115 ברבאשקה עושה עליה- אינה תמיר

איפה השלט הארור הזה? עוד פעם הם החביאו לי אותו? פעם אחת השתובבתי איתו, פעם אחת! זהו, עכשיו נחביא אותו כל החיים? אז סבתא נדיה קצת נבהלה! אפשר לחשוב! בסך הכל עשיתי לה טובה. היא תמיד מתלוננת על לחץ דם נמוך, ובאותו יום הוא דווקא נתן יופי של קפיצה! ומה כבר עשיתי? העברתי את הערוץ כמה פעמים; כיביתי והדלקתי את הקופסה הקסומה? למה, הם לא מעבירים לי באמצע הסרט? מה, אני לא בן אדם? טוב, אולי לא בדיוק… אבל עדיין, יש לי רגשות, יש לי כבוד עצמי! ואני בן משפחה בדיוק כמוהם, אם לא יותר! אני האדון האמיתי של הבית הזה, גם אם הם שוכחים את זה לפעמים!
אין, המשפחות של היום, הן כבר לא מה שהיו פעם. פעם, היו נותנים הרבה יותר כבוד לבני מיננו. היו אוהבים אותנו, מפחדים מאיתנו. לא צריך ללכת רחוק, אפילו סבא יצחק, ז"ל – הסבא של בעל הבית הנוכחי – כל לילה היה דואג להשאיר לי קערית עם דייסה, כוסית של וודקה. בחגים אפילו היה מפנק אותי בקורט של טבק משובח. ואילו חבורת השלומיאלים הזאת… אני לא בטוח אם הם בכלל יודעים שאני קיים!
אז תגידו לי, מה עוד נותר לי לעשות חוץ מלנסות להצדיק את המוניטין שלי בכל דרך אפשרית – לטרוק דלתות, להחביא משקפיים, למשוך את השמיכות מבני הבית הישנים. שום דבר מזיק, כמובן. אני לא כמו בן הדוד האמריקני הזה שלי, פולטי. אני קורא לו פולטי, כי בפעם האחרונה שניסיתי לבטא את שמו המלא, כמעט שברתי לעצמי את מעט השיניים שעוד נותרו לי. פורטל… פופרל… פולטרגייסט. טפו! הייתי נותן לעשרה עכברושים לכרסם לי את האוזן הימנית, וזאת האוזן הטובה שלי, לפני שהייתי מאפשר למישהו לקרוא לי כך!
אז כמו שאמרתי, פולטי הוא שובב גדול, שייקח אותו השד! הממזר הזה גם שובר צלחות, גם מסכסך בין בני הבית. אם ירגיזו אותו, הוא גם יכול לגרום למחלות, או תאונות, או אף גרוע מזה. פעם, הוא לא היה כזה. זה הכל הקפיטליזם הרקוב הזה שלהם, יימח שמו! אמרתי לו, אל תיסע! מה יש לך לחפש שם, בחצי השני של העולם?! מה יש להם שאין לנו?! הפרות שלהם שמנות יותר? הלחמניות שלהם מתוקות יותר? כמה פעמים אמרתי ללא יוצלח הזה, זה לא משנה מה אתה אוכל – בין אם תאכל אשפה או קוויאר שחור משובח, הכל יוצא אותו דבר בסוף. אבל על העקרונות אי-אפשר לוותר! מולדת לא מוכרים, מולדת יש רק אחת!
אבל מה אני אגיד לכם, הוא תמיד היה פחדן, שאלוהים ייקח את נשמתו הבוגדנית. אמר: "אני עם הבולשביקים האלה לא נשאר אפילו באותה יבשת! הם עוד יהרסו את המדינה, אתה תראה!" צלילי ירייתה של אברורה עוד לא הפסיקו להדהד ברחבי פטרוגרד, כשעקבותיו המקוללות כבר נעלמו מאדמת רוסיה.
טוב, מה יש לדבר על זה עכשיו? זה היה מזמן. הנה, גם אני מכרתי את המולדת בסופו של דבר. שלא תטעו לרגע, אני לא עשיתי את זה לא בשביל חלב שמן יותר, ולא בשביל מיטה רכה יותר. כמו שבטח הבנתם, אני איש של עקרונות. אבל אם יש דבר אחד בעולם שהוא חזק יותר מאהבתי לרוסיה, היא נאמנותי למשפחה הזאת. אני איתם כבר למעלה משש מאות שנה, וכאשר מרינוצ'קה, חמדת נפשי, התחילה לחזור יום אחרי יום בוכייה מבית הספר לאחר שכינו אותה "ז'ידובקה" – מילת גנאי ליהודים, ומיכאיל, אבי המשפחה הנוכחי, הודיע בפנים חמורות-סבר שהמצב הולך ונהיה בלתי נסבל, הבנתי שהגיע הזמן להוציא את מזוודתי המרופטת ולהתחיל לארוז. עם כל אהבתי למולדת, ברגע שהמולדת הזאת הפסיקה להיות מקום בטוח עבור משפחתי, אולי הגיע הזמן להחליף מולדת.
אלף סליחות! הנה אני מקשקש פה כבר חצי שעה, וטרם הצגתי את עצמי. אז נעים להכיר, גרמיסלאב השמיני, מדינסטיית הברבאשקות ושדי בית אחרים של מחוז מוסקבה, לשירותכם. אפשר פשוט גרמי.

***

הייתי רוצה לפגוש את הברנש שהמציא את השלט הרחוק! אני בטוח שהוא היה העצלן הכי גדול בכפר. תגידו לי, מה היה רע בטלוויזיות של פעם? כמו זאת שהייתה לנו ברוסיה, למשל? כפתור אחד להדלקה או לכיבוי, כפתור אחד להעברת ערוצים. מה עוד צריך? כל-כך קשה לקום ולהעביר ערוץ? אין, אני אומר לכם, הטכנולוגיה הזאת עוד תביא לסופו של הגזע האנושי! מה עוד אתם רוצים שהמכונות יעשו בשבילכם? יגישו לכם את הארוחות? ינגבו לכם את התחת? ינשמו במקומכם? הבעיה היא שיום אחד לא יישאר מי שיבנה את המכונות. או את השלטים.
אבל איך אומרים? ברומא התנהג כרומאי. אז אני נאלץ להתאים את עצמי, להסתגל. כל החיים שלי אני מסתגל. שלטון חדש; אורח חיים חדש; המעבר מהכפר לעיר; בני משפחה מתים, בני משפחה נולדים; אבות משפחה מתחלפים; כל מכשיר חדש שנכנס הביתה, כל אביזר ישן שנדחק לפינה… רק אני נשאר.
טוב, מה אני מתלונן? בסך הכל החיים שלי לא כאלה גרועים, וכל הבעיות הקיומיות שלי (כמו איך מפעילים את הקופסה המקוללת הזאת שמחממת מרק, או איפה מתחבאים כשסבטלנה מפעילה את המכשיר הארור הזה, שתוך כדי שאגה מחרישת אוזניים שואב כל דבר פנימה), הן כאין וכאפס לעומת מה שהמשפחה שלי נאלצת לעבור בימים אלה. לא קל להיות עולים חדשים.

***

אין ברירה, חייבים להעיר את סבתא נדיה. סשנקה הקטן כבר חצי שעה משחק לבד, וגם מרינוצ'קה עוד מעט חוזרת מבית הספר, והיא עדיין לא התחילה לחתוך סלט. אני נכנס לחדר של סבתא נדיה וסבא בוריס ומחפש דרך מעניינת להעיר את הזקנה העצלנית. אתם מבינים, לשמור על סדר היום בבית, לדאוג שכל הארוחות יוגשו בזמן, כל הרצפות יישטפו וכל הפרות ייחלבו – זה חלק מהגדרת התפקיד של כל ברבאשקה. (טוב, לגבי הפרות זה אולי פחות אקטואלי). לעשות את זה בדרך הכי יצירתית שיש – זה כבר הטאץ' האישי שלי.
סבתא נדיה שוכבת עם הפנים לקיר, סבא בוריס שוכב עם הגב אליה. שניהם נוחרים בצורה שלא הייתה מביישת את חזירי הבר הכי פראיים ביערות רוסיה. אני מביט מסביב. מבטי נופל על שעון מעורר, אך אני מיד דוחה את הרעיון. בכל זאת, סבתא נדיה כבר לא אישה צעירה. אני לא רוצה להיות אחראי לשום טרגדיה במשפחה הזאת. טריקת דלתות? בנאלי מדי. משיכת שמיכה? היא אפילו לא תשים לב. עם הצעירים זה תמיד הרבה יותר קל – הפעלת טייפ בעוצמה מלאה, סיגריה בוערת בין אצבעות הרגליים… אין גבול לדברים שאפשר לעשות! עם המבוגרים, חייבים להיות הרבה יותר זהירים. ובכל זאת, אני לא מוותר. אין סיכוי שברבאשקה מנוסה כמוני לא יצליח להעיר זקנה מפונקת אחת!
אני מביא מהמטבח צרור פטרוזיליה, ושם לה בתוך הנחיר השמאלי. היא מתעטשת וממשיכה לישון. "איזו זקנה עקשנית, שאלוהים ישלח בך צרבת!" אני מוריד לה את הגרביים ומתחיל לדגדג את כפות רגליה. סבתא נדיה מגרדת את רגליה האחת על השניה, ממלמלת משהו מתוך שינה והופכת לצד השני.
אצבע רטובה באוזן; משיכה בשיער; צביטה בישבן… כלום. הזקנה ישנה כמו בול עץ! לולא הנחירות מרעידות הקירות, כבר הייתי מתחיל לדאוג!
אני חייב לעשות משהו – מרינוצ'קה צריכה להגיע בכל רגע! היא תהיה רעבה! כאן חשוב לי להסביר משהו. עקרונית, הייתי יכול להכין את ארוחת הצהריים לבד. אין לי שום בעיה לחמם מרק, לחתוך כמה ירקות לסלט… פעם, זה מה שהייתי עושה. תפתחו כל אנציקלופדיה ישנה בערך ברבאשקה, תראו שפעם ברבאשקות היו הרבה יותר מעורבים בחיי המשפחה. הם היו גם עוזרים בשדות, גם עושים מטלות בית שונות. אבל זה היה פעם, כשאנשים עוד האמינו בנו. כעת, מה יקרה אם סבתא נדיה תצא למטבח, ותראה סיר על האש, וקציצות על המחבת, וסכין מרקדת על קרש החיתוך? היא עוד תחטוף שבץ! מספיק מה שעשיתי לה עם הטלוויזיה. לזה הם לפחות הצליחו להמציא הסבר הגיוני כלשהו (או הסבר שהם שכנעו את עצמם שנשמע הגיוני). אבל ארוחת צהריים שמכינה את עצמה – את זה שום תקלה טכנית לא תוכל להסביר.
לגמרי מיואש מהזקנה העקשנית, אני מחליט לנקוט בטקטיקה אחרת. אני הולך לחדר השינה של ההורים, שם סשנקה הקטן משחק לבד במכוניות. אני לוקח מכונית אחת ומתחיל להסיע אותה לעבר הסלון. אני יודע שסשנקה לא ייבהל. הוא עוד קטן מדי בשביל לחשוב שזה לא הגיוני, שזה לא יכול להיות. הוא עדיין לא לקה "בטפשת מבוגרים", הגורמת להם לראות רק חלק מזערי מהעולם המופלא שסובב אותם.
אני מסיע את המכונית אל החדר של סבא וסבתא. סשנקה, מוקסם, הולך אחרי המכונית. כשאני מגיע אל מיטתם של סבא בוריס וסבתא נדיה, אני מרים את המכונית וזורק אותה על המיטה. סשנקה צוחק וקופץ אחריה. סבתא נדיה מתעוררת ואוספת את סשנקה אל זרועותיה.
"כבר התעוררת, חמוד? אתה בטח רעב. בוא, אני אכין לך ארוחת צהריים. מה השעה? אוי, כמה ישנו! עוד מעט אחותך תבוא! אתה תעזור לי להכין? מה אתה אומר, המכונית שלך נסעה לפה לבד? איזו מכונית שבבה יש לך! בוא, מתוק, לך תשטוף ידיים! אוי, כמה ישנו!"
מבלי להפסיק את המונולוג שלה, סבתא נדיה הולכת להכין ארוחת צהריים. המשימה הושלמה. אני מתמתח, נאנח בסיפוק, לוקח שיחון רוסי-עברי, והולך אל הפינה שלי, מתחת למיטתה של מרינוצ'קה. יש לי לפחות עשר דקות עד שהיא תחזור הביתה.

***

יש לי שאלה לגאונים האלה שהמציאו את השפה העברית. כל-כך קשה היה להוסיף כמה אותיות תנועה, כמו בכל השפות הנורמליות?! מה אתם, מתקמצנים על הדיו? איך אני אמור לקרוא מילה, אם חסרים בה חצי מהאותיות? מה, אני אמור לנחש מה כתוב? ואם אני כבר מנחש, למה לטרוח ולכתוב משהו בכלל? תנו לי לנחש את כל המשפט! רק תזכירו לי להפוך אותו בסוף, כי אתם גם כותבים הפוך! בכל דבר אתם חייבים להיות שונים?
טוב, מה אני מקטר פה? עוד תחשבו שאני אנטישמי! שלא תטעו לרגע! אני חי בבית יהודי כבר כמה מאות שנים. וכשאני אומר בית יהודי, אני מתכוון לבית יהודי אמיתי, לא כמו הפרודיה העלובה הזאת למשפחה יהודית שהבאתי איתי מרוסיה. אבל טוב, מה הם אשמים, מסכנים? זה הכל השלטון הסובייטי, יימח שמו, גירש את הדת מהמדינה כמו שמגרשים כלב נגוע מהחצר. את כל הדתות גירשו, לא עשו הנחה לאף דת. והאנשים הפשוטים, מה הם יכולים לעשות? סבא יצחק, ז"ל, עוד ניסה לשמר את המסורת. היה מניח תפילין בכל יום, היה הולך לבית כנסת. הבן שלו, אביו של בעל הבית הנוכחי, אומנם למד בבית ספר יהודי, והוא אפילו דובר יידיש שוטפת, אבל המסורת כבר ממנו והלאה. שלא לדבר על מיכאיל, ראש המשפחה הנוכחי שלנו – הצדיק הזה אינו מסוגל להבדיל אפילו בין עשרת הדברות לעשר המכות, או בין "סיטרא אחרא" ל"קאמה סוטרה".
אתם בטח שואלים את עצמכם כיצד שד עתיק יומין כמוני נהיה כזה חסיד גדול של דת. אז תנו לי להסביר לכם משהו. אני לא שם קצוץ לא על הדת, ולא על אף אחד מסיפורי אלף לילה ולילה שהדתות מספרות לכם. אבל מדינה בלי אלוהים אי-אפשר לבנות. בן אדם חייב להאמין במשהו, אחרת כל הקיום שלנו על הכדור הזה מאבד כל משמעות.
לא כולם מבינים את זה. אני זוכר שבתחילת השלטון הסובייטי, זמן קצר לאחר שאלוהים גורש בבושת פנים מאדמת רוסיה, רבים מבני מיני יצאו לחגיגות, חושבים שכעת, משעמדה רוסיה לשקוע באחת התקופות האפלות ביותר בכל תולדותיה, יהיה זה הזמן שלנו. "כסילים," אני אמרתי להם, "כיצד אינכם מבינים אמת אחת פשוטה – הצללים אינם יכולים להתקיים ללא האור." וכמה שנאתי לגלות שצדקתי, כאשר זמן קצר לאחר שהאנשים הפסיקו להאמין באלוהים, הם הפסיקו להאמין גם בנו.
עכשיו תהרגו אותי אם אני מבין איך נסחפתי פה לדיבורים על דת ועל משמעות החיים, כשכל מה שרציתי לומר זה שיש לכם שפה קשה. אני חושב שיהיה לי קל יותר ללמד חולדה לרקוד פולקה, מאשר ללמוד את השפה הזאת. אז תסלחו לי, אבל אני חושב שלמדתי מספיק להיום. שלוש מילים חדשות ביום, זה בהחלט שיא בשבילי. עכשיו אני הולך לתפוס תנומה קלה, ושמישהו יעז להגיד לי שלא הרווחתי אותה ביושר! תעירו אותי כשמרינוצ'קה תבוא!

***

אני אוהב את הרגע הזה כשבני המשפחה חוזרים הביתה. אני מסתכל על הפנים שלהם, ומנסה לנחש מה עבר עליהם בשעות האלה שלא ראיתי אותם – איפה הם היו, את מי הם פגשו. אני – לא יוצא לי לצאת מהבית הרבה. אנחנו, שדוני הבית, מבלים את רוב חיינו בתוך הבית. רק לעתים נדירות ביותר יוצא לנו לעזוב את הטריטוריה שלנו, למשל כשאנחנו צריכים למכור את המולדת ולהגר למדינה אחרת. את רוב הברבאשקות החיים בחוץ לא כל-כך מעניינים. הבית הוא הממלכה שלנו, והמלך לא עוזב את הממלכה בלי סיבה. אבל אני תמיד הייתי סקרן מטבעי. תמיד רציתי לראות את העולם הגדול, להבין איך הדברים פועלים שם, בחוץ. לכן, ניתן להגיד שבני הבית הם שרי החוץ שלי. הם מביאים את העולם הגדול אלי הביתה.
מרינוצ'קה נכנסה הביתה בשקט, יותר מדי בשקט, זרקה את הילקוט שלה ליד הדלת, זרקה "שלום" קצר לעבר סבתא נדיה וסשנקה, ומיד הלכה לחדרה. מבט אחד על פניה היפות מספיק לי כדי לדעת שמשהו לא בסדר. אני מכיר את המבט הזה יותר מדי טוב. בגלל המבט הזה באנו לארץ הזאת.
אני הולך אחריה. אני תמיד הולך אחריה. היא הלב של הבית הזה. היא הלב שלי. כשהיא שמחה, אני שמח. כשרע לה, רע גם לי. אני מנסה להבין מה קורה. מה קרה שם בחוץ, מה השתבש, מי העז לפגוע במלאך הזה, בנשמה טהורה זו שמעולם לא עשתה רע לאף אחד?
מרינוצ'קה מחליפה בגדים, לוקחת את הג'ינס שזה עתה הורידה והולכת איתו לסלון. היא לוקחת זוג מספריים, ובפנים חסרות הבעה מתחילה לגזור את הג'ינס לחתיכות קטנות.
"מה את עושה?!" מבוהלת, סבתא נדיה מנגבת את ידיה על הסינר וממהרת אל נכדתה. "תגידי, השתגעת?! למה את גוזרת את הג'ינס? זה לא הג'ינס מהשקית שסבא הביא בשבוע שעבר? אמרת שאת אוהבת אותו! הוא יושב עליך כל-כך טוב! למה את גוזרת אותו?!"
מרינוצ'קה רק מהדקת את שיניה, וממשיכה לגזור. דמעות מלוחות מציפות את עיניה הכחולות, כמו שני אגמים ללא תחתית. כאשר היא מסיימת את מלאכתה, היא אוספת את הגזרים והולכת לזרוק אותם לתוך הפח. "תגידי לסבא מספיק עם השקיות. אנחנו לא עניים. אנחנו לא צריכים את הנדבות שלהם." קולה, הענוג בדרך כלל, נשמע כעת כה קודר שאפילו לי יש צמרמורת, ואני ראיתי כמה וכמה דברים בחיים שלי.
"למה?" דורשת סבתא נדיה לדעת. "יש שם דברים כל-כך יפים לפעמים! את יודעת שאנחנו עדיין לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות לך דברים כאלה! אמא ואבא עובדים כל-כך קשה, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיה מחר! והאנשים משאירים את השקיות בחוץ במיוחד בשביל אנשים כמונו! זאת לא בושה! אוי, הקציצות שלי! סשנקה, תקום מהרצפה! לך תשחק על השטיח!"
סבתא נדיה ממהרת אל המחבת שמתחילה להעלות ריחות של בשר שרוף, וברור שמבחינתה השיחה הסתיימה. מרינוצ'קה חוזרת אל חדרה. אני הולך אחריה. היא נזרקת על המיטה, ונשארת במצב הזה במשך רוב שעות היום.
אני מתיישב על המיטה ומתחיל ללטף את שיערה. כמובן שהיא אינה יכולה להרגיש את המגע שלי, כמו שאינה יכולה גם לשמוע את מילות הניחומים שאני לוחש באוזנה. אני מרגיש חסר אונים כמו שלא הרגשתי מעולם, בכל 675 שנות קיומי. אני מקלל את היום שנולדתי, אני מקלל את אלוהים, שעשה אותי כמו שעשה אותי, שד חסר גוף, שמסוגל להזיז רהיטים, מסוגל להמיט קללה, לגרום לגירושים, למחלה, לשריפה, למוות, אך עם זאת אינו מסוגל להעניק מגע אוהב, אינו מסוגל לנחם ילדה שרק עכשיו מתחילה לגלות את העולם הזה, על כל אכזריותו. כיצד הוא, הכל-יכול, נותן לשדים ארורים כמוני להתהלך על פני האדמה?! אך אני ממשיך ללטף אותה בכל זאת. גם אם מחמל נפשי אינה מסוגלת להרגיש את מגע ידי, האהבה היא אמיתית. היא שם, בין אם מרינוצ'קה מרגישה אותה ובין אם לאו.

***

מיכאיל תמיד מגיע הביתה בחמש ורבע. יש לו קצת פחות משעה להתקלח, לאכול ולהגיע לאולפן. האמת, אני לא יודע בשביל מה הוא טורח בכלל. גם ככה הוא ישן רוב השיעור. לא עדיף שיישן בבית? אבל הוא עקשן, הממזר הזה, כמו כל הגברים במשפחה שלו. אני עדיין זוכר איך סבא רבא שלו, סבא פנחס, שמונה חודשים נסע על עגלה שבורה, רק בשביל להוכיח לסבתא לאה שהעגלה עדיין במצב מצוין ואין שום סיבה להחליף אותה. בסוף העגלה נשברה לו באמצע הדרך מהעיר, והקמצן הזקן הזה נאלץ לצעוד עשרה קילומטרים ברגל, ועוד עם שק תפוחי אדמה גדול על הגב, וגם אז הוא סירב לקנות עגלה חדשה.
גם מיכאיל לא נפל רחוק מהעץ. נאחז בשפה הארורה הזאת, כאילו אין מחר. קם כל יום בחמש בבוקר, חוזר הביתה מת מעייפות, נרדם תוך כדי הארוחה, ועדיין מתעקש לגרור את רגליו לאולפן. אומר שבלי שפה, אין לו שום עתיד במדינה הזאת.
הוא ילמד בסוף, שלא יהיה לכם ספק. גם אם לא באולפן, הוא ילמד בעבודה, ברחוב, מהעיתון… מהיום שהוא הגיע לפה, כל יום הוא קונה עיתון בעברית, ויושב עד השעות הקטנות של הלילה, מנסה לקרוא את מדור הספורט.
מיכאיל שונא כשהילדים לא יוצאים להגיד לו שלום כשהוא מגיע מהעבודה. במיוחד מרינוצ'קה, והיא יודעת זאת. היא יוצאת לסלון בדיוק כשאביה מסיים לאכול את הארוחה שלו. הוא מרים את עיניו מהצלחת.
"הו, נזכרת שיש לך אבא? מה שלומך, איך היה בבית הספר?"
מרינוצ'קה מושכת בכתפייה. "לא טוב. ילדה אחת מהכיתה שלי זיהתה את הג'ינס שלבשתי היום. מסתבר שהוא היה שלה, לפני שהיא זרקה אותו. היא עשתה לי פדיחות מול כל הכיתה, כאילו שגם ככה חסרות להם סיבות לצחוק עלי! אני לא מבינה בשביל מה אנשים תורמים בגדים – רק בשביל לצחוק על מי שלובש אותם אחר כך?!"
מיכאיל זע במקומו בחוסר-נוחות. "טוב, אני צריך לצאת כבר. תספרי את זה לאמא בערב, טוב?" הוא לוקח את מעילו ויוצא מהבית. מרינוצ'קה חוזרת לחדרה.

***

הרדיו עובד אצלנו רוב שעות היום. במיוחד כשיש חדשות. במיוחד עכשיו, כשאיש מרושע בעל כובע מצחיק ושפם עבות (שאלוהים ישלח בו גדוד של פרעושים), מאיים עלינו במלחמה.
מה זה מלחמה לא צריך לספר לי. עברתי כמה וכמה כאלה בחיים שלי. מלחמות העולם הראשונה והשניה היו רק הדובדבן שבקצפת. בתקופות כאלה, נוכחותו של ברבאשקה בבית היא הכי חיונית. זהו התפקיד שלנו לבנות הגנות אנרגטיות סביב הבית, לשתול לחשי הגנה בכל פינה אפשרית. הקושי האמיתי הוא לשמור על בני המשפחה כאשר הם נמצאים מחוץ לכותלי הבית. כשגבר נשלח לחזית, שום ברבאשקה כבר לא יעזור לו. אנחנו מכינים להם, כמובן, קמיעות הגנה, אבל יש הרבה דברים שהם לא בשליטתנו.
כמובן שכשמדובר בהתגוננות פיזית מפני ההתקפות – כאן רוב האחריות נופלת על המשפחה עצמה. אני עוזר איפה שאני יכול, אולם לעתים קרובות הידע שלי אינו מספיק, וכל הניסיון שלי ממלחמות קודמות פשוט אינו תקף לגבי המלחמה החדשה. אתם, בני האדם – אתם המסוכנים שבכל השדים! לא משנה כמה יתאמץ השטן, הוא לעולם לא יצליח ליצור רוע גדול יותר מזה שמסוגל ליצור האדם. כל מלחמה אתם ממציאים נשק חדש, מנסים ליצור כמה שיותר נזק, לחסל כמה שיותר אנשים. בשביל מה, אני שואל. לא חבל?
הפעם באמת התעליתם על עצמכם. במשך ימים אני שובר את הראש, מנסה לדמיין את הנשק הקטלני שהדרך היחידה להתגונן מפניו היא בעזרת כמה קופסאות קרטון עם שמות בני המשפחה, יריעת בד שקוף (ניילון אתם קוראים לזה, אם אינני טועה) וכמות מופרזת של גלילי סרט דביק. איך בדיוק אתם מתכננים להתמודד עם פצצות בעזרת החומרים האלה? לעטוף אותן בניילון, לארוז בקופסאות הקרטון, לסגור אותן עם סרט דביק ולשלוח בחזרה לבן-בלייעל המשופם? או שאני לא מבין כלום, או שהעולם הזה השתגע לחלוטין. או ששניהם ביחד.

***

שלשום שמעתי בדיחה ברדיו: אם אתם רואים עולה חדש שיורד מהמטוס בלי כינור ביד, סימן שהוא פסנתרן. סבטלנה היא פסנתרנית. או לפחות הייתה פסנתרנית, שם. פה היא מטפלת בבית אבות. וגם לפעמים, כמו למשל היום בערב, שוטפת כלים במזללה שליד הבית שלנו.
קשה לי לראות אותה כשהיא חוזרת משם. העייפות הפיזית גומרת אותה, אבל היא כאין וכאפס לעומת התשישות הנפשית, הזועקת מעיניה. בימים כאלה, היא מדליקה את האורגנית הקטנה שלה, שמה אוזניות בשביל לא להעיר אף אחד, ומנגנת. שם היא הייתה משהו. כאן היא עדיין לא. היא עדיין לא הרוויחה את מקומה תחת השמש החמה של הארץ הזרה הזאת. היא עוד תראה להם, אין לי שום ספק בכך. אבל כרגע היא עדיין כלום.
"אמא, בשביל מה באנו לפה?" מרינוצ'קה מתיישבת ליד אמה, ומניחה את ראשה על הכתף העייפה שלה.
סבטלנה מורידה את האוזניות. "הי, מתוקה! אמרת משהו? למה את עדיין לא ישנה?"
"זה לא כמו שחשבתי, אמא. חשבתי שפה כולם יהיו נחמדים."
סבטלנה לוקחת נשימה עמוקה. "טוב, מה לעשות? אנחנו כבר פה. גם שם לא היה קל, שכחת? לכי לישון, כבר מאוחר!"

***

צליל מפחיד מעיר את המשפחה באמצע הלילה. צליל עולה ויורד. מסביב – תוהו ובוהו. כולם רצים, צועקים, מתרגשים. מעירים את הילדים, מחפשים את הניילון, מנתקים את הרדיו ומעבירים אותו למקום אחר.
אני עדיין לא לגמרי מבין מה קורה, אך ליתר בטחון אני מפזר מספר קמיעות בכל הנקודות הקריטיות של הדירה, אומר כמה לחשי הגנה. בסופו של דבר כולם מפסיקים להתרוצץ, ונאספים בחדר השינה של ההורים. גם אני ממהר לשם. אני זורק עוד כמה לחשי הגנה על הדרך, נכנס לחדר, וכמעט חוטף התקף לב.
אני חושב שהפחד הגדול ביותר של כל ברבאשקה הוא להיכשל בשמירה על בני הבית שלו. שמירה על בני המשפחה היא התפקיד העיקרי שלנו, ואם איננו מסוגלים לבצע אותו – מה אנחנו שווים בכלל?
כאשר אני נכנס לחדר, אני מבין שאיחרתי. הגרוע מכל קרה. כל בני המשפחה שלי נעלמו באופן מסתורי, ואת מקומם תפסו חמישה יצורים מפלצתיים בעלי גוף אנושי וראש של זבוב. ריח מחניק של גומי עומד בחדר.
אני מרגיש שעוד רגע אני עומד לאבד את הכרתי, אבל בכוח רצון עילאי אני מכריח את עצמי להישאר בפוקוס. אני התקווה האחרונה של המשפחה שלי. אני מנסה להבין מיהם היצורים האלה, ומה הם עשו לבני משפחתי. אני מחטט בזיכרוני, מנסה להיזכר בשיעורי מונסטרולוגיה בבית הספר, אולם אני די בטוח שלא למדנו על שום שד, העונה לתיאור הנ"ל.
כעת, משעבר השוק הראשונה, אני מרשה לעצמי להתקרב למפלצות האלה קצת יותר (בשלב הזה ברור לי כי הם אינם מסוגלים לראות אותי), ולבחון אותם ביתר תשומת לב. לפתע אני קולט שהגופים שלהם נראים לי מוכרים עד כאב. אלה הגופים של בני המשפחה שלי! אבל מה קרה להם? איזה מין כישוף הטיל עליהם האשמדאי המשופם הזה, שאלוהים ישלח בו צרעת, שהפך את בני משפחתי היקרה לזבובים ענקיים?
באותו רגע סשנקה עושה את הבלתי נתפס, ומוריד את פני הזבוב שלו. "אמא, זה מחניק! אני יכול להוריד כבר את המסכה?" מסכה. אז אלה הן בסך הכל מסכות? איזה שד כסיל אני, איך לא הבנתי את זה קודם – הם כנראה פשוט חבשו את המסכות, על מנת להפחיד את האויב! בעבר, היו לוחמים מציירים על פניהם, בדיוק מאותה סיבה.
נרגעתי קצת. כמובן שהסכנה עדיין קיימת, לא סתם כולם רצו לפה כמו משוגעים באמצע הלילה, אבל לפחות בני משפחתי הם עדיין בני משפחתי. אני מביט מסביב. קופסאות הקרטון הפתוחות מפוזרות בחדר. סבתא נדיה עוזרת לסשנקה לחבוש בחזרה את המסכה. סבטלנה ומיכאיל בדיוק סיימו להדביק את הניילון מסביב לחלון, והתחילו לאטום את הפתחים מסביב לדלת. סבא בוריס הדליק את הרדיו.
"נחש צפע! נחש צפע!" המילים הבוקעות מהרדיו מקפיאות את דמי בעורקי. נחשים! אז זה הנשק שהבן-בלייעל העירקי הכין לנו – נחשים! הוא הולך להמטיר עלינו נחשים! בגלל זה כנראה אטמו סבטלנה ומיכאיל את החדר – כדי שהנחשים לא ייכנסו. חבל שהם לא אטמו את כל הבית! מה נעשה כשנצטרך ללכת לשירותים? איך נילחם בנחשים הארורים האלה?
סבתא נדיה ניגשת לדלי המים שעומד בפינה, מרטיבה בו סמרטוט, ושמה את הסמרטוט מתחת לדלת. עוד לא שמעתי שנחשים מפחדים מסמרטוטים רטובים, אבל שיהיה. להזיק זה לא יזיק.
סשנקה שוב מנסה להוריד את המסכה. אני שמח שזה מה שמעסיק אותו. כך אני יודע שהוא אינו מפחד. כנראה שהוא עדיין לא מבין את גודל הסכנה. אני תוהה כיצד מרינוצ'קה מרגישה. האם היא מפחדת? אומנם היא תמיד הייתה ילדה אמיצה, אבל… אני מחפש אותה במבטי, ובפעם השניה הלילה, אני מתמלא בפחד הכי גדול שידעתי מימי. היא לא פה. מרינוצ'קה לא בחדר. רק עכשיו אני נזכר שכאשר נכנסתי לחדר, ראיתי חמש "מפלצות". חמש, לא שש! הם שכחו את מרינוצ'קה בחוץ! אני אומר "הם", אבל זה לא עושה אותי פחות אשם. כל הבלבול, והפחד… שום דבר מאלה אינו מצדיק את העובדה שלא שמתי לב להעדרו של היצור הכי יקר שהיה לי בכל שנות קיומי. שאני אשכח את מרינוצ'קה?! ברגע זה אני מרגיש שבאמת נכשלתי.
מה שהכי מדהים אותי, זה שאף אחד חוץ ממני עדיין לא הבחין בהעדרה. כמובן שאני האדם האחרון שיכול לשפוט מישהו כרגע… אני זוכר שהם כן באו להעיר אותה. כנראה שהם סמכו על כך שהיא תבוא לבד לחדר והמשיכו בעיסוקיהם, והיא בינתיים פשוט חזרה לישון. אבל איך לא שמנו לב שהיא לא פה?!!! אנחנו יושבים פה, בחדר החמים והבטוח, בזמן שהיא לבד שם, עם כל הנחשים?!
בכל 675 שנות חיי מעולם לא איבדתי את עשתונותיי, אך כעת אני מרגיש שזה עומד לקרות ובגדול. אני מתחיל לבעוט בקופסאות הריקות, אני הופך את הדלי ושופך את כל המים על הרצפה. אני מעיף כריות מהמיטה. בני המשפחה מביטים המומים במה שקורה, מתקשים לתת לזה הסבר הגיוני כלשהו. לא איכפת לי. נמאס לי ללכת על קליפות ביצים, פעם אחת גם לי מותר להכריז על נוכחותי!
"זאת בטח רעידת אדמה," אומר לבסוף מיכאיל. זה ההסבר ההגיוני היחיד שהם הצליחו למצוא, ואני לא מנסה להעמיד אותם על טעותם. בשלב הזה אני כבר חזרתי לעצמי, וגם הבנתי שאני לא ממש עוזר למרינוצ'קה כשאני משתגע פה ומפחיד את בני המשפחה, במקום ללכת ולהציל אותה.
החדר שלה נמצא מעבר לקיר. אני כבר עומד לעבור דרך הקיר, מתכנן בינתיים כיצד אתמודד עם כל הנחשים, כשסבא בוריס אומר לפתע: "מרינוצ'קה! איפה מרינוצ'קה?!"
הללויה! ושוב מתחילה המהומה – כולם עסוקים בלתלוש את הסרט הדביק מהדלת, מחליקים על המים ששפכתי, אך שוב חוזרים ומנסים. ברגע שהם מצליחים לפתוח את הדלת, כולם נדחפים החוצה ורצים לחדרה של מרינוצ'קה. אני בכל זאת מעדיף לעבור דרך הקיר. זו גם דרך הרבה יותר קצרה, וגם יש פחות סיכוי לקבל מרפק בעין.
להקלתי הרבה, אני לא רואה שום נחשים בחוץ. כנראה שהם עוד לא הגיעו אלינו. או שהמסכות הבריחו אותם. בכל מקרה, בכוחות משותפים אנחנו מעירים את חמדת נפשי המסכנה, וגוררים אותה, חצי ישנה, לחדר האטום. שוב מדביקים סרטים מסביב לדלת, שוב שמים סמרטוט רטוב מתחת לדלת. סבטלנה מנגבת את המים ששפכתי. מיכאיל עוזר למרינוצ'קה לשים את המסכה. זהו, עכשיו אנחנו מוכנים. בן זנונים משופם, אתה יכול לשלוח את הנחשים שלך!

***

נחמד לשבת ככה, כל המשפחה ביחד. גם אם זה באמצע הלילה. גם אם זה באמצע המלחמה, עם מסכות על הפנים ועם גשם זלעפות שמצליף בחלון המנוילן. העיקר שכולם ביחד. ברגע שהמשפחה מאוחדת, שום דבר לא יכול לה. סוף-כל-סוף כולם מוצאים זמן לשתף, ולהקשיב, ולחבק. יש גם שירים נורא יפים ברדיו. גם אם כולנו ביחד מבינים בערך 5% מהמילים, זה לא משנה. המנגינה יפה, והיא זאת שמחממת את הלב.
אני מסתכל על משפחתי היקרה, ואני יודע שהם יהיו בסדר. גם אם הם עוברים תקופה לא קלה עכשיו, ומהפרספקטיבה שלהם זה נראה אולי כאילו שהם לעולם לא ייצאו מזה, מישהו שחי כל-כך הרבה שנים כמוני יודע כמה שהכל זמני בעולם הזה. כל תקופה קשה נגמרת בסופו של דבר, ובמקומה באה תקופה אחרת, בהירה יותר.
יום אחד, בעוד הרבה שנים, הם עוד יצחקו על הלילה המטורף הזה, ועל סדאם עם הנחשים שלו, ועל הג'ינס הגזור, ועל עוד אלף ואחד דברים שכרגע מעיבים על חייהם. וגם אני אצחק ביחד איתם. יום אחד…