הנסיעה ברכבת נתנה לי את הזמן להתמקד.
מנתניה להרצליה העברתי ביקורת על שם הסיפור שהגשתי לתחרות. אולי הייתי צריכה להקדיש לזה יותר מחשבה. בסיום הכתיבה הייתי צריכה לבחור בין שלושה שמות. אירוע מכונן, אירוע מחולל, וכתיבה מחוללת. שבוע שלם התלבטתי, ואפילו התייעצתי עם מריאנה שאמרה שבעיניה כל השמות מוצלחים, ובאמת קשה לבחור. בסוף סגרתי על כתיבה מחוללת, כי זה הכי הלם את הסיפור וגם צלצל טוב.
מהרצליה לתל אביב התרכזתי בשם שלו. נתיב הזוהר. הוא לא ניקד אותו, אבל ניחשתי שהזוהר בא עם חולם וקמץ, כמו הספר הראשון של תורת הקבלה. זה נשמע כמשהו שלוקח אותך למקום גבוה ובהיר.
בשביל מתחנת האוניברסיטה למרכז הירידים צעדו לידי אנשים בכל הגילאים. קצת הופתעתי מזה, כי חשבתי שבאי הכנס יהיו חברה' צעירים, מעשרים עד שלושים. הרוב לבשו חולצות מודפסות שהמכנה המשותף שלהן היה ציורים של חלליות. ואני עם הטישרט של בת הים הקטנה.
התור בדלפק הקבלה התקדם בקצב מהיר. הדיילת בדקה את ההזמנה שלי וחייכה, -יעל לוינזון, כן, תחרות הסיפור המדע בדיוני. הטקס יתחיל בעוד חצי שעה באולם הגדול. את אחת מהמתחרים?
-כן, הודתי לה בחיוך מבוייש, וחיפשתי פינה לשבת. נתיב הזוהר חזר להעסיק אותי. למה אי אפשר להשיב למיילים שלו. כשניסיתי, קיבלתי הודעת שגיאה. חבל שהוא לא יכול לקרוא את הסיפור שלי. אולי היה מציע לי שם אחר.
לפני שפתחתי את הטבלט מיששתי את הכדור בתיק. כבר קראתי את מה שהוא כתב לי כמה
פעמים, וכל קריאה פתחה הבנה אחרת.
יעל,
לפני חצי שנה סולארית נשאבת אלי לרגע מפני שפרצתי את המסגרת המותרת. בשפתנו 'נוצר
מגע עם הסובייקט.' אף פעם לא אהבתי את המינוח הזה, במיוחד כשמדובר בך. אני מודה
שלקחתי סיכון, אבל התוצאה הטיבה עמך. פיתחי את הקובץ המצורף, האנטי וירוס שלך לא
יזהה בו סכנה. יש בו קטעים מיומן שכתבתי בעקבות האירוע. אני מנחש שגם את כתבת על
החוויה. דרך אגב, המייל הזה הוא חד כיווני. זה קשור לבאגים מהצד שלנו, שמקשים על העברת טקסטים. תוכנה מיוחדת עזרה לי לתרגם לשפתכם, ואני מקווה שהתוצאה בהירה.
יומן רשמים
האירוע שבגללו הוחזרתי הביתה מכדור הארץ הוגדר כחמור ביותר בספר האיסורים. הכניסו אותי לבידוד לתקופה ממושכת. היה חשש שנדבקתי במיקרו יצורים אחרי המגע שיצרתי, אבל לא גילו דבר. הייתי סטרילי לחלוטין. אסרו עלי ליצור קשר עם אחרים. אבל איכשהו הצלחתי להתגנב למסוף ולהחליף מסרים עם חברי גאמה, שגילה לי שהקורס לכתיבה מחוללת נסגר בגלל פרצות בתוכנת ההנחיה. חבל, היו יכולים לצאת משם כמה סיפורים טובים. איך אמר לנו המורה, אתם יכולים לגרום לשינוי, אבל לא תהיה לכם שליטה מלאה על מה שיתפתח.
אני זוכר איך התחברתי לכוכב שלכם כבר בחישה הראשונה. במרחק מאה מיליאור העננים שלו היו לבנים וברורים, לא כמו האדומים העכורים שלנו. התאהבתי במשטחים הכחולים, והופתעתי לשמוע שהיצורים התבוניים מרוכזים בעיקר באיזורים הירוקים. במסע הארוך אליכם למדנו על המיתוסים הקדומים שלכם שתיארו את היווצרות הכוכב והחיים עליו. אהבתי במיוחד את סיפור ששת ימי הבריאה. וביום השביעי הוא נח? גאוני!
זמן אחד באמצע הקורס בהיתי במסך. כל הלומדים מסביבי ניסו להתמקד ביצורי האנוש. זה קשה. אפילו בשינה אתם בתנועה, חולמים במהירות האור.
איבדתי מרכז ובהיתי. משימה, הזכרתי לעצמי. סובבתי את בקר הרזולוציה, וקלטתי ממצאים: יצור נקבי, פוריות שלא מומשה. משקל…גובה…, גיל עשרים ושש. פרופיל פיזי- אברי ראיה בתנועה מתמדת. ראש שפוף. הליכה מעגלית. תנועות ידים בדפוס חוזר. תדר כאב מתמשך.
הרמתי את הראש מהטבלט. איך הוא קלט אותי כל כך מדוייק? זה הוא או הטכנולוגיה שלהם?
וטוב שלא הגדיר את מצבי במונח מדעי יבש שמשטח אותך לגמרי. המשכתי לקרוא.
המורה התקרב ושאל מה הפרופיל של היצור הנצפה. היא סובלת, עניתי, מופרדת מהשאר ומעצמה. הוא שאל איך אתה יודע. אמרתי שזאת המשימה שניתנה, איפיון נתונים. לא, הוא העיר לי, המשימה היא לאסוף בסיס נתונים. שחור לבן. רק בקורס השני אתה מאפיין את היצורים בצבע, ובשלישי אתה רשאי להניע אותם, אתה רק בהתחלה, במבוא לכתיבה מחוללת. הזמן רץ לך. נשום לאחור. השהה התרשמות.
חיכיתי להפסקת לילה. הכוכב הצהוב כבר שקע מתחת לאופק. שאר המשתתפים נחו בתאי הרענון, והמורה היה עסוק בעידכון יומן מסע. עכשיו לא יפריעו לי, אף אחד לא יגיד לי באיזה קורס אני אמור להיות.
הסובייקט שלי, הדמות הנחקרת , סובלת. זה ברור לי כמו שביל החלב. במאמץ עילאי הצלחתי לפצח את קוד הכניסה לקורס מספר שלוש. מיקמתי אותה בקואדינאטות, צפון 33 24, מערב 33 23. מתחם מוסדי ומגודר, שער מנוטר, מבנים מפוזרים. בחדר שלה שתי מיטות. זה מקום לא נכון לה.
זום אין למקסימום. בדיקת התיק האישי שלה חשפה מאפיינים לפני האישפוז בגיל עשרים ושש: חשיבה לעומק, דמיון פורץ מעגלים, התנהגות מכוונת להשגת תוצאות. תסמינים באישפוז – הלוצינציות, תפיסה אשלייתית, דיבור לא קוהרנטי, התנהגות לא צפויה.
יש לה תואר ראשון בסוציולוגיה, פרשה באמצע תואר שני. נושא התזה שלא הושלמה- חסרי בית. למה אין להם בית? גם להם כואב? המורה צודק, אני לא מבין בהם מספיק.
היא בעומס כואב. זה מוכתב מבפנים. בלילה החלימה שלה מייצרת מציאות יותר מוצקת מעירות. באור יום ממציאה עולם מקביל, ומתעקשת על קיומו.
הרמתי עיניים מהמסך. ניסיתי לאתר את מריאנה בין הנכנסים לאולם ללא הצלחה. המשכתי
לקטע הבא.
אני בתפריט כיווני עלילה. 1. שינוי התנהגותי פנימי. 2. שינוי כתוצאה של מפגש עם גורם חיצוני. בחרתי ב2. הבהוב – אישור נדרש ממורה בכיר. מתקשר לחברי גאמה בכוכב הבית ומבקש עזרה. אין תוכנה או קוד שיעמדו בפניו, ותוך זמן קצר אני בפנים.
לפניי שלוש אפשרויות. 1. שתול גירוי מחשבתי בסובייקט. 2. הפגש סובייקט עם יצור
אנושי אחר. 3. צור מגע עם סובייקט.
שתי הברות, יא- על, וביחד יעל. את לא יצור, את אישה, בת אדם. אני מנטר אותך בשינה. לידך עוד מיטה עם אישה ישנה. העפעפים שלך רועדים. פיך מדבר ללא קול.
התלבטות: להמשיך? אני לא הראשון שיוצר איתם מגע. אבל מי שעשה זאת בעבר קיבל אישור לכך. הדחף מכריע. לוחץ על 3. את מתעוררת, אבל לא פוקחת עיניים. במוחך את נוסעת לכיוון שלי. מתקרבת למימד שלי במהירות בלתי ניתנת לחשיבה. אני בודקת את חיישן החדר שלך. את איננה במיטה! הסתבכתי! זמן משוער למגע, דקה. מסך התצפית רוטט. את מאחוריו, לוחצת עליו, ופורצת למרחב שלי.
התוכנה משתוללת. התראה! הזעק מורה בכיר עכשיו!. את לא חשה אותי. אין לך את התדר שלנו. הניורוים שלך מתפרעים. חיוך מתרחב על שפתייך. אני מקיף אותך. יש הבדל מימדי בינינו, לכן את לא תופסת אותי. אבל אני חש נתפס. את מרחפת מסביב, לא נחנקת, כי אני מזרים לך אויר חי. את מותחת יד, מגששת קדימה, ומכסה את אברי השמיעה שלך בידייך. כנראה שאת בעומס גירויים. מה עכשיו? אני חייב להחזיר אותך.
צוות ניטור חריגות מתקרב מהדלת. אני מושיט לך את הכדור המנחם שלי ודוחף אותו למימד שלך.שניה לפני שהצוות מגיע אלי את נהדפת בחזרה לחדר שלך. הם גוררים אותי מהמסך. לוחצים עלי. אדום לי. אין לי יותר את הכדור המנחם.
הקול הגיע מלמעלה, ויד חמימה נגעה בכתף שלי, -יעל, יעל? הי, מה שלומך?
-הי דוקטור מריאנה, אני בסדר, טוב לראות אותך.
-מריאנה, בלי התואר. את בסדר? משהו מטריד אותך?
החזרתי אליה חיוך מפיג חששות, -כן, בסדר. אה… ידיד אחד שלח לי מייל אחרי שתיקה ארוכה.
-כנראה שזה מייל חשוב מאוד, כי היית כל כך מרוכזת שנאלצתי לגעת לך בכתף. יעל, קראתי
את הסיפור לך. מאוד התרשמתי ממנו, למרות שמדע בדיוני זה לא בדיוק הזא'נר האהוב עלי.
-הייתי חייבת לכתוב על זה, חייבת.
-אני מבינה אותך. דרך אגב, בניגוד לשאר הצוות שחשב שברחת החוצה אותו לילה, אני ידעתי
שתחזרי. סך הכל רצית להתאוור קצת, להתחבא באיזשהי פינה בבית החולים. אני משערת שיש הסבר הגיוני לעובדה שמצאו אותך למחרת במיטה, על אף ששומר הוצב ליד החדר בלילה. אולי מישהו עזר לך לחזור דרך החלון. למען האמת זה לא הטריד אותי, כי ראיתי שלמחרת הייתה יותר מאוזנת, רגועה אפילו.
העברת אליה את הטבלט, -מאז ששלחתי לך את הסיפור שיניתי קטע ממנו. הנה, התסכלי.
"באמצע הלילה הרגשתי שמישהו מסתכל עלי, כמו שחשים כשמסתכלים עליך מאחור. אולי חלמתי את זה. לא יודעת. יצאתי לטיול רחוק. החדר התרחב ללא סוף. הרגשתי שמישהו שואב אותי. עברתי דרך מסך לבן. היו שם כאלה יצורים כמו מדוזות שצפו בתוך נוזל. בהתחלה היה קשה לנשום עד שאויר טוב זרם אלי. לא יודעת כמה זמן הייתי שם. מישהו העביר לי כדור בגודל תפוח, חצי שקוף, כמו ג'ולה גדולה, כמעט בלי משקל. היה שקט ונעים, ואז התחילו רעשים ואזעקות אבל לא מהראש שלי. נפלטתי בחזרה לחדר. שכבתי במיטה עם הכדור ביד ונרדמתי בקלות. לא היו לי סיוטי לילה. בבוקר הראתי אותו לשרה, שכנתי לחדר. צבעו השתנה לורוד. בקשתי שתיגע בו. אמרה לי שאין שם כלום ואני מטורפת. עושה לי טוב הכדור הזה, מרגיע. יותר מכל הכדורים שנותנים לי.”
מריאנה הרימה עיניה מהצג אלי,- ממ, מסקרן. הכדור המדומה הזה עדיין אצלך? סליחה,
השאלה שלי לא במקום. עובדתית, אחרי הלילה ההוא משהו השתנה אצלך, ואין להכחיש
שהלכת והחלמת במהלך החודשים הבאים עד שלא היה צורך בתרופות. אין לי הסבר מדעי
לכך, אבל עם תוצאות לא מתווכחים.
רציתי להגיב, להתייחס לכדור המדומה שהזכירה. אבל החלטתי שלא.
-מריאנה, בוא ניפגש באולם עוד כמה דקות. תיפסי מקום בשורה האחורית.
כשמריאנה התרחקה, חזרתי ליומן שלו.
מהבידוד הועברתי למתקן אחזקה בכוכב האם. נבדקתי על ידי קשת מומחים שחיפשו סימנים לנזק בלתי הפיך. חוץ ממרכז יצירתיות מוגדל במוח הכל היה תקין אצלי. התחלתי לשחזר בכתב את האירוע עם יעל, וניסיתי להראות את נקודת המבט שלה. שוחררתי לאחר שהוגדרתי כ'מיוצב, לא מהווה איום לעצמו ולסובב'. בשער המתקן קיבל את פניי גאמה, שהשיג לי כדור מנחם משומש.
עד כאן היומן. דרך אגב, גאמה הראה לי מסמך שהשיג ממאגר נתונים שלכם. זה עשוי לעניין אותך.
“10-9-2015. מרכז בריאות הנפש עכו. הפציינט- יעל לוינזון. רופא מטפל- ד"ר מריאנה רבינוביץ'."
"שבוע לאחר אירוע ההעלמות לכאורה חוותה יעל רגרסיה חד פעמית במהלך טיול בחצר המוסד. היא נאבקה עם דמות מדומה, וצעקה שלא יעיזו לקחת לה את הכדור, וכנראה התכוונה לאותו חפץ עגול שהוזכר בשיחה קודמת איתה. לפני שנדרשה התערבות צוות, היא נרגעה בעצמה. בפגישה שהתקיימה בביתה, חודש לאחר שחרורה, התרשמתי שהתסמינים של מחלתה נעלמו ברובם. שמחתי לשמוע שחזרה ללימודי התואר השני. לשאלתי מה פשר ה'כדור', היא ענתה שלפעמים היא משתמשת בו במצבי סטרס."
לידיעתך יעל, הדמות המדומה הייתה בעצם אחד משלנו שנשלח להשיב את הכדור. היה חשש שהוא יזיק לך בטווח ארוך.
עד כאן. שמחתי לגלות שחזרת לשגרה. לא חשבתי שהכדור יהיה כה אפקטיבי במימד שלכם. הוא אמור לפעול עד שיחידת הכוח שלו תיסגר.
שמעתי את קולה של דיילת הקבלה מרחוק, -הטקס מתחיל עוד כמה דקות.
-תודה, אני כבר נכנסת. פתחתי את המייל השני שלו.
לאחר שחזרתי הביתה, קיבלתי רשות להצטרף לקורס כתיבה ביוגרפית. הופתעתי לגלות
שהמורה הוא אותו אחד שהנחה אותי בקורס הראשון לכתיבה מחוללת. כשסיפרתי לו מה קרה בעקבות העברת הכדור אלייך, הוא טען שזה היה מעשה מסוכן, ושהייתי עלול למוטט אותך.
יעל, אני משגר תדר תומך בשלומך. שוב מתנצל שאין ביכולתך לענות לי. גאמה עובד
קשה על מציאת פתרון. אני חותם בשמי, בתרגום לשפתכם.
נתיב הזוהר.
הטקס כבר התחיל. מצאתי את מריאנה בשורה האחרונה והיא זיכתה אותי בחיוך מחבק.
לחשה באוזני שהנאומים יתארכו לפני חלוקת הפרסים. במקום להקשיב לאנשים על הבמה
חשבתי על נתיב. אין לי מושג מאיפה הוא. לפעמים אני מביטה לכוכבים ומחפשת תשובה.
כל דובר שקם על הבמה הבטיח לקצר, ומיד הפר את הבטחתו. נמנמתי קצת, עד ששמעתי את
המנחה מדבר, -לפני ההכרזה על הזוכים בתחרות, נשמע הרצאה קצרה של דוקטור רחל גונן, מהמחלקה הנוירולוגית באיכילוב, על התרומה של סירטי המייטריקס לז'אנר המדע הבדיוני.
דוקטור גונן עלתה לבמה ועמדה לצד מסך שנפתח מהתקרה. האולם הוחשך. מבחר סצנות מהסרטים הוקרנו, והצלחתי לעקוב אחר דבריה, עד שהלכתי לאיבוד בז'רגון הפסיכונויורולוגי. מריאנה קלטה אותי ולחשה שאקבל הסבר אחרי ההרצאה.
הטבלט, שנח על רגלי, נדלק בבת אחת בלי איתחול למסך כחול מרצד. הכחול התחלף לסגול, וורד, ונעצר בלבן. לרגע לא הבנתי מה מופיע על המסך, עד שראיתי שזה עוד מייל ממנו.
יעל,
גאמה קרוב מאוד לפתרון הבעייה של המענה למיילים שלי. אחסוך ממך הסבר טכני ארוך, אבל בקיצור זה קשור להבדל משמעותי בין התרבות שלנו לשלכם. אצלנו הכתיב התפתח רק בתקופה מאוחרת. לפני זה התקשורת אצלנו עבדה באופן אודיו ויזואלי בלבד. אני מקווה שתוכלי לענות לי. יש לי תחושה שגם את כתבת על האירוע.
בברכה מוארת
נתיב הזוהר.
דוקטור גונן ירדה מבמה כשגל מחיאות כפיים מלווה אותה. המנחה נעמד מאחורי הקתדרה, הרכיב משקפיים ודיבר קרוב מידי למיקרופון, -ועכשיו לתחרות הסיפורים. אני מתכבד להזמין את הזוכה במקום השלישי, אהובה כהן, עם סיפורה טבעות הבצל של שבתאי.
הכנסתי יד לתיק ונגעתי בכדור כי הדופק שלי עלה. מחיאות כפיים מנומסות קיבלו את אהובה, שעלתה לבמה ונתנה רקע על הסיפור שלה. התפללתי שתאריך כמה שיותר.
הדופק עלה עוד קצת. מנחה הטקס הודה לה, איבד לרגע את המקום בדף שבידיו והתעשת,
-ועכשיו במקום השני, גבי מגן, עם סיפורו החתול מאלפא קנטאורי. מישהו מבוגר עלה לבמה. מריאנה נגעה לי בכתף, -יעל, יש לי הרגשה שאת במקום הראשון.
הדופק שלי זינק. מגע הכדור לא השפיע בכלל. מה קרה לו? הוצאתי אותו בזהירות למרות שאף אחד לא מסוגל לראות אותו. הצבע שלו השתנה, מורוד ללבן עכור, כמו עין עם קטרקט. גבי מגן דיבר לאט, -הרעיון לסיפור בא לי כשבוקר אחד הלכתי עם הנכדה שלי נעמה למגרש משחקים, חתול עבר לידנו והיא התחילה לדבר איתו…
-סליחה, לחשתי הצידה, -אני קופצת לשירותים, בקצב הזה ייקח לו שעה לגמור את הסיפור.
בדקתי את פני במראה. הם לא היו לבנים כמו שחשבתי. הדופק ירד קצת. גלגלתי את הכדור
וחשתי שהוא מת. הנחתי אותו על דופן הכיור ושטפתי פנים. הלכתי הצידה למתקן הנייר,
התנגבתי, וחזרתי לכיור. הכדור נעלם. בדקתי מתחת לכיור, בפח ליד. פתחתי את תאי השירותים. כלום. אלוהים אדירים! איפה זה? הבטתי בקירות ביאוש. איך זה יתכן? הכניסה של הדיילת הקפיצה אותי. הכרחתי את השפתיים שלי לחייך לעברה ויצאתי מהר.
חזרתי לאולם כשגבי מגן ירד מהבמה בעזרת המנחה. התיישבתי, לקחתי אויר, ולהפתעתי חשתי את הדופק יורד. קרירות נעימה התפשטה על פני, מלווה בתחושה של שקט עמוק. הרמקול על
הקיר משמאלי הצטרד, -הזוכה במקום הראשון בתחרות היא יעל לוינזון, עם סיפורה כתיבה
מחוללת! קבלו אותה!
עליתי לבמה רגועה לגמרי. שופטי התחרות קמו ומחאו כפיים יחד עם הקהל. המנחה הנמיך את המיקרופון בשבילי, ולפני שהתיישב שאל בשקט אם אהיה מוכנה לענות לשאלות מהקהל.
-לא יודעת, עניתי, -בוא נחכה לסוף.
הוי נתיב, חבל שאתה לא כאן. גם לך מגיע פרס. פתחתי את קובץ הסיפור והתחלתי לקרוא.
ככל שהתקדמתי, הרמתי עיניים מידי פעם לקהל, לאתר מבטים שאולי חיפשו את הקשר ביני והטקסט. כאילו אני סרט שבסופו מופיעה הכתובית, 'מבוסס על סיפור אמיתי'.
כשסיימתי לקרוא אחת מהשופטים קמה וחיבקה אותי. כמה אנשים חיכו לי בקידמת הבמה והמטירו שאלות, כמו מאיפה בא לי הרעיון, ומה מסמל הכדור. חיכיתי לרגע שקט ועניתי בחיוך לא מתנצל שסיפור צריך לעמוד זקוף בלי תמיכה של הסברים. ומיד הרגשתי קצת מתנשאת והוספתי, -כל אחד מתנסה מתישהו בחוויה מכוננת. כתיבת הסיפור הפכה לכזאת.
נפרדתי ממריאנה בחיבוק ארוך. האולם והמבואה התרוקנו, והדיילת בדלפק חייכה לאחרוני
היוצאים. נשארנו רק שתינו. משהו דחף אותי אליה, והיא נראתה כמחכה שאגיד משהו. הבחנתי
בשמה על תג הזיהוי שענדה ואמרתי, -סליחה עדן, כשנכנסת אחריי לשירותים, ראית במקרה
כדור לבן, בגודל של תפוח?
במבט שלה היה תמהיל של כמיהה למגע עם תהייה מרחוק.- לא, אבל יש לי משהו דומה
בוורוד. אם זה דחוף, אני יכולה להלוות לך.