שתי קָבְּרָאטוֹת נשלחו להביאני, הפָּלִיקָארִי שנהג בשתיהן החליק בקלות מערסלית הצד בחיוך של חן.
"בוקר של שמחה סֵיר, הַ'מַּחְבִּיא על פי דִין' ביקש לראותך עוד היום סֵיר." שוב חייך במלוא פניו העגולות ומשך בחגורת העור הרחבה כשהוא מעלה את מכנסיו הלבנים למעלה בתנועה שגורה של בעלי כרס, "לפקודתך סֵיר, וסבור אני כי הוא קצר רוח מעט" הוסיף.
שוב? חשבתי. שוב על תלונותיי במועצה. מיטב היועצים נשלחים אל מחבוא, מה הדבר?
אולם בשעת בוקר זו, בין הדגים, הייתי רגוע. אין איש יודע מהו הסוד בשירת הדגים המרחפים. בדרך כלל משרים הם רגיעה והרגשת נחת, בעונתם יגרמו אפילו נמנום של הזיה. מפגש להקות הוא המביא את מה שנקרא 'זעקת התרדמה'. אם ייפגשו בלהקה שונה יכולים הם להפיל שינה עמוקה על אדם המקשיב להם, אפילו הוא מאמן מנוסה.
"בוקר של נחת" עניתי, "קצר רוח? לראות אותי? בקש מהמחביא על פי דין שיברור את הפַאנְד שלי מבין האבנים ויביט בי ככל שירצה."
"כזאת עשה כבר סיר, עוד מאמש הוא צופה בך, אלא ככל הנראה יש לו שאלות לשאול."
"שאלות כן, שוב שאלות. דומני שכבר שני עשירונים שאינני מפסיק לענות לשאלות שליחי המחביא. ניחא, אבוא. האם תצטרף אלי לארוחת בוקר לפני שאגש לארוז?"
"סיר כל הדרוש לך כבר נמצא וארוז אתי. לארוחה לא אסרב, אם קצרה תהיה. האם אוכל בינתיים לשחרר מעט את הקבראטות באחו הזה שלך?"
"המתן כמה זוטות, רק אכנס את דגי השיר אל מקלטם."
במשרוקית העל-קול נתתי את האות, הנקבה-האם הענקית, אדומה זהובה, הגיעה בתעופה שקטה מתוך שמיים ירוקים שענני כסף מנקדים אותם. היא חנתה ממעל, כנפי מפרשיה מצלים עלי. רק אנחה קלה הרשתה לעצמה בטרם כינסה את כולם בשיר. ראשונים עפו לעברה הזכרים, הכחולים-כהים, מריעים בקולות קרן-היער, כל גודלם ככף יד. אחריהם בשלל צבעים, להקת חסרי המין, שרים סביב ראשה הענק, לבסוף המתחלפים הלבנים שקולם חיקוי לכל מה שישמעו.
כולם השתתקו כשנתתי את אות התרדמה, הם טסו דרך עוגב המים, טבלו בבריכת ההד ושחו פנימה אל מקלט האבן.
הפליקארי שרק מבין שפתיו, "להקה נאה לך סיר אפילו בגני המצודה לא ראיתי כאלו."
"אמת מוֹן פליקארי, להקה נאה… ושש שנות טיפול ואִימון. האם תִּשָּׁבַע עמי אל שולחני או תאכל מתוך חיקך?
הוא היסס לרגע, משמע שיש עמו גם דברים נסתרים שאיני אמור לדעת, אלא שזמרת הדגים מול שמיים של שחר השפיעה גם עליו.
" אֶשָּׁבַע לשולחנך סיר."
אם כן, אחים לשולחן. שמי מָהָרַט.
ושמי יָּגְדוּשׁ. יברכוך האבנים סי.. אה.. מָהָרַט.
הוא התיר את מעגני הרתמות ושמט אותן ארצה. הקבראטות זינקו, מתפתלות בין השיחים, מעבירות את מסרקותיהן על העשב לאתר צִלְצֵלים למאכל.
בני הצל של ביתי ערכו כבר את השולחן, לקריאתי הוסיפו מיד עוד מגש סכין וקנקן.
יגדוש משך שנית את מכנסיו למעלה וניצב רציני וממתין.
פתחתי: "באבנים הרואות באור ובחשיכה, האבנים המבורכות במבט הנדר והגורל, אני נשבע אמת לשולחן ואל יגדוש אחי אשר בזה, תבוא בפניהן השבועה ואם כיזבתי תהפוך בי לרעל ולייסורים, כן דיברתי מָהָרַט בן סוּבָּאִי אשר מכָּמָאנֶה." יגדוש נשבע אמת לשולחן מיד אחרי ופניו אמרו כבוד.
תוהה הייתי, האם 'המחביא על פי דין' רואה אותנו עכשיו?
בית זה שאני דר בו עדיין לבדי, בנה סוּבָּאִי אבי. אותה עת התכונן להביא אליו את הילדה שבחרה מַאהִינָה אשת תשוקותיו, להיות אם לבנים – הילדה שנהייתה לאמי.
שנות אבי כשופט ולוחם הוגיעו אותו ואולי משום כך נותרתי בן יחיד. עם זאת, רבות היו השעות שביליתי אתו. כצפוי נהיה מורי לחיים ולמעמד, הוא הכשירני להיות יועץ אחריו. כמה עשירונים לאחר שנמצאתי ראוי להיות מואמן אל הלאבריס, ראה אבי לפרוש מקיום חייו והותירני לטפח את להקת דגי השיר ככל שאתפנה מעיסוקי במועצה.
יצאנו בערסליות הצד ורק אנשי הצל נותרו לטרוח בשגרת הבית.
מהירים היינו. פליקארי מומחה הוא חשבתי, קשה מאד לתמרן קבראטות בריצתן כך שהערסליות תהיינה סמוכות ומקבילות כדי לאפשר שיחה ועם זאת נאלצתי להרים את קולי. "יד מיומנת לך אחי לאמת."
"תודה אח, אין זה ולא כלום. בגבעות אֶסְנָה שעל הגבול קשה הרבה יותר, שם הייתי צריך להיות עכשיו."
"אסנה? האין חיל המשמר חונה במצודה?"
"רק אֶסְקָדְרוֹן אחד, השאר יצאו. הדוֹלָנְטִים – יימוטו אוהליהם – שודדים את החוות בשטחנו. אנשינו יצאו לשבור את חניתותיהם ולהשיבם אחור."
"איך? והרי אב אבותיהם בשבי המצודה?!"
"אב האבות טוּרִיק מת. ארבעה מבניו מתחרים על החנית הראשונה, כל אחד מהם מנסה לאסוף שלל לשחד את המחנות לבחור בו. באמת מוֹן מהרט, יושב אתה בנחת בין דגיך ואינך שומע דבר מלבד שירתם. האיי… לו יתנו לי האבנים חיי נועם כאלו."
"יהי ויתנו את אשר תבקש. מי היא המובילה בדרך, מול הפושטים?"
"סבור אני כי הנך מכיר אותה, קָאפַיְירַה בת יִטְרָב היא המובילה."
"קאפיירה? הו.. יצילונו האבנים! היא מוליכה פאליקארים? אל תשטה בי אחי. אולי תוביל אל מצעי משכבה המשומשים, לא למאבק מול הדולנטים, היא…"
"אנא שתוק מון מהרט. אינך יודע כנראה את המתרחש במצודה, מילים כאלו יביאו רק צרות אל פתחך, רבים נשלחו למחבוא בעת האחרונה, ואפילו אל הצל."
רתחתי מזעם, "בן אני לבכירים, יועץ חפשי מואמן מנושאי הלָאבְּרִיס, מיהו היכול לערבל את דברי לשתיקה?"
"זמן רב הוא שלא היית במצודה סיר מהרט. חיי לגורל, אני אשתוק, אלא אם ישאלוני בכבודי, ואולם שמור פיך אחי, מילים נמהרות יביאוך אל מתומן הַמַּשְׂכִּית ולא כדי לצפות ביופיו."
אמת, זמן רב לא הייתי במצודה. שתיקה קידמה את פני. בעבר תמיד נשמעה כאן שירה. רגילים היינו לומר כי במצודה אפילו בנות הצל שרות.
סִיפֵּאהִי שפניו עגומים זיהה אותי והושיט לי יתד קבלה מעץ.
נרתעתי. מעולם – אפילו בהיותי צוער – לא נדרשתי ליתד קבלה במצודה. דברים נשתנו כאן ולא לטובה.
שניים מכלבי המשמר עקבו אחרי עד למחילת הכניסה.
יָּאדוּ מקוּמָאִי – 'המחביא על פי דין', היה גבר גבוה רזה ומקריח, שפתיו הדקות התעוותו במה שאמור היה להיות חיוך, "סוף סוף יש לנו העונג לראות את פני היועץ המכובד, מה גדולה שמחתנו." מדיו השחורים כמעט שלא נראו על רקע כס הקטיפה השחור, רק פניו, כפות-ידיו וקרחתו הלבינו כצבע דגים מחליפי מין.
"סיר, מהו שהיה כה דחוף ברצונך ל…."
"מהרט מכמאנה! בחדר זה אני השואל שאלות, אתה מקשיב ועונה." בחדר לא היה אף כסא מלבד כס הקטיפה השחור. עמדתי תוהה.
"הסבר טיב קשריך, ופרֵט דברים שבכתב עם נֵרִיטָה בת נָאבּוּ."
"נריטה? זכותי לסרב לענות."
"הה? משום שהיא אשת תשוקתך? ובכן, אנו עומדים לבטל את נשיותה וכבר ביטלנו מראש את זכויותיך שלך. ענה!"
ביקשתי ליטול את היוזמה ולהפתיע. מה יכולתי לעשות? התיישבתי בפישוט רגליים על רצפת הצדף וצחקתי לו בפניו.
"מון מחביא על פי דין, אנא העבר את שאלותיך אל האחים היועצים ונשקול את…"
"אין!" צעק. "אין מועצת אחים יועצים, נתפזרה המועצה, מוטב כי תשכיל בהמשך דבריך במתומן המשכית."
נדהמתי. שני כלבי המשמר נכנסו פנימה חושפים שיניים ורוטנים, הם נשכו את זרועותיי והקימוני, כמעט נשאו אותי אל המתומן. שמעתי את קולו מכעכע מאחורי ולא ידעתי אם צוחק הוא או משתעל.
את קִללותי לא יכול איש לשמוע המָכְבֵּר הופעל וערבל את קולי.
כל תרבות ניתנת לתיאור כמצולע בעל שמונה קדקודים. מיתרים האמורים להיות מתוחים, מחברים כל קדקוד אל השבעה האחרים. אלה הם: מרחב-קיום, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, שפה וביטוי אמנותי, חינוך, זוגיות ואהבה, קשרים חברתיים. קיומה של תרבות תלוי במתיחות המיתרים. אם התרופפו לקתה התרבות, אם נקטעו אפשר שהיא נכחדת.
היועצים הם האמונים על מתיחת המיתרים כחישורי אופַן לתרבות כולה.
למתומן המשכית עין אבן בוחנת ממעל וכניסה אחת – אין יציאה ממנה משום חדודי עוקצים המותקנים כקרסי חכה ללכוד את המנסה לצאת. מצידו השני שלוש יציאות, האחת אל מחוץ למצודה. שנייה אל מחוץ לקיום, היוצאים ממנה נעשים אנשי צל, אין להם קיום אלא כשאדונם נמצא ואינם עושים דבר ללא פקודה. היציאה השלישית היא אל המחבוא שמחוץ לתרבות ומתקיים לצידה.
נרגז הייתי ורציתי לשוב לביתי ושולחני. אולם, ממתומן זה אינך יוצא עד שֶׁתִּקָּרֵא ואף אז אינך יודע לאן תגיע – היציאות זהות ומתחלפות תדיר. שכבתי על מרצפת צדף בתנוחת הרגיעה והבקשה, דיברתי מתוך לבי דברי סתר אל האבנים הקדושות.
שאלתי מה הוא המחבוא – כי אין איש יודע. אמרתי כי אלו שהלכו אליו לא שבו לומר לנו מה שם. רק נבואה עתיקה אומרת כי יבוא יום של חשיבות לקולם.
ביקשתי כי תבוא נריטה בת נאבו אשת תשוקתי ואביט בעיניה לקרוא את מחשבותיי.
בפעם הזו, היחידה בחיי, ענו לי האבנים וקולן כקול דגי השיר עם שחר.
"אל תירא מהרט בן סובאי אשר מכמאנה. המואמנים ללאבריס ממתינים לך – היועץ.
תם העידן השלישי יֵצאו בני האדם מן המחבוא החוצה ויביאו את התרבות הרביעית.
נריטה בת נאבו תוביל אתכם ועמה מַאלְיָה האם למלכים עתידים אשר תוליד לה אתה."
מאחורי האבנים נצצו מאות פָאנְדִים ודמויות האנשים בתוכם רמזו לי: "בוא!"
השתחוויתי שמונה פעמים אל שמונת הקדקודים, כפי שמצוּוה כל השומע נבואת אמת.
בטרם שירת הערב נתגלגל אל המתומן צרור לבן מתוכו התנופפו זוג רגליים בועטות, התרתי את הכיסויים ולפני שכב יגדוש אחי הנשבע לשולחני בבוקר; ידעתי כי בגללי נשלח הנה. יחד עמדנו במתומן המשכית עת נשמעה התרועה, אחריה זמרת להקת דגי השיר של המצודה המפילה שינה על הכל – מלבדנו.
יאדו ועמו קאפיירה בת יטרב באו סמוך לשעת גשם הלילה. אף שנתלוותה אליו היו חזה ופניה צבועים בצבעי הפיתוי – אולי חשבו כי אתחנן.
ללא כל חקירה הניף המחביא את מטהו השחור ואני הושלכתי אל היציאה התיכונה, יגדוש הושלך מייד אחרי, שמעתי אותם צוחקים אך כבר לא ראיתים. לפני הזהירו לפידים ועממו מדורות.
גבר גבוה ניגש אלינו, בקול לעג מר הכריז: "ברוכים אתם הלבנבנים, ברוכים הבאים אל אי המחבוא". גם באור הלפיד שנשא נראו פניו וכפות ידיו אפורות כעופרת. "תנעם לכם מנוחתכם עד שתיקראו לחצוב."
הוא פנה והלך. הקור היה גדול ואנו התקדמנו בחשש אל מדורה עוממת סמוכה, כמה דמויות שרועות היו שם, כולם לובשי סרבלים אחידים אך איש לא קרב אל רעהו.
השחר האיר ולא בקול שירה, רק פעמון מכונף צורם שריחף מעלינו וצליל עורב קולו. בבהילות קמו אנשים סביבנו ודאגה על פניהם, עור כולם היה אפור כצבע הסלע מסביב. אנשי צל עברו וחילקו לכל אחד תרמיל בד.
נקראנו אל בין סלעים דמויי טבלה שנשענו זה על זה כאוהל .
האיש הגבוה שקיבלנו בלילה הושיט לנו סרבלים, "לבשו אותם, האבן פוצעת". "לא אשאל לשמכם או למה נשלחתם להיחבא כאן מן האבנים הקדושות. באי המחבוא אין להן שליטה, כאן רק הסלע האפור מושל, סלע הקוֹמָאז."
ידעתי, קומאז הגביש החותך בנקל בכל סלע: אבני בניין, פסלים או תכשיטי אבן אודם, יקר הוא וברכה בו. לא ידעתי כי מהסלע האפור הוא בא.
שנינו קיבלנו דקרי קומאז ארוכים, תרמילי צידה ומים ליום אחד. "שמרו עליהם!" אמר האיש, "אחרים לא תקבלו, בלעדיהם תגוועו תוך עשירון אחד."
"אמור לי סיר מי אתם? ו..מדוע כל זה?"
"לכו אל המחצבה" גער בנו האיש, "מה אתם באים בשאלות וטרם הבאתם רסיס אחד מהגביש."
מרי נפש היו המוחבאים, איש איש חצב בפינתו וסילק את שפך הפסולת כשהוא פוזל אל רעיו. מי שמצא גביש הסתירו מיד בתרמילו בלא להראותו. כשהכריז הפעמון המכונף על זמן המנוחה אכל כל איש מתוך חיקו. לא שולחן ולא שבועת אמון של היושבים אליו, רק מבטים אפלים בפנים אפורות.
בערב בשובנו, זחל אלינו אחד שהיה חולה, הוא לא העז לבקש מאומה רק עיניו התחננו. קירבנו אותו אל מדורת עצי הסחף והאכלנוהו, הוא שענה על שאלותינו.
אי הקומאז נמצא בשליטת הסלע האפור שהוא המקור היחיד לגביש, החציבה בו מאפירה את העור בו הוא נוגע. האבנים הקדושות יכולות רק לשלח אליו במצוות 'המחביא על פי דין' ואולם אין הן יכולות להשיבו. רחוק האי מדרכי הַמִּפְרָשׂאוֹרִים ואיש אינו יודע את מקומו. מזון ומי פלג מביאים תְּחָשִׁים ימיים, הם הנוטלים את הקומאז מכאן. אין להם עניין במאום מלבד האיסור על ציד ולדותיהם שנאסר בשכר מאמציהם.
"אבל מדוע כל זה?" שאל יגדוש.
האיש הביט בו כמרחם. "סיר, לפני העידן הזה היה השלטון ממית את אלה שלא יכול לסבול… לעתים קרובות אין אבני הברכה יכולות לעשותם לבני צל. לכן, החביאו רחוק את מי שחששו מידו או מדבריו. באשר השלטון בועל את הדין אנוס הוא להסתיר את המתמרמרים, על ידי המחביא – על פי דין השלטון, מחוץ לתחום מתומן תרבות האבנים.
עשירונים חלפו, עורנו הֶאֶפיר גם הוא. בין המוחבאים פגשתי גם כמה מיועצי החצר הַמָּאֳמָנִים. לאיש לא הייתה עצה. רק סלע אפור, גבישי קומאז, אוכל דל ושינה טרופה.
יגדוש ביקש להעביר את משכבנו ומדורתנו אל מחסה נוח יותר. שתי טבלאות אבן מצא, האחת הזדקרה למעלה ושנייה שטוחה לרגליה אלא שלא יכולנו להזיזן, איש לא בא לעזרתנו. כעסתי.
בבוקר לא פניתי אל המחצבה. בדקר הקומאז התחלתי חורט בטבלת האבן האפורה המזדקרת את הגרזן הכפול – הלאבריס, לצידו ברק משונן סמל האזעקה.
כמה מהמוחבאים עצרו להביט, לאט התפשטה קריאה "הלאבריס מזעיק!" "הלאבריס קורא!", עוד אחדים הצטרפו.
"הביאו שמונה אבנים והניחו כאן." ציוויתי," תפשו מסביב את טבלת האבן השוכבת כאן והניחוה מעל לשמונה." יחד הרמנוה, יגדוש צחק מאחורי והצחוק כשיר התפשט מסביב. "שולחן!", "שולחן להישבע אליו!".
מאה וארבעים איש היו הנשבעים עד הערב ואין לך כוח חזק משבועת אחים בקהל מפורד ואומלל.
אולם, עדיין רחוקים ואבודים היינו ורבים היו הספקנים.
בלילה חלמתי את פניה של נריטה, על חוף הים, ליד בית אבותיה עמדה ובימינה סימנה את אות השבועה, לא ידעתי אם הזיה היא או נבואה.
משך כמה ימים, ערכנו מחדש את סדרי המחנה ואנוכי ציפיתי לאות.
מוקדם משסברתי הגיע.
אור השמש היה מונח על הים כמסלול רחב של זהב שבקצהו מפרשאור.
התקבצנו כולנו על החוף כשנפרש מַרְבָדֶרֶך על המים אלינו. נריטה אשת תשוקתי באה אלינו לבדה.
יחידה נהגה בספינה וסביבה רק אנשי צל, כמעט עשירון שלם לא ישנה בעקבה אחרי תחשי הים. "יקירי" קראה, "מדוע אפורות פניך?"
אל זרועותיי האפורות נפלה ונרדמה בעודה מחייכת.
חסרים היינו מזון ומים. מעת שנשבענו התרחקו מאיתנו התחשים הימיים.
"מון יועץ", פנה אלי נער, מצעירי המוחבאים, "התחשים הימיים נענים לקסם המנגינות, שלושה אנו כאן יודעי נגן, שמא נקרא להם במנגינה."
על סלע מזדקר מול מפרץ הים עמדו השלושה בכליהם, אבוב כינור ונבל. נעימתם הזכירה לי במעט את להקת הדגים בשחר. תחשי הים שחו ובאו אלינו בהמונים, גבותיהם הרטובים דמו לסלעים מעוגלים שהגלים מלחכים.
ביקשנו מזון ומים ונענינו. כל כמה שרצינו בשכר עוד מנגינה.
כעבור יומיים נהגנו את המפרשאור אל מעגן נאבו. את תכניתנו ערכנו בדרך. ממחילות שתחת בית אבותיה הוציאה לנו נריטה קאבראטות. יגדוש דהר לקרוא את אסקדרוני הפליקארים לעלות על המצודה.
נריטה רכבה לאסוף את נשות התשוקה.
המוחבאים עלו ברגל בפָּלָאנְקס צפוף הנושא דקרי קומאז ואילו אני; אני היטלטלתי בערסל הצד בדרך לחוותי, אל דגי השיר שלי.
אחרי זמן רב במקלט האבן התפרצו וירו את עצמם כחיצים זוהרים אל השמיים הירוקים. לאחר כמאה זוטות כנסה אותם הנקבה ואני ערבלתי את הוראותיי לעל-קול.
יצאתי רוכב ומעלי משייטים הדגים מפטפטים בחן.
ארבע דרכים עולות אל המצודה. אותה עת צהריים, לא הייתה כמוה מעולם.
מחנה פליקארים בא מדרך המדבר, לבנים ניצבו בטוריהם מול החומות הקודרות.
מדרך הים עלה גוש אנשים אפורים – המוחבאים. ידיים נשלחו קדימה בדקרים שלופים המבקעים כל סלע.
להקת נשים העומדות על גב הקבראטות באה מדרך העיר. את אבנטיהן התירו, קשרו לצווארי הבהמות והחזיקו כלולייניות כשהן מטות את גופן לאחור, הרוח מבדרת את בגדיהן וחושפת חזה וירך.
בדרך הנחלים עליתי אני לבדי ומעלי מפזזת להקת דגי שיר.
אינני יודע מה חשבו הסיפאהים על החומות, מן הסתם נדהמו ואבדו עצה.
זמן מה חוללו הנשים כשהמוחבאים האפורים מקרקרים את החומה והפליקארים משליכים חניתות פנימה.
לאות ממשרוקית העל-קול פתחו הדגים בשירת התרדמה מעל למצודה, להקה טובה הייתה זו ודגי המצודה נִשְׁבּוּ לשיר והצטרפו אליהם ל'זעקת התרדמה'. כל איש ואיש בתוך החומות נרדם על משמרתו, אף כמה מאנשינו שכבו ישנים על מקומם. לא היה מי שיפתח את השער עד שנפרץ בדקרי קומאז.
אין איש יודע להיכן ברחו יאדו וקאפיירה, שמא אל אי הקומאז, איני יודע.
מהמרתף הוצאתי את הלאבריס הקדוש ויצאתי אל אנשי, שמעתי את אבני תרבות האדם הרביעית שרות לי.
נריטה התקרבה, על כתפה ישבה תינוקת, קולה קרא בוטח: "מלאה העת, ריק המחבוא. יקומו הלוחמים ויסירו את העידן השלישי, תבואנה הנשים ובאהבתן תלדנה את התרבות הרביעית." אסקדרונים של פאליקארים, רומי חנית וקשתים הריעו, הנשים שרו שיר ברכה והדגים ענו להן.
נריטה הושיטה לי את התינוקת, "יתומה היא, שמה מָאלִיָיה (שרידה) שהיא תכלית התרבות. הוריה נפלו בחניתות הדולנטים. מתוך ההריסות הצילו אותה הלוחמים.
אני לך התשוקה והיא תהא האם, אותה נגדל להוליד לך בנים מלכים."
"מהו מלך?" שאלתי לפני שנכנסנו אל לשכת המצביא.
___
מלכים וצבאות הרעו דרכם מאז, באו שליטים יחידים וממשלות. בשם עמם הגדילו אסון, נשקם נורא, אכזרים הם ואטומי רגש – המחבוא מלא.
אבן בין האבנים הקדושות יושב אני היום וצופה לעידן התרבות החדשה.
מהמחבוא תבוא, אף אל המקומות בהם שירת הדגים היא רק אגדה.