117 הרפתקה בתהום הצוחק- אמיר רוזנבאום

אני וג'נלין רכבנו לתוך היער במשך כל אותו הבוקר והתקדמנו עמוק יותר ויותר עם כל שעה שחלפה לה תוך השתדלות להמשיך ולרכב בערך באותו הכיוון.
זאת הייתה מטלה מורכבת מאין כמותה היות וביער לא היו שבילים מסומנים וכל רגע נדרשנו לשנות כיוון, בחלקים רבים מהדרך נאלצנו לרדת מגבם של הסוסים שלנו והצעדנו אותם.
בשלב כלשהו של אותו הבוקר התפתיתי לחשוב שאגדת חצי-האלפים הפראיים של התהום-הצוחק היא בסך הכל אגדה… ואז האמת הלמה באוזניי.
"עצרו במקומכם!" אמר קול שמקורו לא היה ברור, זה היה קול נשי באופן מובהק, קול מוכר שעוצמתו זעזעה אותי מכף רגל ועד ראש, עצרנו את הסוסים וניסינו להבין מהיכן מגיע הקול, הסוסים התנהגו כאילו כלל לא שמעו את הקול שרעם באוזנינו מכל כיוון אפשרי.
"מה אתם עושים ביער שלנו?" תבע הקול הנשי לדעת, צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי.
"אנא, סלחי לנו, גבירה נעלה" אמרה ג'נלין, "אנו שני הרפתקנים בדרכנו לווטרדיפ, תעינו בדרך, אין לנו כל כוונות זדון" היא הוסיפה.
"שמותיכם המלאים?" תבע הקול הנשי שהדהד באוזנינו לדעת.
"ג'נלין אולקסייה סטארבורן, בת לסולמור וקילניסטה, הגבירה" אמרה ג'נלין והביטה עליי.
"ואני הוא בוסקו גוסטאב נורוול, בנם של גוסטאב ואליאנה, הגבירה" אמרתי והשתדלתי למנוע מקולי לרעוד.
"רדו מהסוסים שלכם!" פקד הקול הנשי.
ירדנו בזריזות מגב הסוסים שלנו.
"הסירו את כל כלי הנשק שלכם מעליכם!" הגיעה פקודה נוספת בנימה שלא הותירה מקום לשאלות.
הסרנו את כלי הנשק שלנו ממותנינו ותלינו אותם על האוכפים שלנו, אני הסרתי מעליי גם את סכין הצייד שלי והכנסתי אותה לתוך תרמיל הצד של האוכף, ג'נלין הוציאה שני סכיני הטלה מאחד מהכיסים שלה והניחה אותם באחד התרמילים שלה.
לא חלפו להן חמש שניות ועשרות חצי-אלפים פראיים בעלי פרצופים מקועקעים כפני חיות טרף יצאו מתוך היער מסביבנו, נשים וגברים כאחד, הם היו לבושים אך ורק בציורי הסוואה מורכבים שצוירו על גופם ואזור חלציים שהיה עשוי מעור הסתיר את איברי הרבייה שלהם, היינו מוקפים, עשרות ראשי חיצים וחודי חניתות הופנו לעברנו מכל כיוון אפשרי.
"בוסקו" לחשה ג'נלין והרימה ידיים באוויר, "אני אומנם עדיין לא זוכרת כלום על עברי… אבל משהו גורם לי לחשוב שזאת אחותי".
לא הבנתי על מה היא מדברת, הרמתי את ידיי באוויר והמתנתי לגרוע מכל.
צלילי פרסות סוסים נשמע מכיוון צפון, הלוחמים בעלי הפנים המקועקעות פינו מעבר רחב דרכו רכבה לתוך מעגל-הלוחמים דמות נשית שהייתה מכוסה בגלימת רכיבה בצבע שחור-פחם, היא דהרה במהירות לכיוונינו ועצרה את הסוסה השחורה שלה בחריקת פרסות במרחק של כשני מטרים מאיתנו, מיד אחריה דהרו לתוך מעגל-הלוחמים חמישה לוחמים עטויי שריונות עור-מוקשה, פניהם של החמישה לא היו מקועקעות כלל, החמישה התפרשו בתוך המעגל בחרבות שלופות ולרגע לא הבנתי ממי הם באו להגן עליה, מפנינו או מפני הלוחמים מקועקעי הפנים שהקיפו אותנו.
כל ששת הרוכבים רכבו על סוסיהם ללא אוכף, ציינתי במחשבותיי.
התבוננתי על חצי-האלפית עטוית הגלימה השחורה, תווי הפנים שלה היו דומים מאוד לתווי הפנים של ג'נלין, מלבד ההבדל המהותי בצבע השיער, שיערה השחור של עטוית הגלימה שהשחורה היה קלוע לצמה ארוכה שהשתלשלה על החזה שלה החשוף שלה, כמנהג בני עמה – היא לא הסתירה את פלג גופה העליון בכסות מסוג כלשהו מלבד הגלימה שהסתירה את הגב שלה ואת כתפיה. על כפות רגליה היא נעלה סנדלים שהיו עשויות משתי-וערב של קש ולבשה מכנסיים קצרות מבד קנבס שהיה צבוע באדום דהוי.
התבוננתי לרגע על ג'נלין, היא נראתה בסערת רגשות.
"תערכו עליהם חיפוש בבקשה" הורתה חצי-האלפית עטוית הגלימה לשני לוחמים רכובים.
השניים זינקו מהסוסים שלהם, החזירו את החרבות שלהם לנדן והתקרבו אלינו בזריזות, "אם אתם מתכננים משהו" אמר אחד מהם, "כדאי לכם לשכוח מזה מהר מאוד, הם לא יהססו לרגע" הוא הזהיר את שנינו.
הם ערכו עלינו חיפוש קפדני והצליחו לאתר בקלות את הסכינים הסמויות שלנו אותן הם השליכו לתוך נרתיקי הצד של האוכפים שלנו.
"הם נקיים, הגבירה" אמר האחד שאיים עלינו דקה קודם לכן, "לקשור את האסירים, הגבירה?" הוא שאל אותה.
"אסירים?! לא, הם לא אסירים" השיבה חצי-האלפית עטוית הגלימה, "אלו אחותי והחבר שלה" היא אמרה לו, "אתם מוכנים לתזוזה?" היא שאלה, דבריה היו מכוונים אליי ואל ג'נלין הפעם.
"כן" השבתי, ג'נלין לא הצליחה לגבש את מחשבותיה למילים ולכן פשוט הנהנה בראשה לחיוב.
ללא מילים נוספות סימנה חצי-האלפית עטוית השחורים משהו לחמשת הלוחמים הרכובים שהיו סביבה, "אז תעלו כבר על הסוסים שלכם" היא אמרה לי ולג'נלין, עלינו על הסוסים שלנו מבלי להתווכח, "אחריי" היא אמרה ורכבה החוצה ממעגל הלוחמים מקועקעי הפנים, חמשת הרוכבים המתינו לנו ויחד איתם יצאנו החוצה מהמעגל האנושי.
חצי-האלפית הובילה בכיוון צפון-מזרח, עשרות הלוחמים מקועקעי הפנים צעדו במרחק בטוח של כעשרה מטרים מאחורינו, היא לא אמרה מילה במהלך הרכיבה.
לאחר כשעתיים של רכיבה הגענו לקיר סלע ארוך שגובהו היה כחמישים מטרים בערך, חצי-האלפית עטוית הגלימה ירדה מגבה של הסוסה שלה, צעדה קדימה ונעמדה מול הקיר העצום, היא עצמה את עיניה והרימה את ידה הימנית באוויר, כולם מסביבנו השתתקו והמתינו בסבלנות, מילים ארוכות נלחשו מבין שפתיה בשפה שלא הצלחתי לשמוע, אני די בטוח שזאת הייתה שפת קוסמים כלשהי.
קטע בגובה של כשישה מטרים רוחב וארבעה מטרים רוחב מקיר הסלע החל להיעלם באיטיות ובמקומו הופיע פתחה של מערה שהייתה חצובה בסלע.
חצי-האלפית עטוית השחורים סימנה לשנינו להתקרב אליה, "אתם מוזמנים להצטרף אלינו" היא אמרה, "או שפשוט תיקחו את הסוסים שלכם ותרכבו החוצה מהיער הזה" היא הוסיפה והמתינה לתשובה שלנו.
התבוננתי לרגע אחד על ג'נלין, היא חייכה אליי, "אנחנו נצטרף אליכם" אמרתי לחצי-האלפית עטוית הגלימה.
"אני שמחה לשמוע" ענתה חצי-האלפית עטוית הגלימה, "קוראים לי שיריין אולקסייה סטארבורן ואני היא המנהיגה הרוחנית של חצי-האלפים הפראיים של התהום הצוחק, שנצעד פנימה?" היא שאלה והחוותה לעבר פתח המערה.
"אני חושב שכן" השבתי, "אבל נראה לי שאני אהיה זקוק למקור אור בתוך המערה הזאת".
"אז כנראה שתהיה צריך" אמרה שיריין בנימה מתנשאת במקצת.
לא התייחסתי להתנשאות שבקולה, הושטתי את ידי לתרמיל שלי ושלפתי משם את העששית שלי, מילאתי אותה בשמן והצתתי את הפתיל שלה באמצעות ערכת ההצתה שלי.
נכנסנו אל המערה – שמונה אנשים מלווים בשמונה סוסים, כולנו צעדנו ברגל והסוסים צעדו לצדנו, המערה הייתה ישרה ברובה ותקרתה הייתה גבוהה באופן יחסי, העששית שלי הפיצה אור למרחק של כחמישה מטרים בערך לכל כיוון וסייעה לעיניי בן-האנוש שלי לראות את הדרך, חצי-האלפים שסביבי לא היו זקוקים לתאורה כלל במערה שכזאת אך איש מהם לא אמר דבר בנושא, הצליל המתכתי של טפיפות פרסותיהם של הסוסים הדהד מקירות המערה החלקים ונשמע כמו מוסיקה מוזרה.
צעדנו במשך פרק זמן שנראה לי כמעט יותר ממחצית השעה, נקודה של אור נראתה מרחוק, לאט-לאט גדלה נקודת האור עד שלבסוף הייתה פתח אל העולם שמחוץ למערה.
הגחנו החוצה מתוך המערה אל תוך מכתש עצום בגודלו שהתפרש למרחק של מספר קילומטרים בכל כיוון, השמש סנוורה אותי כל כך עד שנאלצתי לגונן על עיניי בכף ידי, צמחייה נמוכה ומרבדי דשא כיסו בגווני ירוק כל חלקת קרקע זמינה, כפר ענקי של אוהלים היה פרוש בצדו הימני של המכתש רחב הידיים, מרחוק יכולתי להבחין במשהו מנצנץ במרכזו של המכתש אך לא יכולתי לזהות מהו.
"בוסקו" קראה אליי ג'נלין, מצמצתי בעיניי והפניתי את מבטי אליה, "ברוך הבא אל התהום-הצוחק" היא אמרה בחיוך.
"תודה" השבתי בחיוך.
"שנלך? האנשים מחכים" אמרה שיריין והחוותה בכף ידה לעבר כפר האוהלים הגדול, למרבה הפתעתי רק באותו הרגע הבחנתי בשביל האנושי שייצרו הלוחמים מקועקעי הפנים שחלפו במערה לפנינו בכדי לחלוק כבוד לשיריין, השביל נמתח מפתח המערה ועד לכפר האוהלים.
הנהנתי בראשי לחיוב, "כן הגבירה שיריין" אמרתי והיא התחילה לצעוד לעבר כפר האוהלים, אני וג'נלין צעדנו אחריה והסוסים שלנו צעדו איתנו.
"תודה הגבירה שיריין" אמר כל אחד ואחד מהאנשים כשהיא חלפה על פניהם.
"ברכה עליך ועל בני משפחתך" אמרה שיריין לכל אחד ואחד מהם בטרם המשיכה לצעוד אל הבא בתור בדרך אל כפר האוהלים.
כשהגענו לבסוף לכפר פנתה שיריין לאחד הלוחמים שהיה הכי קרוב אליה פיזית, "אתם משוחררים, תודה לכולכם" היא אמרה לו.
יכולנו לראות את המסר עובר מאחד לשני בשפת הסימנים, שביל הלוחמים התפזר במהירות.
כפר האוהלים היה מקום שוקק חיים ומלא בצבעים, ריחות וצלילים, ילדים עירומים שיחקו תופסת בין האוהלים, תרנגולות ועיזים הילכו להן באין מפריע וחיפשו מזון, האוהלים עצמם היו צבועים בצבעים ססגוניים ובדוגמאות מורכבות שמשכו את תשומת הלב, האוויר היה מלא בניחוחות תבלינים ובישולים שגרמו למקום להרגיש כמו בית אחד גדול, גברים ונשים שהיו לבושים באזורי חלציים בלבד חלפו על פנינו, לשדיהן של חלק מהנשים שחלפו על פנינו היה מוצמד תינוק עירום.
"בואו אחריי" אמרה שיריין וצעדה לעבר מבנה גדול ומרשים שהתנשא לגובה של כעשרה מטרים מעל האוהלים, כשהגענו לשער שהיה קבוע בגדר שהקיפה את המתחם השומר שהוצב שם פתח אותו וקד קידה לשיריין, "חופשי" היא אמרה באופן אוטומטי ואנחנו המשכנו לצעוד קדימה אל המבנה המרכזי שלצדיו ניצבו מספר בקתות עץ, בכניסה למבנה המרכזי עמד שומר גבוה בעל שיער בלונדיני שהיה קלוע לצמה וזקן תואם שהיה קלוע למספר צמות עבות, האיש היה שחום עור ופניו עוטרו במספר צלקות מרשימות, גובהו היה כשני מטרים והוא היה בעל מסת שריר שקשה היה להתעלם ממנה, למותניו חגר חרב ארוכה ולגופו עטה שריון עור-מוקשה שהיה מקושט במספר לוחיות מתכת שכנראה העידו על מעמדו במערך האבטחה של שיריין, "הגבירה שיריין" הוא אמר וכרע ברך לפניה, "אני מתנצל, אך לא ציפינו לבואך עד מחר בבוקר" הוא אמר והרכין את ראשו.
"אני מתנצלת, נתקלתי באורחים בלתי צפויים" השיבה שיריין ללוחם, "אתה יכול לקום" היא אמרה והמתינה.
הלוחם התמתח למלוא גובהו והתנשא מעל שיריין בכעשרים סנטימטרים, "טולאן" אמרה שיריין בחיוך, "אני שמחה להכיר לך את מר בוסקו נורוול, בן הלוויה של אחותי ג'נלין… בוסקו, אני שמחה להכיר לך את טולאן, מפקד מערך האבטחה שלי ולוחם דגול בזכות עצמו" היא הוסיפה.
"נעים להכיר אותך, טולאן" אמרתי בחיוך והושטתי את ידי ללחיצה.
"נעים להכיר אותך, מר בוסקו נורוול" הוא השיב ולחץ את כף ידי המושטת, הלחיצה שלו הייתה איתנה אך לא חזקה מדי, הרגשתי שהוא היה מודע לכוח שלו, הוא שחרר את כף ידי ומבטו עבר אל ג'נלין, "הגבירה ג'נלין, אני שמח לראותך שוב" הוא אמר וקד קידה לעברה.
"ואני שמחה לראות אותך שוב, טולאן" אמרה ג'נלין, לא יכולתי לדעת באותו הרגע אם היא באמת זוכרת אותו או שפשוט התנהגה בנימוס, מאוחר יותר התברר לי שהאפשרות השנייה מהשתיים הייתה הנכונה יותר.
"טולאן" אמרה שיריין, "אני צריכה שמישהו ידאג לסוסים שלהם ושכל הציוד שלהם יועבר לאחת מבקתות האורחים" היא הוסיפה.
"לפקודתך הגבירה שיריין" אמר טולאן, "אני אדאג שזה יבוצע" הוא הוסיף וקד קידה.
הגשנו לו את המושכות של הסוסים שלנו, הוא לקח אותן מאיתנו וסימן לאחד מהשומרים שהיו בסביבה להתקרב אליו.
שיריין שלחה אליו חיוך ופתחה עבורנו את הדלת המרשימה של המבנה שהיה מאחוריו, שיריין הובילה אותנו דרך היכל קבלת קהל מרשים אך מרוהט באופן מינימליסטי שהיה תואם את אורח חייהם של חצי-האלפים-הפראיים, לאחר מכן נכנסנו לתוך חלל שרוהט באופן ספרטני ומינימליסטי ביותר, היו שם אך ורק פריטים שהיו נחוצים ובצורתם השימושית ביותר, ללא שום קישוטים או רהבתנות, ממבט ראשון המקום רוהט כמו מגוריו של חייל פשוט בצבא נודד.
הייתה שם מיטה עליה נח מזרן קש שכוסה במצעי קנבס ועליהם שמיכת צמר עבה, שולחן אירוח נמוך באורך של כמטר וחצי לצדו הונחו מספר כריות על שטיח פשוט למראה שהיה עשוי מעור אייל, ארון בגדים חלק וללא כל עיטורים עליו הייתה תלויה מראת פלדה ממורקת שגודלה היה כגודל אשכולית, היו שם גם שני כיסאות עץ פשוטים למראה שרופדו בעור שנצבע בצבע חום, הכיסאות הוצבו לצד שולחן כתיבה שהיה עשוי מעץ אורן עליו היו מונחים בסדר מופתי מגילות קלף עליהן הונחה אבן גדולה כמשקולת ובסמוך נחו להם קסת-דיו ונוצת כתיבה.
"זה הבית שלי" אמרה שיריין בחיוך, "ברוכים הבאים".
"תודה לך… זה מאוד… מאוד…" אמרה ג'נלין וחייכה במבוכה, "מאוד שימושי" היא השלימה את דבריה.
"כן, זאת הייתה הכוונה" השיבה שיריין.
"שימושי" אמרתי בחיוך, "זה אכן המונח המתאים".
"אין כאן פריט אחד שאין לו פונקציה שימושית" אמרה שיריין בגאווה, "אני פשוט אוהבת את זה" היא הוסיפה וחייכה לעצמה, "שבו, תרגישו כמו בבית" היא אמרה והצביעה על השולחן שלצדו שטיח מעור אייל ומספר כריות, התיישבנו על השטיח והתבוננו על שיריין, היא העבירה אל השולחן כד חרס ושלוש כוסות חרס תואמות, על גבי הכד היו מצוירים עיטורים בדמותם של זוג אוהבים בתנוחה בעלת אופי מיני ועל הכוסות צוירו פרחים צבעוניים.
שיריין עמדה שם למשך מספר רגעים, גופה החשוף משך אליו את עיניי באופן בלתי רצוני, בהיתי בחזה שלה, "תגיד, בוסקו" היא אמרה מבלי להביט עליי, "אני מבינה כי אם אסתיר את הגוף שלי זה יקל עליך להביט בעיניי, האם אני צודקת?" היא שאלה אותי בקול יבש ומלא בסלידה.
"כן" הודיתי בפניה, "למרות שגופף יפיפה… זה היה מקל עליי מאוד אם היית מחליטה לעטות על עצמך משהו".
"חיצוניים" אמרה שיריין בסלידה ולחשה משהו במשך מספר שניות, כשסיימה היא פקחה את עיניה ולהפתעתי היא הייתה לבושה בחליפת עור בצבע ירקרק עם עיטורים שגרמו לכל התלבושת שלה להיראות כאילו הייתה עשויה מעלים, לא הייתה לי כל דרך לדעת אם זאת הייתה אשליה או שמא העירום שלה היה האשליה, פשוט בהיתי בה וחייכתי כמו אידיוט.
"עכשיו, כשזה נעשה" היא אמרה והתיישבה מהצד השני של השולחן הנמוך, "מדוע הגעתם לתהום הצוחק? מדוע דווקא עכשיו, לפני טקס ההתעלות שלי? מה את זוממת אחותי?" היא שאלה, כעס נטף מקולה.
"שאני אתחיל?" שאלתי את ג'נלין.
"כן" היא השיבה, "תודה" היא הוסיפה והניחה את כף ידה על כתפי.
"אני אשיב לשאלותיך" אמרתי לשיריין, "אך קודם עליי לחלוק איתך משהו".
שיריין הנהנה בראשה, "מקובל" היא אמרה.
"בעבר" אמרתי, "אני וג'נלין היינו זוג הרפתקנים, היינו מאוהבים, התחתנו יום לפני שהמשלחת אליה הצטרפנו ירדה אל העיר-שמתחת-להר השוכנת מתחת לעיר ווטרדיפ".
עצרתי לרגע ומזגתי לעצמי מים, הסתכלתי על ג'נלין, היא הנהנה בראשה לחיוב ומזגתי מים גם לשתי הכוסות האחרות.
שתיתי שתי לגימות מהכוס שלי והמשכתי, "אני לא אלאה אותך בסיפורים מיותרים" אמרתי, "רק אומר שלא היינו מוכנים למה שפגשנו שם, נלחמנו כמו אריות, רבים מחברי המשלחת שלנו איבדו את חייהם ושנינו היינו חלק מהקומץ שהצליחו להישאר בחיים" עצרתי ושתיתי את כל מה שנותר בכוס שלי, לקחתי את הכד ומזגתי לעצמי כוס מים נוספת.
"המשך בבקשה" אמרה שיריין.
"היינו מותשים" אמרתי, "אחרי ימים ללא שינה, ללא ידיעה אם יום או לילה, הלכנו בחשיכה מוחלטת בכדי לא להתגלות בידי היצורים השונים ששכנו בכל פינה… ואז זה קרה, צרעה ענקית, מהסוג שאפשר למצוא רק ביערות הסבוכים והמרוחקים ביותר בעולם הזה… הצרעה ניצלה את התשישות שלנו ורגע שבו תשומת הלב שלנו הייתה מוסחת ותקפה את ג'נלין" עצרתי לרגע ואפשרתי למידע להיקלט, "תקפתי את הצרעה בגרזן הקרב שהיה בידי ולבסוף הצלחתי להרוג אותה… השקיתי את ג'נלין בשיקוי הריפוי שנתן לי הכוהן-הגדול של מקדש מייסטרה וכשזה לא עזר השקיתי אותה גם בשיקוי שהיה בחגור שלה… הפצעים העמוקים נסגרו וגופה שיקם את עצמו לגמרי, אבל היא לא התעוררה… הנפתי אותה על כתפי, בחרב שלופה ובעששית שתריסיה היו סגורים כמעט לחלוטין צעדתי במסדרונות החשוכים של העיר-שמתחת-להר, אבוד ונטול תקווה… אז התחולל נס ולפתע מצאתי את עצמי באמצע רחוב לא מוכר בעיר ווטרדיפ, הייתי מחוץ לעיר-שמתחת-להר, השמש סנוורה אותי, מצמצתי בעיניי ולא האמנתי שמה שאני רואה אמיתי, הייתי המום ומאושר עד לעמקי נשמתי" עצרתי ורוקנתי את כוס המים שלי, "הפלתי את העששית שלי מתדהמה והחזרתי את החרב שלי לתוך הנדן שלה… ואז, לאחר בירור קצר עם העוברים ושבים, צעדתי למקדש מייסטרה, ג'נלין עדיין על כתפי… אך הכוהנים לא ידעו כיצד להעיר את ג'נלין… כשהיא התעוררה, לאחר כחודש, היא לא זכרה דבר… גם לא איך קוראים לה או איך לדבר… הייתי אבוד ובעצתו של הכוהן-הגדול עזבתי את העיר ווטרדיפ ובסופו של דבר עברתי לגור במעבה היער".
"אילו רק הייתי יודעת, ג'נלין" אמרה שיריין.
"לא היית אמורה לדעת" השיבה ג'נלין, "זה בסדר".
"אז את פשוט לא זוכרת אותי או את המקום הזה?" שאלה שיריין.
"הכוהן הגדול המשיל את זה לכד שנופל על הקרקע ומתנפץ לרסיסים" הסבירה ג'נלין, "כל הרסיסים עדיין כאן" היא אמרה והצביעה על ראשה, "אך אלו פשוט המון רסיסים מעורבבים זה בזה".
"זה נשמע נוראי" אמרה שיריין.
"זה נוראי, אבל לומדים לחיות עם זה" השיבה ג'נלין, "למשל, כשהגעתי לכאן נזכרתי לפתע שזה היה הבית שלי עד לפני כשבע שנים בערך" אמרה ג'נלין, "וכשראיתי אותך לראשונה נזכרתי שאת אחותי" היא הוסיפה, "המוח שלי מנסה למיין את שברי הזיכרון ולפעמים מצליח בזה, אבל במרבית הזמן אני פשוט צריכה ללמוד הכל מהתחלה וזה מתסכל".
"ולמה לכם לחזור לעיר-שמתחת-להר הזאת אחרי כל הסבל שנגרם לכם שם?" שאלה שיריין בחוסר הבנה.
"אני בטוחה שזה נראה לך מוזר, אחותי" אמרה ג'נלין בתגובה, "אך אני חייבת לחזור לשם, לסגור מעגל" היא הוסיפה.
"אני מבינה" אמרה שיריין, "ומכבדת מאוד את ההחלטה שלך, אחותי… ועכשיו, שאני מבינה מדוע אתם כאן, אני אשמח אם תסכימו להתלוות אליי לטקס ההתעלות שלי שמתרחש עוד זמן קצר" היא הוסיפה.
"מה זה טקס ההתעלות?" שאלתי את שיריין.
"אין לי כל כוונה לחלוק את המידע הזה עם חיצוני" היא אמרה בקרירות, "אבל כאורח הכבוד של אחותי, אתה מוזמן לצפות" היא הוסיפה וקמה ממקומה, צעדה בזריזות אל ארון הבגדים שלה, הוציאה מתוכו שמלה לבנה ופשוטה למראה וניגשה אל מאחוריי פרגוד שניצב לצד הארון.
"מה זה טקס ההתעלות?" שאלתי את ג'נלין, "אני צריך להיות מודאג? את זוכרת משהו?" הוספתי לשאול.
"לצערי, בוסקו" אמרה ג'נלין בחיוך, "אני לא זוכרת, נאלץ להמתין בסבלנות ולראות".
"זה נשמע כמו משהו רוחני" אמרתי, "התעלות".
"כן" אמרה ג'נלין בחיוך.
באותו הרגע יצאה שיריין מאחורי הפרגוד, היא הייתה מדהימה בפשטותה, ללא כל קישוטים, יחפה, שיערה היה פזור כרעמתו של סוס פרא ומבטה היה חד כתער, "בואו" היא אמרה לנו, שנינו קמנו בזריזות ממקומנו לצד השולחן הנמוך והתייצבנו לצדה.
שיריין התבוננה על שנינו לרגע ופתחה את הדלת, היא יצאה בצעדים מהירים מהמתחם ואנחנו אחריה, שני שומרים התלוו אלינו בחרבות שלופות.
שיריין ניווטה ימינה ושמאלה בין האוהלים ותוך מספר דקות הגענו למרכז כפר האוהלים, מולנו היה מעגל גדול של חצי-אלפים, מכל קשת הגילאים, חלקם בעלי פנים מקועקעות וחלקם לא, כמעט כולם היו עירומים למחצה וחלקם היו עירומים לגמרי, התאמצתי שלא ללטוש עיניים.
השמש החלה לשקוע.
האנשים שסביבנו הבחינו בנוכחותה של שיריין והשתתקו, שיריין פשוט צעדה לתוך הקהל והאנשים דאגו לפנות לה את הדרך בהדרת כבוד.
ג'נלין ואני צעדנו במרחק בטוח אחרי שיריין, ג'נלין אחזה בידי כשהגענו לחלקו הפנימי של המעגל האנושי, "אנחנו נישאר כאן" היא אמרה לי.
התבוננתי לכיוון מרכז המעגל, בכיוון שאליו צעדה שיריין, לעיניי התגלה דיסק מתכת מבריק שקוטרו היה כחמישים מטרים לפחות, שיריין עצרה כצעד לפני דיסק המתכת למשך כדקה.
לבסוף, נשרה שמלתה הלבנה מעליה והיא נותרה עירומה למחצה, סוג של בגד טקסי הסתיר את אזור חלציה, היא מלמלה משהו ורק אז הניחה את כף רגלה על גבי המתכת המבריקה, היא צעדה בצעדים מדודים לעבר מרכזו של דיסק המתכת שסומן במעגל גדול וממנו יצאו שלושה קווים ישרים שהסתיימו בשלושה מעגלים שגודלם היה כמחצית מגודלו של המעגל המרכזי, כיתוב בשפה שלא זיהיתי הופיע על קו המתאר החיצוני של ההיקף החיצוני של דיסק המתכת, "ג'נלין" אמרתי והיא שחררה במעט את אחיזתה בכף ידי, "באיזו שפה הכיתוב הזה?" שאלתי אותה.
"אני חושבת שאיש לא יודע" היא ענתה בפשטות ומבטה לא ניתן מאחותה שהספיקה בינתיים להגיע למרכזו של דיסק המתכת ונעמדה שם.
שיריין מלמלה משהו, כנראה סוג של השבעה או לחש והסמלים הציוריים הלא מוכרים החלו לזרוח באור כחול, אש כחולה מילאה את המעגלים שהיו מרוחקים משיריין והמעגל בו היא עמדה זרח כולו באור לבן ומסנוור.
שיריין עצמה את עיניה ואמרה בביטחון מילים נוספות.
"מה קורה כאן, ג'נלין?" שאלתי אותה.
"אני ממש לא יודעת" השיבה ג'נלין בקול שהיה אבוד במקצת, אחיזתה בכף ידי הייתה כאחיזתו של הטובע בחבל הצלה שהושלך לעברו.
הלהבות הכחולות החלו להתקרב למעגל המרכזי עד שמילאו אותו לגמרי ושירין נעלמה לחלוטין מהעין מאחוריהן.
האש הכחולה הייתה כל כך מסנוורת שנאלצתי להסיט את מבטי.
לאחר פרק זמן שנראה כמו נצח כבו הסמלים הציוריים והלהבה הכחולה דעכה לחלוטין, במרכזו של דיסק המתכת נותרה דמות זקופה אליה הופנו כל המבטים בתקווה גדול, זאת הייתה שיריין, היא החלה לצעוד לכיוונינו וכשקרני הירח נגעו בעורה החשוף האנשים שסביבנו החלו לבכות בהתרגשות.
העור של שיריין, שעד לפני כשעה היה חף מכל רבב, היה כעת מכוסה לחלוטין בכתובות-קעקע מורכבות שנראו כאילו הן זזות ונעות על עורה, כל סנטימטר מגופה היה מכוסה בהן, כמו נחשים שהיו עשויים מסמלים.
שיריין ירדה מדיסק המתכת אל הקרקע ולא עצרה אפילו בכדי להתלבש, הקעקועים החיים שעל עורה היו מרהיבי עין, האנשים שפינו לה דרך ביראת כבוד שהייתה שמורה אך ורק לאלים ומשרתיהם הבכירים השפילו מבטיהם אל הקרקע ומפיהם נשמעה מילה אחת מהולה בדמעות יצאה מבין השפתיים שלהם "דאג'ה", שיריין פסעה באיטיות בשביל שפינו עבורה האנשים ולא אמרה דבר לאיש, מחוץ למעגל האנושי המתינו עבורה עשרה שומרים חמושים שליוו אותה למתחם המגורים שלה.
ג'נלין נראתה אבודה במקצת ודמעות זלגו מעיניה.
"בואו איתי" אמר לנו קול מוכר, התבוננתי לכיוון ממנו הגיע הקול ומולי עמד טולאן, הענק בעל השיער הבלונדיני ששימש כשומר ראשה של שיריין, הוא חייך והשבתי לו בחיוך משלי, ג'נלין הייתה שקועה במחשבות וצעדה לאן שכיוונתי אותה מבלי להביע התנגדות, טולאן ניווט בין האוהלים עד שהגיע למתחם המגודר של הדאג'ה החדשה, הוא סימן משהו לשומרים שפתחו עבורנו את השער הראשי ומיהרו לסגור אותו אחרינו, טולאן הוביל אותנו לצדו השמאלי של המבנה המרכזי שם ניצבו מספר בקתות עץ, הוא עצר ליד אחת מהן, פתח את דלת הכניסה של הבקתה והמתין שניכנס פנימה "הסוסים שלכם קשורים מאחור" הוא אמר כשאני וג'נלין היינו בתוך הבקתה, "כל הציוד שלכם כאן, אני אשלח מישהי לקרוא לכם עוד שעתיים מעכשיו, "כשהדאג'ה תרגיש במיטבה היא תשמח לראות אתכם" הוא הוסיף.
"תודה טולאן" אמרתי לו, "על הכל".
"אין על מה" השיב טולאן, "זה הכל חלק מהתפקיד… ועכשיו, במחילה מכבודכם, אני חייב ללכת" הוא אמר ועזב את המקום בחופזה, הדלת נסגרה אחריו בעדינות.
הסטתי את הבריח והשכבתי את ג'נלין על המיטה הזוגית שהייתה שם, לקחתי כד שהוצב על אחת מהשידות שהיו בצדדים של המיטה ומזגתי לספל עץ מים עבורה, היא שתתה את תכולת הספל בלגימה אחת מהירה, נתנה לי את הספל, הניחה את ראשה על המזרן ונרדמה.
יצאתי החוצה מהדלת האחורית של הבקתה שהוקצתה עבורנו, שני הסוסים שלנו היו קשורים שם, ליטפתי את צוואריהם ואחד מהם שחרר נחירה מאפו, "גם אני התגעגעתי אליכם" אמרתי לסוס, לאחר מכן הברשתי את שניהם ביסודיות, וידאתי שיש להם מספיק מזון ומים ופיניתי את הצואה שלהם.
חזרתי לתוך הבקתה, ג'נלין עדיין ישנה, רחצתי את כפות ידי ופניי.
לפתע, נשמעו נקישות על הדלת, באופן אינסטינקטיבי כף היד שלי נסגרה על ניצב החרב שלי, "ג'נלין? בוסקו?" נשמע קול נשי לא מוכר מהצד השני של הדלת, "אתם שם?" נשמעה שאלה.
"כן" השבתי בתגובה, "אנחנו כאן" הוספתי ונגעתי בכתפה של ג'נלין, היא התעוררה מיד והתיישבה על שפת המיטה.
"כמה זמן ישנתי?" היא שאלה.
"שעתיים וחצי בערך" השבתי בחיוך.
"אני יכולה להיכנס?" נשמעה שאלה הצד השני של הדלת, "הדאג'ה שלחה אותי" היא הוסיפה.
"כן" השבתי, "את מוזמנת להיכנס".
הדלת נפתחה באיטיות ובפתח עמדה חצי-אלפית זהובת שיער שהייתה לבושה במכנס שהגיע על מתחת לברך שלה וחולצה נטולת שרוולים עם מחשוף נדיב במיוחד, שני פרטי הלבוש היו עשויים מבד דק ועדין למראה בגוון שמנת נעים למראה.
"שלום לכם" אמרה חצי-האלפית, "שמי הוא סיריניקה ואני אשמח תוכלו להתלוות אליי, הדאג'ה ממתינה לכם".
"ברצון" אמרתי בחיוך.
ג'נלין קמה מהמיטה, היא נראתה רעננה שוב, "אסור לתת לדאג'ה החדשה לחכות" היא אמרה בחיוך.
"נכון הדבר, גבירתי" אמרה סיריניקה, "אם כך, אנא הזדרזו בבקשה" היא הוסיפה והמתינה לנו בסבלנות.
יצאנו מהבקתה, השעה כבר הייתה שעת שקיעה והיה קריר מעט בחוץ, התעטפנו במעילי העור שלנו, ג'נלין חייכה אליי, נתנה לי את כף ידה ויחד צעדנו אחרי המדריכה שלנו.
סיריניקה הובילה אותנו אל שער הכניסה הראשי למבנה המרכזי בו השתכנה הדאג'ה שיריין והשומר שהוצב בפתח פתח עבורנו את דלת הכניסה למקום.
סיריניקה הובילה אותנו בתוך המבנה אל חדר בו לא היינו קודם לכן, החדר היה מואר באמצעות שתי עששיות בלבד ששיוו למקום מראה רומנטי, לרגלינו היה שטיח עור האייל ומזרן קש עליו ישבה שיריין, היא נראתה כשקועה במדיטציה. "שבו בבקשה" אמרה שיריין מבלי להניד אף שריר מיותר בגופה ומבלי לעצום את עיניה, היא הייתה לבושה בטוניקה ארוכה בצבע קרם שהייתה בעלת ברדס שנח באותו הזמן על ראשה והסתיר את פניה מאיתנו.
התיישבנו על השטיח שהיה מולה והמתנו בסבלנות.
לבסוף, פקחה שיריין את עיניה והתבוננה בשנינו, "אני כל כך שמחה שהייתם שם, בטקס ההתעלות" היא אמרה וחיוך על פניה.
"כן" אמרתי בחיוך, "בחיים לא ראיתי משהו כזה, מה בדיוק קרה שם, עם האש הכחולה הזאת והכל?" שאלתי.
"אז כך ראית את זה? בתור אש כחולה" היא ציינה לעצמה, "אני ראיתי נהר של מידע שהסתחרר סביבי והציף אותי, מילא אותי בידע" היא אמרה בערגה.
"דאג'ה" אמרה ג'נלין בחיוך, "אחותי דאג'ה… מי היה מאמין?" היא שאלה בחיוך.
"אני עדיין לא מעכלת את זה בעצמי" אמרה שיריין בחיוך.
"תגידי, דאג'ה יקרה" אמרה ג'נלין לשיריין בחיוך, "האם במקרה למדת משהו שעשוי לסייע לי את במציאת מענה למצב המיוחד שלי?" היא שאלה.
"למען האמת, כן" השיבה שיריין, "את רוצה לעשות את זה עכשיו או אחר כך?" שאלה שיריין בחיוך.
"כמובן שעכשיו" השיבה ג'נלין בחיוך מלא צפייה ואושר.
"אני אהיה צריכה שתשבי מולי" אמרה שיריין והצביעה על מקום פנוי במזרן עליו ישבה.
"אני כל כך מתרגשת" אמרה ג'נלין בחיוך לאחר שהתיישבה מל שיריין.
"תעצמי את העיניים ותנשמי עמוק" אמרה שיריין, "ממש כמו במדיטציה" היא הוסיפה.
ג'נלין עצמה את עיניה ושיריין הניחה בעדינות את שתי כפות ידיה צדי ראשה של ג'נלין ועצמה את עיניה, "מעניין מאוד" אמרה שיריין לאחר מספר רגעים, "ממש בלאגן שם, לא פלא שאת לא מצליחה לזכור את עבר, אבל יש לי משהו בדיוק בשביל זה", שיריין לחשה משהו לעצמה, "איך את מרגישה?" שאלה שיריין תוך מספר דקות והסירה את כפות ידיה מראשה של ג'נלין.
"רגיל" השיבה ג'נלין, "מתי את מתחילה?" היא שאלה בצפייה.
"המעשה נעשה, אחותי" היא השיבה שיריין בטון דיבור רציני.
"מה זאת אומרת המעשה-נעשה?" שאלה שיריין, "אני לא מרגישה שונה".
"המעשה נעשה" חזרה שיריין, "הכד שלם שוב" היא הוסיפה וחייכה.
"אני לא מאמינה" אמרה ג'נלין בפליאה, "את עובדת עליי, נכון? תגידי שאת עובדת עליי".
"אני לא עובדת עליך" אמרה שיריין, "איך קראו לכלב שלך?" שאלה שיריין.
"הוא לא היה כלב" אמרה ג'נלין ברוגז מדומה, "הוא היה סמור וקראו לו פלרצ'ולו, את היית היחידה שקראה לו 'כלב' רק בכדי להקניט אותי" היא הוסיפה בחיוך.
"כן, הוא היה סמור ממש מכוער" אמרה שיריין בחיוך.
"אני יודעת" השיבה ג'נלין בחיוך, "היי, אני זוכרת הכל" היא אמרה בהתלהבות וחיבקה את אחותה בחוזקה, "תודה, תודה לך אחותי המדהימה, אני חייבת לך את החיים שלי, כל מה שתבקשי ואני אעשה, רק תבקשי" היא אמרה בטון חדור מוטיבציה.
"ג'נלין היקרה, אחותי האהובה" אמרה שיריין בחיוך, "כל מה שאני רוצה שתמשיכי לעשות מה שאת אוהבת" היא הוסיפה וליטפה את הלחי השמאלית של ג'נלין בידה הימנית.
"תודה" אמרה ג'נלין.
"אתם רעבים?" שאלה שיריין.
"קצת, כן" אמרה ג'נלין בחיוך ואני הנהנתי בראשי לחיוב.
שיריין לקחה פעמון קטן שנח בסמוך אליה וצלצלה בו במשך מספר שניות, הדלת נפתחה ואל החדר נכנס חצי-האלף הענק בעל רעמת השיער הזהובה, "קראת לי, דאג'ה?" שאל טולאן בפנים חתומות, הוא היה לבוש בטוניקה ארוכה בצבע שחור שהגיעה עד מתחת לברכיים שלו.
"כן" השיבה שיריין במבט רציני, "תדאג בבקשה שיביאו לנו ארוחת ערב".
"לפקודתך, דאג'ה" אמר טולאן ויצא מהחדר.
ג'נלין חייכה אליי, התקרבה אליי והניחה את ראשה על כתפי, "אם זהו חלום… אני לא רוצה להתעורר" לחשתי באוזנה והעברתי את אצבעותיי על זרועה.
"זה לא חלום, בוסקו" לחשה ג'נלין בתגובה.
"זה מה שאת תמיד אומרת בחלומות שלי" לחשתי בחזרה, ג'נלין חייכה ואחזה בחוזקה ביד שלי.
שלוש נקישות מנומסות על הדלת, "אפשר להיכנס, דאג'ה?" נשמע קולו של טולאן מעברה השני של הדלת.
"כמובן, טולאן" אמרה שיריין בחיוך, "היכנסו בבקשה" היא הוסיפה והמשיכה לשבת במקומה.
טולאן נכנס לחדר בידו הימנית מגש מכוסה, אחריו נכנסו לחדר שלושה אנשים נוספים שהיו לבושים בטוניקות בצבע חום כהה שנשאו מגשים מכוסים וכדים מלאים במשקה.
טולאן והשלושה המתינו בשורה ואל החדר נכנסו שני אנשים נוספים שהיו לבושים בטוניקות בצבע כחול כהה, השניים הכניסו לחדר שולחן אוכל אותו הניחו בצדו הימני של החדר ויצאו מהחדר בזריזות.
לובשי הטוניקות הכחולות חזרו, אחד מהם הניח מפה בהירה על השולחן והשני הניח מגש גדול שעליו היו צלחות עץ וכוסות חרס, שניהם יצאו מהחדר.
לובשי הטוניקות הכחולות זזו הצידה, טולאן ולובשי הטוניקות החומות התקרבו אל השולחן והניחו את המגשים והכדים על השולחן.
לובשי הטוניקות הכחולות חזרו לחדר עם שלושה כיסאות עבורנו, בינתיים הספיקו לובשי הטוניקות החומות וטולאן לסיים לערוך את השולחן ועמדו בשורה כשהדלת מאחוריהם, לובשי הטוניקות הכחולות הצטרפו לשורה, "את זקוקה לנו, דאג'ה?" שאל טולאן בשם הצוות שלו.
"תודה" אמרה שיריין, "אתם משוחררים".
"תודה לך דאג'ה" אמר טולאן וסימן לאחרים לצאת מהחדר, טולאן יצא אחרון מהחדר, "לילה טוב, דאג'ה" הוא אמר לפני שסגר את הדלת מאחוריו.
"לילה טוב, טולאן" השיבה שיריין בחיוך, הדלת נסגרה.
ג'נלין הסתכלה על שיריין, חייכה ולא אמרה דבר.
"מה?!" שאלה שיריין.
"כלום" אמרה ג'נלין בחיוך ולא הוסיפה דבר.
"מה?!" שאלה שוב שיריין, "את חושבת שאני… והוא?" היא שאלה.
ג'נלין נענעה בראשה לחיוב וחייכה.
"הייתי רוצה" אמרה שיריין, "אבל זה לא יקרה".
"למה?" שאלה ג'נלין, "את אישה והוא גבר".
"כנראה ששכחת את הנדר להתנזרות ממגע עם גברים" ציינה שיריין ונימה של אכזבה התגנבה לקולה, היא לא חייכה.
"ומה יקרה אם תפרי את הנדר הזה?" שאלה ג'נלין בעניין.
"אם האלים יחליטו להפשיט אותי רק מהיכולת שלי להשתמש בקסם" אמרה שיריין, "אני אהיה במצב טוב" היא הוסיפה.
"עד כדי כך?" שאלה ג'נלין.
"כן, עד כדי כך" השיבה שיריין, "שנאכל?" היא שאלה וקמה ממקומה.
"אני גוועת ברעב" אמרה ג'נלין בחיוך וקמה ממקומה, היא הושיטה לי יד ועזרה לי לקום, "בוא בוסקו, אתה תשב לידי" היא אמרה ומשכה אותי אחריה לשולחן, התיישבנו זה לצד זה ושיריין התיישבה בכיסא שהוצב בראש השולחן.
אכלנו והתענגנו על כל ביס, האוכל היה טעים מאוד והמשקאות היו מרעננים, ג'נלין לא הפסיקה לחייך ולדבר על העבר.
לאחר שסיימנו לאכול עברנו בחזרה לישיבה על המזרן והשטיח, שיריין הוציאה מספר כלי מיתר, תוף מתכת בעל צליל מעניין וחליל עץ מוארך, אני השתעשעתי בנגינה על תוף המתכת, ג'נלין ניגנה בחליל ושיריין ניגנה על סוג של נבל בעל עשרה מיתרים.
במשך כל אותו הערב העלו שיריין וג'נלין זיכרונות מעברן המשותף, חלק מהסיפורים היו מצחיקים, חלקם היו עצובים ובחלקם העצב והשמחה נשזרו יחדיו לכדי שתי וערב מופלא ומורכב של רגשות.
בין הסיפורים עסקנו בשירה ונגינה, היו אלו בעיקר שירים בשפה האלפית בהם נזכרה ג'נלין, היות ולא ידעתי אלפית השתדלתי לשמור על לשוני והקפדתי אך ורק לנגן.
לבסוף, ליוותה אותנו שיריין אל הדלת, ג'נלין נפרדה ממנה בחיבוק אוהב, השומר שהמתין מחוץ לחדרה של הדאג'ה ליווה אותנו בחזרה לבקתה שהוקצתה עבורנו.
הדלקתי את העששית שהייתה תלויה מהתקרה באמצעות ערכת ההצתה שלי, אור חמים הציף את הבקתה.
ג'נלין החליפה בגדים לכותונת לילה ארוכה ונשכבה על המיטה הזוגית, "בוסקו" היא אמרה.
"מה?" שאלתי אותה בחיוך.
"תודה" היא ענתה, "נהניתי מאוד הערב" היא הוסיפה בחיוך ועצמה את עיניה, התבוננתי עליה במשך מספר שניות ואז הבנתי שהיא פשוט נרדמה, כיסיתי אותה בשמיכה רכה, היא חייכה תוך כדי שינה והתכרבלה בשמיכה.
יצאתי מתוך הבגדים שלי והחלפתי לחולצה ומכנס דקים שהיו עשויים מכותנה, התיישבתי לידה והתבוננתי עליה ישנה, היא הייתה כל כך יפה בעיניי, נשכבתי לידה ועצמתי את עיניי אך לא הצלחתי להירדם.
הזיכרונות הכואבים מהעבר שבו לרדוף אותי והדירו שינה מעיניי, חששתי שאאבד אותה שוב, חששתי לתת לעצמי להיפתח אליה ולהיפגע בעצמי, ידעתי שאני אוהב אותה אבל לא ידעתי איך היא מרגישה כלפיי וזה היה מה שעצר אותי.
"אני אהיה חייב לקחת סיכון כדי לברר את זה" חשבתי לעצמי, עצמתי את עיניי ונרדמתי.
בבוקר המחרת משרתת מטעמה של הדאג'ה העירה אותנו ודאגה ללוות אותנו אל הסוסים שלנו שבסמוך אליהם המתינה לנו הדאג'ה שיריין.
נפרדנו מעליה והודינו לה על כל מה שעשתה עבורנו בטרם שבנו למערה שהוציאה אותנו בחזרה אל מחוץ לתהום-הצוחק.
הדאג'ה דאגה שמנהל מערך האבטחה שלה, טולאן, יתלווה אלינו בדרכנו עד לגבולות היער של התהום הצוחק כדי שהמעבר שלנו ביער יהיה חלק ככל האפשר.