“And the people bowed and prayed,
To the neon god they made”.
Paul Simon
"והאנשים השתחוו והתפללו,
לאל הניאון שהם יצרו".
פול סיימון
שעת בין השמשות החלה. השמש הצהובה הגדולה שקעה זה עתה אל מתחת לקו האופק המרוחק. אך האור שלה, האור הזהוב שלה, עוד ריחף מעל שדה השיבולים העצום כאילו היה אד שנבע מהשדה עצמו. אך השמש האדומה, הקטנה בהרבה, עוד ניצבה גבוה בשמי המערב והאדימה אותם. עוד דרך ארוכה היתה לפניה, פוסעת לאיטה מטה במסלול שהתוותה עבורה אחותה. כמו תכשיט יקר היתה תלויה שם בשמי היום האחרון בשנה. רוח קרירה השיבה גלים קלים בים השיבולים. הבטחה עמדה באויר. ואולי קללה.
פאולוס עוד עמד מחוץ למקדש הכביר, הביט במחזה מרהיב העין וזכר אישתו עלה בליבו. לפני שנים רבות, כשהיו צעירים, הביטו פעם ככה שניהם בשקיעה. הוא אמר שהעולם לא חדל מלהפליא אותו. היא אמרה: "מה רבו מעשייך, האל!". שניהם הביטו באותה התופעה וראו דברים שונים לגמרי. הוא ראה את פלא היקום, הטבע. היא ראתה את האל.
תמיד זה היה ככה ביניהם. היא היתה אשת האמונה ואילו הוא הטיל ספק בכל דבר. בין בני הזוג האוהבים תמיד שרר שלום בית. אך חקרנותו של פאולוס גרמה לו לחיכוכים מתמידים עם לאונרדו, הכהן הגדול. לאונרדו האשים אותו בפומבי בהיותו "חופר". הוא זיכה את פאולוס בכינוי אי – החיבה הזה על שום עקשנותו לסייר בערים ההרוסות – הערים האסורות. כן, המגילה הקדושה אסרה מפורשות על ביקור בערים הנטושות והחרבות. אך הגינויים של לאונרדו לא הרתיעו את פאולוס. מה שכן הרתיע אותו היו חיות הטרף שפשטו בערים הללו. הן גרמו לביקורים שלו שם להיות גיחות קצרות של סיכון חיים. אבל במהלך השנים הוא שם לב לכך שנדמה כי מספר החיות הולך וקטן, ושהן גם מאבדות מזריזותן.
אך אף יותר מהסיורים בערים האסורות, היו אלה הסברות של פאולוס שהרתיחו את דמו של לאונרדו. פאולוס סבר שכל האוכלוסיה של הכפר שלהם, של כל כוכב הלכת בעצם, לא היתה ילידית לכדור הקטן שלהם. הוא טען שמוצאם בכוכב לכת אחר, שרק שמש אחת זהרה בשמיו. הטיעון המרכזי שלו לכך היתה העובדה שאחד הכינויים בשפה שלהם עבור תושבי הכפר היה "מתיישבים". תשובתו של לאונרדו היתה פשוטה: "כינוי זה אינו מופיע במגילה הקדושה! ובזה תם הדיון!".
מאז מות אישתו בתחילת השנה היה לו פנאי להשתקע במחקריו. והשנה, השנה הוא חווה פריצת דרך. אנשים הלכו והתאספו אל המקדש. ככתוב במגילה הקדושה: "וביום האחרון בכל שנה, בשעת בין השמשות, יתאסף כל העם כולו במקום בו נתן האל את המגילה הקדושה לכהן הגדול הראשון. וירד האל במרכבתו וידבר אל עמו". מדהים, חשב פאולוס. אוכלוסיה שלמה של כוכב לכת מתאספת במקום אחד. רק הזקנים והחולים מאד היו פטורים מההתכנסות השנתית. הורים באו עם תינוקותיהם בידיהם. הפעם הגיע פאולוס מוקדם מבדרך כלל כדי לתפוס מקום בשורה הראשונה לפני במת המקדש. בניגוד לכל הנאספים האחרים, הוא ידע שההתכנסות הזאת תהיה אחרת.
פאולוס הביט בשקיעה ותהה אם זו השקיעה האחרונה שהוא רואה אי פעם. הוא הידק את כנפי גלימתו סביב גופו, ונגע במה שהוא הסתיר שם. המוצקות של זה, המציאותיות של זה, הפחידה אותו. אך הוא ידע שאין דרך חזרה. הוא נשם עמוקות ונכנס פנימה.
המקדש היה אמפיתאטרון עצום מימדים עשוי אבן. העם הגדול הלך והתאסף תחת כיפת השמים המאדימים. פאולוס התקדם לעבר הבמה ותפס לעצמו מקום לפני גדר האבן הנמוכה שהגיעה עד ברכיו. למרגלות הבמה הגדולה, ובאותו המפלס עם הקהל, עמדו בשורה איתנה שומריו של הכהן הגדול. הם היו חמושים במוטות עץ בלבד. המגילה הקדושה אסרה את בנייתם של כלי נשק. בחברתם החקלאית רק כלי עבודה כמו המעדר והמקצרה היו מותרים. כלי ציד עבור חיות נשמרו מאחורי מנעולים כבדים. המגילה אסרה גם את בנייתן של מכונות.
במדרגת הבמה הראשונה שמעל לשומרים ניצבה מועצות השיפוט שהורכבה מתשעה גברים ומשלוש נשים. לרוב היתה המועצה מיותרת. כל המקרים נידונו במהלך השנה וגזרי הדין הוטלו ובוצעו. אך הפעם אוירה כבדה שררה בקרב הנאספים במקדש. השנה היה רצח בקהילה, העבירה היחידה שעונשה היה מוות. גרגוריוס היה כבול בשלשלאות ברזל למוט הנידונים למוות, מוט האבן העבה שעמד באותו המפלס עם הקהל הגדול. מועצת השיפוט מצאה אותו אשם ברצח המאהב של אישתו. הוא טען להגנתו ששב מביתו לאחר העבודה בשדה, המעדר עוד בידו, ושהמאהב הוא זה שהתנפל עליו עם רצח בעיניו. אך המקרה כבר נידון. פסק הדין ניתן – אשם. רק גזר דין אחד יכלה המועצה להטיל – מוות. ובמגילה הקדושה, מגילת החוקים והעונשים, היה כתוב שגזר דין מוות – רק האל רשאי לבצע.
רק פעם אחת בחייו, כשהיה נער, ראה פאולוס ביצוע של גזר דין מוות. הוא ראה את ידו של האל מורמת ומכוונת אל ליבו של הנידון למוות שהבעת אימה קרנה מפניו. חזהו של הנידון עלה וירד בפראות כאילו ליבו עומד להתפקע. ולפתע, נדמו נשימותיו. גופו נשמט ונותר תלוי ברפיון על מוט האבן. האם זה הגורל שייפול הערב על גרגוריוס? ומה עם גורלו שלו?
מדרגת הבמה הבאה היתה האחרונה שעליה מותר היה למי מברואיו של האל לדרוך. זכות זו היתה שמורה לכהן הגדול בלבד וכעת עמד עליה לאונרדו ביחידות. למעלה מזה היתה המדרגה האחרונה – שהיתה שמורה למרכבתו של האל.
לאונרדו ניצב על מדרגתו בודד ואיתן, פניו המזוקנות אל העם וידו השמאלית אוחזת במטהו המגולף והנאה. גלימתו האדומה התנופפה ברוח הערב הקרירה, שאר גופו מכוסה בבד שחור. על חזהו נצץ באור השמש האדומה גליל זהב חלק. ובתוך הגליל הנוצץ – המגילה הקדושה. המגילה המקורית שניתנה בידי האל עצמו לכהן הגדול הראשון לפני דורות אינספור. היא לא רק נתלתה על צווארו בידי שרשרת זהב דקה. ארבע שרשראות זהב נוספות הידקו את הגליל אל מרכז חזהו. שתיים עטפו את מתניו ושתיים את כתפיו וכולן נפגשו על גבו. הוא היה הכהן הגדול – נושא המגילה הקדושה.
לאונרדו סקר את העם ההולך ומתאסף במקדש. אך לא כמות האנשים היתה הסימן לתחילת התפילה. גובה השמש האדומה בשמי המערב הוא זה שקבע מתי יש להתחיל בתפילות השבח וההלל לאל. לאונרדו היה מבוגר ומיומן, בכל שנה מאז מותו של הכהן הגדול הקודם הנחה הוא את הטקס. הוא הביט בשמש האדומה וידע שהעת להתחיל הגיעה. הוא החל להתפלל בשירה בקול הבס העמוק שלו. הקירות שמאחוריו הדהדו את קולו ודפנות האמפיתאטרון הדהדו אתו קולו ביניהן. העם כולו הצטרף אליו בדברי התשבוחות וההילולים לאל. פאולוס שר עם כולם. הוא לא רצה למשוך תשומת לב. לא כעת, לפחות.
הכהן הגדול שר תוך שהוא סוקר את השמים. גם כמה מבני העם השרים הגניבו מדי פעם מבט נרגש ומלא ציפייה אל השמיים האדומים העצומים שנפרשו מעל. לפתע, בשמי המזרח, משהו נצנץ. משהו שם החזיר את אור השמש האדום.
"הרי היא!" הרעים לאונרדו בקולו, "הרי היא מרכבת השמים של האל האדיר!".
גל של התרגשות עבר בקהל. אלפי נשימות נעתקו לרגע. אך הנאספים נשמו אויר עמוקות והחלו לשיר את התפילה ביתר שאת. הנצנוץ בשמים הלך ועשה את דרכו לעבר המקדש. מקץ מספר דקות ניתן היה לראות בבירור את הגוף המוכר של המרכבה. בעיני פאולוס, נראתה המרכבה תמיד כבעלת צורת ביצה שהקצה הצר שלה מחודד משהו. היא היתה כסופה וחלקה והחזירה כמו מראה את אור השמש האדום.
המרכבה נעה בשמים במסלול מעגלי והתקרבה לאט לאט אל המקדש. כשהחלה היא להתקרב במעופה אל המדרגה ששמורה לה, פנה אליה הכהן הגדול והפנה את גבו עטור הגלימה האדומה אל העם. בסופו דל דבר, ניצבה המרכבה באויר מעל למדרגה. המרכבה מעולם לא נחתה. כמו בכל פעם קודמת, גם הפעם צמחו ארבע רגליים ארוכות מגוף המרכבה וירדו מטה. הרגליים נתקבעו בארבע שקעים שהיו מותקנים עבורן במדרגה. המרכבה עצמה נשארה עומדת גבוה מעל לכהן הגדול.
פאולוס הביט בגבו של הכהן הגדול. שלוש אותיות ענקיות היו רקומות בזהב על הגלימה האדומה. פאולוס לא אהב לקרוא להן אותיות כי אם "סמלים", וזאת משום שהאותיות היו שייכות לשפה הקדושה שאף אחד חוץ מהכהן הגדול לא ידע. אף אחד אפילו לא ידע איזה צלילים מסמלות האותיות הללו ומה הן מסמלות ביחד. שלוש האותיות – אמת – היו כה שונות מהשפה הרגילה של העם.
כעת כרע הכהן הגדול על ברכיו וכל העם עשה כמוהו. כעת ידעו כולם מה עומד לקרות. כעת יאמר הכהן הגדולה את התפילה הקדושה. התפילה שלא תאמר בשפת העם הרגילה אלא בשפה הקדושה, שפת שלוש האותיות, השפה שרק הכהן הגדול יודע. התפילה הזו אפילו לא הופיעה במגילה הקדושה. היא נמסרה בעל פה מכהן גדול אחד ליורש שלו. ולעם אסור היה לדבר בה. הכהן הגדול יקרא את התפילה לבדו. הכהן הגדול – יודע שפת הסתרים.
קול דממה דקה עמד במקדש. ואל תוך הדממה הזו החל הכהן הגדול להתפלל. אף אחד מהעם לא ידע מה פירוש המילים. כל מה שהיה ידוע לעם הוא שזאת היא תפילת הלל מיוחדת עבור האל. תפילה שאם לא תאמר בידי הכהן הגדול – לא ייצא האל מתוך מרכבתו ולא ידבר אל עמו.
"יתגדל ויתקדש שמה רבא. בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב…". הכהן הגדול אמר את המילים הנסתרות והן מילאו את לב העם בתחושת קסם, תחושת נשגבות עלומה. אפילו פאולוס לא יכול היה שלא לחוש יראה אל מול שפת המסתורין. שפה עתיקה שהוא היה משוכנע שאבותיו דיברו תחת שמש אחרת.
"… עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן."
הכהן הגדול סיים את התפילה ושוב עמדה דממה במקדש. בעודו כורע על ברכיו הרעים הכהן הגדול בקולו בשפת העם הרגילה.
"הרכיבו את משקפי הקודש! ככתוב במגילה הקדושה: ולא יראו העם במישרין את האל פן יוכו בסנוורים ובעיוורון!".
וכל העם, כאיש אחד, הוציאו את משקפי הקודש המהודרים שעד לרגע זה הוסתרו בנרתיקים מהודרים לא פחות. היו אלה משקפי זכוכית כהה שהוכנו בידי אומנים בקהילה. גם פאולוס הרכיב את משקפיו וראייתו נתעמעמה בהרבה.
התפילה נאמרה, המשקפיים הורכבו. אלפי פיות היו דמומים. אלפי לבבות פעמו בציפייה. עם שלם – על ברכיו. והנה זה קרה. בקצה הקדמי, המחודד, של מרכבת השמיים, נפער סדק צר. ומבעד לסדק פרץ אור יקרות לבן שהכאיב לעיניים אף שהיו מוגנות. והסדק נתרחב באחת לכדי שער גדול. ומהשער זרם הזוהר הלבן והאיר המקדש כולו.
פאולוס הביט במצמוץ אל תוך נהרת הזוהר. בקושי רב הצליח להבחין בתנועה כלשהי בתוכה. האל ריחף מתוך מרכבתו החוצה. ובאחת נסגר השער מאחורי האל. והאל נראה במלוא תפארתו – מרחף מעל העם. זוהר לבן בקע מגופו, מרגליו, מידיו ומראשו. האור היה מסנוור ובכל זאת ניתן היה להבחין במתאר הגוף. גוף כמו לברואי האל. ככתוב במגילה הקדושה: "ויברא האל את ברואיו בדמותו ובצלמו". פאולוס תמיד חשב שזה מוזר. אם הברואים נבראו "בדמותו ובצלמו" של האל – מדוע רק האל זוהר?
לאט לאט ריחף הגוף הזוהר מטה עד אשר דרכו רגליו למרגלות מרכבתו. הכהן הגדול וכל העם נשארו על ברכיהם אל מול האל העומד. והאל דיבר אל עמו.
"ברואי הנאמנים," רעם קולו של האל במרחבי המקדש, אם כי לא ניתן היה להבחין בתוך הזוהר בתנועת פנים כלשהי, או בתו פנים כלשהו, "שוב נתכנסתם לכבודי במקדשי, שוב ממלאים אתם את הציוויים במגילה הקדושה. שנה עברה מאז דיברתי אליכם לאחרונה. שנה מלאת אירועים…"
והאל החל לדבר על מה שהוא תמיד דיבר עליו. האל סקר את מזג האויר בשנה החולפת ואת ההשפעה שלו על התבואה והיבולים, האל סקר את תנועת עדרי החיות שהברואים צדו למחייתם. כל הדברים האלה, היומיומיים לכאורה, היו החשובים ביותר בחיי החברה החקלאית. הם קבעו כמה אוכל יהיה בצלחות במהלך השנה. כמות התבואה והציד השפיעה במישרין על מידת בריאותם ואושרם של הברואים, על תכניות הקמת המשפחה שלהם, על הילודה והתמותה בקהילה.
אחרי שסקר נושאים אלה החל האל לדבר על חלקים נבחרים מהמגילה הקדושה. המגילה היתה ארוכה וכללה ציוויים ואיסורים שנגעו בכל היבט של החיים המוסריים והחברתיים בקהילה. ולכן בחר האל בכל שנה בנושאים מסויימים והקדיש את פנייתו לעם אליהם. הפעם דיבר האל על האיסור לרצוח ועל החובה של מועצת השיפוט להטיל גזר דין מוות על מי שנמצא אשם בעבירה זו. בחירה זו של האל לא היתה מפתיעה בהתחשב בכך שמוט הנידונים למוות לא היה מיותם השנה.
כשסיים האל את דבריו נפנה ראשו אל חברי מועצת השיפוט.
"חברי מועצת השיפוט," רעם קולו, "אני רואה שאחד מברואי כבול למוט הנידונים למוות".
"כך הוא, האל האדיר!", השיבה נשיאת המועצה.
"האם ברוא זה נמצא אשם בעבירת הרצח?".
"אמת, האל האדיר! כפי שאנו מצווים במגילה הקדושה – המועצה התכנסה עשר ימים כדי לדון במקרה. המועצה מצאה אותו אשם ברצח. ההרשעה התקבלה פה אחד, האל האדיר!".
"אם כך הוא, גזר הדין יבוצע מיד!" אמר האל.
פאולוס התבונן באימה בידו של האל שהחלה להתרומם לאט ולהצביע לעברו של גרגוריוס. על פניו של גרגוריס נראה פחד גדול מהול בהשלמה עצובה. עכשיו. הוא ידע שהוא חייב לפעול עכשיו.
אל שקר. בהתחלה הוא אפילו לא הגה את המילים. רק חשב אותן.
"אל שקר". הפעם הוא אמר אותן, בשקט. אף אחד מסביבו אפילו לא הגיב.
"אל שקר!" הוא זעק את המילים ונעמד על רגליו.
תדהמה נפלה בקרב הקהל הגדול. כולם הביטו בו – בברוא היחיד שעמד על רגליו. כל העם הביט בו, שומרי הכהן הגדול הביטו בו, חברי מועצת השיפוט הביטו בו, הכהן הגדול סב את ראשו לאחור והביט בו. והאל – האל הביט בו. פאולוס קפץ מעל גדר האבן ופסע כמה פסיעות קדימה.
"זהו אל שקר!" הוא צעק, "ואין לו את הזכות להרוג מישהו מאיתנו!"
בשלב זה קפץ הכהן הגדול לרגליו ופנה אל הקהל.
"כופר!" הוא זעק בכל כוחו, "אתה כופר עלוב! תפסוהו! תפסוהו מיד!"
שומרי הכהן הגדול היו מבולבלים לרגע. חל איסור מוחלט על קימה בזמן פנייתו של האל. אך הכהן הגדול כבר עמד על רגליו ונתן להם פקודה. שניים מהם התעשתו וקפצו לרגליהם. הם רצו לעברו של פאולוס עם מוטותיהם. כעת פתח פאולוס את כנפי גלימתו וחשף את אשר הסתיר שם. הגוף המוארך היה עשוי בחלקו האחורי מעץ ובחלקו הקדמי ממתכת נוצצת. הוא כיוון את קצהו לעבר השומרים ואלה בלמו את הסתערותם. בקצה הקדמי נראה מתקן שממנו בלטו שני ראשי חץ קטנים.
"מכונה!" זעק לאונרדו, "בנית מכונה! לכפירתך אין גבולות! תפסו את הכופר!".
אחד השומרים התגבר על פחדו והסתער בשנית לעבר פאולוס. פאולוס כיוון אל חזהו את קצה הרובה שבנה ולחץ על ההדק. המתקן שבראש הכלי זינק קדימה, גורר אחריו חוט דק, כמעט בלתי נראה. שני ראשי החץ הקטנים ננעצו בבשר השומר דרך בגדיו. האיש נבלם וצעק בכאב, שומט את מוטו ארצה, גופו רועד בתזזית. פאולוס שחרר מיד את ההדק והחוט גרר את המתקן חזרה אל ראש המכשיר.
השומר אחז בנקודת הפגיעה בחזהו.
"מה עשית!?" הוא זעק באימה, "מה עשית לי?!".
"אני לא רוצה לפגוע בך!" צעק פאולוס, "אני לא רוצה לפגוע באף אחד! בבקשה אל תפריעו לי! המכשיר הזה מיועד עבורו!" הוא צעק וכיוון את הרובה מעלה – אל האל.
הכהן הגדול, אימה וזעם בעיניו, פנה אל האל.
"אל אדיר! השמד את הכופר הארור הזה! השמד אותו!".
היה רגע של שקט. ואז, אז הפנה האל את ראשו לעבר מועצת השיפוט.
"מועצת השיפוט, "אמר האל, "האם ברוא זה נמצא אשם בעבירת רצח?".
נשיאת המועצה נראתה מבולבלת והמומה. אבל בסופו של דבר מצאה את לשונה.
"לא, אל אדיר. המועצה אינה מכירה כל האשמה ברצח כלפי ברוא זה".
"אם כך הוא," אמר האל, "לא אמית ברוא זה. המועצה תידון בעבירותיו ותטיל את עונשיה עליו".
רק כששמע זאת – ידע פאולוס שהוא צודק.
"לא, "אמר פאולוס, "אתה לא תמית אותי. אתה לא יכול להמית אותי. אבל אני…"
פאולוס לחץ על ההדק. המתקן שבראש הכלי שוגר בשנית וננעץ בחזהו של האל. קול פצפוץ נשמע. האל החל לרעוד.
"מה הוא עושה?!" נשמעו צעקות מהקהל.
האל המשיך לרעוד. הזוהר שלו התעמעם קלות ושוב התחזק. הוא החל לרחף כלפי מעלה, חזרה אל המרכבה שלו. הוא עלה ומשך את חוטי המתכת מתוך הרובה. פאולוס לא ויתר. הוא אחז ברובהו בחוזקה והמשיך ללחוץ על ההדק. האל התרומם עוד ועוד והתקרב אל מרכבתו. אבל רעידותיו הלכו ונתחזקו. הזוהר שלו החל להבהב, מתחזק ונחלש חליפות. ולפתע – נעלם לחלוטין. גוף מתכתי היה תלוי מעל במת המקדש, זהה בגונו לגון המרכבה. לפתע נדמו גם הרעידות. האל צנח אל הארץ.
רעש מתכתי נשמע כשקרס גופו של האל למרגלות מרכבתו. האל שכב אפים ארצה. פאולוס שחרר את ההדק והמתקן נסוג חזרה אל ראש הרובה. הוא פסע קדימה ועבר ללא התנגדות את שורת שומרי הכהן הגדול שנשארו המומים על ברכיהם. הוא קפץ אל במת מועצת השיפוט וחלף גם על פניה. הוא חלף גם על פניו של לאונרדו בדרכו אל המדרגה האחרונה של במת המקדש – מדרגת האל.
בהעדר זוהרו של האל הסיר פאולוס את המשקפיים הכהים. הוא התבונן בגוף המתכתי ששכב שרוע על רצפת האבן. מקרוב הוא יכול היה לראות שהגוף היה מכוסה שתי וערב בפסים דקיקים לבנים. הוא הניח שזה מקור האור. חום לא נפלט מהגוף. הוא התקרב לראשו של האל. הוא תחב את רובהו מתחת לאחת הכתפיים והשתמשו בו כבמנוף כדי להפוך את הגוף.
כעת, כששכב הגוף על הגב, יכול היה פאולוס לראות שני שקעים באיזור העיניים ונצנוץ של זכוכית בקרקעיתם. האף והפה היו בגדר בליטות מעוצבות בלבד. פאולוס הניף את רובהו גבוה מעל לראשו והטיח אותו מטה לעבר ראשו של האל. קול פצפוץ מתכתי נשמע ועיניי הזכוכית התרסקו. אך לא היה די בכך לביקוע. פאולוס הניף את הרובה שוב ושוב והנחית אותו מטה בחוזקה, עד שעלה בידו לרסק את הראש. חוטי מתכת דקים פרצו החוצה. פאולוס הטיח את רובהו מספר פעמים בצוואר עד שעלה בידו לנתק את הראש.
הוא הניף את הראש הכרות בפני הקהל הגדול. רבים מהם כבר הספיקו להסיר את משקפיהם. ואלה שלא הספיקו עשו זאת כעת. גם הכהן הגדול, בידיים רועדות, שמט את מטהו והסיר את משקפיו.
"הביטו!" צעק פאולוס ולראשונה בחייו שמע את קולו מהדהד במקדש, "האל איננו אלא מכונה!".
הוא זרק את הראש מטה והלה התגלגל במורד המדרגות עד ששכב על הארץ ליד גדר האבן הנמוכה. פאולוס פתח חלק מהרובה שלו וחשף את חוטי המתכת שבו בפני הקהל.
"הביטו! האל עשוי מאותם חומרים כמו המכונה שלי".
"לא יכול להיות.. לא יכול להיות…" מלמל לאונרדו.
"חברים," המשיך פאולוס, "אחיי ואחיותיי, אתם יודעים שסיירתי בערים האסורות. בשנה האחרונה היו לי תגליות שם. למדתי משהו על מכונות. ישנן מכונות שמופעלות על ידי משהו שנקרא מחשבים. והמחשבים – הם מופעלים על ידי משהו שנקרא אלגוריתם. האלגוריתם אומר למחשב מה לעשות ומה לא לעשות. כמו שהמגילה הקדושה אומרת לנו. היה לי ברור שהאל לא ימית אותי. היה לי ברור שהאלגוריתם שלו אומר לו לבצע גזר דין מוות רק במישהו שהורשע ברצח על ידי מועצת השיפוט".
הוא עצר לרגע. נותן לקהל שהות להפנים את הדברים.
"אחיי היקרים, אינני האויב שלכם. עשיתי את אשר עשיתי כי אני לא מאמין שאנו צריכים לתת למכונה להמית מישהו מאיתנו. או לנהל את חיינו באיזושהי צורה. הרי הכל כתוב במגילה הקדושה עצמה. שם כתוב שאבותינו היו עסוקים במלחמות נוראיות אלה באלה. שהם השמידו את הערים הגדולות ועמדו להמית על עצמם הכחדה מוחלטת. ומה קרה אז? אז האל ירד מהשמים והציל אותנו. הוא שם קץ למלחמות ונתן לנו את המגילה הקדושה. הוא אסר עלינו את המכונות והטיל עונש מוות בכל מקרה של רצח. הוא אסר את הכניסה לערים וקבע את ההתכנסות השנתית".
"אבל מה כל זה אומר!?" זעק מישהו מהקהל, הלם ותסכול בקולו.
"אינני יכול לדעת בודאות," השיב פאולוס, "בשביל לדעת אנחנו עוד צריכים לחקור הרבה ולגלות את האמת. אבל אתם מכירים אותי, אתם יודעים שיש לי סברות. אני חושב… אני סובר שאבותינו בנו את האל כדי לשים קץ למלחמות שלהם. הם כתבו את המגילה שבה הם אסרו את הרצח ובניית כל הנשק. אולי אף פעם לא נדע מה באמת קרה. אבל אם נחקור, אם נחתור אחר האמת – אולי יום אחד נדע יותר משאנו יודעים כעת. אני גם סובר שחיות הטרף בערים האסורות אינן אלא מכונות גם כן.
"ולגבי גרגוריוס. אני יודע שיש רבים מאיתנו שמאמינים שהמקרה שלו מצריך בחינה מחודשת. אני לא חושב שאנו צריכים מכונה שתבצע בשבילנו גזרי דין מוות. אולי אנחנו לא צריכים אותם בכלל. אבל אנחנו הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטה. ולא איזה אלגוריתם".
פאולוס עצר מדיבורו. האנשים שלמטה החלו לעבור את גדר האבן ולהתבונן בראש של האל. חלק החלו לטפס מעלה לעבר המדרגה העליונה כדי לבחון מקרוב את גופו של האל השחוט.
פאולוס זז הצידה כדי לתת לאנשים לבחון את המכונה מקרוב. הוא מצא את עצמו ליד לאונרדו.
"קדימה!" אמרו לו לאונרדו, "חסל אותי עם מכונת המוות שלך!".
"מה? על מה אתה מדבר?".
"אני הבא בתור, לא?".
"לאונרדו, אין לי כל כוונה להרוג אותך. והמכשיר הזה בכלל לא יכול להרוג".
"אבל הפצרתי באל שישמיד אותך".
"האמנת שזה הדבר הנכון לעשות באותו הרגע. אני מקווה שאתה כבר לא מאמין בזה".
וכשפאולוס אמר זאת, קרס לאונרדו לברכיו. פאולוס כרע לצידו.
"מאמין? במה אני כבר יכול להאמין? הקדשתי את כל חיי לעבודת האל. מה? מה אעשה עכשיו?".
"אתה עדין מנהיג רוחני עבור הקהילה שלנו, לאונרדו. העם צריך אותך. עכשיו, אולי יותר מתמיד".
לאונרדו הביט בו. מבולבל ואבוד.
"אבל… אם האל הוא מכונה? אז מי ברא אותנו? מי ברא את העולם?".
"לאונרדו, אתה איש האמונה, אני איש המחקר, אבל שנינו שואלים את אותן השאלות. ביחד, אולי נצליח למצוא כמה תשובות".
השמש האדומה שקעה ונעלמה מתחת לאופק. שעת בין השמשות נסתיימה.