"הראית את ילדי, נכרי?"
הרמתי את ראשי, שהיה רכון במהלך רוב אותו יום בניסיון כושל להתגונן מפני הסערה, וראיתי אישה בין טיפות הגשם. שערה השחור ובגדיה הלבנים היו ספוגים במים כמו אלה שלי, אך היא עמדה מולי זקופת-קומה, מבטה איתן, ולא נראתה כאילו היא מוטרדת ממזג האוויר. התקשיתי לנחש את גילה: פניה היו שילוב מוזר בין עדינות-נעורים לחריצים נוקשים של דאגות המבוגרים.
" עזבתי את הכפר האחרון בו ביקרתי לפני כמעט עשרים ימים. לא פגשתי מאז ילדים, או מבוגרים, בטרם פגשתי בך," השבתי.
היא התבוננה בי במבט מאוכזב, ואז הפנתה אלי את גבה ונטשה את השביל. לרגע חשבתי ללכת בעקבותיה, אך ביודעי כי עיר הבירה נמצאת במרחק שעות ספורות של הליכה החלטתי להמשיך בדרכי. ידעתי כי את המחיר על הצעידה הארוכה בגשם אשלם בכך שאחלה, וכי מוטב לי להגיע חולה לעיר הבירה בה נמצאים אנשים היכולים לטפל בי, ולא להיות מוטל חולה בצדי הדרך.
לאחר שעה נוספת של צעידה שוב הוסחה דעתי. עיר הבירה טרם נראתה באופק, אך מבנה משונה במרחק קצר מהשביל משך את תשומת לבי. זה היה מבנה פשוט, גס ואפילו מכוער במקצת: גג משולש, ששני חלקיו לא היו בגודל שווה, שעון על ארבע קורות עץ גדולות ופרוץ לחלוטין לפגעי מזג האוויר מלבדן. התבוננתי בו לכמה רגעים ועמדתי להמשיך בדרכי, כאשר לפתע האיר ברק את השמים ויכולתי לראות כי מתחת לגג המבנה ישבו ארבעה אנשים, חשופים לצליפות הרוח והגשם. לאחר עוד רגע של היסוס, נטשתי את השביל וצעדתי אל המבנה.
יכולתי לשמוע את ארבעת האנשים בתוכו משוחחים כאשר התקרבתי, אך הם השתתקו כאשר הבחינו בי. מצמצתי בהפתעה כאשר הבנתי מיהם האנשים האלה. נוכחותם היתה מחזה שטרם ראיתי כמותו במהלך נדודי.
הם נותרו דוממים והרכינו את ראשיהם כאשר נכנסתי תחת גג המבנה, ולרגע חשבתי לעזוב אותם לנפשם ולחזור לשביל, אך סקרנותי גברה עלי. ניגשתי אל האישה לבושת בלויי-הסחבות וחובשת הכובע המחודד שהעידו על היותה בת-אדמה. הוצאתי אריח-נחושת מארנקי ושמטתי אותו לרגליה. " משלם אני מס זה בהודיה על הטוב שהאדמה המבורכת נתנה לי, ובתקווה שתקבל אותי ברחמים עם מותי." פסעתי צעד לאחור והפניתי אליה את גבי.
לאחר מכן ניגשתי אל האיש שפניו נחבאו עמוק בתוך הברדס השחור של אוצרי החוכמה. הוצאתי אריח נחושת נוסף מארנקי, כרעתי ברך מולו והחזקתי את האריח מול פניו. "תורם אני תרומה זו כדי להרבות חוכמה בארץ, וכדי שזו תביא את השלום והפריחה." הוא לא הרים את ראשו בתגובה לדברי, אך הושיט אלי את כף ידו, ואני הנחתי בה את האריח.
קמתי על רגלי, ופניתי אל האישה שהסינר המוכתם הקיף את גופה, סמל המנודים. הוצאתי שני אריחים מארנקי, כרעתי על שתי ברכי, והנחתי אותם לרגליה. "אסיר תודה אני על מלאכתם של פושטי העורות, מטהרי השופכין והמנודים באשר הם. חיי טהורים בזכות נכונותם לעסוק במלאכות אלה." היא התכופפה, הרימה את האריחים ובחנה אותם במשך דקה ארוכה, לפני שהנהנה.
קמתי וניגשתי אל הגבר שישב בקצה המבנה, רחוק מכל האחרים, עוטה גלימה אדומה של שופטי הארץ ומביט בי בפנים אדישות. לא הוצאתי אריחים מארנקי עבורו – עצם הושטת יד לעבר הארנק בנוכחותו תהיה רמז מעליב מאין כמוהו לנכונות למתן וקבלת שוחד. פשוט השתטחתי על הקרקע, פרשתי את ידי לרוחב והמתנתי. המכה, כואבת ומטלטלת את גופי, הגיעה רגע לאחר מכן. קמתי על רגלי, והבחנתי כי המבט האדיש לא מש מפניו.
"ברוך הבא, נכרי," אמרה בת-האדמה. "רואה אני כי היטבת ללמוד את כללי הטקס שלנו בעת נדודיך."
"הקפדתי ללמוד על כללי כל אחת מדרכיכם," אמרתי בעודי מחווה בידי לעבר הנוכחים. "אך רק כעת נפלה בחלקי ההזדמנות לחזות במפגש בין דרכים אלה."
"דרכינו אכן אינן נפגשות לעיתים קרובות," נשמע מאחורי קולו של שופט הארץ. "האם אתה יודע מהו הבית בו אתה נמצא?"
"אינני יודע."
"זהו בית סערה," אמרה המנודה. "בשעת סערה נפגשות בו הדרכים, כדבריך, ואנו מספרים בבריאת העולם."
"מדוע דווקא בשעת סערה?"
"כי בשעה זו נברא העולם," השיבה בת האדמה. היא החוותה על הקרקע. "שב, אספר לך כיצד קרה הדבר. כאשר התעוררה לראשונה אקה משנתה, היא לא ראתה סביבה דבר פרט לאדמה צחיחה שדבר לא חי בה. היא נדדה בארץ ימים רבים, כפי שאתה נדדת נכרי, אך זו נותרה ארץ מתה ושוממה. לבסוף פגשה היא את גילן המבורך, שכמוה נע ונד בארץ השוממה, וביקש לחלוק את ברכותיו. יופיה של אקה כבש מיד את לבו של גילן, והוא מיהר להציע לה מנחה, צרור גרגרים. הוא הבטיח לה כי אם תבלע גרגרים אלה לא תדע עוד רעב. היא לקחה מידיו את הצרור, אך כשמצא אותה ביום שלמחרת, ראה כי היא כחושה ומורעבת. הוא הציע לה את נאד המים שלו, והבטיח לה כי אם תשתה ממנו, לא תדע זקנה. היא לקחה מידיו את הנאד, אך כשמצא אותה ביום שלמחרת, ראה כי שיבה זרקה בשערה וקמטים נחרשו בעורה. בידיים רועדות הוא הציע לה שקיק ובו פירות, והבטיח לה כי אם תאכל פירות אלה לא תדע עוד מחלה. אך כשמצא אותה ביום שלמחרת, ראה כי היא קודחת ומדממת, על ערש-דווי. כאשר שאל אותה בקול חנוק מדוע לא הועילו לה ברכותיו, השיבה כי מעולם לא קיבלה אותן – את כולן היא קברה באדמה. לפני מותה, השביעה אותו שיקבור גם אותה באדמה המבורכת."
בת-האדמה מלמלה תפילה קצרה בעקבות אזכור השם המפורש, וחזרה לסיפורה.
"וכאשר קבר גילן את אהבתו באדמה, פילח רעם אדיר את השמיים. סערה עזה פקדה את הארץ, ממלאת נחלים ונהרות במים, מצמיחה שדות חיטה ויערות עצי-פרי. וכך, בזכות הברכות אותן סירבה אקה לקבל, נבראה האדמה לבני-האדם."
בת-האדמה סיימה את סיפורה ורעם אדיר טלטל את קורות בית-העץ, כאילו כדי לתת הד לדבריה. למרות שכעת היא הרכינה שוב את ראשה, דומני כי ראיתי חיוך בזווית פיה.
"מעשיה נאה, שמזג-האוויר ניאות להשתתף בה," אמר אוצר-החכמה. "אך למרבה הצער אין בה אמת. בוא אלי, נכרי, ואספר לך כיצד באמת נברא העולם. כאשר התעוררה אקה, כל שאר בני האדם היו עדיין שרויים בשינה עמוקה. גילן המבורך בא אליה, סיפר לה כי נכבש ביופייה ולכן העיר אותה. הוא הציע לה מנחה בתמורה לאהבתה – תפוח אדום ובשל – אך היא דחתה אותו, ואמרה כי בתוך שנה תוכל ללמוד את סודות האדמה, לשתול ולגדל תפוחים בעצמה. גילן צחק, ואמר לה כי לא תצליח ללמוד סודות אלה גם בעוד מאה שנים. אך כעבור שנה אכן כוסתה הארץ בעצי תפוחים אותם שתלה אקה. גילן פנה שוב לאקה והציע לה מנחה אחרת – הלהבה הבוערת, שתחמם אותה ותגן עליה. היא דחתה אותו שוב, ואמרה כי בתוך שנה תוכל ללמוד את סודות האש, ולהצית להבות כאלה בכוחות עצמה. גילן שוב צחק, ואמר לה כי לא תצליח ללמוד סודות אלה גם בעוד אלף שנים. אך כעבור שנה אכן הוארו שמי הלילה באור המדורות אותן הבעירה אקה לאורכה ולרוחבה של הארץ. לאחר שגילן הבין כי מנחותיו אינן יכולות להתחרות בחוכמתה של אקה, הוא הציע לה ללדת את ילדיו כדי שישאו את שמו ושמה לאחר לכתה, וירשו הן את חכמתה והן את ברכותיו. אך אקה סירבה ואמרה כי היא תעיר את כל בני האדם האחרים, תלמד אותם מחכמתה והם ישאו את שמה אחריה ללא צורך בברכותיו של גילן. ושוב צחק גילן, ואמר כי אקה לעולם לא תוכל להעיר את בני האדם. אך בטרם סיים את דבריו הניפה אקה את ידה אל השמיים וזעקה בקול. רעם אדיר המבשר על בואה של סערה טלטל את הארץ, ובני האדם התעוררו ונסוגו מאימת הגשם אל המדורות אותן הבעירה אקה ואל עצי התפוח שפירותיהם היו להם למאכל."
דממה נפלה על יושבי בית-הסערה במשך כמה רגעים לאחר שאוצר-החכמה סיים את סיפורו, ואז נשמעה נחרת-הבוז של המנודה. " אין ספק, מאז שאקה העירה את בני האדם האחרים, אין יודעים עוד רעב או קור בארצנו!"
"האם אינך אסירת תודה לאקה?" שאלתי בתמיהה.
"כמובן שאני אסירת תודה, נכרי, אך לא מהסיבות אותן מנה אוצר-החכמה בסיפורו. אקה אכן גאלה את בני האדם, אך החכמה אותה היא לימדה היתה חכמה מסוג אחר. כאשר היא התעוררה, גילן המבורך נשבה ביופייה וביקש ממנה להיות לזוגתו. הוא הבטיח לה נעורים ויופי נצחיים אך היא דחתה את חיזוריו. גילן זעם על דחייתה, ונשבע כי הוא יכה את בני האדם במחלות עד שתיעתר לו. כך נפלה על בני האדם מגיפת הרעב התמידי, שגרמה לגופם לדחות כל מזון שבא לתוכו ואיים לכלותם. אקה פשטה את עורות הבהמות שהיו למאכל בני-האדם וטיהרה את בשרן, וכך יכלו הם שוב לאכול לשובע. אך כאשר הם ראו אותה מוכתמת בדם הבהמות, סירבו בני האדם לתת לאקה לחיות בקרבם. גילן שב לאקה ותבע את עלבונו – כיצד היא יכולה לדחות את חיזוריו ולהציל דווקא את בני האדם הבזים לה? אך היא עמדה בסירובה לו. שוב הטיל גילן בזעמו מגיפה על בני האדם, מחלה איומה שכילתה את גופם מבפנים. אקה קברה את כל קרבנות המגיפה, עד שלא נותרו עוד חולים בה מקרב בני האדם. אך כאשר הם ראו אותה מזוהמת מאפר הקברים, שוב סירבו בני האדם לתת לאקה לחיות בקרבם. ושוב תבע גילן את עלבונו ממנה, ושוב השיבה את פניו ריקם. בזעמו, שלח גילן מגיפה נוספת להכות בבני-האדם – מגיפת הזוהמה והלכלוך. אז קראה אקה לסערה גדולה, שגשמיה טיהרו את הארץ וניקו את פניה ואת פני בני האדם. כעת הם הכירו באקה ובגדולתה, אך אקה עצמה, רטובה עד לשד עצמותיה, חלתה ומתה. וכך עד היום רק מעטים מקרב בני האדם הולכים בדרכה במלאכות הבזויות-לכאורה שבלעדיהן לא היה העולם נברא."
"הבלים," אמר שופט הארץ. "לא במלאכות בזויות בראה אקה את הארץ, כי אם במשפט צדק."
"האם היא היתה המאשימה או המואשמת במשפט זה?" שאלתי.
"המאשימה," הוא השיב. והחווה לי בידו להתקרב אליו. "כך אירעו הדברים. כאשר התעוררה אקה משנתה, היא גילתה כי בני האדם הסובבים אותה מתהלכים כעיוורים ואינם רואים את הנעשה סביבם. גילן המבורך התרברב בפניה כי הוא גנב את מאור עיניהם, והותיר רק לה לראות לאחר שנפל שבי ביופייה. בזעמה, הכריזה אקה כי כעונש על מעשה הגניבה יוכל גילן לראות רק את הסבל והכאב בעולם, ולא את יופייה. חזיונות הסבל רדפו את גילן במשך מספר ימים, ולאחר מכן הוא התחנן לסליחתה של אקה ולביטול עונשו. אקה הסכימה לבטל את העונש, בתנאי שישיב לבני האדם את מאור עיניהם. גילן השיב להם את מאור-עיניהם ועונשו בוטל, אך מתוך רצון לנקום באקה גנב מהם את דעתם, והם התהלכו כמטורפים ברחבי הארץ. הוא סיפר לאקה על מעשה הגניבה, והכריז כי רק אם תסכים להיות זוגתו הוא ישיב לבני האדם את אשר גנב. אקה הכריזה כי כעונש על מעשה הגניבה, יסבול גילן מכל הפחדים והמכאובים שרדפו את דעתם של בני האדם אותה הוא גנב. לאחר מספר ימים בהם הפחדים והמכאובים העבירו אותו על דעתו, שוב ביקש גילן להשיב את אשר גנב בתמורה לביטול עונשו. אקה הסכימה לבטל את העונש, אך כאשר הושבה לבני האדם דעתם היא ניצבה בפניהם, הצביעה על גילן והאשימה אותו בגניבת מאור-עיניהם ודעתם. המון רב של בני אדם פנה בחמת-זעם להתייצב מול גילן, והכריח אותו לוותר על ברכותיו ולהעניק אותם לארץ. ולאחר שוויתר על ברכותיו, נאספו העננים מעל ראשו של גילן, וסערה גדולה החלה לרדוף אותו עד שעזב את הארץ לבלי-שוב. וכך זכו בני האדם במזון, בשתייה ובהגנה."
שקט השתרר בבית הסערה כאשר סיים שופט הארץ את סיפורו. הוא חזר להרכין את ראשו, כמו כל יתר היושבים בו. לא הייתי בטוח מה עלי לומר או לעשות כעת.
"האם אתם מצפים ממני להכריע איזה מהסיפורים אותם סיפרתם אמת הוא?" שאלתי בהיסוס.
השאלה נענתה בפרצי-צחוק רמים מצד כל הנוכחים.
"לא נכרי," צחקה בת-האדמה. "איננו מצפים ממך להכריע בסוגיה המעסיקה אותנו מזה אלפי שנים."
"לא סיפרנו את הסיפורים כדי לקבל ממך דבר-מה, אלא כדי להעניק לך את חכמתנו," הוסיף אוצר החוכמה.
"אנו מקווים שהם ילוו אותך בהמשך דרכך בארצנו," אמה המנודה.
"וכדאי שתשוב לדרך-זו," אמר שופט הארץ. "התעכבת כאן כבר מעבר לנדרש." הוא אמר זאת בקול שהיה תקיף מעט יותר מזה בו דיבר עד כה, והיתה בו נימה מצווה. אף אחד מהנוכחים לא ערער על דבריו. החלטתי לקבל את עצתו. הודיתי להם כאשר יצאתי מבית הסערה, אך הם המשיכו לשבת בראש רכון מבלי לומר דבר, כאילו הם מתעלמים מנוכחותי.
האשה שחורת-השיער המתינה לי על השביל עם שובי. "הראית את ילדי, נכרי?" היא שאלה שוב.
עמדתי להשיב בשלילה, ואז נזכרתי בסיפורים אותם שמעתי. "ראיתי אותם," השבתי. "הם עובדים את האדמה, ומודים על הנהרות והנחלים שמשקים אותה. הם מרבים חכמה בארץ, ובזכותה אין הם יודעים רעב וקור. הם אינם בוחלים בפשיטת-עורות בהמות ובקבורת מתיהם, כי הם יודעים שגם המלאכות הבזויות ביותר הן מיסודות-החיים בארץ. והם שופטים בחומרה אך בצדק זה את זה."
חיוך הופיעה על פניה של האשה, שנעורים וזקנה השתלבו בהם. וכאשר חייכה, פסק הגשם, קרני שמש ראשונות הופיעו בשמיים וחשפו את עיר הבירה באופק. לפתע נראתה דרכי לשם קצרה יותר.
פרס עינתפרס עינת