112 האיש שנפל מכוכב אחר- אלון אשתר

ההתחלה.
מילה שקל לכתוב, קשה למצוא. במיוחד כשאני עצמי מצוי לקראת סופי – תקוע בדירה ישנה ומטונפת, לצידי רק בקבוק ויסקי מרוקן כמעט כליל וסיגריה אחת אחרונה. אני מתאפק. האיפוק הוא יסוד העונג, כמו כל מי שכותב – ומזיין – יכול לומר לכם.
הכרתי את אליס ניוטון כמו כל אחד אחר – כלומר, כמעט בכלל לא. אני לא חושב שהיה מישהו שבאמת הכיר אותו. וזה סוד הקסם שהילך על אנשים, לא? המסתורין מוכר.
אני סוטה. לא באמת, אבל יש הרבה דרכים לגשת לעיקר.
ההתחלה.
קשה לשים עליה את האצבע. אף אחד לא יודע מתי בכלל נולד אליס ניוטון – רוב שנותיו הוא נראה חסר גיל כמו פסל, משהו בין חמש עשרה לשלושים. אין רשומות ציבוריות שיכולות לעזור בעניין הזה, והוא מעולם לא הופיע בשום מאגר מידע ביומטרי או אחר. למרות כל נסיונות החקירה והבילוש של סוכני ממשלה, חיות אינטרנט וסתם חולי רוח אובססיביים, שום תשובה לא עלתה. כאילו הוא באמת לא מכאן.
אפשר לשער שהוא פשוט הופיע יום אחד, שלם ומושלם, כאילו הגיח מתוך הריק, בעיירה מערב תיכונית טיפוסית. הוא היה לבן עור להחריד, ושערו שחור וחלק. בגדיו היו אנכרוניזם טהור – פונצ'ו שחור, כובע נוצה (מי לעזאזל מסתובב היום עם כובע?) ומגפיים גבוהים שבלעו כמעט כליל את ברכיו הדקות.
גם המבטא שלו היה ונשאר בלתי ניתן להגדרה. הוא דיבר אנגלית שוטפת (ועוד ארבע-חמש שפות, כולל יוונית עתיקה), ונימת דיבורו מתחנחנת תדיר, כאילו הוא משחק או מתאמן לקראת הצגה. קולו של ליצן חצר, כפי שכינה זאת בלוגר חובב.
ולא רק בלבושו ובדרך דיבורו היה שונה מהעולם המודרני. הוא היה טאבולה ראסה יותר מתלמיד כיתה א'. מבלה שעות בהתבוננות בחלונות ראווה, ידיו מתוחות על הזגוגית ועיניו קרועות לרווחה. צוהל למראה מסך טלוויזיה, מחקה בתנועותיו את השחקנים הנעים ואת מילותיהם.
רבים חשבו בהתחלה שהוא סובל מפיגור שכלי. כשאנשים ניסו לבוא איתו בדברים, היה הוא עונה בצורה מעורפלת, מלאת תהייה, כף ידו השמאלית מורמת קלות כנגד לוח ליבו. לא פעם ישב במעצר על שוטטות ואכילת חינם מדוכנים. הוא היה עומד צמוד לסורגים, מתופף עליהם חרש כמנסה למצוא לחן, ראשו מוטה הצידה ופיו פתוח קלות. הוא עורר בסוהרים אי נוחות; מעולם לא נשאר כלוא זמן רב מדי, ועד מהרה היה שוב חופשי לנדוד מעיר אחת לאחרת.
יש לשער שלא היה מגיע לאן שהגיע לולא התקרית בפיטסבורג.
עוד קצת ויסקי. אלי הטוב, האצבעות שלי כואבות. פעם יכולתי להקליד עשרים עמודים בישיבה אחת; היום אני קם כל עשר דקות לשירותים, מקשיב לשתן הזורם מטה, לקולות הרחוב הנוהם מתחתיי. חנויות נסגרות, בקבוקים מתנפצים, ילדים צורחים. איזה מין עולם נשאיר לילדינו? מזל שלי אין כאלה.
חזרה לסיפור. פיטסבורג.
יש על כך תיעוד נרחב – בווידיאו, בכתב, ועדות ראייה של לפחות 50 איש, כולם להוטים לספר את מה שראו, להיות חלק מאגדת ניוטון כפי שהפך להיות.
מתאבד בפוטנציה עמד על קצה מרפסת בקומה חמישית. שמו היה ג'ון לירי. הוא ניסה להתעלם מקולות הקהל, מנאומי השוטרים, מתחנוני קרובים וזרים גם יחד. לקפוץ ולגמור עם זה, לתת את עצמו לנוחות הממכרת של האין.
ואז הופיע ניוטון לצידו, פניו מלאות אותה הבעה שלימים נהייתה מפורסמת כל כך – פליאה תמימה.
"הוא שאל אותי מה אני הולך לעשות," אמר לירי כשראיינתי אותו, שנים רבות לאחר מכן. "אז אמרתי לו. הוא שאל אם אני יכול לעוף. צחקתי לו בפרצוף. לא, אידיוט, אני הולך לרסק את עצמי על המדרכה המזדיינת. אז תעוף ממני!
"וזה מה שהאיש עשה, אתה לא קולט. הוא עלה על המרפסת לצידי – כמה שהבן אלף הזה היה חינני, כמו רקדן בלט – והביט למטה, לא פוחד או משהו, אלא סקרן כמו חתול, באלוהים. בוא נקפוץ ביחד! הוא אומר בשמחה ושולח אליי יד. כאילו הוא לא מבין מה זה התאבדות.
"ואני אומר לו, השתגעת? גם אתה רוצה למות? מה הקטע שלך? ואז הוא שואל אותי, למה אתה רוצה למות? ואני עושה לו, כדי שלא יכאב לי יותר. מהבדידות, מהכשלונות, מהריקנות.
"ואז הוא מסתכל עליי – ואני נשבע באלוהים ובנו ואימו הבתולה שראיתי את הכאב שלי משתקף לו בעיניים, לפריק הזה שהשד יודע מאיפה הגיע. היו לו דמעות! דמעות! כאילו הוא שחקן שבוכה לפי פקודה. ואז הוא אומר לי בשקט, ואם אני אעשה שלא יכאב לך יותר?
"רציתי לצחוק. אבל לא יכולתי. זה היה הזוי לגמרי, ומי זה בכלל? זה לא פסיכיאטר או איזה גורו בגרוש. רציתי לקפוץ ולהיפטר ממנו, אבל היד שלו החזיקה את שלי – לא כמו סוהר, אלא יותר כמו ידיד, כזה שמחזיק לך את היד לפני משהו חשוב. ולא היה לי כלום בחיים, אתה מבין? שום כלום. וחשבתי לי גם, מה כבר יכול לקרות. המרפסת הזאת לא הולכת לשום מקום. כאילו כל נקודת המבט שלי על העולם, איך נגיד את זה… התרככה. כמו להסתכל על הכל מבעד לאקווריום. זה הדימוי הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו. הוא ידע להפוך את זה לנחלת הכלל."
אליס ניוטון הפך לסנסציה בן לילה. סיפור הצלתו של ג'ון לירי כיכב בכל העיתונים ואתרי החדשות. שאלה שתמיד חזרה על עצמה הייתה: מיהו? מניין הוא? הסקרנות אחזה בכולם. כולם עמדו בתור כדי לראיין אותו, ולמרות המבוכה שבלי ספק הציקה לו, והנאיביות שתמיד הייתה חלק ממנו, הוא גילה בעצמו רצון חדש: לפרוק מעל בני אדם את כאבם.
וגם דרך חדשה ומהפכנית, שלא לומר מטורפת, לעשות את זה. הדרך לאייקון התרבות אליס ניוטון נסללה.
הוא הכריז קבל עם ואינטרנט על רצונו לפתוח מרכז ניסויי. המרכז יהיה פתוח לכל, ולא ייגבה תשלום מאיש על הטיפול. כולם הוזמנו – ואני מתכוון, כולם (ומי זה בכלל כולם?). אלמנים ואלמנות, פגועי נפש, אלכוהוליסטים, יתומים, שכולים, כל מי שחטף אגרוף קשה מהחיים. כל מי שחווה כאב שהוא לא יכול להתמודד איתו. ג'ון לירי, חסידו הראשון, עזר לו בגיוס הכספים והאישורים הנדרשים למבצע הזה.
שרלטנות, חשבו רבים. נוכל אוונגליסטי חלקלק. מה שהיה קשה להוכיח, כיוון שאליס ניוטון לא גבה אגורה על שירותיו. והמרכז היה פתוח לכל, לפחות בהתחלה. המרכז היה ממוקם בבניין נטוש, במרחק שעת נסיעה מהעיירה הקרובה ביותר. משתתפיו קראו לו "תיאטרון הבובות."
"כל הבעיות הן אישיות," אמר ניוטון בנאום הפתיחה שלו. "אבל כולם קשורים אחד בשני, אם ירצו ואם לאו. אז למה שלא נהפוך את ההתחבטויות, את המצוקות לנחלת הכלל? למה לנו להישאר כבולים בבשרנו-אנו, במחשבותינו הרעילות? לא צריך להתחפש כדי להיות מישהו אחר. אפשר לתת את העול שלנו, למחות אותו מהמחשבה, להשאיל אותו לידיד, שבתמורה ייתן לנו קצת משלו. לחלוק את הסבל, לא להניח לו לחנוק אותנו!"
הזוי. אידיוטי. חסר אחריות. נכון? זה מה שחשבו כולם אוטומטית. איך אפשר לקחת את רגשותיו ומחשבותיו של מישהו אחר?
ובכן… מסתבר שאפשר. לאליס ניוטון היה כישרון טבעי לסוגסטיה (יש כאלה שיאמרו ל"היפנוזה" ואני לא אתווכח איתם). הוא יכול היה לשאוב כאב מאנשים עד כדי כך שעיניו היו נמלאות דמעות ופניו רוטטות כאילו עמדו להתפרק; ויכול היה להעביר את אותם רגשות – לשיעורין, ובאופן מבוקר, כפי שהדגישו חסידיו – לאחרים. אלה שעברו את התהליך העידו שנמלאו "הקלה אדירה, דמויית אורגזמה" וכן "תדהמה מלווה בשלווה מענגת". אנשים יכלו עתה להזדהות עם כאבם של אנשים אחרים, ובכך להגביר את תחושת החמלה שבתוכם; וכן להפחית בה בעת מעינויי הנפש הפנימיים שלהם, מהסוליפסיזם החולני ששלט בהם כעריץ בלתי נראה. ה"אני" נראה פחות ופחות חשוב, לעומת נקודת המבט מרובת העיניים שהנחילה השיטה החדשה (והמטורללת, אמרו רבים, מתנגדים ותומכים כאחד).
השמועות התפשטו במקביל לסערת הרוחות שעוררו הניסויים הללו. התגובות החיוביות והשליליות גם יחד משכו עוד סקרנים ואנשים שבורים שלא הייתה להם תקווה אחרת. אליס ניוטון הרחיב ושיכלל את השיטה שלו. הוא תמיד אהב תיאטרון והצגות; וכעת עלה בדעתו להרחיב את טקס העברת הכאב לכדי משחק תפקידים מלא. למשל, ילד יתום היה משחק בהצגה בהם כמה גברים ונשים גילמו את הוריו המתים, ברגע בו איבד אותם: החזרה על הרגע המכונן הזה הייתה טרגית הרבה פחות מאשר ברגע המקורי, ואיפשרה לו להכיל את הכאב ולחוס על עצמו. חזרה על נקודות מפתח, כעין שינון של אסונות, העניקה לחווים אותם נקודות מבט רבות על אותו המאורע, וכך גם יכולת לא להיקרע לגזרים מהזיכרון וגרורתו הנצחית – הטראומה.
עוד ועוד אנשים הגיעו כדי להתרשם, להתפעל, להירשם, ולבסוף להישאר. בתוך שלושה חודשים נאלצה החבורה לעבור לבניין אחר, כיוון שלא הכיל עוד את כמויות האנשים שנהרו לתוכו. אוהלים הוקמו סביב "תיאטרון הבובות" החדש. אנשים עזבו את מקום עבודתם, את עיר מגוריהם, את משפחותיהם, כדי להתנתק מן העבר, מן ההרגל, מן המחסור… מן הכאב, ומעצמם.
השיטה עבדה. יותר מכל פסיכודרמה, תרפיה, דיאטת כדורים: זה פשוט עבד. זה מה שהיה קשה לתפוס, אז כהיום. תיאטרון הבובות שילש וריבע את משתתפיו. תמונותיו וציטוטיו של אליס ניוטון כיכבו בעיתונים, על קירות הבתים, באתרי אינטרנט למכביר. קראו לו פיטר פן של המאה העשרים ואחת. קרל יונג בעורו של צ'ה גווארה. פילוסוף שחי מחוץ לספרים. הוא עצמו סירב להתייחס לפולחן האישיות שהחל מתהווה סביבו. "אתם לא הולכים אחריי," אמר יותר מפעם אחת. "אתם הולכים איתי." "אבן אחת הפוגעת בגוף כואבת. מיליון אבנים קטנות כבר לא מכאיבות כמעט בכלל. לחלק את הכאב פירושו להקטין אותו, להחליש אותו." ובכל זאת קשה להתעלם מן העובדה שרבבות אנשים החלו רואים בו את מושיעם הנערץ. אנשים נטשו את עבודתם וחייהם הקודמים כדי להישאב למשחקי תפקידים שהלכו והקצינו, שבהם יכלו להסיר מעליהם את אופיים והיסוסיהם, נוסף לכאבם המעיק. שמועות הלכו ותפחו על פולחנים מסתוריים, אורגיות ליליות וקנוניות חסרות פשר.
בנוסף למעריצים, רכש לו אליס ניוטון גם לא מעט אויבים. לא מעט כלכלנים חזו נזק אדיר ליסודות החברה הנורמליים – כמה מפעלים וחברות מצאו עצמם על סף התמוטטות עקב עזיבה המונית של עובדים מיואשים, חסרי קידום או עניין במשרה שרק סיפקה את משכורתם החודשית. משפחות התפרקו לאחר שבעלים ואימהות סירבו להמשיך ולשאת בעול העמדת הפנים. מומחים חברתיים ניבאו קריסה מהירה ורגרסיה נפשית.
"מר ניוטון לא מציע פתרונות של ממש," טען רוברט הייז, פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה. "כאב לא יכול להיעלם סתם כך, לא משנה האם השיטות שלו עובדות או לא. כאב הוא צורך חיוני במערכת הנפשית של כל אדם. התגובה של החברה אליו היא רצון ילדותי לפזר אבקת קסמים על משבר פסיכולוגי, בריחה מהאויב במקום התמודדות איתו. העסק הזה יתמוטט מהר יותר מפיל שמנסה לרוץ במרתון."
פגשתי את אליס ניוטון פעם אחת בלבד. הייתי אז כתב צעיר ורעב. תיאטרון הבובות היה מלא עד אפס מקום בגברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בני כל הצבעים וכל המינים. לפניי ומאחוריי הייתה שורה בלתי נתפסת של כתבים ומראיינים מכל הפלנטה המחורבנת, או ככה זה נראה. "יש לך חמש דקות," אמר לי ג'ון לירי, יד ימינו של המנהיג הדגול.
מקרוב אליס ניוטון נראה דומה להפליא לווילי וונקה מהסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד." אותו שיער שחור חלק ואי נוחות בחברת זרים (או בני אדם). לא הספקתי לשאול הרבה – ובכלל, אני הייתי לחוץ ועצבני לא פחות ממנו. הוא דיבר כשידו השמאלית נעה מצד לצד כמו מטוטלת, כאילו שפתיו לא מספיקות לעמוד בקצב שבו נעות מחשבותיו. עיניו היו לא פחות ממדהימות – עיניים אפורות, גדולות, נתונות בצדפות סגולות שיכלו לשקף ולחוות כל מסתרי נפש שהיא. "אי אפשר להרוג את הכאב," הוא אמר חרש, מביט בי בביישנות, כאילו אני הוא המפורסם מבין שנינו, "רק לחלוק אותו. ולהבין אותו. לפעמים צריך להזדהות טוטלית עם מישהו אחר כדי להקל את המשא שלו. וזה מה שאנחנו עושים כאן. תגיד את זה להם?"
העסק הזה, כפי שכונה, החזיק מעמד יותר משרבים ציפו. תיאטרון הבובות הפך מקהילה קטנה ואדוקה לכמעט מדינה, שתפקדה באופן אידיאלי, כמעט אוטופי. היו להם לא מעט מעריצים ואנשי חסד גם בקרב העשירון העליון מכל העולם – וכך הם יכלו לשגשג, להזין את עצמם וסביבתם, ולמשוך עוד ועוד מתנדבים וזקוקים לעזרה.
אבל רק אדם תמים היה חושב שזה יימשך לנצח, נכון? וכמו שסבא שלי היה אומר, תמימות היא מותרות של ילדים. אז זה נמשך. אבל. כאן מגיע ה"עד ש-" שכל פסימיסט מכיר. עד ש-.
עד המקרה של ריק מיילס.
ריק מיילס היה עוף מוזר בעצמו – גבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, שתקן וביישן, קירח משיער בכל גופו. הוא השתתף בכמה טקסי "העברת כאב" וביותר מחמש מאות משחקי תפקידים – מסור, להוט ומכור בכל נימי נפשו. הוא סירב לדבר על משפחתו או עברו – קצת כמו אליס ניוטון בעצמו, ונראה שהדבר גבה ממנו מחיר.
מיילס התגלה בוקר אחד מת באוהלו, ולצד ראשו בקבוק ריק של רעל עכברים. פתק קצר מתחת למיטתו ציין "לא יכולתי יותר לדעת מי אני. סילחו לי."
התאבדותו של מיילס הכתה במחנה כרעם. זעקות שבר עלו מכל מקום, ויותר מכל מאליס עצמו, שהיה שבור ומוכה הלם. עשרה משחקי תפקידים הועלו לזכרו, וכדי להתמודד עם כאב האובדן, אף שלא רבים התחברו עם הצעיר המתבודד והמרוחק.
אבל גרוע מכל, הייתה זהותו של אביו.
ריק מיילס היה בנו של איש העסקים אנדרו מיילס, רפובליקני שמרן, קתולי אדוק, ועשיר כמו חמישה קורחים. הוא ראה בתיאטרון הבובות של אליס ניוטון את הגורם הישיר למות בנו, ונשבע לעצמו (ולקהל בכיכר טיימס) למחוק את התועבה הזו מעל פני האדמה, גם אם יצטרך לרוקן לשם כך כל סנט מחשבון הבנק שלו. הוא החל ללבוש שק על גופו, להסתובב ברחובות לא מגולח ולא רחוץ. "כך אשאר," נהם בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע, "עד שייעשה צדק. עד שהאשמים במות בני יבואו על עונשם."
סוללה של עורכי דין וצוות של חוקרים מטעמו החל לפשפש בחוקיות ה"התיישבות", כפי שכינה אותה, על קרקע ציבורית. תלי תילים של נייר היו גדושים דוחות על כשלים תברואתיים, פיננסיים ומשפטיים בחלקת אלוהים הקטנה הזו. לתיאטרון הבובות לא היו הרשאות ממנהל הבריאות הפדרלי לעסוק ב"חלטורות פסיכולוגיות"; משחקי התפקידים שלהם הינם בגדר "שעשועים מסוכנים"; הניסוי החברתי שהם מפעילים הינו "אחיזת עיניים הרסנית וחסרת אחריות"; "מקרים של פיצול אישיות ואובדן זהות פוקדים רבים מבין באי המקום, כדי כך שאינם יודעים לומר מי היה אביהם או מיהו הנשיא המכהן כיום". מכתב נוסף שנמצא באוהלו המיותם של מיילס המנוח הטיל את האשמה ישירות על אליס ניוטון עצמו, וטרק עליו את הדלת.
היו שטענו, לאחר מעשה, כי כתב היד היה דומה אך לא זהה לכתב ידו של הצעיר המת, וכי מישהו ניפח את חשבון הבנק שלו תמורת העלמת עין רגעית – אך לאלו לא נמצאו הוכחות חד משמעיות, וממילא היה כבר מאוחר מדי. הממשלה החליטה להתערב, ופסקה על פינויו המידי של תיאטרון הבובות.
הבובונים – כפי שכינו את עצמם בחיבה – הגיבו במבוכה מלווה במרי. הם ארגנו הפגנות, ליוו מצעדים, נופפו בשלטים וכתבו נאומים. הם סירבו ליטול את האשמה על עצמם; הפנו אצבע מאשימה כלפי קפיטליסטים קנאים ומלאי בוז; טענו שמן הפרט אין ללמוד על הכלל.
אך מה שפגע בהם יותר מכל הייתה שתיקתו המוזרה של אליס ניוטון. את הכאב הזה הוא לא יכול לעקור מתוכו: הוא באמת ראה את עצמו כאשם במותו של הצעיר, ושום מילות נחמה או תוכחה לא הצליחו לשכנע אותו אחרת. הוא התרחק מידידיו וממעריציו, הליט את פניו בצללים, כשדמעות אילמות מכתימות את פניו החיוורות. חסידיו ניהלו את המאבק בשמו, אך תמיכת ההמונים הייתה מהם והלאה, כשהתברר שמנהיגם מסרב ליטול חלק במאבק או להשמיע את קולו. אנשים החלו לתהות האם יש דברים בגו. מריבות שוליות פרצו בתיאטרון הבובות, וחבריו, מעורערים מרגשות זרים ומכאבים לא להם, החלו להטיח האשמות זה בזה.
עברו פחות מחודשיים עד חתימת עסקת הטיעון. אליס ניוטון יודה בהריגה, כך הוצע, וכך יותר לתיאטרון הבובות להמשיך לפעול. זו הייתה תרמית מכוערת, ולכולם היה ברור שאין תיאטרון ללא אליס. אך עבור אליס, שהיה נואש ומיוסר מרגשי אשמה בלתי פוסקים, היה זה בבחינת יד לעזרה. הוא עשה את הצעד הבלתי נמנע וחתם.
בית המשפט גזר עליו חמש עשרה שנות מאסר. חסידיו הגיבו בזעקות שבר וחמס; אליס לא הוציא מילה מפיו – לא אז, ולא אחר כך. הוא היה מאובן, כאילו כל הפליאה התמימה שאפפה אותו נקרעה מעליו במשיכה. פניו היו "חיוורות כמת ובגדיו מרוטים כשל פושט יד שנזרק מכל המדרגות", כפי שניסח זאת אחד הכתבים שסיקרו את המשפט.
תיאטרון הבובות התפרק עד מהרה. היו שניסו להמשיך את הריטואלים היומיומיים של משחקי התפקידים, אך לשווא. ללא יכולתו המופלאה של אליס לשאוב ולהעביר כאב, התמסמסו המשחקים לכדי נסיונות שכנוע עצמי עלובים, ולעתים לצעקות וריבים שהסתיימו בתגרות אלימות. ומעל הכל, הודאתו השקטה של אליס ניוטון הייתה עבורם כבגידה. אלילם הנערץ פסק מלהיות נערץ, נטש אותם, מנע מהם את עצמם, את עתידם.
חבורות של בובונים לשעבר החל למלא את הדרכים, את הכבישים, את הערים, בדרכם חזרה לעולם שהפנה להם כתף קרה או פה מלא בוז וקללות. מקרים של הידרדרות לאלכוהוליזם וטירוף הפכו נפוצים; המשמר הלאומי גויס לטפל ביד קשה בקבוצות פרועות; כמה אנשים החלו מאמינים שאליס העניק להם מכוחו וניסו לפתוח תיאטרוני בובות משלהם. גורלם לא שפר עליהם.
גורלו של אליס עצמו לא היה טוב יותר. הוא נכלא במוסד עלום שם, הרחק מעין הציבור. שמו ומיקומו של מתקן הכליאה היה חסוי – הממשלה לא רצתה עדרים של מאמינים ומעריצים מטורפים שינסו אולי לשחרר אותו כאיכרים זועמים העולים על מצודה. אבל נכון להיום, אין איש היודע היכן הוא. הוא נעלם כשם שהופיע – אגדי, תמהוני, ללא הסבר.
עברו מאז שלושים ואחת שנה, ועדיין שרידי השפעתו של אליס ניוטון מורגשים בכל, ולא לטובה. הפיקוח על האזרחים הודק. תנועות פרו-ניוטוניות הוצאו אל מחוץ לחוק. אגודות חופשיות בוטלו. תקופת הפריחה של אליס הייתה קצרה משל ילדי הפרחים, נהגו להתלוצץ במחנה הנגדי. פליטים מרירים של תיאטרון הבובות המשיכו להופיע מדי פעם בבתי משוגעים, במוטלים רדומים… וחלקם "שבו לסורם" – לחיים ששנאו, מלאי כאב ששכב בפנים ככלב מת וללא אלוה להעריץ או לבקש את חסדו. מיילס לא היה המתאבד היחיד מביניהם.
אומרים שהדרך לגיהינם מלאה – אויש, לכל הרוחות. אני עייף מכדי לחזור על קלישאות. ומה שהכי גרוע בהן, זה שהן לא מפסיקות להיות נכונות. אליס, אליס, הלוואי שהיית נשאר בכוכב הקטן והמוזר שלך.
אני קם לפתוח מעט את החלון, לחלץ עצמות. שלושה נערים מתיזים גרפיטי על חומת אבן מתחתיי. הכתובת אומרת, "הכאב שלך מכאיב לכולם!" ו"כל אחד הוא א.נ. בלב!"
משמר אזרחי העשוי בריונים מגודלים, מגיע עד מהרה. אלות, מכות, גערות, מעצר מהיר.
אני מסיט את הווילון, את המבט. מוטב שאלך לישון.