אי שם בארץ רחוקה (איפשהו באירופה) קיים עץ קלמנטינות. .העץ הזה נשתל מתישהו באמצע המאה ה-19, כך מספרים, בידי יהודי זקן שרצה להנציח את אשתו שמתה בטרם עת. העץ גדל בחצר של הזקן, צמח ופרח. השנים עברו, האיש בינתיים מת, אבל העץ נשאר.
עוד שנים עברו, והגיעה מלחמת העולם השנייה והשואה. כמעט כל הכפר , שהכיל קהילה יהודית קטנה, נמחק כליל במלחמה.
שניים שרדו – מאיר קליינשטוב, צורף תכשיטים והעץ. העץ הזקן הסתיר סוד. בין שורשיו היה פעור בור באדמה. כמה מתושבי הכפר ידעו על הבור הזה, ומאיר ביניהם. בזמן שהנאצים השמידו את הכפר, מאיר הצליח להגיע אל הבור מתחת לעץ הקלמנטינות. באיזה פוקס של גורל, למפקד הנאצי שהיה אחראי על הכפר הכבוש, הייתה חיבה מיוחדת לקלמנטינות והוא הקפיד שהעץ יישאר. כך מאיר התחבא בבור מתחת לעץ, אכל תולעים, שורשים וקלמנטינות בשלות שהתגלגלו אל תוך הבור.
אחרי המלחמה, מאיר נדד באירופה בזהות בדויה. איכשהו התגלגל לצרפת, שם הוא פגש את מרים ברנועם, ניצולת שואה מהכפר השכן, שעימה נהג לשחק ביער כשהיו ילדים.
באותה תקופה, היהודים ששרדו לא ידעו אם הם נשארו לבדם בעולם וניסו להיטמע באוכלוסייה הכללית. רובם חיו בפחד ובחוסר ודאות והרגישו צורך להסתיר את יהדותם. במאפיה בפריז, מאיר זיהה את מרים בזמן שהיא מיששה בגט שעבר זמנו. הוא הבחין בצלקת בצורת סמיילי על פרק ידה השמאלית, שאותה זכר מהפעם שנחש הכיש אותה ביער כשטיילו יחדיו. הוא התקרב אליה, הניח יד על כתפה וכשהיא הסתובבה שניהם פרצו בבכי תמרורים שגרם לעובד המאפיה וזקנה נוספת ששהתה במקום לאי נוחות מביכה קצת אך מרנינת נפש.
כעבור כמה חודשים הם התחתנו.
בלילה סתווי בסוף 1948, ישב מאיר בכיסאו ליד השולחן בדירתם השכורה ומולו כוס תה חמה , בעוד מרים שקדה על הכנת מרק העוף המפורסם שלה.
"אני חושב שאנחנו צריכים לנסוע לארץ ישראל": אמר מאיר אחרי שלגם מהתה.
"מה?" מרים הסתובבה אליו מהכיריים.
"ארץ ישראל. הארץ החדשה."
דומיה השתררה במטבח. מאיר לגם עוד שלוק מהתה, מרים פנתה חזרה אל הכיריים. דמעה עלתה בעיניה, זלגה על לחיה ונחתה הישר באמצע הקניידלך .
כמה שבועות מאוחר יותר, מאיר ומרים, מוט'קה עם התינוק שנולד בינתיים בצרפת , עלו על אונייה ואחרי שבועיים הגיעו לארץ .
הם שוכנו בפרדס חנה, יחד עוד המוני העולים שהגיעו עימם.
החיים בארץ ישראל לא היו קלים , בלשון המעטה. התינוק היה חולה, מזג האוויר היה מאוד שונה מאירופה.. בלבול, לכלוך ועוני שרצו בשיכוני העולים.
מאיר ניסה לחפש איזושהי דרך להשתמש בכישוריו כצורף, אבל ללא הועיל. לאף אחד לא היה אכפת מצורפים או תכשיטים בשיכוני העולים. המצב היה קשה. קשה מאוד.
יום אפל אחד מאיר הלך בשביל, בעודו מביט באדמה ושקוע בהרהורים. לפתע שמע קריאה.
"מאיר? מאיר קליינשטוב?!"
הוא הרים את ראשו למשמע הקול. לפניו עמד איש מבוגר עם כובע קסקט לראשו.
"כן?…" מאיר השיב.
"אני לא מאמין שזיהיתי אותך. עשר שנים לפחות, לדעתי! תמיד היה לי כישרון לפרצופים… מה שלומך?!"
"המממ.. בסדר…"
"אתה לא מזהה אותי נכון? אפרים. אפרים נחשולסקי… הייתי עובד עם אבא שלך."
"אפרים!! אני לא מאמין!" מאיר התקרב אל האיש ולחץ את ידו בחמימות. "מה שלומך?!"
"ברוך השם."
" אני שמח לראות שאתה.."
"בחיים?" אפרים אמר בשקט.
"כן. אל תשאל אותי איך. " המשיך. " אני כבר שנתיים בארץ. בכל אופן, עזוב אותי לעת עתה.. מה איתך? מה עם אבא ? המשפחה?"
מאיר עצר לכמה שניות.
"אבא.. אבא לא איתנו יותר. זה רק אני כאן. אני ואישתי מרים ובני מוט'קה. "
אפרים השתתק. אז נשם עמוק.
"שינוח על משכבו. איש טוב היה. איש טוב באמת. "
מאיר הנהן בשקט.
"ומה איתך? איך מסתדר? יש פרנסה?" המשיך אפרים.
"למען האמת.. לא פשוט כל כך. מחפש… יהיה בסדר."
"שמע," אפרים התקרב קצת אל מאיר. "לא הייתי אומר את זה לכל אחד.. אבל אתה לא כל אחד. יש לי חלקת שדה ברמת השרון. אני מגדל תותים , גזר , תפוחי אדמה .. אני יכול להשכיר לך חלק מהחלקה. אתה ואשתך יכולים לבוא לעבוד ולגדל בה. אבא שלך מאיר, היה איש טוב. באמת איש טוב. עקשן כמו פרד, אבל לב של זהב. "
מאיר הביט בו וחייך.
וכך, מאיר ומרים עברו לרמת השרון, השתכנו בצריף יחד עם עוד שתי משפחות ,יצאו כל בוקר לשדה, חרשו את האדמה ואת גופם.
לאט לאט, לירה אחרי לירה, הם אספו מספיק כסף וקנו צריף קטן משלהם. מוטי – כך קראו לו בארץ – הקטן הלך וגדל, ואחריו באה אסתר התינוקת.
אך הקשיים לא הפסיקו. הגיעה שנת בצורת, והיבול, פשוט לא הגיע. כל דבר שנשתל באדמה, פשוט סירב לצמוח. כאילו האדמה בלעה אותו ולא רצתה לתת בחזרה.
לפעמים , בלילה, מאיר היה שומע את מרים בוכה. הוא לא היה אומר כלום , חוץ מפעם אחת.
שניהם שכבו במיטה בלילה ומרים קראה ספר. משהו על ילדה רוסיה יתומה שהפכה לזונה.
"את מתחרטת?" הוא אמר בזמן שבהה בקיר.
"מה ? מרים הורידה את המשקפיים והפנתה מבטה אליו.
"את מתחרטת שבאנו לפה, לארץ הזאת?"
"מה, מה פתאום.. " היא הסתובבה אליו. "למה אתה שואל כזה דבר?"
"שמעתי אותך. בוכה."
חיוך קטן נפרס על פניה. "אוי מאיר." היא הניחה את הספר על המיטה. ""אני לא אשקר לך. קשה לי לפעמים" היא הפנתה מבטה לקיר . "אבל אלו דמעות עם תקווה." היא החזירה מבטה אל מאיר. הוא ליטף את פניה.
יום בהיר אחד מאיר יצא מהצריף אל השדה.
בדרכו חלף על פני המשתלה הרעועה ששכנה בסמוך לשדה. בעודו הולך טרוד במחשבות על היבול שלא יגיע, שמע לפתע לחישה.
"פסססט." מאיר נעצר והביט לצדדיו מחפש את מוצא הקול. משלא ראה כלום, משך בכתפיו והמשיך ללכת.
"הלו.. מאיר."
מאיר נעצר שוב והסתכל סביבו. השעה הייתה מוקדמת מאוד והמשתלה הייתה עדיין סגורה. מסביבו היו רק כמה שתילים פזורים על הרצפה, מעדר , מגרפה וגמד גינה דהוי עומד בצד . "מי זה שם?!" צעק מאיר.
אין עונה.
"זה לא משעשע אותי!"
עדיין אין עונה.
מאיר פנה לאיטו .
"קשה השנה הא?" אמר הקול. מאיר התקרב בזעם "יא חוליגנים חסרי.. "
לנגד עיניו נגלה גמד גינה, יושב על סלע ברגליים שלובות.
"לא פשוט. לא פשוט. תאמין לי, לא מה שהיה פעם. לא יודע מה קרה. " הגמד המשיך. מאיר נשאר לעמוד, פעור פה.
"אבל אולי.. אולי יש לי משהו שיכול לעזור לך. " הגמד קפץ מהסלע אל האדמה.
"מה.. מה קורה פה?" מאיר החל לפסוע אחורה והביט לצדדיו.
הגמד החל לפסוע כמה צעדים, אז עצר והפנה ראשו אחורה למאיר. "אתה בא?"
מאיר נשאר במקומו כמה שניות. אז החל ללכת בעקבות הגמד . הלכו לכמה דקות , הגמד מוביל ומאיר אחריו. לבסוף הגמד עצר. מאיר עצר גם כן במקומו. הגמד הביט לצדדיו, התקרב באיטיות לעבר סלע גדול, התכופף והצמיד אוזנו אל הסלע. לאחר מכן נקש עליו שלוש פעמים.
כלום לא קרה.
הגמד קרץ למאיר ואז נקש עוד שלוש פעמים.
"מה הסיסמה?!" נשמע קול מתוך הסלע.
"הצליל שלא נשמע." ענה הגמד.
הגמד התרחק מעט מהסלע, עמד ושילב את זרועותיו. לפתע הסלע החל לרעוד ולזוז. לאחר כמה רגעים הסלע כולו זז הצידה ובור נפער באדמה.
הגמד נשאר ליד הבור. הוא הביט אל מאיר בחיוך וסימן לו עם ראשו לרדת לתוך הבור. מאיר נשאר במקומו והניע את ראשו לשלילה.
"מה יש לך להפסיד? "אמר הגמד. מאיר הביט על הבור. מרים הבוכה עלתה נגד עיניו. אז הביט בגמד, נשם עמוק וקפץ פנימה.
מאיר נחת על אדמה רכה. הוא נשאר שכוב על הקרקע.
אל מול עיניו נגלה מסדרון ארוך. במרחק לא רב ממנו כמה גמדים דוחפים עגלה. הם הלכו בצידי העגלה ושרו.
"גמדים אנחנו, טובים וגם עובדים!
גמדים אנחנו יש לנו חיים!
חיים מתחת לקרקע
חיים אמיתיים
בוחשים חוצבים ומלחשים
את נפלאות החיים"
הגמדים נעלמו בהמשך המסדרון. מאיר התרומם וניקה אבק מבגדיו.
"הכול טוב?" מאיר הפנה מבטו לעבר הקול . הגמד מהגינה עמד לצידו. מאיר הנהן בראשו.
"יופי. אז בוא נמשיך." הגמד החל ללכת במורד המסדרון , ומאיר אחריו. הם הלכו עד שהגיעו לצומת, שבו המסדרון התפצל. הגמד עצר וגירד את זקנו. אז המשיך באחד המסדרונות ומאיר אחריו.
כששניהם יצאו מחוץ למסדרון נגלה חלל ענקי. כמה מטרים ממנו האדמה נגמרה, מעין צוק. אחרי קצה האדמה עמדו כמה גשרים , עם שלבים וחבלים. מאיר נשאר עומד משתומם.
"אתה בא?"
קרא הגמד, המשיך לאחד הגשרים ועלה עליו, עם מאיר אחריו. בעודם הולכים על הגשר מאיר הביט לצדדיו. מתחת לגשר היה מכרה עצום. בצדי המכרה, צמודים לקיר עמדו כמה גמדים. הם אחזו במקושים וחצבו בקירות. חלקים בודדים מהקירות נצצו, צבעי הקשת השתקפו מהם בעמימות רכה . יהלומים אמיתיים. מידי פעם עפו יהלומים מהקירות ונחתו על הקרקע. גמדים בלי מקושים הסתובבו, אספו ובחנו אותם. חלק הושלכו וחלק נאספו בתוך עגלות שעמדו בשורות מסודרות.
מאיר והגמד המשיכו ללכת על הגשר הצר עד שהגיעו לבקתה בקצה השני של המכרה ושם עצרו. הגמד התקרב אל הדלת, ונקש עליה.
מאיר הביט בשלט מוזהב אשר היה תלוי על צד הדלת. עליו נכתב באותיות שחורות:
"מנחם מטמוני- שר האוצר."
לאחר כמה רגעים הדלת נפתחה במקצת.
מאחורי הדלת עמד גמד עם גרזן. הוא הביט בגמד גינה. אז במאיר. אז בגמד שוב.
הגמד גינה הנהן. הגמד עם הגרזן נרתע לאחור והדלת נפתחה לרווחה. הגמד ומאיר צעדו פנימה.
בקצה החדר ישב גמד מאחורי שולחן והתעסק בניירות שפוזרו על שולחנו. בפינת החדר, הייתה מונחת ערימה בינונית של גושי זהב, כסף ,יהלומים ואבני חן.
הגמד מאחורי השולחן הרים את ראשו .
"ברתלמיהו!" הוא קרא וקם מכיסאו. "יא שד משחת. לקחת את הזמן הא."
. "מה לעשות מטמוני, לקח לו זמן להגיע ." הגמד מהגינה השיב. הגמד מהשולחן חייך. "אני סתם מקניט אותך. "הגמד מהשולחן קרב אל ברתלמיהו, הגמד מהגינה, וטפח על גבו. "יפה עשית." אז הסתובב לעבר מאיר והושיט לו את ידו.
מאיר לחץ את היד. "מנחם. מנחם מטמוני. ברוך הבא."
"מאיר קליינשטוב. " השיב מאיר.
"כן, אני יודע. " מנחם מטמוני המשיך ללחוץ את ידו , מביט בו בחיוך אז הפנה מבטו אל ברתלימהו, מסמן לו עם הראש לצאת. ברתמילהו הנהן, ופנה למאיר. "בהצלחה." אז יצא מחוץ לדלת.
מנחם הפסיק ללחוץ את ידו של מאיר ופנה אל עבר שידה שעמדה בצד החדר. "רוצה לשתות משהו?" הוא אמר בעודו מוזג לעצמו כוס בירה מחבית שעמדה על השידה.
"לא תודה. אני לא שותה אלכוהול. תשמע.. אני לא ממש מבין מה …. "
"אל תדאג, הכול יתבהר…!. בטוח שאתה לא רוצה משהו? סיגר אולי? לימונענע? "
"לא , אני בסדר."
"טוב. איך שאתה רוצה. אם תואיל לשבת בבקשה. " מנחם הגמד פסע לעבר כיסאו, הניח את כוס הבירה על השולחן והתיישב. מאיר התיישב בכיסא שעמד מול השולחן.
"ובכן." מנחם נשען אחורה בכיסאו ולגם מהבירה. הוא הביט במאיר לכמה שניות מחויך.
"מאיר. מאיר קליינשטוב. אתה בטח תוהה מה אתה עושה כאן."
"אפשר לומר."
"שמענו עליך רבות. הצורף הכי טוב בכל חצי הכדור המזרחי."
מאיר חייך וליטף את שיערו, "אני לא יודע אם הכי …"
"אל תצטנע. זה מגיע לך."
"לא זה שמשנה. " מאיר השיב . "לא עסקתי בצורפות כבר .. יותר מידי זמן. "
"אני יודע."
"מאיפה אתה יודע?!? למה אתם יודעים עליי כל כך הרבה?! מה זה השטויות האלה!? " מאיר קם מכיסאו בזעם. הגמד עם הגרזן התקרב בדריכות. מנחם סימן לו עם ידו להירגע. הגמד חזר למקומו.
"תירגע מאיר, סך הכול יש לנו שליחים בעולם שלמעלה ושמנו עליך עין כבר זמן מה. אנחנו פה באים לקראתך תאמין לי. "
מאיר התיישב בכיסאו.
"מה אתם עוד יודעים? מה אתם רוצים ממני?"
"יודעים מספיק על זה שאתה במצב קשה. בכל אופן, יש לי הצעה בשבילך."
מטמוני התקרב בכיסאו אל עבר מאיר.
"תראה, כפי שבטח שמת לב, אנחנו הגמדים, יודעים להוציא מהאדמה את הדברים הטובים שבה. יש לנו קטע שכזה. טובים בחומרי גלם."
מאיר המשיך לשבת בלי לנוע.
"כל אלפי שנים האחרונות, היינו סוחרים בזהב טהור, יהלומים, מתכת דרקונים, הכול הלך חלק כמו תחת של אלפית. ומהצד היינו גם סוחרים בכלי נשק שהיינו מייצרים פה. חרבות, מגנים, גרזנים, מהמתכות הכי איכותיות שיש! אבל בזמן האחרון, משהו קרה. הביקוש ירד. האנשים כבר .. לא יודע.. המלחמה הזאת שלכם שינתה את התמונה. אנשי הקשר שלנו בעולם של למעלה לא מצליחים לשנע את הסחורה כמו פעם. יותר מידי בלגן הם אומרים לנו, האנשים לא רוצים להתעסק עם חומרי גלם. אין להם כוח. וגם חרבות וגרזנים כבר הם לא רוצים. פתאום יש רובים, תותחים.. אני יודע מה. כל האבק שריפה הזה. פחחח. הבל הבלים אם תשאל אותי. ובכלל מאז שהמלחמה נגמרה לא רוצים לשמוע על כלי נשק. בכל אופן זה פגע קשות בכלכלת הגמדים וכל העסק נכנס פה למיתון, הייתי צריך לעשות קיצוצים , העלאות מיסים, אל תשאל. התחילו הפגנות, אבטלה, בלגן שלם. "
"וואו. אוקי…" מאיר אמר. "אבל איך כל זה קשור אליי?""
מנחם נשאר ישוב במקומו. "בכל אופן, פה אתה נכנס לתמונה. אחרי ישיבת מועצת חירום שלשום בלילה, החלטנו לנסות אפיק חדש. אנחנו רוצים להיכנס לעסקי התכשיטים. מאיר, אני רוצה שתבוא לעבוד אצלנו."
מאיר המשיך לשבת. "כמו שאמרתי, אנחנו הגמדים טובים בלחצוב את אוצרות האדמה. ובמלחמות . ובלשתות כמה שיותר. ולארגן חפלות. אבל כישורים כמו שלך אין לנו. שתדע, מה שאני מציע לך זה דבר חסר תקדים! כן, עבדנו עם בני אדם , אנשי הקשר שלנו בעולם של למעלה, אבל רק קשרי מסחר..מאיר, אני רוצה שאתה תהיה הצורף הראשון של שבט גלדימיוס הגיבור השלישי. כלומר. שלנו. הא ? מה אתה אומר?!"
מאיר נשען לאחור וליטף את מצחו. "אני לא יודע מה להגיד ."
"תגיד כן!" מנחם פנה אל עבר השידה ומזג לעצמו עוד בירה מהמיכל.
"תאמין לי, כל העסק ישתלם לך מאוד. כל הדאגות הכלכליות שלך ייעלמו ברוח כמו נאד של חזיר." מנחם צחק מהבדיחה של עצמו ולקח שלוק מהבירה. אז הסתובב לעבר מאיר. "לא תצטרף להילחם עם האדמה הזאת יותר, מאיר. אתה תעשה את מה שבאמת נועדת לעשות."
מאיר נאנח. "אני .. צריך לחשוב על זה. "
מחשבות על בצורת ומלחמה עלו בראשו של מאיר. אז הוא קם מכיסאו.
"אתה יודע מה. כן. אני מסכים. "
חיוך נפרש על פניו של מנחם. "מצויין!!" הוא הושיט ידו אל מאיר. הם לחצו ידיים.
מנחם ניגש אל מכשיר שהיה על שולחנו ולחץ על כפתור במרכזו. "ברוריה, תביאי לפה בבקשה את התחת החמוד שלך ביחד עם החוזה של מאיר קליינשטוב. " אז קרץ למאיר. "בוא, " הוא הניח יד על כתפו. "נשב נסגור את כל הפרטים."
כך, מאיר קליינשטוב החל לעבוד בממלכת הגמדים. כל בוקר בזמן שמרים והילדים חשבו שהוא הולך לשדה, מאיר באמת הלך לשדה, אבל רק כדי להיכנס אל תוך הבור מתחת לסלע ואל עולם הגמדים .
סידרו לו משרד קטן , שולחן עבודה קטן , כלים מיוחדים וכל מה שרק חפצה נפשו. אמנם לא היה לו היה הרבה מקום, אבל מאיר היה רגיל למקומות צפופים והצליח להסתדר .הזיק בתוכו ניצת, הוא התגעגע לתחושת המתכות בין ידיו וליצירת משהו חדש מהם כל פעם.
גמדים עם אישור כניסה נכנסו למשרד כל כמה שעות, מביאים איתם קוביות זהב טהור, עיגולי נחושת, אבני חן וקריסטלים.
ומאיר יצר מהם תכשיטים. עגילי ענבר כתומים, טבעות יהלומים נוצצים, צמידי זהב ואזמרלד בוהקים ועוד.
אט אט ההזמנות גדלו, ומאיר ייצר עוד ועוד תכשיטים, ובתמורה קיבל משכורת נאה. בטח יותר ממה שהיה מרוויח בשדה, אבל לא משהו שישנה אורח חיים של בנאדם באופן דרסטי. ומאיר, בהיותו האדם הצנוע שהיה, המשיך לחיות בפשטות, משתמש בכסף לדברים ההכרחיים ביותר, ושמר על רמת חיים כמו רוב תושבי השכונה שלו, שגם ככה לא היו רבים.
יום אחד, לא הייתה הרבה עבודה. מאיר היה קצת משועמם, אז הוא החל קצת לשחק עם חומרי הגלם שהיו מונחים על שולחנו. במקרה הייתה מונחת שם קוביית זהב טהור. כך הוא גילף, שייף עיצב וייצב – ולבסוף הייתה מונחת על שולחנו קלמנטינה קטנה עשויה זהב. מאיר גיחך לעצמו, והרים את הקלמנטינה – הוא נזכר בעץ. עץ הקלמנטינות שמתחתיו התחבא במלחמה. העץ שהציל אותו. הכין שרשרת מברזל, חיבר אליה את הקלמנטינה ודחף לכיסו.
יום אחר בדרכו הביתה אחרי יום שגרתי בממלכת הגמדים מאיר החליט לעצור בפונדק "הסוס הבוער". הסוס הבוער היה פונדק בקצה אחד ממכרות היהלומים בממלכת הגמדים. מקום פופולרי למדי.
מאיר נכנס אל הפונדק וניגש אל הדלפק. גמדה עם חזה גדול וכובע ויקינגים לראשה עמדה מאחורי הדלפק והתעסקה עם משהו.
"בירה בבקשה." אמר מאיר והתיישב על כיסא הבר, שבשבילו היה בעצם סוג של כיסא ילדים. הגמדה הגישה למאיר את הבירה.
"אז אתה מאיר קליינשטוב." מאיר הסתובב למשמע הקול.
גמד עם זקן ארוך ישב ליד מאיר עם כוס בירה בידו.
"כן. ככל הנראה." מאיר אמר ולגם מהבירה שלו.
"שמעתי עליך."
"דברים טובים אני מקווה."
הגמד לא השיב ולגם מהבירה שלו.
"תגיד לי, אתה יודע מה גמדים עושים?" הגמד אמר מבלי להביט במאיר.
מאיר הביט על הגמד.
"מה?"
גמדים חוצבים. גמדים חוצבים וחופרים את אוצרות הטבע ומוציאים אותם אל העולם. אלפי שנים זה מה שאנחנו עושים. ופתאום, באים אלי, ומודיעים לי שאני, דרתלימקונוס ה-4 , נצר לשושלת של חוצבי אבן גיר שלושים ושישה דורות פלוס, , כבר לא חוצב אבן גיר יותר. זהו. ככה. קיצוצים.
ארבעה חודשים אני מובטל כבר. יש לי שישה ילדים ודרקון מיניאטורי. איך, איך אני אמור לשים אוכל על השולחן שלהם הא תגיד לי! "
"אה.. תשמע אני…"
"תכשיטים הם אומרים לי. זה העתיד. לא צריך יותר אבני גיר. לא רלוונטי לזמננו הם אומרים לי. פחחחחחח. העתיד !! העתיד!!! מה עם ההווה, הא?? שיזדיין העתיד ושיידיינו התכשיטים! " הגמד הטיח את כוס הבירה שלו על הדלפק. הברמנית עם כובע הויקיניגים ניגשה אליו : "דרתילימנקוס תירגע ומהר או שתעיף את התחת שלך החוצה. "
הגמד רטן ומלמל אל תוך כוס הבירה שלו.
מאיר קם מכיסאו ופסע החוצה מה"סוס הבוער."
עבר את הדרך הרגילה , הגיע אל הבית ונכנס פנימה. מרים ישבה ליד השולחן והביטה בו.
"איך היה בשדה?" שאלה.
"בסדר." אמר ופשט את המעיל שלו.
"מה קרה?"
"כלום."
"מאיר…"
"סתם, יום ארוך."
"זה לא רק היום. בכלל לאחרונה אתה נראה מרוחק. מה קורה?"
"שום דבר. אני פשוט עייף." אמר והסתובב על צידו.
כמה ימים לאחר מכך מאיר הלך על הגשר בדרך הרגילה למשרד שלו. לפתע שמע קולות המולה, לא רחוק ממשרדו של מנחם מטמוני שר האוצר. מאיר הלך בעקבות הרעשים, ומולו התגלו כמה גמדים אוחזים בשלטים בידיהם, צועדים במעגל ושרים/צועקים:
"לא לא לא ניתן
לגמדים כמונו לא לפרגן
נתנו ת'גוף ות'נשמה
בשביל עוד אבן יקרה
אל תמכור אותנו בזול
שהכול יישאר כמו שהיה אתמול!"
בזמן שמאיר עמד מביט בהפגנת הגמדים המאולתרת, מעבר לפינה הגיח לפתע ברתלמיהו, הגמד מהגינה, וניגש אל מאיר.
"או מאיר, טוב שאני תופס אותך."
"מה זה, מה הולך פה?.." שאל מאיר.
ברתלימהו הפנה מבטו אל הגמדים הצועקים.
"אה זה… סתם איזו הפגנה… בכל אופן אם אתה פנוי מטמוני רוצה לראות אותך."
"יש לי כמה הזמנות לסיים.."
"לא נורא זה יכול לחכות."
"טוב…"
ברתלימהו ומאיר הלכו אל משרדו של מנחם מטמוני, ומאיר נכנס פנימה.
מטמוני בדיוק התעסק באיזה נייר על השולחן שלו.
"מאיר!" קרא שהבחין במאיר.
"אהלן."
"מה שלומך?"
"בסדר.."
"בוא, שב."
מאיר התיישב בכיסא מול השולחן של מטמוני.
"תגיד מה זאת ההפגנה הזאת פה בחוץ?" אמר מאיר.
מנחם הניד בראשו. "אח אלה.. אתה מבין? כל מה שאני עושה לא מספיק להם. אני מנסה להציל פה את הכלכלה שלנו והם רק מתלוננים."
"אבל על מה הם מפגינים?"
"לא יודע, לא מרוצים מהשינויים שעשינו פה לאחרונה .. ככה זה , גמדים מפחדים מקידמה. בכל אופן, יש משהו שאני צריך לדבר איתך עליו."
מאיר נשען לאחור.
"קודם כל, אני רוצה להגיד לך שאני מאוד מעריך את כל העבודה המצוינת שעשית כאן איתנו בממלכת הגמדים. באמת, תכשיטים מדהימים. זה לא משהו מובן מאליו."
"אבל…" אמר מאיר.
"אבל לצערי, אפיק התכשיטים שפנינו אליו לא כל כך ממריא. "
"איך יכול להיות? ייצרתי המוני תכשיטים מאז שאני פה."
"נכון, אבל בישיבת מועצה אתמול רואי החשבון שלנו הגיעו למסקנה שאחרי חישוב הוצאות הכנסות תל"ג ותמלוגי נחושת ההשקעה אינה כל כך מניבה פירות כמו שציפינו. לכן, כרגע החלטנו לעצור, ולהתחיל להיכנס חזק אל עסקי הפרסות לסוסים. יש לי הרגשה שזה עסק שהולך לפרוח מאוד בשנים הקרובות. "
מאיר גיחך לעצמו.
"בכל אופן, כפי שבטח אתה מבין, לצערי לא נוכל להמשיך להעסיק אותך כאן איתנו בממלכה."
מאיר נשאר שליו בכיסאו. לא נראה כאילו ההכרזה הזו כל כך השפיעה עליו.
מטמוני קם מכיסאו והושיט ידו למאיר. "אבל שוב, באמת רציתי להודות לך על תרומתך, אתה צורף מצוין ואני בטוח שתמצא את מקומך."
מאיר קם מכיסאו לחץ למטמוני את היד ופנה לצאת.
מאיר הלך על הגשר , דרך ממלכת הגמדים, והחוצה אל השדה. עמד והביט בשדה המוזנח והשקט שלו, השדה שנשכח, ואז התחיל לפסוע באיטיות בשביל אל ביתו. נכנס הביתה, פשט את המעיל ותלה אותו על הקולב..
בתוך הבית ישבה מרים ליד שולחן המטבח, הביטה במאיר במבט זועם.
"מאיר. תגיד לי את האמת. נמאס לי מכל ההסתרות האלו כבר. מה זה ? מה קורה . יש לך רומן?! "
מאיר הפנה מבטו, ובידה של מרים נחה לה שרשרת. שרשרת ברזל, ובקצה- קלמנטינה קטנה עשויה זהב טהור.
"מצאתי את זה אתמול במגירת הגרביים."
מאיר הביט במרים יושבת ליד השולחן ובידה השרשרת, מביטה בו.
מאיר נשם עמוק, והתחיל לדבר. וכך מאיר סיפר למרים את כל הסיפור.
הגמדים, העולם התחתון, מטמוני, התכשיטים, הכול. מרים ישבה על יד השולחן והקשיבה.
וכך חלפו השנים והגענו אנו אל זמננו.
עמית , בנה של אסתר, ביתו של מאיר התהלך בסלון לפני ארוחת השישי בבית המשפחה בכפר סבא. כשאסתר שקדה על הכנת הלביבות המפורסמות שלה, עמית חיטט באחת המגרות שבשידה בסלון, בחיפוש אחר מטען חלופי לסמארטפון. לפתע הוא נתקל במשהו מנצנץ שמשך את עיניו. הוא הרים את המשהו והחזיק אותו כנגד עיניו. שרשרת ברזל קטנה, ובקיצה- קלמנטינה מזהב טהור.
"אימא!"
קרא עמית.
"מה זה הדבר הזה?"
אסתר הפנתה מבטה מתפוחי האדמה אל עמית. ניגבה את ידיה בסינר והתקרבה אליו. התיישבה על כיסא ליד שולחן האוכל והביטה בעמית.
"זאת שרשרת , שסבא שלך הוריש לי לפני שהוא נפטר."
"מה, התפוז הזה ? הממ.."
"זה לא תפוז, זה קלמנטינה."
"לא… זה תפוז. תסתכלי עליו."
"לא, זאת קלמנטינה.. לא משנה. חיכיתי לרגע המתאים בשביל לספר לך, ואני לא יודעת אם יהיה פעם יהיה כזה, אז כנראה שהוא עכשיו. "
"אני לא מבין."
"שב."
עמית התיישב על הכיסא מול אסתר.
וכך, גוללה אסתר בפני עמית את כל הסיפור, כפי ששמעה אותו ממאיר ומרים הוריה.
"וואו." נאנח עמית בתדהמה. "אני לא מאמין."
"אכן כן."
"ומה עם השרשרת?"
"מה איתה?"
"מה, מה עושים איתה?"
"בינתיים היא פה. מזכירה לי דברים חשובים. ויום אחד היא תעבור אליך. או לאשתך לעתיד, או לאחד האחים שלך."
באותו הלילה, עמית הלך ברחוב לכיוון הבית שלו, בחזרה מישיבה אצל חברים. בראשו עברו מחשבות על סבא שלו, הגמדים, המשפחה והעבר שרוב הזמן לא העסיק אותו כל כך. לפתע מעד וכמעט נפל, נאחז בעמוד חשמל. אחרי שהתייצב, הביט קדימה, ומולו- היה בור פעור באמצע הרחוב.