הקדמה
בלבה של יבשת הצפון האדירה, במקום בו נובעים שלושת הנהרות הגדולים – הנווח, הערכי והשחורת – מן האדמה, ניצבת ארץ גבוהה, כולה הרים ומדבריות סלעיים. זו היא קסלורט – ארצם של הקסלים.
הקסלים דומים לבני אנוש כהי-עור, אך הם נמוכים בהרבה ואזניהם מחודדות. הם ניחנו בקשר עמוק אל הסלע ואל ההרים שהם כור מחצבתם. כיום הקסלים הם רבים וחזקים – הם חיים בערים מבוצרות על ההרים הרמים או בשיירות נודדות של רועי-צאן. עיסוקיהם הם כרייה, רעיה וחקלאות, והעיזים שבייתו מזוהות עמם בכל רחבי האימפריה האדירה שהקימו והפילו. יש להם מוסדות שלטון וחוק, הפגורים – אדוני ההרים וראשי שושלות האצולה – כפופים למרותם של מלכים גדולים, והם אדוניה של כל קסלורט. בתיהם בנויים באיכות שאף בנאי אנושי לא יוכל להשיגה ועריהם גדולות ומתוחכמות, אל לא תמיד היה זה כך.
מאין הגיעו הקסלים? הם עצמם מאמינים שמקורם הוא בתראשיש, עיר האמת השמיימית, ממנה הם הורדו בידיו של האל אל ההרים שהם לב העולם כדי להפוך את היקום הפראי למתורבת, ובעיקר לכפר על חטאיהם של בני-האדם, הגזע העתיק והחוטא. אם נאמין באמונתם של הקסלים ועם לא, היסטוריונים מצאו שבימים הקדמונים הקסלים נקראו קאזאלים; שפתם, הקאזאלית, היא מעין אב-טיפוס של השפה הפנארית הנעלה – שפתם כיום, אך לא ברור איזו מן חברה הייתה להם. הממצאים שנותרו מאותם ימים מוקדמים הם מעטים מאוד ועשויים כולם מסלע השיסט – סלע נוח לעיצוב בכוחותיהם של הקסלים, אך הוא נדיר ואינו יכול לספק את צרכיה של אוכלוסייה גדולה. על-כן נקראים הימים ההם "תור השיסט".
אורח
היה זה יום קיצי רגיל בהרים האדומים – השמש קפחה על הסלעים הארגמניים הגדולים, ליטפה את המדרונות מכוסי החצץ ואת המצוקים הנקיים והחדים, מסתננת לתוך קפלי קרקע מוצללים בין צוק לצוק ואל תוך החריצים שבין סלע לסלע, ושולחת קרני אור בודדות לחמם במעט-מעט את מרחבי המערות החלולות שתחת ההר. ובחללי המערות האפלות האלו נשמע קול צעדים של שלוש דמויות גוצות ומזוקנות – קאזאלים.
הקאזאלים העבירו את היום, כמו את רוב המים בעונה הזו, בשיטוטים במערות ובסלעים בחיפוש אחרי השורשים האכילים שנותרו מהחורף. אלו לא היו רבים, ומרביתם הכו בסלעים שתחת מדרונות החצץ של ההר, מקומות שבהם הקאזאלים היו רגילים לקושש שורשים. לפעמים, כשהיובש והחום הביאו את הקאזאלים למצוקת רעב ממש, לא הייתה להם ברירה אלא לטפס אל מעל לפני השטח, אל המקום שבו קפחה השמש ונשבה הרוח וחיות פרא שוטטו. שם הם היו אורבים וממתינים ליצורי הפרא שיגיעו – ותמיד הם הגיעו בסוף, חיות גדולות ושעירות ששתי קרניים מעוקלות בוקעות מראשיהן, שאזניהן השמוטות לצדדים לא שמעו את נשימת הקאזאלים ושעיניהן הפונות לצדדים לא הבחינו בצלליותיהם המתקרבות. אבל הציד היה מסוכן – אם חיות הפרא הבחינו בקאזאלים, הן היו מנגחות אותם למוות. זו הייתה מלחמת הקיום של יושבי ההרים האדומים – עיזי ההרים והקאזאלים.
אבל באותו היום לא היה בכך שום צורך – החורף הותיר יערות סבוכים של שורשים שבעונה הזו רק הלכו והתעבו, והקאזאלים, שמחים ועם שקי שורשים גדולים על כתפיהם, נפרדו בנחת. שניים מהם הלכו שעות דרך המנהרות האפלות עד שהגיעו למאורותיהם, שם חיכתה להם שגרת הבית הנעימה עם רעיותיהם וצאצאיהם וכל אבני החן היפות שמצאו ואספו לביתם. אחד מהם, אף שלא ידע זאת, הלך לתומו לעבר קטסטרופה. שמו היה חנהצק.
ברגע שבו הגיע הביתה, לאחר שהסיר את החותם מעל לפתח הבית – סלע מוצק שהתפוגג לגבישים קטנים ושקופים שנעלמו בן-רגע בפני מגע ידו – הוא עדיין לא חשד בכלום. המאורה נראתה כרגיל – מערת אבן טבעית שחנהצק עמל רבות כדי להרחיב אותה לכדי חדר ארוך ורחב, שקירותיו סביב היו מקושטים בכל מיני אבנים נדירות, גבישים יפים ומאובנים בעלי צורה נאה לעין שנחו בתוך גומחות באבן. "מיטותיהם" של בני הבית – כלומר צרורות העור והקש היבש ששימשו אותם לשינה – היו מקובצים כעת בפינה הרחוקה של החדר, שבמרכזו ישבו כרגיל מדרי היקרה שלו, בנותיהם רזיז ועלמרא ו…
"בשם הנטיפים!" קילל חנהצק. כל יושבי הבית הפנו אליו את מבטם, כולל היצור שהחריד כל-כך את חנהצק – היצור נראה כמו קאזאלי גדול ומעוות, ידיו, רגליו וכל גופו ארוכים וצנומים, אזניו קטנות ועגולות ושערו מקורזל. הוא לבש בגדי בד שהיו נראים נאים בעיני חנהצק אלמלא עטפו בן אנוש שישב אצלו במאורה.
"מדרי, מה הדבר הזה עושה אצלנו בבית?"
"חנהצק, אל תתרגז בבקשה. אני יכולה להסביר את זה".
חנהצק הביט בפניה של אשתו שקמה לקראתו – הוא הבין שהיא תכננה כבר מראש מה תאמר לו כשיחזור הביתה ויראה שהמשפחה יושבת ביחד עם מפלצת מהמישורים.
"חנהצק, אתה חייב להקשיב לי – היום בבוקר עלמרא התעסקה קצת עם הגג של המאורה, ופתאום הגג התפורר ואל תוך הבית נפל בן האנוש הזה…"
"מאיפה הוא הגיע?" שאל חנהצק, מנמיך את קולו ומביט בבן-האנוש מעבר לכתפיה של אשתו. למרות שלא אמר מילה – לא היה בכך טעם, מכיוון שהקאזאלים ובני האנוש ממילא דיברו בשפות שונות – חשב חנהצק שהאורח מבין פחות או יותר את מצבה של משפחת הקאזאלים שלתוך ביתה נפל כרגע. או לפחות הוא הביט בזוג כאילו הבין על מה הם מדברים.
"בעצם זה לא משנה," אמר חנהצק, "לא ממש אכפת לי מאיפה הוא הגיע – למה את נותנת לו לשבת בבית? ועוד ליד הבנות שלנו? היצור הזה גדול, מדרי. מה אם יאבד שליטה ויתקוף?"
"החזקתי אותו בחדר חתום," היא אמרה לחנהצק, "אבל הוא צרח מבפנים, אולי התחנן שאוציא אותו – ובשלב כלשהו השתתק. זה היה נורא! הייתי בטוחה שהוא נחנק למוות!"
"שיחנק!" הכריז חנהצק, תוך שהוא סוקר את תקרת המאורה. "אני לא רואה את החור בתקרה. חסמת אותו להפליא".
"תודה," מדרי לא נשמעה מופתעת מכך שהוא החליף נושא, ולא מכך שחזר והתרגז.
"בסדר, נניח שמסיבה כלשהי החלטת לרחם עליו ולתת לו לנשום – אבל למה לא הוצאת אותו מהבית? ולמה הוא אוכל מרק מהשורשים שלי, בשם הנטיפים?!"
"חנהצק, תירגע," אמרה מדרי, "ראיתי את המקום ממנו הוא נפל – זו הייתה מערה. אני חושבת שהוא ניסה להסתתר שם. בכל אופן, הוא לא ממש התלהב כשהוריתי לו על הפתח…"
"לא התלהב, הא?" פניו של חנהצק האדימו מאחורי זקנו מרוב זעם. "אני עדיין לא מבין למה את מתעקשת להגן על חיה מזוהמת שפלשה אלינו הביתה!"
"הוא לא פלש, אנחנו הכנסנו אותו בטעות, ופגענו בו," מדרי נראתה אשמה. "הם לא כמו הקאזאלים, כפי שאתה וודא יודע. נראה שהנפילה הכאיבה לו".
"נמאס לי מהבדיחה הגרועה הזו!" הוא קרא, "הוציאי אותו החוצה, או שאוציא אותו בעצמי! אני לא מוכן לסבול תועבות אצלי בבית! את… את מבינה שהוא חי למעלה? עם החיות האחרות? ושהוא הגיע מהמישורים? היצור הזה הוא טינופת!"
"אני לא מבינה מדוע אתה מתעצבן כל-כך," כעת מדרי החלה להתרגז. בן האנוש הביט בחילופי הדברים כמעט מבועת. שתי הבנות, שעד הרגע שיחקו במאובנים בקצה המערה, הפסיקו לשחק והביטו בהוריהם המתווכחים. "זוכר שרזיז הביאה לכאן את שונו?"
"אבל שונו הוא עטלף, מערות נוראות!" קרא חנהצק, "חיה קטנה שמרפרפת במקומות חשוכים. הוא היה חמוד, לא מזיק… אבל היצור הזה הוא לא עטלף אלא בן אנוש! החיה הנוראה ביותר על פני האדמה! איך היית מרגישה אם הייתי… אם הייתי מכניס עז הביתה?"
"ל'בן האנוש' הזה אין קרניים ולא ציפורניים," היא סקרה אותו, "או שיניים חדות. מה הוא יכול לעשות? הוא רגיש לאבנים, נוכל לכלוא או לחסל אותו ברגע שנחליט. אני אפילו לא בטוחה שהוא מסוגל לראות!"
"מה?!" עכשיו חנהצק נראה מופתע באמת, "לא מסוגל לראות? בשם הנטיפים, ברור שבני האדם רואים! אחרת מדוע יש להם עיניים?"
"אני לא בטוחה," אמרה מדרי, "אבל קיבלתי את הרושם שהוא לא רואה כלום. כשהוא רק נכנס לפה הוא סובב את הראש והסתכל לכל הכיוונים, כאילו הוא מחפש משהו. אחר כך הוא עצם את העיניים. עכשיו הוא סתם בוהה בחלל".
חנהצק הסתכל על היצור וראה שהצדק עם מדרי – בן האנוש הביט בחלל הריק, בכיוון הכללי של בני הזוג אבל לא בדיוק. חנהצק הזיז את ידו מעלה ומטה בדממה – ובן האנוש לא נראה כאילו הוא מבחין במשהו.
"מערות אדירות!" קרא חנהצק, "את צודקת! הוא לא רואה!"
"אני חושבת שאולי הוא לא רואה רק כשהוא למטה," העלתה מדרי השערה, "כי הם כמובן מסוגלים לראות כשהם למעלה. אחרת הוא לא היה מבולבל כל-כך".
"מעניין," אמר חנהצק. בני אדם לא מסוגלים לראות מתחת לאדמה? מדוע? זה לא נשמע לו הגיוני בשום צורה.
"אבל לא מעניין מספיק כדי שנגדל מפלצת מחמד. צריך להחליט מה לעשות בו, ורצוי שעה אחת קודם. יש לך רעיון?"
מדרי הנידה בראשה לשלילה. "אם היו בני אנוש באזור, הייתי מוציאה אותו אליהם – אבל אין שום יצור כזה במרחק גדול מאוד מכאן. אז אני מניחה שבינתיים אין לנו ברירה אלא לשמור אותו".
"בינתיים," אמר חנהצק, אך לא עלה בדעתו שום פתרון אחר.
הימים חלפו, ובן האנוש הפך לדייר במאורתם של חנהצק ומדרי. הוא לא הצליח להתמצא במרחב החדר, לכן פשוט הניחו לו לשבת במרכז החלל ולבהות. בלילות הא היה נחתם בתא אבן חלול שנחצב במיוחד בעבורו – ולאחר שהסבירה לו מדרי את הסיבה לכליאתו, הוא אפילו לא התנגד. האם יכול להיות שהוא מבין קאזאלית? חנהצק התקשה להאמין בכך.
בינתיים לא נמצא פתרון לבן האנוש, אך הוא לא היווה נטל כבד מדי על המשפחה – הוא הסכים לאכול מרק שורשים, ובפעמים שבהן הביא חנהצק בשר עז הרים לבית, בן האנוש התענג עליו במיוחד. הוא ניסה לדבר עם בני הבית בשפתו, וחנהצק שאל את עצמו אם הוא מבין שאיש לא מבין אותו ומדבר בכל זאת, או שאינו מבין. כך או אחרת, נימת דיבורו הייתה לרוב חביבה, והוא דיבר בחביבות מיוחדת לשתי הילדות, שכבר התרגלו אליו בתור חיית מחמד חדשה ומוזרה.
חנהצק ומדרי חדלו להזמין אורחים לביתם, ולא דיברו עם קאזאלים בוגרים אחרים על בן האנוש שיושב בביתם – כעת כבר קראו לו גושון, שם שהמציאה רזיז והתאים לתיאורו של היצור העיוור וחסר הישע. אפילו בן האנוש קלט שבמילה הזו הקאזאלים מתייחסים לשמו. נראה היה שהוא תופס יחסית מהר גם מילים פשוטות אחרות קאזאלית, כמו "אוכל," "קיר," ואפילו "מאובן". הוא גם למד את שמות בני המשפחה, וזיהה אותם על פי קולם – וכפי הנראה התרגל כבר לעיוורון המערות שלו.
יום אחד, לאחר שחנהצק התרגל לרעיון שבן-אנוש חי אצלו בבית, נאלצו הקאזאלים לצאת ולצוד. סוף הקיץ, התקופה הקשה ביותר בשנה, כבר היה בעיצומו – כל הצמחים מעל לאדמה היו יבשים, ורק מעט מאוד שורשים אכילים הוסיפו לגדול. הקאזאלים התרחקו מבתיהם יותר ויותר בחיפוש אחר שורשים, מתקבצים בקבוצות גדולות, רעבות ונרגנות יותר. חבורתו של חנהצק הבינה שאין ברירה אלא לעלות מעל לפני האדמה ולצוד עד שהגשמים הראשונים יצמיחו שורשים חדשים.
ההכנות לציד החלו ביצירת כלי-נשק מאבן – הקאזאלים הרחיק עד למערות השיסט שתחת הפסגות השחורות. כל אחד מהם ניסה למצוא ראשון את רצועת השיסט המוצקה והמלוכדת ביותר. לאחר שמצא חנהצק גוש אבן לשביעות רצונו, הוא הצמיד אליו את ידו הימנית והניח למילים קאזאליות שהדהדו במעמקי מוחו לצוף ולעלות על פני השטח – לחשים עתיקים, לחשים שלימדה אותו אמו בילדותו, בבאזזיר עיר הדורומטאים, שנראתה לו כמו חלום ביעותים או כמו יקום אחר ואפל.
למשמע מילות הלחש התעוותה השיסט – רצועות דקות של אבן התקלפו מפני המערה והתחברו למוט אבן ארוך וחזק. חנהצק שינה את מקצב לחישותיו וליטף בידו את מוט האבן – שריחף מעצמו באוויר מכוח הלחש – עד שהתעקל וקיבל צורת מכוש יפה. חנהצק סקר בשביעות רצון את מעשה ידיו – סביבו הקאזאלים השוו ביניהם את מכושי האבן, כל אחד מהם מקווה להתהדר במכוש חזק ויפה יותר משל חבריו. התחרות הייתה ידידותית, אך היא העידה על כוחותיו של כל קאזאלי בחבורה. לחנהצק לא היה במה להתבייש – המכוש שיצר היה אחד המצויינים שבחבורה. את המכוש המוצלח ביותר יצר קאנור שכנו של חנהצק. כמו בכל פעם.
חמושים בכלי-נשקם החדשים, יצאו הקאזאלים למסע בחללי המערות האדירים שתחת ההרים האדומים, בדרכים שחיברו בין הפתחים אל החוץ – מרחב השמיים הכחולים האינסופיים שהקאזאלים יראו מפניו. אם בתחילה עוד הלכו ברוח טובה, ככל שהתקרבו אל הפתחים הלכו עצביהם ונמרטו – הם עברו מפתח לפתח, מוציאים בכל פעם קאזאל שנבחר בהטלת אבן גרנאט לצאת אל העולם שלמעלה ולצפות למרחקים בחיפוש אחרי עדרים של עזי-הרים. ביום השלישי למסע, סוף-סוף מצאה החבורה עדר שכזה.
כעת היו הקאזאלים עצבניים ומורעבים יותר מתמיד – היה זה בלתי-נמנע לאחר שלושה ימי מסע עם צידה דלה, שלא חסרו בהם גניבות והתפרצויות זעם, וגם היה הכרחי לשבירת הפחד מן החוץ, שהתאזנו אליו הדוחק והרעב של הפנים. לאחר תכנון של כמה דקות – לחבורה לא הייתה תכנית ברורה מדי, אך כמעט כולם התנסו כבר בציד יותר מפעם אחת – יצאו הקאזאלים מפתח המערה בשורה, זוחלים על הסלעים במורד ההר ובכיוון עדר העיזים הפראיות.
החום היה בלתי-נסבל והשמש קפחה על ראשיהם השעירים וגופיהם מכוסי הטלאים. כשיצא החוצה, הרגיש חנהצק כאילו משהו בסיסי במהותו משתנה – מתחת לאדמה הוא קאזאלי מתורבת, אך כעת הוא ציד. כשהגיעו למטווחי-אבן מהעיזים (שראייתן, לגודל המזל, הייתה גרועה כתמיד), הרים חנהצק את ראשו וסימן לו מטרה בתוך העדר – תיש גדול שקרנו האחת שבורה. הוא קיווה ששום קאזאל אחר לא סימן כבר את המטרה הזו, כי אז ייאלצו להתחלק בשלל הציד או להילחם עליו.
הקאזאלים הנהנו זה לזה לאות שהגיע הזמן לתקוף – חנהצק חשב שעוד מוקדם מדי, אך לקאזאלים אל היה מנהיג שניתן להתווכח אתו. חנהצק נאלץ לצדד בחבורה והנהן לאות שהוא מוכן.
הוא כישף בלחש, קולות הלחישה של חבריו מתערבבים עם קולות החוץ – רוח, ציפורים, פעיית העיזים – וכשסיים את הלחש, השתלב גופו עם הסלע והוא היה חלק מהאדמה הכבירה. ההרגשה הייתה חנוקה אך מוגנת – היצר הקאזאלי התרה בו שיישאר במקומו וישתלב בסלעי ההרים לנצח, אך הצורך האנושי גבר עליו. הוא המשיך להתקדם לעבר העדר.
ולפתע, הכול השתבש – העיזים זקפו אזניהן – גם התיש שבור-הקרן – ובתוך רגע קצר כל העדר שעט במעלה ההר ממש בכיוונם של הקאזאלים המשולבים באבן. אחר הקאזאלים פרץ מתוך הסלע במכוש מונף ובצעקת קרב – ולפתע הבין שהוא לבדו. חנהצק היסס לרגע ואז החליט שלא יצא מהסלעים נוכח העדר המסתער – הקאזאלי הבודד שעשה זאת הסתובב לנוס בצעקות שבר, ויצא משדה ראייתו של חנהצק; איש לא ידע מה עלה בגורלו.
מה השתבש? מדוע העדר ברח? מדוע רצו דווקא בכיוון הציידים ולא בכיוון ההפוך? בן-רגע התבררה התשובה: להקת בני-אנוש. הם היו איומים בדיוק כפי שדמיין אותם חנהצק בזיכרונו – גבוהים וגרומים, ראשיהם שמוטים על צווארים נחשיים כפופים, בזרועותיהם האימתניות מונפות חניתות מעץ מחריד עם ראשי מתכת מבריקה. הם ישבו על הבהמות העצומות שלהם – סוסים מהמישורים – וסרקו את השטח סביבם. לא נראה שהם הבחינו בעדר העיזים הפראיות המתרחק, ובטח שלא בקאזאלים השקועים בסלע.
חנהצק היה מודע למיקומם של חבריו בתוך ההר – והם חגו על מקומותיהם ונסו בזה אחר זה. בתוך דקה כבר הפקירו אותו לבדו וויתרו על הציד – ואולי על הסיכוי היחיד שלהם לעבור את העונה הקשה. לבו של חנהצק פעם במהירות – הפחד שלו מפני בני-אנוש התעמעם. זה בוודאי היה מפני שאירח את גושון בביתו זמן רב כל-כך. הוא נותר בתוך הסלע, מהסס, כאשר בני האנוש פנו להמשיך בדרכם. אם ישאר במקומו, לבטח יוביל את משפחתו לחרפת רעב. לאחר עוד רגע של התחבטויות, יצא חנהצק מתוך האדמה ורץ בעקבותיהם.
"בני אנוש!" צעק חנהצק בקול שהדהד בין ההרים העצומים. הוא היה מלא עזוז מהרעב והאימה, וכך ניצב ללא-חשש בפני היצורים הנישאים הרחק מעליו, על גב בהמותיהם האדירות. בני האנוש הסתובבו בכיוונו – ומיד כיוונו אליו את כלי-נשקם. רק כעת סקור אותם חנהצק היטב – הם היו חמישה, ארבעה מהם לבושים בגלימות בד חומות וחגורים בחרבות ברונזה על מחגורות עור, פיסות בד מתנופפות ברוח לראשיהם, והחמישי לבוש בגלימות אדומות, ידיו היו מעוטרות בטבעות זהב ופניו בזקן ארוך ומאפיר. עינו ושתיים מאצבעותיו היו חסרות, אך הוא שידר סמכותי יוראה. חנהצק לא השתחווה – הוא לא זכר את המחווה מעיר הולדתו. הוא דיבר אל בני האנוש, מקווה בכל לב שהם מסוגלים להבין אותו.
"בני-אנוש!" הוא קרא פעם נוספת, מתנשם ומתנשף. "אל סף דלתי הגיע אחד מבני מינכם! אוביל אתכם אליו בשמחה, אך נקלעתי למצוקה ואני זקוק לשורשים! האם יש לכם שורשים?"
בחוצפה שאת גודלה לא הבין הצביע חנהצק על שקי האוכף של הסוסים, שהיו מלאים בבשר מומלח, בכיכרות לחם עטופות בד ובכדי מים. שתום-העין – חנהצק לא כינה אותו 'המנהיג' כיוון שרעיון ההנהגה היה זר לו – הביט בו בסקרנות. חנהצק לא הבין את שיחתו עם אביריו, וטוב שכך – המנהיג היה קרוב מאוד לצוות עליהם לחסלו.
למרבה המזל, רב המשותף על השונה בתקשורת האנושית לזו הקאזאלית, ובני האנוש הבינו את כוונתו הכללית של שדון ההרים הפראי שנקרה על דרכם – הוא הציע להוביל אותם למקום כלשהו, בתמורה לאוכל מצידתם. האבירים העדיפו להרוג את חנהצק במקום – הם נבהלו ממראהו וחששו מכוחו בדיוק כפי שחשש הוא מכוחם. בין בני האנוש נפוצו אגדות על גמדי ההרים הנוראים המושלים בהרים ובסלעים ומפצפצים גולגלות אנושיות באכזריות. אך המנהיג היה אמיץ מהם – לא בכדי זכה במעמדו. הוא הורה להם להוציא צידה משקי האוכף ולהגיש אותה אל השדון. חנהצק אכל בהבעת תודה – אף כי נגעל ממזון המסעות האנושי – ולאחר ששבע וגם לקח אספקה למשפחתו בתוך שק, פנה והורה לבני האנוש ללכת בעקבותיו.
חנהצק דילג בין הפסגות בחוסר מודעות משווע לקושי של הסוסים (ושל בני האנוש שנאלצו לרדת מהם מדי פעם) לעקוב אחריו במשעולים הטרשיים. הוא היה מעודד ביותר – הוא היה שבע ואפילו הציל את משפחתו מרעב, ובקרוב ישיב את גושון לבני עמו. בני האנוש לא היו איומים כל-כך למרות הכול. האגדות על אכזריותם, שהיו שגורות בפי הקאזאלים, היו שגויות. חוש הכיוון שלו לא נפגע מעל לפני האדמה, והוא ניווט במהירות ובביטחון (נאלץ לעצור מדי פעם כדי שבני האנוש ובהמותיהם ידביקו אותו) לעבר פתח המאורה.
***
הנסיך ג'זיר, או בשמו לאחרונה גושון, נאנח עמוקות. מזה כמה ימים הוא הרהר במצבו – מאורת הקאזאלים הסתירה אותו להפליא מדודו המלך, שנשבע לנקום באביו ולהכרית את שושלתו – קרי, להרוג את ג'זיר. הוא כבר התרגל כל-כך לאפילה המחולטת, עד שכל מה שנדרש לו כדי להתמצא בחלל ובין בני המשפחה הקאזאלית החביבה היו רחשים ומשבי רוח קלילים. הוא לא יצא מהמאורה זה זמן רב – הוא לא ידע להעריך ימים ושבועות תחת האדמה – אך לא חש בדידות. הוא שוחח עם בני המשפחה בשפתו, ולמרות שידע שאינם מבינים אותו, הוא שאב נחת מנוכחותם. החיים במאורה הקאזאלית נראו לו שלווים ביחס לחייו מעל לפני האדמה. כמובן שהיו חסרונות במצב – הוא בקושי הצליח לעכל את מרק השורשים הקאזאלי והאוויר הטחוב גרם לו למחנק תתמידי וסחרחורות תכופות. הוא גם חשש שהתעוור מרוב אפילה, ואפילו המראות בזיכרונותיו נראו לו רחוקים ומשונים.
הוא התאווה לצאת החוצה אל האור והרוח, אך פחד מדודו. הוא ידע שהמלך יחפש אחריו בהרים האלו, אך מה הסיכוי שיצליח למצוא את המקום הנידח הזה? לפני שבלעה אותו האדמה והוא נפל אל תוך המאורה הקאזאלית, התרחק ג'זיר ימים רבים מארצות המישור ונדחק לתוך מערה צרה בהרים המרוחקים. הוא הסתתר כאן ונשאר בחיים – דבר שלא היה מאמן בעבר שהוא אפשרי, ודי היה לו בכך. אך הרצון לצאת את המאורה הלך וגבר בכל יום. הוא ידע היכן נמצא הפתח, אך לא היה בטוח שהקאזאלים יניחו לו לחזור פנימה כשיצא.
ג'זיר הרגיש היטב את המצוקה שנפלה על הקאזאלים בסוף הקיץ – חנהצק הביא לבית יותר ויותר בשר עז (שערב לחיכו האנושי של ג'זיר יותר מהאוכל הקאזאלי) אך נעדר לפרקי זמן ארוכים יותר. אמנם מדרי וחנהצק לא רבו בצעקות כביום שבו הגיע ג'זיר אך המתיחות בבית בהחלט הורגשה. המזון התמעט והרעב חילחל לכל בני הבית – ג'זיר קיווה שלא יחליטו לזרוק אותו מהמאורה כדי לחסוך בשורשים, אך הדבר לא קרה עד ליום שבו יצא חנהצק את הבית.
המתיחות במאורה הביאה לשתיקות ארוכות – מדרי, עלמרא ורזיז הרבו לצאת ולשוטט במערות. הן לא שבו עם שורשים, כך שג'זיר לא הבין מדוע יצאו. אולי הקאזאלים ניהלו חיי חברה במושבות תת-קרקעיות? ג'זיר לא יכול היה לדעת מכיוון שלא יצא ממאורתם של חנהצק ומדרי, אך המחשבה רק סיפקה לו עוד תירוץ שלא יצא – אולי קאזאלים אחרים לא ירוו מנוכחותו נחת כמו מדרי, אלא יתרגזו כמו חנהצק ואולי אפילו ירצו לפגוע בו. בלילות (שג'זיר הגדיר כשעות שבהן ישן כיוון שלא היו ימים ולילות מתחת לאדמה) הוא היה חולם על השמש, ואז על הירח, ולבסוף נותרו רק הכוכבים. הכוכבים! נקודות זעירות של אור הן כל מה שנותר בזכרונו מהעולם שלמעלה. הוא לא ידע מחסור כאן במאורה הקאזאלית, אך חייו לא היו חיים. הוא ישב במקומו ובהה באומללות בימים, וחלם על השמיים בלילות. השלווה שלו, שבני הבית פירשו פשוט כאדישות חייתית, מקורה היה בייאוש שגלש אל הדיכאון.
לילה אחד העירה אותו רזיז משנתו – ג'זיר התעורר מיד כשהוא שומע אותה מדברת בשטף מילים לא-מובנות שביניהן מושחלת המילה "גושון" בכל מיני הטיות שלא הכיר. גם מדרי ועלמרא היו ערות ונרגשות ודיברו לג'זיר כאילו הוא יכול להבין אותן – אך הוא לא הבין את פשר הדבר. רזיז אפילו ניגשה לחבק אותו בידיה הקטנטנות, וג'זיר השיב לה בליטוף, מבולבל לחלוטין. מדר אמרה לו משהו ואחזה בידו – היא משכה אותו לעבר פתח המאורה. ברגע ההוא ההתרגשות, הבלבול ובעיקר התקווה לראות שוב אור ולחוש שוב רוח הכו בו בעוצמה כזו שאפילו לא התנגד – הוא הלך אחרי מדרי באפילה, ומהרגע שבו יצאו דרך הקיר (שפעמים היה שם ופעמים לא, למרבה פליאתו של ג'זיר) הפך לעיוור מוחלט וכשל על כל זיז אבן – את המקום הזה הוא לא הכיר.
ג'זיר התעשת וחכך בדעתו. לא תהיה לו בעיה להיחלץ מאחיזתה של מדרי ולשוב אל המאורה – הוא אפילו לא ניסה להתנגד עד כה, אך מה אם החליטו להיפטר ממנו בסופו של דבר? מקולותיהם של הקאזאלים נשמעה שימחה – אך אולי הוא לא ידע לפרש את הנימה הנכונה. הוא כבר החליט שימשוך את ידו ממנה, כשלפתע משהו בעולמו השתנה – הוא הבחין בצללית נמוכה ומרובעת לפניו. הוא הבחין בעיניו! אור מבורך! סוף-כל-סוף! ג'זיר שכח את הסיבה שבגללה התחבא בהרים. הוא שכח את הימים הארוכים שהעביר במאורת הקאזאלים – עם כל צעד התבהר העולם לנגד עיניו והתלהבותו גברה. הוא ראה את כתלי המערה סביבו, את מרקמה הגבשושי של האבן סביבו, את ניצני השורשים בתוך סדקי האבן. הוא ראה מעברים ומנהרות, עליות ומורדות, הוא רצה לרוץ מהר ולעקוף את מדרי ולפרוץ אל השמיים אך נמלך בדעתו – בלעדיה הוא עלול להיאבד במבוך האבן הטבעי הזה. מול עיניו קיבלה דמותה הדמיונית של מדרי פרטים וקווי מתאר – הוא הוקיר לה תודה אך שיווע להתרחק ממנה ומהמעקים, מהקאזאלים השלווים והחביבים, ממרק השורשים ומהאפלה הדחוסה. הנה העולם סביבו מתבהר, הנה פי המערה, ולפתע –
השמיים. ג'זיר היה בטוח שכשיראה את השמיים ירגיש כמו באחד מחלומותיו – אך כעת הוא הרגיש כאילו מעולם לא הפסיק לראות אותם ולא חלם עליהם. הרוח נשבה דרך פתח המערה על פניו, פורעת את שערו השמנוני והנוקשה ואת זקנו המדובלל. כעת הוא עקף את מדרי – שחששה מן החוץ והעדיפה להישאר בפנים, צופה בבן האנוש המאושר למראה – ועלה אל מעל לפני האדמה. כל מרחבי ההרים נפרשו בפניו. הכוכבים המרוחקים נדמו בעיניו למשואות אש גדולות שבן רגע נמוגו והתכווצו בחזרה לגודלן הקלוש.
"תפסו אותו!" קרא קול מוכר ומאיים לצדו. ג'זיר הביט בבעתה – הוא התרגש כל-כך ממראה השמיים עד שלא הבחין בארבעת הפרשים החמושים שלצדו, בדודו שתום-העין האכזר ובחנהצק הקטן והמזוקן שלצדם. לחנהצק הוא לא שם לב גם לאחר מכן, מכיוון ששני הפרשים זינקו מסוסיהם ולפתו אותו, אחד מכל צד.
"ראשאמי!" קרא ג'זיר בקול צעקה. שתום-העין זינק מעל סוסו וסטר בגב ידו בפניו של ג'זיר. "בשבילך אני הוד מלכותו, ראשאמי ימן-ציראן השני," הוא צרח והמשיך להכות את אחיינו בפניו. "חשבת שתוכל להימלט ממני? ראשך ייערף כשנחזור לממלכה!"
חנהצק עמד מן הצד והשתומם – הוא ציפה לשמחה שתציף את בני האנוש כשיתאחדו עם אחיהם האבוד, אך לא כך היה. הם תפסו והיכו אותו. חנהצק נמלא אימה למראה האלימות הנוראה. שתום-העין בגלימה האדומה צעק משהו, ואחד הפרשים שנותרו מאחור זינק מסוסו ארצה ופנה בחנית מונפת לעברו של חנהצק המבועת. חנהצק החל להגות לחש שימוטט את הסלע תחת רגליו של בן-האנוש וישלח אותו אל מותו במערות, אך בן האנוש היה מהיר ממנו – הוא הכה בראשו בחוזקה בצד החנית.
רקתו של חנהצק פעמה בכאב והוא כשל לאחור כשהפרש צמצם את המרחב ביניהם בשני צעדים של רגליו הארוכות, תפס אותו בחוזקה באמת ידו והניף אותו למעלה. לפרש לא היה שום מושג שההנפה הזו הכאיבה לחנהצק יותר ממכת החנית – ברגע שניתקו רגליו מן האדמה וישותו נפרדה מהסלע בו העביר את חייו, נתקף חנהצק סחרחורת קשה – הוא לא הבחין עוד בין למעלה ולמטה; העולם הפך לנגד עיניו לאפילה ובה מחוללים אורות הכוכבים; בחילה ועווית שרירים שלא חווה כמותן מעולם תקפו אותו והוא הרגיש כאילו נשמתו יוצאת מתוך גופו המיוסר.
ולפתע הכול הסתחרר ושב למקומו הטבעי. חנהצק שכב על הסלע, מתנשם ומתנשף, והביט בבור שנפער במקום שעד לפני רגע עמד בו פרש אנושי ענק. הוא הביט לאחור ושם הבחין במדרי הוגה לחשים מתוך פי המערה. חנהצק בלע רוק והתרומם לעמידה בעוד כוחותיו שבים אליו באותה המהירות שבה עזבו אותו.
לרגע הוא עוד שקל לעזור לגושון הנעים להימלט, אך בן-רגע נמלך בדעתו. זה לא המאבק שלו, הוא לא יודע מה עומד מאחוריו, ייתכן וגושון הסתתר בביתו מפני שהיה מנודה או פושע. עדיף שיישאר עם בני מינו – אפילו אם פירוש הדבר אלימות וכליאה.
הוא חלף פני גושון המוכה, האבירים נרתעים מפניו לאחר שראו את חברם נבלע בפי האדמה. מדרי עמדה בעקשנות בפתחה המערה, כאילו התכוונה לחסל את ארבעת האורחים הלא-רצויים לבדה – או בעזרתו של חנהצק – אך חנהצק תפס בפרק ידה וגרר אותה אל תוך המערה המוגנת. כשהיו שניהם מוגנים בצללים מאחורי עיקול המנהרה, פנו להביט בנעשה בחוץ בחלחלה. במשך כל הזמן הזה הכה שתום-העין את גושון. השניים שוחחו בצעקות.
"איך מצאת אותי?" קרא ג'זיר בקול עמום מתוך פה מדמם. "מסתבר שאפילו שדוני הרים עושים כדברם של בעלי הכוח," חייך ראשאמי, "היצור הזה הוביל אותי אליך בעבור שק של אוכל, כמו אחרון האיכרים בני-האנוש מהמישורים! הוא כלא אותך ואז הסגיר אותך לידי. ומדוע שלא יעשה זאת? אני הייתי עושה את אותו הדבר, לו הייתי במקומו".
דמעות זלגו מעיניו של ג'זיר. "אתה טועה!" הוא צעק, "במשך שבועות השדונים הלו התייחסו אלי בכבוד ונתנו לי להסתתר במאורה שלהם! אבל אני כל-כך רציתי לראות את השמיים, כל-כך לא האמנתי שתוכל למצוא אותי… הוא לא היה מוביל אותך אליי לו ידע איזו מן מפלצת אתה!"
"מפלצת?" השתומם ראשאמי, "כך אתה מכנה אותי, אחיין עלוב שכמוך? אתה ואביך הובלתם את הממלכה לאובדנה, ורק אני יכולתי לעמוד כנגדכם! אתה מגוחך וחסר עמוד שדרה בדיוק כמו שהוא היה. ניצלתם את אמונו של העם בדיוק כפי שבוודאי ניצלת את אמונם של השדונים האלו…"
"הוד מלכותך!" קרא אחד הפרשים לראשאמי, "בור נפער באדמה וסהרגיב נפל לתוכו!" "ראיתי!" ענה ראשאמי בזעף, "מה אני יכול לעשות? הוא כנראה כבר לא בין החיים. אם לא תפסתם את השדון הזה, לפחות קשרו את הנסיך היטב והעמיסו אותו על הסוס. אנחנו לוקחים אותו בחזרה הביתה – לגרדום!"
כשבני האנוש עלו על סוסיהם והסתלקו, הקאזאלים כבר לא היו שם. "אל תספר שום דבר לבנות," סיננה מדרי. לחנהצק לקח רגע להתעשת ולענות, "מובן שלא".
***
חנהצק לא התאושש בקלות מהחוויה הנוראה שעברה עליו. מדרי דאגה לו וטיפלה בו, אך המחסור במזון היכה במאורה המשפחתית. מדרי שלחה את עלמרא לעזור לקומראט השכן לפנות שאריות של מפולת הרים מעל לביתו, ובתמורה נתן להם את השארית היבשה של שורשים שמצא במאורתו. רזיז, שהייתה מחוברת יותר מכול לגושון בן-אנוש המחמד שלה, הייתה פורצת בבכי מדי פעם, לאורך ימים. עזיבתו השפיעה עליה כמו מותו של שונו, עטלף המחמד שלה
חנהצק החלים בתוך ערימת הפרוות והקש שלו, ולא בנחת. "את רואה," הוא אמר למדרי, "הכול החל כשהכנסנו מפלצת מסוכנת למאורה. לעולם אין לסמוך…"
"אתה מבין שמי שגרמו את ההרס הם בני-אנוש שאתה הבאת, נכון?" שאלה מדרי, בהחלט לא בפעם הראשונה. "גושון היה בלתי מזיק, אבל ככל הנראה הוא לא מייצג את כל בני האדם!"
"מייצג במהימנות רבה," רטן חנהצק, שלאחר התקרית הקשה ראה בעצמו מעין מומחה-בבני-אדם. "כשהם בגפם, בני האדם הם חיות לכל דבר – גושון לא התרעם אף פעם על חייו כאן במאורה. הוא לא ניסה ברצינות לצאת או לתקשר אתנו, ולא הביע שום געגועים לשום דבר בעולם שבחוץ. הוא קיבל כל מה שנחוץ לו כדי לחיות, ובהיעדר בני אדם אחרים שיוכל להשפיע עליהם הוא היה פשוט חיית מחמד בלתי-מזיקה.
"אבל כששמים אותם ביחד, בני האנוש משתנים – הם הופכים ללוחמים, לאדונים ולמשרתים. הם מעמידים פנים שיש להם חברה מורכבת כמו שלנו! אבל אין להם. הטבע הבסיסי של יצור חי מתגלה כשהוא לבדו – וכשהם לבדם, בני האדם מגלים לכול שהם למעשה חיות ולא יותר".
"מתי הפכת למומחה גדול כל-כך לבני אדם?" שאלה אותו מרדי, אבל ידעה שאין טעם להמשיך בוויכוח – הוא יעמוד על דעתו בעקשנות מכיוון שכך היה לו נוח להאמין. הוא לגם ממושכות ממרק השורשים שלו. "אני כבר מרגיש טוב יותר," הוא אמר, "מחר אצא שוב לאסוף שורשים".
אחרית דבר
קצת כמו בני-האנוש, גם הקסלים מייחסים אידיליה לעבר הטהור והתמים, לפני הקמתן של הערים ולפני עלייתם של מלכים. יש אפילו שירחיקו לכת ויאמרו שמוסדות השלטון הם ירושה מהאנושות הרקובה והחוטאת, ושהקסלים "האמיתיים", כלומר פשוטי-העם, צריכים להפיל אותם בשמה של תראשיש השמיימית שבה אין חוק וגם אין בו שום צורך. מנגד, יש המאמינים כי החוק מייצג את המוסר הקסלי הטהור, בעוד שהפשע הוא נגע אנושי ממאר שיש למגר מהעם הקסלי. על דבר אחד הקסלים מסכימים באופן כמעט גורף – אסור לקסלים לעולם להידמות לבני האנוש.
ההיסטוריונים סבורים כי שורשיה של אמונה זו נעוצים עוד בתור השיסט הקדמון – במפגשים הראשונים של הקסלים עם בני-האדם. אך אפילו הם לא מבינים את האירוניה שבשנאה ההדדית בין האנושות ובין קסלורט, שכן איש בעולם המודרני אינו יודע שהקסלים ובני האדם הם הינו-הך: שאבות אבותיהם, ראשוני הקאזאלים, היו בני-אנוש.