמן מה של שקט שוב החל לשמוע צחקוקי נשים.
לפתע הדלת של אותו מחדר מרבבות חדרים נפתחה, ואותה אישה גבוהה שנתקל בה ברחובות העיר נכנסה וצעדה לעברו. גם כשהגיעה קרוב אליו, היא רק בהתה בו. היא כנראה הייתה אילמת.
"מה את עושה פה?"
אך היא רק בהתה בו. זה היה ממש לא נעים. הוא הרגיש כאילו והיא מסתכלת עמוק לתוך נשמתו, ויודעת כל מה שקורה מבפנים. הוא הרגיש שפרטיותו נשמה את נשימותיה האחרונות ומתה.
קול גברי החל להישמע דרך מערכת רמקולים שהקיפה את כל המרכז המדעי: "שלום לכם מתנדבים יקרים ותודה שבחרתם להשתתף בניסוי היוצא דופן שלנו לחקר התת-מודע. באמצעות האינטלקט של בכירי התאגיד המדעי שלנו, התחלנו והצלחנו להמציא מכשיר יוצא דופן המאפשר לכל צורכיהם להכיר את עצמם הרבה יותר טוב משכל אדם הצליח אי פעם לעשות זאת, על ידי חשיפה מלאה וישירה אל התת-מודע. התאגיד הבינלאומי שלנו מבטיח לכולכם, שעצם שימושכם המוסכם למכשיר המהפכני הזה, יהווה תחילה של עידן חדש, מתקדם יותר וטוב יותר. כפי שהובטח לכם לאחר שהשתתפותכם בניסוי תסתיים, תתוגמלו בכסף רב אשר יעזור לכם לכלכל את משפחתכם ואת צאצאכם. אנחנו מאחלים לכם בהצלחה וידע-עצמי מעמיק ביותר."
אנטוניו הביט למעלה ושם לב שקסדה מתכתית יורדת למטה אל ראשו על ידי זרועות רובוטיות. מעולם לא היה לו אכפת על התקדמותו של המין האנושי. כל מה שרצה זה כסף כדי שארוסתו תרשה לו להיכנס לביתם, הרשום באופן בלעדי על שמה.
האישה האפלה והאילמת פתחה את פיו של שפן הניסיונות חסר האונים והצמידה אל שיניו חבל עבה, כדי שלא ישמיע רעש רב מידי. הוא החל להרגיש את המתכת סוגרת על ראשו ומוחצת אותו במקצת. הוא שוב החל לאבד את הכרתו.
"אני רוצה אותך, אנטוניו אהובי. אני רוצה אותך מאוד."
"אבל יש לי אישה בבי-"
"אתה מנסה להתחמק ממני?"
"לא, ממש לא. רק בבקשה, תרפי קצת מהצוואר של-"
"אני לעולם לא ארפה ממך, אנטוניו! אינך מבין שהאל שבשמיים זיווג אותנו זיווג של נשמות נעלות! עם כישורי הכתיבה שלך והכוח החברתי כלכלי שלי, נחיה חיי אהבה שרק מעטים בהיסטוריה האנושית זכו לחוות!"
"את לוחצת עליי חזק מידי. בבקשה תני לי ללכ-"
"אני לעולם לא אתן לך ללכת מאהבתנו!"
כאב. כאב חזק. חוסר שליטה. חוסר אונים. גיהינום פנטסטי שאינו נגמר. התנשמות בלתי נשלטת, בלתי נמנעת.
"מה אתה עשית בדיוק?"
"לריסה, אני יכול להסביר"
"מה יש לך להסביר?! אתה בגדת בי! לא אכפת לי יותר מהכסף! עדיף לי לחיות כאישה רווקה וענייה מאשר לחיות בעושר עם גבר לא נאמן!"
"אני יכול לומר משהו-"
"אתה כבר לא יכול לומר לי כלום ולי כבר אין על מה לדבר איתך. תחזור לחיות במועדון הלילה ההוא שלך. מצדי תגור שם. לי כבר לא אכפת."
טריקת דלת. בכי. נטישה. לילות קרים על שטיח מאובק. צעדי רגליים.
"העיתונאי והכותב המפורסם, מר אנטוניו קאלזאדילה, נמצא מעולף וחסר הכרה בסמטאות של העיר ניו יורק. אף אחד לא יודע איך אישיות מכובדת כל כך כמו מר קאלזאדילה מצא את עצמו שם. ארוסתו לשעבר סירבה להתראיין. מר קאלזאדילה נלקח לבית החולים הקרוב. שם, כעבור מספר שבועות בו היה שרוי בקומה, הרופאים נאלצו לקבוע את מותו. מר קאלזאדילה ייזכר בתור הנבדק הראשון של המצאה מדעית יוצאת במינה, שמאפשרת למשתמשיה להיכנס אל התת-מודע. מומחים רבים לפסיכולוגיה ולבריאות הנפש טוענים שמצבו ביש המזל של קאלזאדילה נגרם הרבה תודות לאותו מכשיר חדשני. חלק מהם אף הגישו תביעה לבתי משפט ברחבי האומה כנגד התאגיד המדעי-מחקרי, בעל השם הבינלאומי, המואשם באותן תביעות על הפרת חוקי אתיקה יסודיים. עוד על התביעה נזכה לשמוע באופן פומבי בימים הבאים."