מדבר ארזע הצחיח, קר ואפל בלילה, לוהט ובוער ביום. נרילא, נער כפרי משבט הגליארנים השקט והנאור אשר ברח מצבאו של הצורר נסין, נצר לשוללת דבאמטור, שבט פראי ואלים שבזז את כפרו המכונה סיסב, כפר קט אשר נהר זורם בחציו ומימיו צובעים את הקרקעית הרדודה בצבע טורקיז בוהק. זקני העיר ארזע האיצו בצורר לשים פעמיו עם צאת שלושה כוכבים במרחק של שלושים ירחים אל הכפר סיסב, שם חבויה בתחתית הנהר אבן ששוויה לא תסולע בפז, "האיש אשר יחזיק באבן הטורקיז במשך 29 ירחים יזכה בחיי נצח" מאיצים בו זקני העיר, עיניו הצרות של נסין ברקו ונצצו למשמע אוזניו ובטרם יבשו עיניו כינס את סוסיו המהירים, סריסיו, יועציו וכאלף לוחמי מדבר ובחסות הליל רכבו אל הכפר.
לאחר שלושים ירחים הגיע הצורר וצבאו לכפר והחלו להטיל אימים על תושבי הכפר, מחציתם נשרפו בעודם זועקים לתחנונים, נשות הסתתים נאנסו, נשות האיכרים נתלו וילדי הכפר נכלאו במרתפי היין. נרילא אשר יכול לזהות ממרחק רב צניפת וצהלת סוסים משום שמהיום שיכל לרוץ בערבות הנחל אביו הנחיל לו את מסורת עמל הבית, סיתות פרסות הסוסים. פעמון הכפר השלים שלוש פעימות ונרילא רץ מבוהל ומייבב אל עומקי היער ביודעין כי סוס דוהר זהו אות המנוסה והפעמון הוא הזרז. בעודו מביט אל הכפר שמאיר אור גדול באש האוחזת וקולחת בבקתות התושבים נרדם תחת עץ החילטאר רחב הידיים עד יעבור זעם.
ציפור הקרוט מנקרת בגזע העץ ועפעפיו של נרילא מחילות בתזוזה באור ראשון של השחר, "זהו איננו בלהות?! " תוהה לעצמו נרילא, אך תשובה מספקת לא קיבל, עיניו קמוצות, גבו רצוץ אך רוחו מפצירה בו לנוע לעבר חוף מבטחים. צועד נרילא בין יערות, נחלים, שדות נטושים, מקור להרוות צמאונו מוצא אך קיבתו מרקדת, זהו הירח החמישי שהוא לא אכל אך ממשיך הוא במסעו לעבר הלא נודע. בירח השישי מגיע למדבר ארזע, הקור חודר עד לשד עצמותיו, הרעב מציק וממען להתיר שינה אך נרילא אומר לעצמו "זכור את הרעב, זכור את סוסי הפרא וצבא החורבן, זכור להרוג את העומד בראשם".
השחר הפציע והנער מסיסב פוקח עיניו, תשוש ועייף, חלש ושבריר מהלך בין נחשי המדבר והעורבים החגים מעל שמצפים בכיליון לנפילתו. לפתע רואה נרילא חיזיון תעתועים, מרבד מוריק מול עיניו ושפע לנגדו, אך כהינד עפעף המרבד מצהיב והחול המוזהב מקשט את רשתית עיניו. לאחר שצועד כעשרים רגעים שוב נגלה לעינו המרבד המיוחל אך הפעם נותר על כנו, "נווה מדבר" , זועק בחריש הנער, שפתיו סדוקות מצמא וביטנו שטוחה, באפסית כוחותיו צועד אל דקליו של הישועה ומנשק את כפות הדקלים הנוטפים מים צלולים לתוך גרונו, מרווה צמאונו עד אשר כליותיו מתריאות בו לחדול. למרגלות האגם העדין אפשר להבחין בדגי הפפיסטון עבי הכרס, והנער בידיו חשופות שולף חמישה דגים בחמישים רגעים, מקבץ אותם בקערת חול מאולתרת ואוכל אותם נעים בעודם מתבוססים. נרילא שוכן במעיין הישועה מזה עשרים ושניים ירחים ועולה בקודקודו השאלה, "האם להמשיך במסעי לעבר העיר ארזע? אינני יודע כמה ירחים היא רחוקה ממני, ייתכן ואהיה מאכל לבזים וניצים בשמש הקופחת, הרי המעיין מפרה אותי, למה שאעזוב? אתן למשכב הליל לתת סימניו ואחליט כשהחמה האכזרית תיתן אות ראשון" .
החמה אכן שלחה קרניה אל עורו השחום של נרילא, ולבלי היסוס העמיס צידה על גבי עלה רחב מימדים ויצא אל תלאות המדבר. לאחר אחד עשר ירחים, הנער זנח מאחור את כף הדקל ומזונו ומימיו אזלו מכבר, נותרה לו פיסת עץ מגולף שגילף מקודקוד ענף מושחז, כשהוא מכסה את ראשו מפני השמש היוקדת נגלתה מולו דמות רוכנת על החול המאיים, באותו המרץ שרץ מצבאו של נסין רץ נרילא לעבר הדמות וכשהגיע השתהה פעור לפה לנוכח תגליתו, מדובר בנערה אשר שיערה כצבע אדמת היערות, עיניה עגולות וצבען סיבי עלים ירקרקים ולראשה נזר. מביטה בו במבט נוגה אך חושד "עזור לי, הנני בניע, נסיכת העיר ארזע, סוסי מעד ונשמתו לא באפו" . "מדוע את במדבר המוות?" דוחק בה הנער "משמר על סוסיו אמור לאגף אותך, את נסיכה משבט דבאמטור" . "רכבתי למדבר על מנת לברוח מאבי, אשר בחר במרירמור, בן משפחת האצולה לשבט מארינמן להינשא לי, בתמורה לצי המספנות של ביתם, אך איני רוצה להרות לו, הוא גס וברבר, ידוע בכינוי" אימת הזכר" כל זכר אשר היה מפסיד לו בקרב היה כורת לו את איברו. הוא תר עם אבי אחר אבן הטורקיז בכפר נידח, מניין אתה נערי? " נרילא מהסס ובוחר מילותיו בקפידה," הרי היא נסיכת השבט אסור שתדע שאני מכפר סיסב, אם אצילה היא תפקיר אותי בידיי הצורר, מה יהיה גורלי? סקילה או רגימה, בעירה או תלייה? . אוכל לחנוק אותה למוות ולהגיע לעיר מבלי שאיש ידע……. " אך מצפונו של הנער כרסם בו" אם ארצחה לא אהיה שונה מנסין, אעזור לה", "אני מעמק הדריאל" השיב בביטחון נרילא "אבי דייג ואביו וסבו היו דייגים, תני לי לעזור לך נסיכתי ואשיבך העירה" .
כשבניע אוחזת בדש בגדיו המרופטים צועדים יחדיו אל עבר חומות העיר. אחד הזקיפים מבחין בשני הלכים המתקרבים לביצורים וחיש בוקע בקרן, לא חלפו שניים עשר רגעים ושישים לוחמי מדבר צועדים לעבר השניים ולפליאתם מדובר בנסיכה בניע אשר אפסו כוחותיה וגרונה ניחר מלהוציא קול, "אנס" מפתיע אחד הלוחמים את הנער המבועת "איסרו אותו בצינוק החלמאים" מצווה מפקד הכוח "לא! אינכם מבינים, הצלתי אותה, אמרי להם אנא, דרשי מהם לשחררי" אך הנסיכה כבר צללה למעמקי המנוחה ואין בה כוח או קול אשר יעידו על גבורתו.
הנער המבוהל כלוא בתוך תא שמידותיו ארבע אמות ואין די חלל בכדי לנוח מכף רגל ועד פדחת. "מדוע אלי? " זועק נרילא למעט האור הבוקע מן החריצים של דפנות התא "מה חטאתי שהחרבת ביתי, מה פשעתי במעשה הרואי בהשבת הנסיכה לחיקה" .
לאחר ירח שלם מתעוררת הנסיכה במשכנה שצבעו יין ארגמן ודלתותיו זהובות "היכן הנער שהצילני ממדבר המוות?" מתריעה בפני שומרי מפתנה "בצינוק, נסיכתי שם מקומם של שודדים, רוצחים ואנסים" "הדיוטות, כסילים! הנער לא שלח ידו במערומיי, הוא הצילני ממוות ודאי, שחררוהו בטרם יעברו חמישים רגעים ואצווה לסקול את כל מי שכלא אותו במחצית הליל. כשנרילא אחוז אימה בתאו הצפוף, האפילה אופפת בראשו ובמחי יד האור הצלול נכנס כשאחד משומרי הממלכה פותח את תאו ומודיע לו על שחרורו "עלה נא בני, התרומם משפל, נסין המלך רוצה לקבלך".
באותו שבריר השנייה עולה במוחו המחשבה," הגיעה שעתי, עליי להתנקש בחייו של הצורר האכזר שהחריב כפרי, בזז רכושי ורצח משפחתי".
נרילא מובל עייף ומושפל לאולם המלכות ומגלה להפתעתו שולחן רחב ידיים, מידותיו עולים על מידות ביתו בכפר, בשר מובחר שזה עתה משלחות הציד הביאו, פירות בצבעי הקשת עם הטל הקטיפתי שעוטף אותם. "בוא בני, התכבד נא במשתה כיאה לגיבור שהציל את ביתי, הרווה צימאונך, מלא קיבתך" באותם רגעים זנח הנער את רעיון הנקם ושם כל יהבו במזון המוגש, בעודו זולל בנמרצות הוא מבחין בצורר בראש השולחן ולידו עומד איש עטור הישגים על דשו, רם קומה, ותהה מי הוא יד ימינו של הצורר.
לאחר שדישן ביטנו הוזמן נרילא להיכל המושב בכדי לדון על אשר קרה. "מניין אתה נערי?" שואל הצורר את נרילא "מעמק דריאל, הנני דייג, אבי היה דייג וסבו היה דייג" הצהיר הנער למרות שלא נשאל על עיסוקו. "הווו מדובר בגביר ימאי, דע לך נערי שכל מחסני הממלכה מלאים בתוצר העמק שלכם, אשלח שליח עם הסוס הכי מהיר בממלכה כדי להודיע להם שאתה פה וכי אפצה את העמק ביד רחבה, חמש מאות מטבעות ברונזה, ועדר שיספיק לחמישה חורפים". נרילא אשר חשש שמא הכפר יסגיר את שקרו היסס כמעה, והתחבט כמה רגעים מה לענות על מנת שלא ישלח הצורר שליח" הוד רוממותך, זהו כבוד גדול והוקרה ענפה, מודה אני בשם העמק אך אנשי דריאל ידועים בגאוותם הרבה, בדאגתם לעולליהם וכאשר מתנות מונחות על פתחם הם מסרבים לקבלם, ובנוסף הם אינם יודעים שאני לא במשימת דיג מכיוון שנווד אני, תר עולם ומרחב, עייף אני מהים הכחול והגדול ובמידה וידעו שאחד משירותם ערק חרפה גדולה תוכתם על השבט, אנא מלכי אקח עימי חזרה לעמק בגדיי, נשמתי באפי ותודתך".
הצורר מגרד בזקנו המאפיר, חושב ותוהה, מתלבט ומתחבט כחמישים רגעים ולפתע פוצח בזעקה רמה שנשמעת עד לשוק הרוכלים "לא ולא, אינני מסכים, הרי הצלת את בבת עיני מאבדון, אם אינך מעוניין ברווח לעדתך, לכל הפחות אזכה אותך ברווח לביתך…" לאחר ההצהרה לוחש באוזנו ימינו, הלא הוא מרירמור משבט מארינמן "מלכי, הנער הביע תודתו אליך, לעניות מבט עיני אין צורך לתת משקה למי שרוצה להקיא, די לו בכך" . "הס" אומר נסין למרירמור, "אגמול לנער כראות עיניו אך עליו יהיה לבחור" . . "לבחור מה מלכי" קוטע אותו בבוטות נרילא, "דע את מקומך, דייג! אל תתפרץ לדברי המלך" מתרה בו מרירמור.
המלך קם מכיסאו הארגמן והמוזהב "בוא נערי עמוד פה" מורה לנרילא לעמוד על המדרג הראשון, "ואתה מרירמור עמוד לצידו" . . "מלכי?" שואל במבט חמוץ מרירמור את נסין. "עמוד לצידו וגלה בהמשך את הנסתר" . שניהם עומדים זה לצד זה במדרג הראשון, מצד אחד נער כחוש ורזה, כהה עור שמסמן על עבודת כפיים בשמש הקופחת ומאידך מתנשא גביר רם ונישא, חיוור עור המעיד על חיי אצולה מוצללים.
נסין מקבץ את בכירי הממלכה, סריסים, יועצים, חכמי דת והנסיכה בניע. בניע צועדת בלווית שתי עוזרות המחזיקות שמלתה, מרהיבה ביופייה היא, יש האומרים שישנו כפר עיוורים מעבר לים שכול תושביו הינם גולים שהתעוורו מיופייה המשמים. כל יושבי האולם רמי הדרג עומדים לרגל כניסתה של בניע, איש אינו נועץ מבט בשמלתה או בשיערה שמא יתפרש העניין כפחיתות כבוד. אך היחיד שמסית מבטו זהו נרילא אשר עוקב במבטו בתנועתה החרישית של בניע שמרגישה את מבטו כסכין על הבשר ומחזירה מבט מחוייך אך מבויש ובלי להוציא הגה מודה לו על שהצילה. "הקשיבו נא מכובדי הממלכה " מצהיר בקול רם נסין" בפני שתי הצעות כלפי נרילא הדייג מעמק דריאל ושתי הצעות כלפי מרירמור משבט מארינמן, כעת הוציאו את בניע לגן העיר עד אשר יחליטו הבחורים "
בניע מוצאת מן ההיכל על מנת שדעתם לא תוסח והחלטתם תהיה טהורה ונקיית כפיים.
" כעת על שניכם לבחור אחת מן השתיים, אחד שיזכה בידה של בניע"..תדהמה ולחשושים שררו בהיכל, "הוא דייג פשוט והוא אציל מכובד" תוהה בלחש אחד הנוכחים באולם. "ואחד יזכה באבן הטורקיז, אבן חיי הנצח, אבן שגזלתי מכפר נידח" . פניהם של מרירמור ונרילא האדימו כפרי בשל, האחד מכעס על בזיזת האבן מכפרו והשני מכך שהובטחה לו ידה של בניע בתמורה למאה וחמישים ספינות מלחמה. "מהי בחירתכם בניי?" מפציר בהם נסין, "אני בוחר ב…" נרילא פוצה פיו אך נגדע משפטו בידי גס הרוח מרירמור "אני בוחר באבן הטורקיז מלכי, תמיד חשקתי בחיי נצח", מהנהן נסין לאור תשובתו של האציל, ומסית מבטו לנרילא "נערי מהי בחירתך? אני מתזכר אותך ששתי הבחירות עומדות בעינן ובמידה ושתי הבחירות יהיו זהות אעשה הגרלה של שני מקלות, האחד קצר והשני ארוך, מי שמזלו שפר בארוך יזכה לבחור ולהנות מבחירתו הבלעדית. מחוייך ורגוע מזדקף נרילא" מלכי, אינני מעוניין בהגרלה, בחרתי כבר את אשר על ליבי, אני מבקש את ידה של בניע" נפלו פניהם של נוכחי ההיכל, איך ייתכן שבחר בבת תמותה, שיזדקן עמה ויקבר עימה ולא בחר בחיי הנצח?
נסין, מרירמור ונרילא מחוייכים ונינוחים לרגל הבחירה. "כעת מכובדי אתן לכל אדם את אשר מגיע לו, האחד עם לב תמים וטהור, והשני עם לב חמדן ואנוכי, " מלכי! משפחתי לא תהא מרוצה על עלבון זה" "הוו הביטו יצא המרצע, לנער הדייג הייתה אפשרות לבחור בחיי נצח אך בחר בחיי תמותה עם אישה אשר הצילה ואילו אתה בחרת ברווחתך ובאנוכיות".
נסין בישר לבאי האולם שהנער התמים יזכה באבן הטורקיז ובנסיכה בניע, כך יעשה לנער ההולך בדרך הישר, ואילו מרירמור נשלח אל הגרדום. הקהל הרב הביע שאט נפש לנוכח הידיעה, נרילא רץ לבשר לבניע את אשר החליט המלך. באותה העת נגולה אבן מליבו והחליט לוותר על יצריי הנקם.
בשעת בין ערביים ישבו המלך, בניע ונרילא על מנת לדון בסידורי החתונה, "הבט נערי, אני מלך זקן ובא בימים, מיציתי את חיי ואין תאווה נפשי בחיי נצח, אתה ראוי לה בכל מאודך" פצח נסין, ולאחריו הבהיר נרילא "אין מגילה או דבר כתובים מהעמק עד ההר שאוכל להודות לך על התמורה הרבה, אך יש לי בקשה אחרונה, אנא מלכי חדל מבזיזה ורודנות, הנחל זאת לדור הבא שיירש אותך, שחרר אסירים, שלח עבדים והתר לפשוטי הממלכה לחיות בדרור" נסין קיבל את דבריו בהפתעה והשיב לו שייקח עצתו, "גם מלך רם ונישא יכול לקבל עצות מהאביון"
ברדת החשיכה בניע ונרילא יצאו אל כפרו של הנער על מנת לשחרר ולהציל את שאר יושבי כפרו בהוראת המלך. אך הנסיכה לא ידעה שהכפר הוא מקום היוולדו וסודו טמון בו.
לאחר שלושה ירחים, נעצרו למנוחה לחוף הים הגדול וברדת החשיכה חבקו זו את זה, עלטה ודממה אופפים אותם, והנער החל באומרו "נסיכתי, ברצוני לבשר לך דבר מה, ומעשה אחד אני רוצה לבצע", סקרנות אחזה בה " ספר לי ועשה אהובי" הנער מחליט לעשות מעשה ואחר כך לספר, באמתחתו חבויה אבן הטורקיז וחיש מהרה השליך את האבן אל הים הגדול שבלע אותה כלא הייתה. "כעת עשיתי, בניע, זוהי אבן ארורה שרק הביאה ותביא מוות, חורבן, צער וכאב על מי שילחם עליה, העולם יהיה שליו יותר בלעדיה, ומלבד זאת מעולם היא לא הייתה שייכת לי ואין לי צורך בה, די לי להיות בחיקך ולהזקין עימך. כעת אספר לך סודי, אני….." קטעה אותו בנמרצות ודמעה זלגה בלחייה "אני יודעת את סודך, אתה מכפר סיסב הידוע באנשיו הישרים, חשפת את סודך ברגע שהשלכת את האבן, כי רק בנאדם מהכפר הנאור יוכל לוותר על האבן, הלא היא שרתה שם בהישג יד מאות בשנים בכפר ואף אדם לא חפץ בה כי ישרים אתם, צנועים ושמחים בחלקיכם, דיצה, רינה וגילה אוחזים בי כשבחיר ליבי הוא זך וטהור שהביא אור לממלכה חשוכה וברברית ובזכות עצתו הציל חיים רבים. "
השניים התחבקו והמשיכו במסעם אל הכפר. שיחררו את הילדים ממרתף היין, שיקמו את הניצולים, בנו את הבקתות והחזירו את הכפר לקדמותו. לאחר שהשלים משימתו, רצה הנער להגיע לפורקן רגשות ויצא בוכה אל היער שנס אליו ושיחזר את כל תלאותיו, את המוות והחורבן, בכה חצי ליל ונרדם.
כשהשחר הפציע התעורר נרילא בבהלה שמא בניע מחפשת אותו ורץ מהר אל הכפר, "נרילא נו איפה אתה?" שומע קול עבה ומאגף את ביתו, ולפתע נגלה למול עיניו אביו, "זהו תעתוע, "אבא?, אתה חי? איך זה ייתכן?" "נרילא הפסק עם ההלצות, לילה שלם נעלמת לי, אמרתי לך שעלינו להכין כארבעים פרסות סוס".
הנער חיבק את אביו חיבוק עז וחיוך ממזרי ליטף את פניו של נרילא, "כפרי לא נבזז, אנשיי לא נרצחו, לא תרתי במדבר, נסיכה לא הכרתי, ואבן טורקיז של חיי נצח מעולם לא הייתה בכפר, אבי יגחך כשישמע את חלומי, איך אני שמח בחלקי".
במשך כל יום המלאכה שינן בראשו את החלום ופשוט חייך וצחק, בכה ושוב צחק. כשהוא מיוזע לקח את כל הפרסות למחסן ופתח את ארון הפרסות, שהתעקש להיפתח, דלת הארון ממענת להיפתח, נרילא נאבק בה ונפל אחורנית, הביט מבטו מעלה ולא האמין למראה עיניו-אור טורקיז בוהק.