113 טעות בדרך- שירה לוי

המילים "גינאה החדשה, ספיק, טוקונה" הבהבו על המסך הגדול. אורנה פריד הייתה היחידה מבין הנוכחים שישבה. את ההתרגשות רגעים ספורים לפני שהמסך היה מכריז על מציאת יעד אף אחד לא יכול היה לתאר, לא במילים. הגברים, בניגוד מוחלט לאורנה, מעולם לא הצליחו לשבת נוח. כל אחד מארבעת הגברים היה עומד אל מול המסך, מניע קלות את גופו, כמו כאילו מאזין לצלילי מוסיקה שקטה. אורנה, הבוסית הגדולה בפי כולם, שם שכלל לא התאים לה מאחר והייתה נמוכה, מעולם לא נראתה מרוגשת, משום דבר. המילים הלא מוכרות שהופיעו על המסך גרמו לשני דברים שמעולם לא קרו לקרות. ארבעת הגברים כמו כאילו קפאו על מקומם, ואילו אורנה נעמדה. אחרי כמה רגעים שהרגישו כמו נצח אורנה הייתה זו שהפרה את הדממה.
"מישהו שמע על המקום הזה?", שאלה והצביעה על המסך. "גינאה החדשה, ספיק, טוקונה", קראה אורנה בקול, כאילו הגברים מולה לא ידעו לקרוא.
הראשון מבין ארבעת הגברים שהצליח לדבר היה נתן. "מדינה, נהר, שבט" אמר נתן, כמעט בלחישה. הוא עצמו לא זיהה את קולו שלו.
"נכון מאוד נתן", אמרה אורנה בהקלה מוסווית. רק אחד מארבעת הגברים ידע באיזה אתר מדובר לכן עבודה רבה עוד לפנינו, עברה המחשבה המעייפת במוחה של אורנה. היא כעסה, למען האמת רתחה מזעם. פניה לא הסגירו דבר אבל טון דיבורה העיד שהיא לא מרוצה, בכלל. בשלב הזה כולם היו אמורים לדעת היכן נמצא כל אתר ואת זה לא הצליחה לספק. היא שנאה להיכשל, יותר מכל דבר אחר בעולם.
"נתן, אתה זה שיוצא למשימה." אמרה והסתכלה על שלושת הגברים בהתרסה. למשמע הפקודה טל, ניר ויגאל יצאו מקיפאונם והתכוונו למחות אך ידה של אורנה התרוממה ונעצרה באוויר כאומרת שאל להם לומר מילה. זה העונש שלהם על שהיו שאננים, על שלא למדו מספיק. נכון שעד עכשיו כל המשימות היו בגבולות ישראל אך הם ידעו שמתי שהוא התוכנה תבחר יעד רחוק והם היו צריכים להתכונן. הפסד שלכם, אמרו עיניה של אורנה. היא אהבה להיות בעמדת כח, והיא ניצלה זאת כל זמן שהתאפשר לה.
אחרי שטל, ניר ויגאל קיבלו את רוע הגזרה, אורנה שלחה אותם אל מחוץ לחדר. היה טוב יותר לו נשארו והתכוננו בבוא הזמן גם הם למשימות בחו"ל אך כולם ידעו שאורנה לא סולחת מהר. אורנה ונתן נשארו לבדם. כתמי הזיעה שהופיעו מתחת לבית שחיו של נתן העידו כי הוא היה לחוץ. מעולם לא יצא למשימה מעין זו, והוא פחד. אבל פחד יותר להודות בכך בפני אורנה לכן שתק. נתן היה מטר ושבעים אבל משום שהיה רזה נראה גבוה יותר. עיניו השקדיות היו מלאות ריסים, מה שהבליט את צבען הירוקות עוד יותר. שיערו היה קצוץ כתספורת צבאית, ואת פניו עיטר זקנקן קטן. חזותו תמיד שידרה חוזק אבל עכשיו הפחד כמו כאילו התפשט לכל תא ותא בגופו וגרם לו להצטמק.
אורנה ניגשה אל המקלדת, הקלידה את המילים שהבהבו קודם על המסך, וחיכתה לצליל שהודיע על קבלת תוצאות. נתן, שהיה עדיין ממוסמר למקומו, חשש מפני הצלצול. התוכנה הייתה מזהה את היעד, ומשגרת את שמו אל המסך הגדול באותיות גדולות מהבהבות. ואילו הצליל, שהגיע לאחר כתיבת היעד בתוכנה, זיהה למי נשקפת סכנה. זו הייתה תוכנה חדשנית המזהה אנשים השוהים במקום מבודד, אנשים שלרוב תעו בדרך ולא מצאו את דרכם חזרה. לא מעט פעמים התוכנה זיהתה אדם במצוקה וטעתה, התגנבה המחשבה המרגיעה למוחו של נתן. אולי מדובר באזעקת שווא, קיווה. הוא לא היה פחדן אך יש הבדל בין משימה בארץ, מקום שאתה יודע את השפה, לבין מקום שבקושי ידעת על קיומו.
הצליל המיוחל הגיע והעיר את נתן משרעפיו. אורנה, עדיין ישובה אל מול המסך, הזדקפה ואמרה: "כנראה מדובר בילד או ילדה." הנקודות הכתומות שעל המסך יצרו מעין דמות קטנה והעידו שאכן מדובר במישהו שמידותיו קטנות. צבען של הנקודות קבעו את מצב הגוף. כתום אמר שחום הגוף בגבול הנורמה, כך שבהחלט יכול להיות שהדמות לא באמת בסכנה. צהוב היה גבולי, ואילו אדום היה סכנה ברמה הגבוהה ביותר.
"כתום זה טוב," אמר נתן בהקלה ולראשונה מזה זמן רב הצליח להירגע מעט.
"אכן," הסכימה איתו אורנה ונרגעה אף היא. "חצי שעה לשיגור?", שאלה אותו אורנה. בדרך כלל אף פעם לא שאלה, תמיד קבעה. אך הפעם הסכימה לעצמה לחרוג ממנהגיה, אחרי הכל מדובר בשיגור ראשון אל מחוץ לישראל, רגע היסטורי שהיא בין הבודדים ששותפים לו.

טל, ניר ויגאל הורשו להיכנס אל החדר לצפות בשיגורו של נתן. הטקס עצמו לא ארך יותר מכמה שניות אך כולם היו מפנים מזמנם בכדי לא לפספס את זה. אורנה העבירה לנתן את התיק הקטן שארז קודם לכן, רומזת לו שהגיע הזמן. "במקרה ואתה בסכנה אתה יודע מה עליך לעשות", אמרה לו אורנה ונתנה בו את אחד ממבטיה המפחידים. אורנה הכירה את נתן. היא ידעה שהוא יעשה הכל בכדי למצוא את הילד או הילדה, גם אם ירגיש בסכנה. הוא היחיד שהייתה מזכירה לו את קיומו של שעון היד שהיה על כל אחד לענוד לפני שיגור. נתן הצביע על השעון כאומר לה שהוא מבין. לא היה זה שעון יד רגיל. לא היו בו מספרים. רק שני לחצנים, ירוק ואדום. לחיצה על הלחצן הירוק הייתה שולחת מסר שהתקבל על המסך הגדול ברעש שהיה מבהיל את הנוכחים כל פעם מחדש ומודיע שהכל בסדר. על הלחצן הירוק היה צריך ללחוץ כל שעה עגולה, וחסר למי שישכח, אורנה תמיד אמרה. אף אחד לא תכנן לשכוח. על הלחצן האדום היה צריך – וחייב – ללחוץ אם הנשלח היה נתון בסכנה. במקרה כזה הוא היה משוגר חזרה, לפעמים מבלי לסיים את המשימה. נתן, מרוגש ומפוחד, עשה את דרכו הקצרה אל התא השקוף שעמד בצידו הימיני של החדר. במבט ראשון התא היה נראה חסר כל יחוד. גודלו היה מטר על מטר ואורכו כשני מטרים, חוטי חשמל היו מחוברים אליו מכל עבר, כמו מקיאים מתוכו ולתוכו, והידית הייתה כשל כספת יקרה. אך כשכף רגלו של נתן דרכה בפנים התא התעורר לחיים. הרצפה והתקרה נצבעו צהוב מסנוור. חוטי החשמל זהרו בכחול מחשמל ושלחו זרמים לאורך גופו של נתן. על הדלת הופיע שעון עצר שהתחיל לספור בקול לאחור. שלושים שניות עד לתחילת השיגור. הן עברו לאט, כל שנייה הרגישה כמו נצח. נתן עצם את עיניו, הטקס הפרטי שלו לפני כל שיגור, והתפלל בליבו. הוא פחד אבל באותה מידה ידע שיצליח. עשרים שניות. נתן פתח את עיניו והצליח לחייך. התפילה תמיד נשאה בו כח. אורנה ידעה שברגע שאורות התא נדלקים, מי שנמצא בתוכו לא יכול לראות דבר אבל בכל זאת לחשה, ספק לנתן ספק לעצמה, "בהצלחה." חמש שניות. אורות התא כבו בבת אחת, ונתן שוגר אל היעד.

נתן נחת למרגלות נהר הספיק, הנהר הארוך ביותר בגינאה החדשה. ביצות, לגונות, אגמים ותעלות היו לכל אורכו. הקרקע הייתה מכוסה צמחייה. מזג האוויר היה חם והלחות הייתה בלתי נסבלת אך נתן אהב טבע. החום לא הפריע לו כלל. הוא ידע שלא היה לו זמן להתפעל מהנוף העצום והצבעוני שנגלה לפניו אך הוא לא יכול היה להתאפק והסתכל סביבו כמו כאילו מנסה לקלוט כל דבר שרק מתאפשר לו. תוך כדי הליכה נתן שמע רעשים. האם הילד או הילדה נמצאים ממש כאן? האם שוגר בדיוק למקום הנכון? חיה הדומה ליען צצה מבין העצים והמבט של נתן הביע אכזבה. לא יכול להיות שזה יהיה כזה קל, חשב לעצמו. אבל לא היה לו אכפת. לטבע הייתה עליו השפעה חיובית.

אחרי שעה תמימה נתן התיישב מתחת לאחד מעצי הדקל הרבים שהיו לאורכו של נהר הספיק. החשיכה, החום וההליכה גרמו לבטנו לקרקר. הוא פתח את התיק הקטן שלקח עימו, הוציא חטיף אנרגיה ובקבוק מים. כמה מטרים ממנו הייתה ילדה קטנה, בת 11 לכל היותר. גובהה לא עלה על 1.25 ס"מ, פניה היו עגולות, עיניה חומות בצורת שקד, ושיערה היה ארוך, שיער שבוודאי היה נראה טוב לו טיפחה אותו. היא הסתכלה עליו כמהופנטת. בעצם החטיף הוא שהפנט אותה. הוא הזכיר לה את הביף קרקר, החטיף הלאומי, ופיה התמלא ריר. כמה זמן לא בא אל פיה אוכל ביתי, לא יכלה לדעת. היא הייתה פה כמעט 12 שבועות אבל הרגישה שהיא נמצאת פה הרבה יותר. המזל הוא שהטבע הציע לא מעט פירות, מה שעזר לה לשרוד עד כה. הילדה שהייתה כה מהופנטת לא שמה לב שנתן קלט אותה. נתן ראה את הפחד בעיניה וקיווה שהיא לא רואה את זה שלו. הוא לא ידע את השפה המקומית לכן הרים את ידו כאומר לה שלום. הילדה הייתה כה מהופנטת שנתן היה צריך לחזור על התנועה פעם נוספת. הילדה קפאה על מקומה. נתן ניסה לשדל אותה להתקרב, עשה תנועות ידיים כאומר לה לבוא. הילדה ידעה שמדובר במישהו זר אבל היא הייתה כל כך רעבה שלא היה לה אכפת. היא התקרבה, תחילה בחשש אבל ככל שהתקרבה אל החטיף החשש כאילו נשכח ממנה. היא עצרה שני מטרים מנתן, מסתכלת עליו ועל החטיף לסירוגין. נתן הוציא מתיקו עוד חטיף והגיש לה אותו. הילדה שכחה את כל נימוסיה וחטפה את החטיף מידו של נתן. את החצי דקה הבאה בילתה בקריעת העטיפה ובבליסתו של החטיף, בפה פתוח. נתן חייך והגיש לה עוד חטיף. היא הודתה לו בקידה קלה ולקחה גם את השני. תוך כדי שהיא אוכלת, הפעם לאט יותר, נתן הצביע על עצמו ואמר לה את שמו. היה ברור שהיא לא מבינה אותו.
"קוראים לי נתן", ניסה באנגלית וקיווה שהיא תבין.
"אני טביתה", החזירה לו הילדה. היא הבינה אותו.
"את מדברת אנגלית?", שאל אותה נתן המופתע.
"אנגלית לא מדברת. פיג'ין מדברת", השיבה באנגלית עילגת.
"פיג'ין?" שאל נתן כלא מבין.
"פיג'ין כמו אנגלית, אבל לא אנגלית שלך", הסבירה לו טביתה. בגינאה החדשה היו מאות שבטים, וכל שבט דיבר בשפה שונה. על מנת שיוכלו לתקשר ביניהם הם דיברו שפה נוספת הנקראת פיג'ין. היא הייתה דומה לאנגלית אך נשמעה עילגת במיוחד. נתן לא ממש הבין אבל שמח על האפשרות לדבר עם הילדה.
"כמה זמן את פה?" שאל אותה נתן תוך שהיא מתענגת על הפירורים האחרונים של החטיף.
"לא יודעת אני", אמרה לו. "זמן הרבה מאוד." המשיכה.
"איפה הבית שלך?" שאל נתן והגיש לה בקבוק מים. טביתה הודתה לו ולקחה את הבקבוק. לפני שענתה סיימה את כל תכולתו.
"רחוק", ענתה והמשיכה להחזיק בבקבוק הריק. אזכור הבית העציב את טביתה. אז הילדה לא ברחה אלא באמת תעתה בדרך, עברה המחשבה השמחה במוחו של נתן.
"בואי ננסה למצוא אותו. היית רוצה?" שאל נתן. טביתה חייכה ולא אמרה דבר. נתן לא הבין את פשר החיוך אבל לפני שהספיק לשאול אותה הופיע אדם עם מסכה של שד. האיש כאילו צץ משום מקום. הוא התחיל לצרוח ולקרקר סביב טביתה. טביתה כיסתה את עיניה וצרחה. נתן לא ממש ידע מה לעשות. הצרחות של השד וטביתה גרמו לו להתבלבל והאטו את תגובתו. וזה עלה לו ביוקר. את האגרוף של השד לא ראה עד שהיה מאוחר יותר. הוא פגע לו הישר במרכז האף, מה שגרם לו להתעלף בו במקום.

השמש בצבצה בין עצי הדקל, שולחת את קרניה הישר אל עיניו של נתן. נתן פקח לאט את עיניו, מתרגל לאור היום. האם רק עכשיו הגיע? אולי שיגור לחו"ל אורך זמן רב יותר, חשב. כל גופו כאב. אפילו הפנים כאבו לו. הוא נגע בפניו, לאט ובחשש, מוודא שכל החלקים במקומם. כשהגיע לאף נזכר בלילה הקודם. טביתה. שד. האגרוף בפנים. זיכרון השעות האחרונות כאב לו הרבה יותר ממצבו הגופני. הוא היה אמור ללחוץ על הלחצן האדום אבל במקום זה לחץ על הירוק. הוא בסדר, באמת באמת בסדר. אורנה לעולם לא תדע מזה, תירץ את זה בינו לבין עצמו. הוא התרומם בקושי והביט סביבו, כאילו יש בכוחו של הטבע לספר לו היכן טביתה. נתן הכתיף את תיקו והתכונן לצאת אל הלא נודע. אך משהו בקרקע היה שונה. הוא עדיין לא ידע להגיד מה בדיוק. הוא התכופף ובחן את האדמה קרוב יותר. עיניו של נתן היו מיומנות למצוא עקבות כך שלא עבר זמן רב עד שמצא את מה שחיפש. האדמה הייתה כולה מכוסה צמחייה סבוכה אבל השד שכל כך מיהר להיעלם הרס אותה והותיר אחריו שביל. למראה השביל נתן הרגיש שכוחותיו שבים אליו. למען האמת הרגיש חזק יותר מאי פעם.

נתן אכל ושתה ממי הנהר תוך כדי שהוא עולה על עקבותיו של השד. הוא צעד כבר שעה תמימה והשביל עדיין לא בא אל קיצו. הוא לא הרשה לעצמו לעשות הפסקות מנוחה והמשיך ללכת גם כשהרגיש שכוחותיו אוזלים. והם אזלו. נתן הסתכל על שעון היד ומבלי להסס לחץ על הלחצן הירוק. הוא בסדר, חזר ואמר לעצמו. כמה מאות מטרים ממנו הוא שמע רעש, הוא היה בטוח בזאת. מוסיקה, זו הייתה מוסיקה. לא כזאת שבקעה ממכשיר. הוא זיהה את הלמות התופים. נתן התקרב אט אט אל המקום ממנו הגיעה המוסיקה. הוא היה צריך לפלס את דרכו בין הצמחייה שהפכה גבוהה ועבותה יותר. למזלו הטבע סיפק לו מקום מסתור ממנו יוכל להשקיף על המתרחש. היו שם עשרות אנשים, כולם רוקדים מסביב לילדה קטנה. טביתה. האם היא מפוחדת? נתן לא ידע לומר, הוא היה רחוק מדי בכדי להבחין. הוא התיישב על הקרקע, מנסה לחשב את צעדיו הבאים. במעמקי התיק שכב לו אולר קטן אבל לא היה לו סיכוי מול כל האנשים האלה. אחרי שחשב והפך בכל התרחישים האפשריים הגיע למסקנה. הוא ייגש אליהם בנועם, אין ברירה. הוא ידע שבכל רגע יוכל ללחוץ על הלחצן האדום, אף אחד לא יכול לפגוע בו. אבל מה עם טביתה? האם ישאיר אותה מאחור? רגליו של נתן נעו כמו כאילו מעצמן, כאילו כח בלתי נראה מכריח אותן ללכת. הוא נשא תפילה בליבו וקיווה לטוב. ככל שהתקרב ראה שהילדה הקטנה במרכז המעגל אכן הייתה טביתה. אבל היא מחייכת. האם זה יכול להיות? החוגגים בראותם את נתן הפסיקו את המוזיקה באחת. הייתה דממה. ידה של טביתה התנופפה באוויר כאומרת שלום, והיא קראה בשמחה: "נתן!". היא סימנה לו לבוא עם היד. נתן המבולבל פסע לאט לאט לעברה. אבל מישהו חסם את דרכו. מישהו עם מסכה של שד. לפני ששני הגברים עטו האחד על השני טביתה התקרבה אליהם ודיברה אל הנוכחים בשפתם. היה ממש אפשר לראות את הפחד נוטש אותם. נתן, עדיין מבולבל, שאל את טביתה אם היא בסדר.
"גמור בסדר", אמרה לו בחיוך. "הם משפחה. חוגגים לי בגרות", אמרה לו בהתרגשות. אם נתן היה מבולבל קודם, עכשיו היה מבולבל עוד יותר. השד, שהיה דוד של טביתה, שמו היה אוקלו, קד קידה והסביר לנתן באנגלית שוטפת את כוונותיה של טביתה. אבל לא לפני שהתנצל על המהלומה שהנחית עליו כמה שעות קודם. הם כולם כאן משבט הטוקונה, הסביר לנתן. אחד ממנהגי התרבות המוזרים של שבט זה הוא טקס המעבר המקובל. בטקס זה, כאשר נערה מגיעה לגיל מסוים לוקחים אותה למקום מבודד, שם היא צריכה לשרוד לבד במשך 12 שבועות. לאחר פרק הזמן הזה מגיע מישהו שמחופש לשד, חוטף את הילדה ומשחרר אותה במסיבה שנערכת לכבודה.
"ככה אנחנו מקבלים את הבנות הקטנות שלנו אל הבגרות." אמר אוקלו כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו. טביתה אישרה את דברי דודה וחיוכה הרחב לא הותיר מקום לספק שאכן אוקלו דובר אמת. נתן הצליח לחייך אף הוא. החיוך הכאיב לשרירי פניו. רק עכשיו שם לב כמה פחד. שרירי פניו וגופו נרגעו והוא הוזמן לחגוג עם טביתה ומשפחתה.
"אני חייב ללכת," אמר לשד, שתרגם לשאר הנוכחים. אף אחד לא הפציר בו להישאר והוא שמח על כך.
"תהיי ילדה טובה, כן?" פנה נתן לטביתה.
"ילדה לא. בוגרת", תיקנה אותו נתן. הוא נתן לה חיבוק ונפרד מהחוגגים. המוסיקה לא איחרה להגיע. נתן התרחק ומצא מקום בו יוכל לשגר את עצמו חזרה לישראל. אך לפני שעשה זאת התיישב עוד כמה רגעים ונהנה מהטבע. הוא ידע שיחזור לכאן מתי שהוא בעתיד. ולא בכדי להציל אף אחד.