בין שיחי ההדס בחצר הבניין רבצו האם החתולה וגוריה הקטנים.
מהבוקר השתובבו וכבר המתינו שרוני הנער, הגר בקומה השנייה,
יגיש לפיהם את ארוחת הבוקר הקבועה, חלב וביסקוויטים דמויי
לשונות חתול. האם החתולה השגיחה על צאצאיה בשבע עיניים פן
יברחו לכביש, ששם למדה על בשרה בצעירותה שיש דברים הרצים
במהירות ופוגעים לפתע בגוף. רוני היה נער בגיל ההתבגרות. הוא
לא אהב להיות בחוץ בשום מקרה: לתיכון הוא לא הלך מעולם. אביו
יצחק רשם אותו בלא נוכחותו. ציוניו היו סבירים ומטה, והיועצת
מבית הספר היסודי כתבה עבורו המלצה חמה. "רוני הוא נער בעל
פוטנציאל לימודי גדול שאינו מממש עצמו על רקע חשש חברתי, דבר
המשליך צל על חייו. אך יש לו לב רחום ואפשר לייחס את הבעיה
להוריו ולדינמיקה שביניהם, כל מי שיקבלו יזכה!" התיכון קיבל אותו
לשורות תלמידיו בהסתייגות רבה, כי איך אפשר לבלוט במשהו, אם
אינך נוכח?
רוני היה בן יחיד וכך גדל באווירת תפנוקים עזה מצד אמו דליה,
בעוד מצד אביו ניכרה קשיחות מה. לימים כשגדל, שם לב שהמריבות
בין הוריו הולכות ומתרבות, וכן עולות לטונים גבוהים. כנראה בזמן
שהיה ילד קטן לא היה ער אליהן כלל, או פחות, אך כשבגר, החל
לחשוש ממה חושבים על בני ביתו השכנים. ודאי אינם חירשים, חשב
לעצמו. בבוקר היום הראשון ללימודים אביו יצחק ציפה, כנראה, שבנו
ילך לתיכון ככל ילד. הוא חי בהכחשה שיש לבנו בעיה חברתית. האם
דליה ניסתה לשוחח איתו. "כדאי לקחת את רוני למומחה," אמרה.
האב אטם את אוזניו וענה לה נחרצות, "הבעיה היא אצלך בראש, לא
אצל רוני, וכל מה שיש לו, אנחנו נתקן ונתגבר, לא צריך שום דבר
מהפסיכולוגים האלה, שאחר כך ירשמו לו את חוות הדעת הזו לגביו
וידפקו לו את הגיוס לצבא!" האם דליה הייתה אובדת עצות. בעלה
אינו בר שיחה לשום נושא ובטח לא לנושא הנסב סביב רוני. בצר לה
פנתה לחברה טובה ושיתפה אותה בשיחת לב אל לב. "את יודעת, יפה,
שלרוני שלנו יש בעיה שהתחילה בכיתה ב'. הוא לא אוהב שום חברה,
תמיד לקחנו אותו בבוקר בכוח לבית הספר והוא הקיא את נשמתו
מרוב פחד. אך אנו לא וויתרנו, הערכים של התמדה ועקביות עמדו
לנגד עינינו. ידענו שאם נוותר לו פעם אחת זה יהווה תקדים ונשכח
מרצונו ללכת אי פעם לבית ספר. לחברים לא הכרחנו אותו ללכת כי
תמיד הזמנו אלינו הביתה את חבריו הטובים והם נהנו אצלנו מאוד אבל
הוא לא היה מוכן ללכת לבתיהם! כעת הוא גדל ואינו מוכן ללכת בכלל
לתיכון. כבר סיכמנו עם המחנך שלו שיבוא אלינו הביתה ויבחן אותו
בתנאי הבית — כך לפחות תהיה לו תעודה. נוסף על כך סידרה לנו
היועצת מורה מלווה, והוא מגיע הביתה ומלמד אותו את המקצועות
העיקריים וכך איכשהו נתגבר על העניין. אבל, מה את חושבת בנוגע
ליצחק? הוא מתעקש ללא טעם שלבן שלו אין שום בעיה, והכול בראש
שלי והדברים תקועים! אפילו היועצת הסבירה לי שאם לא נשדר
עקביות בדרך החינוך הוא יתבלבל וילך בדרך שלישית שלא נצפה
לה כלל! כעת אני מרגישה שיש לי שני ילדים לטיפול, יצחק ורוני!
מה את אומרת על זה?" יפה הקשיבה קשב רב, אך היא הייתה טיפוס
קופצני ביותר והשיחה כבר ארכה בעיניה יתר על המידה, לה לא
הייתה משפחה בעצמה, היא מעולם לא נישאה ולא ילדה, לכן לא היה
סיכוי שיהיה לה מושג מה לענות. ואכן ענתה במעין מלמול פשטני:
"מה את עושה מכל עניין דבר גדול יותר? זכותו של הילד להרגיש לא
נוח וזכותו של יצחק לא להרגיש כלום!"
דליה חשה כי עד עתה דיברה אל קיר אטום אחד וכעת היא
מדברת אל עוד קיר אטום. בחרי אף שילמה עבור חשבון הקפה
לשתיהן ופרשה באחת זעופה מבית הקפה אל ביתה. בהתקרבה אל
הבניין ראתה את בנה רוני משתעשע עם החתולים. היא הופתעה
מאוד, ראשית, הוא מזמן לא יצא החוצה מפתח הבית ושנית, ידעה
כי החתולה, האם, יכולה לכעוס על כל מי שנכנס לשטח שלה בשל
דאגתה הקנאית לגורים שלה. דליה פסחה על שתי הסעיפים ולבסוף
גמלה בלבה החלטה לקרוא לרוני בנחמדות מהולה בדאגה. "רוני,
היי, מה נשמע, מתי קמת? שתית את השוקו? החתולה בסדר איתך?
אולי כדאי לא להכעיס אותה?" רוני היה שקוע כולו בחתולים עד שלא
שם לב לאמו. הוא פשוט נשאב לעולם החתולי. לפתע שמעה דליה
שרוני מיילל קלות לעבר החתולה האם והבינה שהסיטואציה היא מעל
ליכולותיה השגרתיות כאם מצויה. היא עלתה חרש לביתם בציפייה
לישועה כלשהי ולא ידעה מהיכן ואיזו?
כשפתחה את הדלת שמעה צלצול טלפון, זה הקפיץ אותה להרים
את שפופרת הטלפון. "גב' איצקוביץ?" נשמע קול בריא של צעירה
בעלת טון דיבור רציני.
"כן?" ענתה
"אני המרכזת של השכבה בתיכון ע"ש מקס, אני מתעניינת בשלום
בנך, רוני, מה איתו? כיצד הוא מבלה את הבוקר? מה מעשיו? חשבתי
לארגן משלחת ייצוגית של כמה חבר'ה לבקר אצלו בבית. נראה לך
שזה ישמח אותו?"
דליה חככה בדעתה, איזו תשובה תהלום את המחווה הזאת
וענתה בהסתייגות, "אני לא בטוחה, מה זה יעשה לו, מוטב שאשאל
אותו לדעתו, ודאי שלא יהיה טוב להנחית עליו ביקור, אם לא יתאים
למצב הרוח שלו." כיוון שהעניין שגילתה כלפיו המרכזת עודד אותה,
החליטה דליה להכין קציצות דגים, מאכל התאווה שרוני אהב תמיד.
היא עמלה במשנה מרץ ובאופטימיות והחלה לטחון את הדגים שקנתה
אתמול למטרה זו.
היא הציצה מחלון המטבח וראתה את רוני עדיין משתעשע עם
חבריו החתולים ונזכרה ביתר שאת, כי מעולם לא היו לו חברים, או לפחות חבר טוב אחד. היא ניחמה עצמה באנחת רווחה מסוימת: "אם לא בני
אדם לפחות יש בעלי חיים בחייו." היא קראה אל עבר רוני, "אני הולכת
לנוח, שמתי לך מנת דגים על הצלחת, כשתעלה תאכל." אחר הצהריים,
כשהגיעה השעה של יצחק להגיע הביתה, והייתה רוח קלילה מבעד
לחלון הפתוח, הבחינה שצלחת הדגים ריקה, אלא שרוני אינו בנמצא.
חרדה אחזה בה שמא קרה לבן שלה משהו, אך מיד ביטלה זאת בראשה
במחי יד. כשהתבוננה בחלון שקראה לו ממנו לפני שהלכה לנוח, מנתה
עוד חתול, קטן ורזה, מפוחד, צבע פרוותו הייתה כצבע שערו הג'ינג'י
של רוני. ריח הוורדים, שכה אהבה בגופו, נדף ממנו כעת בחוזקה,
ולקינוח זיהתה את השעון שרוני קבל מסבו לבר המצווה משתלשל
על צווארו של החתול. לחששה היה אישור, כשראתה את רוני בדמותו
החדשה מגרד את פדחתו )ראשו לשעבר( כמו שהיה נוהג לעשות
כשהיה מרוצה ממשהו. היא נבעתה במקומה. "מה קרה כאן? איבדתי את בני? " שאלה את עצמה. היא זינקה אל עבר המדרגות בכיוון החצר, ואשר יגורה בא לה. על רגלו של החתול "החדש", הרגל הקדמית מבין הארבע,
היה טבוע כתם לידה חום שהיה לרוני על זרועו, "שומו שמים!" צעקה
בקול גדול.
יצחק, שהגיע בינתיים וראה את דליה למטה בחצר צועקת נחפז
להצטרף אליה. הוא שאל במתיחות רבה: "מה קרה כאן? למה את צועקת כמו משוגעת,
אנסו אותך? "היא התביישה לשמע חוסר הרגישות שלו אפילו במקרה
הזה. וענתה לו בהיסטריה עולה וגוברת: "אני חושדת שזה רוני שלנו
בין החתולים!" החתול רוני נראה מתאקלם עם סביבתו החדשה-ישנה.
יצחק תפס פתאום את גודל האסון והתחיל מפרכס ומתעוות מחרדה
איומה. "אוי רונילה' שלי, מה קרה לך?" השכנים שמעו אף הם את צווחות השבר והזעיקו את איש המשטרה המקומי, ז'קו. הוא הופיע במדיו המגוהצים למשעי, מסורק וערוך לכל
תרחיש שייקרא. אך איש לא הכין אותו לאירוע מסוג זה. מיד הודיע במערכת הכריזה שלו למטה הממונה עליו, "נא לבוא עם פסיכולוג
המטה בלוויית רופא עצבים וזואולוג, קרה פה אירוע לא סביר בעליל,
זהו תקדים לא הגיוני!" צוות המטה הגיע בתוך זמן קצר, אולי רבע
שעה לכל היותר. כל אחד מאנשי הצוות נשא על פניו ארשת רבת
חשיבות, אך באחת התפוררה ארשת זו למראה המתרחש לנגד עיניהם.
הרופא מיהר להזריק להורים זריקת הרגעה רבת השפעה מידית,
הפסיכולוגית החלה לדובב את ההורים לדבר ולשכנע אותם "לשפוך"
את שעל לבם. הם החלו במקהלה קקופונית לתאר את רוני, כפי
שהכירו, ביישן מופנם, נמנע מחברת בני אדם, כל תסכולם ומרירותם
שפכו לפניה. הפסיכולוגית, שהייתה צעירה בגיל וגם לא במיוחד
מבריקה בשכלה, ניחנה בקוצר סבלנות מובהק והעדיפה לסיים כמה
שיותר מהר את הפרשה ולרוץ לביתה לשני צאצאיה הקטנים שהמתינו
לה עם אביהם הזעף בדרך כלל. על כן פסקה בטון מקצועי וחתמה את
האירוע בלשונה. "יש כאן לפנינו מקרה קיצון, אך אפשרי, של התקת
האישיות האנושית לאישיות בעל חיים, שהנער רוני מזדהה עמו, לכן כל
התערבות לא תועיל בזה, עלינו לאפשר לו לחוות עד הסוף את עוצמת
ההזדהות ועמה את השינוי, עד שימצה את התהליך עד תומו! "ייתכן
שמשלב מסוים ירגיש שחברה כלשהי, ואפילו חתולית טובה דייה, וכי
כדאי להעתיק את המודל לבני אנוש ואולי, כמו שקרה האירוע, ייתכן
שיתהפך מאליו לשוב להיות נער. החשוב ביותר לא ללחוץ עליו ולא
לעצבן אותו. רק רוגע ושלווה תשיב את העניינים אל כנם." הזואולוג,
אדם בגיל העמידה, בעל מראה מכובד ושקול, חמוש במשקפיים בעלי
עדשות עבות, תוך שהוא יונק ממקטרתו בשאיפות עמוקות, הוסיף דעה משלו: "זו תופעה ידועה, אם כי לא נפוצה, שבן אנוש הופך לבעל חיים אחר, שהוא מזדהה איתו, אך כמו שאומרת הפסיכולוגית, אני צופה שיחול מהפך בהקדם. אינני מתרשם שהמצב
שלו כה חמור. בהחלט מצב הפיך וקל," סכם בנימה מקצועי כקינוח
של אותו מפגש רב משתתפים בחצר, שהלכה והחשיכה. עם בוא הלילה, שמעו כולם את יללתו הארוכה המסמרת שיער של רוני ויכלו להבחין,
כיצד הוא מוביל את חבריו החדשים ליללה משותפת בניצוחו. אחר כך פנתה כל החבורה בראשותו אל עומק השיחים הסבוכים ומשם קשה היה לעקוב אחריהם.
"לא להאמין איך רוני שלנו נהיה מנהיג בחברה!" השתאתה אמו. בכל זאת קיננה אצל ההורים תקווה קלושה, שהפסיכולוגית והזואולוג יצדקו בעתיד
הקרוב. וכן שמחו להיווכח שרוני, במקומו הנוכחי, תפס את תפקיד
המוביל ולא המובל כמו תמיד. דליה הזדרזה באופטימיות להוריד
לחצר כמה קציצות דגים לרוני, שכה אהב לאכול אותם, וכן כמות נאה
גם לחבריו החדשים.
פרס עינתפרס עינת