"סיימתי, רבי".
הוא אמר זאת כמעט בהתנצלות. וכי מה אשם הרב בסאן בכך שספרייתו קטנה מדי? וכמובן שהיא לא היתה קטנה כלל וכלל. חדר שלם, הגדול בבית, הוקדש לה. פרט לחלון אחד, ממנו נשקפה סמטת השפכים שהובילה אל שער הגטו, היה חדר הספריה מכותר כולו במדפי ספרים עמוסי כרכים עתיקים, מטפסים משטיח המשי המעוטר עד לתקרת האבן הלא מטוייחת. יותר ממחציתם היו מקוריים, כתובים בדיו על גבי עור ריחני. משה אהב אותם יותר מן המודפסים, אשר ריחם היה מריר. באמסטרדם הדפיסו אותם, כך ידע. מרחוק הגיעו.
הרב בסאן, גבוה ומוצק, מולל זקנו והנהן קלות.
"כבר?" הוא שאל. "אתה בטוח?"
"בטוח, רבי".
מה הוא היה יכול לעשות? הספרים פשוט היו קצרים מדי. קלים. בחיוך, משה נזכר כיצד נכנס אל החדר הזה בפעם הראשונה, לפני שנה. ידו של אבא היתה מונחת על כתפו, משקלה נעים וחמימותה מרגיעה. באותם ימים הוא עוד היה נמוך דיו כדי לספק לידו של אבא משענת ראויה, ומדפי הספרים נראו לו גבוהים מדי, אינסופיים. עולם שלם לטבול בו. עולם אליו נאסרה הכניסה על ניחוחות החוץ וצעקות הגויים.
בחדר הזה ממש מסרו אותו לידי הרב בסאן. אביו מילמל משהו על הפלגת סוחר לוונציה ועל מחירי המשי המשתנים, הוסיף דברים על כך שהילד הגיע למצוות, וכבר מספיק גדול וקורא וכותב בלטינית, יוונית ואף עברית, ואין לו, ליעקב לוצאטו דבר להציע לו. אולי יסכים רבה הגדול של פאדובה לקחת אותו לביתו? לחנך אותו בדרך הישר? הוא, כמובן, ישלם את כל הוצאותיו בעין יפה. מאוד.
מעטפה שמנה החליפה ידיים, אך משה כבר כמעט ולא שם לב למתרחש. ליבו משך אותו אל הספרים. כמה כריכות! כמה כרכים. צווארו נטה כנגד רצונו, ועיניו דילגו מכריכה לכריכה, זנב טווס ססגוני של חום, אדום, ירוק, כחול. ידו נשלחה לאחד מהם.
"יפה מאוד, משה", קולו של הרב ביתק את פתיל הזכרונות. "אך זו רק קריאה ראשונה. זה לא מספיק, לא מספיק כלל. כדי להתעמק ולהבין ממש, עליך לקרוא פעם שניה, ושלישית… עד שתדע אותם כמעט בעל פה".
משה שתק. האם להגיד לו? האם לספר על האמת? ואם כן, עד כמה לספר? עיניו ניתרו מנעליו השחורות אל כפות ידיו, גם הן מעט שחורות מדיו. היה לו מנהג מגונה, ללטף את הדפים תוך כדי קריאה, לחוש את המילים באצבעות. כך הן היו נקלטות טוב יותר, עריבות יותר לחיך. הרב כבר נזף בו פעם בעניין, ואשת הרב אפילו התלוננה בפני דיאמנטה, אימו, על בגדיו המוכתמים. פעם אחת היא אפילו –
"משה?" חזר הרב.
"אני… אני כבר יודע אותם בעל פה".
הרב פרץ בצחוק.
"חוש הומור. זה טוב לצחוק, משה. זה טוב. אתה תמיד רציני כל כך".
"זו האמת, רבי".
אבל לא כל האמת, כמובן.
הצחוק נקטע, ומשה נשם עמוק. הוא ידע שהרב אוהב אותו. זה היה ברור מטון קולו, מהדרך הנעימה בה היה גוער בו. בכולם היה משתלח, אך בו היה נוהג בכפפות משי משובח, אותן כנראה סיפק לו אבא. לא שהיו לרבי הרבה סיבות לגעור בו. הרי רוב הזמן ישב משה וקרא, לאור החלון או עששית שהותקנה במיוחד. אבל עכשיו… משה הציץ בפניו של הרב. כן, הם היו חמורים. עכשיו הרבי יחשוב כי אין הוא אומר את האמת. ועל זה ודאי לא יסלח.
"בוא", אמר הרב בקצרה ופנה אל הספריה.
"שב".
משה התיישב על הכיסא הקשה ללא מילה. מצידו האחר של השולחן נמצא הכיסא המרופד, אך הוא היה מקומו החביב של רבי בסאן ואף בן תמותה לא העז לשבת בו. הרב גרר את הסולם הקטן בו השתמשו כדי להגיע אל הספרים שבמדפים העליונים, התמתח ושלף כרך ירוק, עתיק.
משה לא העז לחייך. זה הרי היה אחד הספרים האהובים עליו. דברי הימים.
"מתי קראת אותו לאחרונה?"
"בחודש תמוז, רבי".
הרבי המהם באישור. היה זה מהספרים הראשונים אותם ציווה עליו לקרוא, כמעט לפני שנה. הרב ודאי זכר זאת ובחן אותו. אלא שהפעם הוא שמר את הספר בחיקו ובכבדות התיישב בכיסא המרופד. הוא פתח את הספר בעמוד הראשון, נעץ מבט במשה והרים לעומתו גבה.
"פתח פיך".
את הספר האחד-עשר כבר ביקש הרב שידקלם לאחור, מהמילה האחרונה אל ההתחלה. משה ציית, ולאחר מספר משפטים בלתי מובנים (למשה הם היו מובנים מאוד, כמובן), סגר הרב את הכרך הענק והניח על הערימה.
משה השתתק.
מה יגיד הרבי? מה יעשה? משה לא טעם את החגורה כבר שנים מספר, מאז תפסה אותו אמא גונב תופינים מהמטבח. אבל להתחצף כך לרבי? לדעת את אשר אין ביכולתו לדעת? מי ישמע כדבר הזה. הוא הכין את גופו לכל ייסור. נדרך. לבטח יפליא בו הרבי שיעוריו. כך ראוי, אולי.
"עילוי", פלט הרב בסאן. "יחיד בדורו".
משה נד בראשו לשלילה, מסרב לקבל את הדברים. הוא, הרי, ידע את האמת. את כולה. ואיך לא ידע? היא עמדה שם, מולו, מחייכת וקורנת, במרכז החדר. מבטו דילג מן הרב אל האמת, חזר אל הרב ואלוהים שבשמיים האם האמת הביטה עכשיו ישר בעיניו?
משה החניק צווחה וכמעט ושחרר שלפוחית. דבר אחד הוא לקרוא בספר כשהאמת נמצאת בחדר, דבר אחר לחלוטין הוא לראות אותה מביטה בו בפעם הראשונה. ידיו החלו לרעוד.
הרב בסאן, בחושיו החדים, ודאי הרגיש שמשהו אינו כשורה. הוא הסב מבטו שמאלה, לכיוון המקום בו עמדה האמת, והביט אל חלל החדר בגבות מצומצמות.
הוא, כמובן, לא הבחין בה. איש לא ראה את האמת פרט למשה. בתחילה, כשרק החל את מסעו בין העמודים, חשב משה שכולם רואים אותה. איך אפשר היה שלא לראות? עם הזמן למד אחרת, והתרגל לנוכחותה בספריה. לבטח היתה זו רק הזיה. חלום סורר שסירב להיעלם כשבא הבוקר.
והאמת, כאילו קראה שורותיו הפתוחות, הניעה ראשה לשלילה. לא, היא לא היתה הזיה. לא חלום.
"ואף צנוע", המשיך הרבי. הוא התרומם מכיסאו במאמץ והצביע על ערימת הספרים. "החזר את אלה למקומם, ובוא אלי, לחדר המדרש". הוא נאנח. "ישמור עלינו האל", הוסיף. "ובטח יקטרגו עלי באשכנז. אך זהו, החלטתי. אין מעצור. הגיעה העת להכניס אותך אל סוד הקבלה. אל כתבי האר"י. אל האמת שבספר הזוהר".
משה נד בראשו, וברגליים פקות ניסה לעמוד. הרב הנהן, פסע אל הדלת, ואז עצר והביט בו שוב הפליאה. משה נרעד ואחז במסעד הכיסא. הרב מולל זקנו ויצא אל הפרוזדור.
והאמת, תימקנה העיניים שיכלו לראותה, פסעה דרך החדר וניצבה לצידו, גבוהה ומוארת. משה סירב להביט הצידה, סירב להכיר בה, אך איך אפשר היה להתעלם? הזוהר שלה מילא את החדר כולו. ידה – או מה שהיה אמור להיות ידה – הונחה על כתפו.
והוא חש בה, כבדה וחמימה. ולא מרגיעה בכלל.
*
"אחריך, רבי משה חיים".
משהו בו התרעם. איך יתחיל בקריאה, והוא יושב בין גדולים וחכמים ממנו? בראש החבורה ניצב רבי משה דוד וואלי, רופא מהולל ומבוגר ממנו בעשור. שניהם הוסמכו לרבנות יחדיו, אך כל בור הרי ידע למי ניתנה הבכורה. ולצידו, רבי חזקיה טריויש, החכם מאוד, ולצידם רבי יעקב חזק, ורבי יצחק מריני, ורבי שלמה, ורבי מיכאל, ורבי יקותיאל גורדון, אשכנזי מווילנה שהגיע לפאדובה ונשבה בקסמה של החבורה –
"אחריך, רבי משה חיים", חזרה הקריאה.
מאחוריהם, ומעט מעליהם, עמדה האמת והישירה אליו מבט. לזה היה עוד קשה יותר להתרגל מהתואר "רב" בגיל כה צעיר. למרבה המזל, רוב הזמן היא לא נעצה בו עיניים. לו היתה עושה זאת, לבטח היה שולח יד בנפשו זה מכבר. היא הניחה לו לאכול, לישון ונמנעה מלהיכנס למקומות פרטיים. אך כל פעם שהיה לידו ספר פתוח, כל פעם שהתעמק עוד בש"ס, או שפתח מכתבי האר"י, או היה אומר שחרית, או ערבית, או מנחה, היתה היא מזדמנת לחדר בדרך פלא. לפתע נוכחת, לפתע ממלאת את כל החלל בחום ובאור.
האחרים עדיין לא הצליחו להבחין בה. גם לא הגדולים שבהם. הוא בדק אותם, רמז מדי פעם, שלח פתיונות ליודעי ח"ן. איש לא נתפס בהם, אך משה חיים ידע שבדרך זו או אחרת כולם חשו באמת. בכל פעם שהיא היתה מופיעה הורגשה רגיעה בגופם, בשיחתם. כאילו השפיע עליהם האור שקרן ממנה. כתפיים מתוחות הבריאו, קמטי מצח שוטחו ומחלוקות נפתרו בחיוך ובחידוד.
האם כך מרגישה קדושה? משה חיים לא ידע. ונשמר מלהביט בעיני האמת יותר משברירי שנייה כל פעם. הן שרפו.
הוא נאנח. "נתחיל, רבותיי. עמוד ק"ט".
שטף מלמולים הציף את החדר, ומשה עצם עיניו. הוא לא היה זקוק לדף כדי לקרוא את המילים. הן היו חרוטות בראשו ובליבו עוד מן הפעם הראשונה בה פגש בהן, בחדר המדרש של רבי בסאן, לפני שזה נדרש לעקור לריג'יו ולכהן שם כרב, במקום חמו שהזדקן. זו לא היתה תקופה קלה עבור משה חיים. הוא נאלץ לחזור לבית הוריו, אל מגן התרנגול, הירח ושלושת הכוכבים שהיה סמל משפחתו. הוקצה לו חדר מדרש קטן ומסוייד לבן, עם כיסאות פשוטים ושולחן קטן שבגבורה החזיק קנקן תה ומספר כוסות זכוכית.
ארון הספרים שבחדר המדרש היה דל בהתחלה, אך לשמחתו הלך והתמלא בדרך פלא למן הרגע בו החל משה חיים לארח את חבורת מבקשי ה'. ואיזו חבורה זו היתה! הוא אהב כל אחד ואחד מהם. להביא את הגאולה הם רצו, לא למען עצמם. להבריא את החורבן. לשם כך הם אסרו על עצמם איסורים מיוחדים, מחמירים, שאין דומה להם בכל קהילות ספרד ואשכנז. למדו יומם וליל, ללא הרף, במשמרות מתחלפות. קראו בספר הזוהר, התפללו, התעמקו ללא הפסקה וללא פשרה. עד מתי? עד שתבוא השעה. עד ש-
לפתע הוא הבחין בשקט סביבו. דממה דקה מילאה את החדר. דממה מוזרה, מלאה. אפילו קולות הרחוב, הסוסים והמרכבות המקרקשות על אבני הדרך השבורות של הגטו נעלמו. ראשו היה מונח על ידיו המשולבות, נשען על השולחן. האם נרדם בעת הקריאה? ודאי שלא –
"קום, משה חיים. הזמן קצר".
נשימתו קפאה. זה לא היה קולו של רבי משה דוד וואלי. גם לא של אדם אחר בחבורה. זה לא היה קול של לבן תמותה. לא כזה ששמע מעולם.
"אתה יכול לפקוח עיניים. לא תעלה באש".
הקול היה עמוק ודק, מתנגן ורך. כאילו מקהלה של אלפי אנשים מדברת כאיש אחד, עולה ויורדת על פני גלי הדממה. האם כך באמת נשמעה האמת? כן, משה חיים ידע פתאום. כך היא היתה חייבת להישמע. הוא המשיך לעצום עיניו, ורק נשם קלות.
"ואל תקרא לי 'אמת'. אמנם אגיד לך דברי אמת, אך זה לא שמי".
משה חיים פקח עיניו והרים ראשו מן השולחן. מולו ניצבה האמת – לא, זה לא היה שמה. או שמו, של זה שבא להגיד לו דברים. המגיד, כך החליט לקרוא לו. ענן זוהר בדמות אדם, עם עיניים בוהקות וחיוך טוב.
ידיו הונחו קלות על כתפיו של רבי יקותיאל גורדון, מאירות באור נגוהות את פניו. אך יקותיאל עצמו לא זע כלל. כך גם כל שאר החברים. איש מהם לא נע. לא נשם. קפואים כפסלים בכיכרות רומא, ידיהם ופניהם יצוקים באמצע התנועה. אצבעו של רבי יהודה חזק היתה צמודה לשפתו התחתונה, גורפת רטיבות כדי לדפדף. עיניו של רבי שלמה היו עצומות, נלכדו בעפעוף. מבטו של רבי חזקיה טריויש היו נעוצות במשה חיים, בורקות ומשקפות את אור העששית.
משה חיים נותר מחוץ לזמן. מחוץ למקום. האם יכול להיות? האמנם –
"הגיעה עת הגאולה?"
ליבו הלם בעוז, פטישים בחזהו ובראשו. התפילה עבדה! אין זאת אלא שהעולם כולו עצר בחיל וברעדה על מנת לקבל את פני המשיח, להכין את הדרך –
המגיד הניע ראשו לשלילה.
"עוד רחוקה העת. בני אדם עדיין לא מוכנים. גם לא בני ישראל. אבל אתה, משה חיים, אתה יכול להאיץ בהם. להביא את הגאולה, דרך האמת".
"אני? איך?"
המגיד החווה בראשו על כלי הכתיבה שניצבו, כהרגלם, במרכז השולחן.
"קח קסת דיו וניירות. הזמן קצר".
הדממה פסקה לאחר מחצית השעה. משה חיים לא הבחין בזאת מייד. רחש הציפורן על הנייר המחוספס היה חזק מדי, מילא אותו. קולו של המגיד, אותה מקהלה מלאכית, אינסופית, צלצל באזניו ללא מנוח. משפטיו צרבו את הדף, מילותיו רדפו זו אחר זו כלהקת זרזירים בשמיים, מתכנסות ומתפזרות ופונות אנה ואנה. הצלילות היתה מושלמת בתוכו. האושר אינסופי. אורו של המגיד כאילו זרח מתוך תוכו, קולו נשמע מתוך ליבו עצמו.
אך לאט לאט הצטרפו אליהם רחשים נוספים. צהלת סוס שלבטח הוצלף בידי אדונו. חישוק עץ רומס חלוק מרצפת. אנשים מתכעסים, קולם רחוק. ונשימות. נשימות קרובות יותר. ומלמולים.
משה הרים ראשו מן הדף.
כולם היו מעליו. כל החבורה. עיניהם עגולות מתדהמה או פחד, פניהם מולבנים, גבותיהם עגולות, גבוהות. לשניות ספורות חגו ראשיהם סביבו, מקפצים מגוף לגוף כאילו ראה אותם משה מקרקעית בקבוק יין אותו רוקן לבדו, והאור שבחדר נראה כה חשוך לעומת האור שבקע מתחת לידו. לבסוף התייצבה ראייתו.
"מה מעשיך, רבי משה חיים?" שאל רבי משה דוד וואלי.
מה מעשיו, באמת? למגיד לא נותר זכר בחדר. דבר נדיר. הוא נמצא שם כמעט תמיד, לפחות כשמשה נכח. ואילו כעת נעלם, כאילו סיים את מלאכת יומו. אך אורו נותר אחריו, זוהר קלוש שאין לטעות בו. זוהר שבקע מ…
מפוליו שלם, גדול, שכיסה את השולחן תחת ידו. כתוב כולו בכתב יד צפוף. כתב היד שלו. זרועו של משה כאילו נזכרה במלאכת הכתיבה, ושריריה החלו לרעוד. שרוול יד ימינו היה מוכתם כולו בדיו מן הקסת, וכך גם כף יד שמאלו, שכהרגלה כנראה ליטפה את האותיות שנכתבו.
"ת… תיקון", עזבו לבסוף המילים את שפתיו. "סוד אמת ההנהגה".
הוא משך עצמו מהשולחן והתרומם מעל הפוליו הצפוף. הייתכן שהוא עצמו כתב כל זאת? לא הוא. המגיד, הוא זה שהכתיב לו. הוא זה שכתב. משה חיים היה רק… זרוע. זרוע של השכינה. של האמת. לרגע רפרפו עיניו אל הכתוב, אך אז נמשכו אל הדלת.
"אני עולה לחדר", הפטיר משה אל אחיו לחבורה. "חייב לנוח".
הוא קם, וכיסאות חרקו על הרצפה בעוד שאר בני החבורה נקבצו מסביב לשולחן, בוחנים את הפוליו, קוראים שורותיו בזו אחר זו. מלמולים עלו, וקריאות הפתעה חרישיות.
אחד מהם, הוא לא הבחין כבר מי, נחפז לתמוך בו. הניח יד על כתפו.
הוא היה עייף מכדי להסיר אותה.
*
"הרבנים יקבלו אותך עכשיו".
משה חיים לוצאטו יכול היה כמעט לחוש את עיניו של שמש בית המשפט צורבות בעורפו. לא היתה זו החמימות של המגיד. הצריבה לא היתה אמיתית. היא היתה רק במחשבתו של לוצאטו. בדמיון. הוא ידע היטב שהשמש שונא אותו. גם ניחש למה. כבר שמונה שנים הוא הרי מסתובב בעולם, וענן שנאה סביבו. ענן של אנשים שמעולם לא פגשו אותו, מעולם לא דיברו איתו, מעולם אף לא קראו את מה שכתב – לא, את מה שהכתיב לו המגיד, מיהר משה חיים לתקן בליבו. ואף על פי כן שנאו אותו.
ציוו עליהם לשנוא אותו.
הרב בסאן הזהיר אותו שכך יקרה. הוא צפה זאת. אין השנאה אלא פחד שהתבשל היטב במיציו והפך לרעל. אנשים פחדו משינוי, אדם לא יכול להגן על עולמו באמצעות פחד. באמצעות רעל, לעומת זאת…
"בוא אחרי", שוב הקפיד שמש בית המשפט לא להשתמש בתואר רבי, אף על פי שהיה מחוייב לעשות זאת על פי כל דין. גם באשכנז.
משה חיים לא התרעם עליו. השמש היה רק בשר ודם, והלך בעקבות רבניו. את מה שהיה למשה חיים לומר, הוא ישמיע בפניהם, בתוך היכל בית הכנסת. היכל גדול ומרשים, היה זה. מאפיל על רבים מבתי הכנסיות שבעיר. שבאירופה כולה, אולי. קירות אבן גבוהים, עבים. קמרונות מרשימים. שתי קומות שיכלו לפרנס בנדיבות אלפיים מתפללים. יותר, בשעת דחק.
שלושה דיינים בלבד היו בו, כשנכנס.
הם הביטו זה בזה, נשמו עמוק והנהנו זה אל זה, כמתכוננים למערכה. לפניהם היו מונחים ניירות רבים. משה חיים יכול היה לנחש את תוכנם. איגרות, כמובן. הרבה איגרות התרוצצו באירופה, משוגרות מרבני ונציה, מרכלות עליו ומשקרות ביודעין או שלא ביודעין.
וספרים. ספרים שכתב.
"משה חיים לוצאטו?" שאל אב בין הדין. "רבי משה חיים לוצאטו?"
קולו של הרב בנימין הכהן פאפירש היה נמוך וערב לאוזן. משה חיים לא פגש בו מעולם, ברבה של קהילת פרנקפורט, אך שמע עליו רבות וגם קרא מכתביו. הוא הצטייר לו כאיש חכם, מתון, שקול. זקנו היה לבן לחלוטין ועבות, עיניו בהירות. איש טוב לעלות מולו למשפט.
השניים האחרים לא היו חשובים.
"זימנתם אותי. הנני".
משה חיים קרב אל הדוכן בגב זקוף ובמבט יציב.
לרגע אחד לא אמרו הדיינים דבר. אולי חשבו שיבוא מולם אדם אחר? אולי ציפו למבוגר יותר? לבעל זקן? משה חיים היה מגלח פניו, שלא כמנהג בני אשכנז, ושיערו היה שחור כעורב. שיער צעיר. משלא דיברו, הוא החליט להתיישב על אחד הכיסאות הסמוכים לדוכן.
לידו, מתוך האוויר, הופיע זוהר מוכר. המגיד.
הוא לא ליווה אותו במסעו לפרנקפורט, כמובן. המגיד נמנע מלשהות איתו בכרכרה או באונייה. הוא תמיד היה ממתין לו ביעדו, מחכה לרגע הנכון ואז ממשיך להגיד לו סודות. של העבר, של העתיד. סודות טבעם של בני אנוש, סוד רצונו של המקום.
ומה עשה המגיד כאן ועכשיו? משה חיים לא התאפק ושלח בו מבט שואל. אולי בא לשמור עליו? לשים בפיו מילים? הוא נענה בהרמת גבה לא ברורה. תווי פניו של המגיד, שהיו לפני שנים רק אור מטושטש, הלכו והתבהרו עם הזמן, מהיגד להיגד. כאילו שהעברת האמת אל משה חיים איפשרה לו לראות טוב יותר. או, אולי קירבה את המגיד לעולם של מטה.
"מה אתה מבקש כאן, רבי לוצאטו? באת לגור בקהילת קודש פרנקפורט?"
"לא, כבוד הרב פאפירש. אני רק מבקר כאן. עובר אורח".
"ולאן מועדות פניך?"
משה חיים היסס לרגע. האם לומר להם? האם היה זה מעניינם, בכלל? ברור שלא, אך גם ברור שכן. היה זה מעניינו של העולם כולו. ואיך הוא יוכל להיפתח אל העולם, אם כבר כאן הוא יבחר להיסגר? האמת תנצח, הוא החליט. היא חייבת לצאת. היא הדרך הנכונה. מסילתם של הישרים.
"לאמסטרדם, כבוד הרב".
הרבנים הביטו זה בזה והנהנו, כמאשרים דבר מה שידעו.
"נכונה השמועה, אם כן", אמר אחד הלא חשובים. זקנו היה אפור וקצר, וגבותיו עבותות. בעיניו דלק אור קטן וכעוס.
"שמועה? איזו שמועה?"
"שבאמסטרדם יש… בתי דפוס רבים. רבים וטובים".
משה חיים נאנח.
"הדבר ידוע לכל".
"וכן שמענו", המשיך הלא חשוב השני, "שאתה הולך לשם כדי להדפיס את ספריך. האסורים".
"לא, זו אינה האמת", אמר משה חיים.
שני הלא חשובים נרתעו לאחור, ואילו פרצופו של אב בית הדין האדים. גם לתשובה הזו הם לא ציפו, כנראה.
"אתה מכחיש???"
"לא היה ולא נברא".
הרב פאפירש חיפש מעט בגליונות הנייר שכיסו את דוכן הדיינים, ולאחר זמן קצר שלף משם גיליון עבה, מקופל לארבע.
"רבני ונציה החישו לידינו איגרת זו. הם מספרים כי -"
משה חיים החל להניע ראשו בשלילה נמרצת, אך הרב פאפירש התעלם והמשיך. "הם מספרים כי יצאת לאמסטרדם במטרה להדפיס ספריך האסורים".
"שקר".
במפתיע, קם המגיד מכסאו, ובפנים דאוגים טיפס אל דוכן הדיינים וניצב אל מאחורי גבם של הרבנים. משה חיים התאפק כדי לא לעקוב אחריו בעיניו. אסור היה לו להצטייר כבוהה באוויר. לא כאן, לא עכשיו. המגיד הרכין ראש ועיין באיגרת תוך כדי שהרב פאפירש המשיך בדבריו.
"וכן הם מציינים כי סירבת לדרישתם להישבע כי יפקחו על כתביך. גם זה שקר?"
משה חיים חייך. "זו דווקא האמת. אך כבר נשבעתי לפיקוח, בבית הדין בפאדובה. ורבי, הרב ישעיהו בסאן, מפקח עלי. מדוע שאשבע שנית?"
ניכר היה משפתיהם המתוחות עד דק, כי הדיינים אינם מרוצים מתשובתו. הרב פאפירש הניח את האיגרת בצד, הרים אחרת, והחל לקרוא ממנה את הכתוב, מילה במילה.
"יש כאן בחור אחד רך בשנים, והנה, נתגלה לו מגיד". הרב פאפירש הרים עיניו מן האגרת, נעץ במשה חיים מבט בוחן, וחזר לקרוא, מטעים כל מילה. "מלאך, קדוש, ונורא, והיה מגלה לו סודות נפלאות".
מאחוריו, שילב המגיד ידיו על חזהו.
משה חיים הזעיף פניו. "איש לא היה צריך לדעת על זה", מלמל. "רק מבקשי ה' ידעו…"
"יקותיאל גורדון, הוא שכתב את זה. השם מוכר לך?"
הו, יקותיאל יקותיאל. למה לא ידעת לשמור על לשונך? משה חיים אהב אותו, כפי שאהב את כל החבורה. אבל האשכנזי הפטפטן הזה, עם ההתלהבות שלו, עם השמחה שלו, אף פעם לא היה באמת משלהם. ברור שהוא לא התכוון לרע, אבל מה היה צורך לפטפט? לא יכול היה לשמור את פיו חתום?
"אמר אמת, אותו גורדון?" שאל הרב פאפירש בפנים חמורים.
מאחורי הרב, סימן המגיד באצבעו כאילו מתכוון שיענה בשלילה על השאלה. הייתכן שכך רצה? לא, משה חיים ודאי התבלבל, או ראה לא נכון. או שגה בהבנת משמעות הסימן.
"כן", אמר משה חיים.
שלושת הרבנים התרחשו ביניהם. המגיד היטה אוזן לשמוע אותם, פניו מודאגים.
"ומה עשית עם דברי אותו מגיד?"
בפעם הראשונה, פתח המגיד את פיו לדבר, בקול המקהלה המזמר שלו.
"שמור על לשונך, משה חיים".
לשמור על לשוני?
"מדוע?" הוא ענה לשניהם.
"לא מקומך לשאול מדוע!" חבט הרב פאפירש בידו על השולחן.
"בדיוק", החרה החזיק אחריו המגיד.
מבטו של משה חיים ניתר בין עיניו של הרב פאפירש לבין המגיד.
"אני משביע אותך, לוצאטו", הרב כמעט צעק, "מה עשית עם דבריו?"
"אל תאמר להם!" המגיד התרומם לפתע ממקומו ודילג מן הדוכן אל מול משה חיים, אורו צובע הכל בצהוב בוהק. "הם לא יקבלו את זה טוב". בקולו ניכרה דאגה.
משה חיים כשל צעד אחד לאחור, מהסס, שותק. איך הוא יוכל לשמור דברים מפני אב בית הדין? הוא הרי נשבע! ולמה להסתיר? מדוע –
"את האמת תגיד כאן, בפני בית דין זה!" פאפירש צעק בקול גבוה, צווחני. פניו היו אדומים כסלק, עיניו בולטות מחוריהן. מדוע הוא היה נרגש כל כך? מה קרה לו?
"אל תאמר מילה", ציווה המגיד. "אתה תהרוס הכל!"
"את האמת!" דרש הרב.
"עשיתי את אשר ציווה אותי המגיד", פלט לבסוף משה חיים. הוא לא היה יכול להתכחש לאמת. והרי נשבע.
המגיד הניף ידיו באוויר במשהו שנראה כמו תסכול אנושי גמור, והתיישב על המדרגה המובילה לדוכן.
"כתבתי כל מילה", משה המשיך בדבריו, עיניו מושפלות. "אלפי דפים, כתבתי מפיו".
"ואלפי תלמידים קיבצת", עקץ אחד מהלא חשובים. "מלך המשיח, רודף כבוד".
"לא! לא ביקשתי מלוכה, ולא רדפתי כבוד, ולא חידשתי חידוש. צוויתי רק להזכיר לבני ישראל. להזכיר להם דברים, אשר נגלו כבר לאר"י הקדוש!"
"שום חידוש? האמנם?"
"פרט לאחד", הוא הודה. "סוד ההנהגה. להסביר מאורעות הזמן, מאדם הראשון ועד סוף כל הזמנים והספירות. ואת הציווי – מילאתי".
"משיח שקר, אתה. מבקש להביא חורבן על כל יהודי ויהודי!"
"לא חורבן", הזדעק משה חיים. "כי אם גאולה!"
הרב פאפירש הוציא חבילת ניירות מנרתיק עור גדול ונופף בה אל מול משה חיים.
"ומה על הספר האסור – שנמצא בחפציך?"
משה חיים קפא במקומו. איך הגיע אליהם כתב יד זה? האם הם באמת עצרו את המטען שלו וחיטטו בבטן התיבה? הישמע כדבר הזה? מאיפה החוצפה, עזות המצח הזו? הוא הפנה מבטו אל המגיד, מחפש עצה, רמז, משהו. אך המגיד רק הניע ראשו בעצב, עיניו הולכות ומיטשטשות, אורו הולך ודועך.
מה עשיתי?
"הספר הזה מותר!" החזיר משה חיים את תשומת ליבו אל הרב פאפירש. "הרב בסאן, הוא שהתיר לי לכתוב ולפרסם אותו, ואף להדפיס –"
"להדפיס?!" קטע אותו הרב פאפירש. "להדפיס באמסטרדם?"
שני הלא חשובים עמדו על רגליהם, חובטים בידם בשולחן. "באמסטרדם! שקר היה בפיך! רמאי! משיח שקר לוצאטו!"
כל גופו של משה חיים נתכסה בזיעה. על אף הקור באולם בית הכנסת הגדול, הוא חש כיצד נרטבת כותנתו ושיערו דבק למצחו. פניו להטו.
"ל… לא שיקרתי", גימגם. "ספר זה כן מותר לי להדפסה…"
אבל הדיינים כבר לא שמעו אותו. הם החלו לדון בינם לבין עצמם, בקולות רמים, ואילו משה חיים לא הצליח למצוא כוחות להיכנס בדבריהם, להשחיל מילה. ואיפה היה המגיד? לא נותר ממנו כמעט דבר, רק צללית בהירה שהלכה והתפוגגה באוויר.
מה עשיתי?
"הגענו להחלטה, משה חיים".
הוא התיישב בכיסאו, לאט, כמעט מאובן.
"רבני ונציה האשימו אותך בכישוף. הם גם דורשים לעשות עליך חרם. חרם מלא".
חרם מלא? נידוי? לא יתכן! ומה יעשו תלמידיו? ואיך יפיץ –
"אנחנו פוסקים אחרת", המשיך הרב פאפירש. "הישבע לנו כי תמלא פסיקתנו".
הוא נשבע. ראשית בעל פה, ואז גם בכתב.
כשיצא מן ההיכל, המשיכו המילים והמעשים לצלצל בראשו. כאילו חי אותם מחדש, שוב ושוב, פעם אחר פעם. אוויר פרנקפורט הצונן שטף פניו, והמילים שטפו את תוכו.
"אנו מצווים, כי תעביר אלינו את כל הספרים שכתבת. המודפסים, והלא מודפסים".
"את הספרים? למה?"
"את הראויים נגנוז, ואת הפסולים – נשרוף".
לגנוז? ודאי יקברו אותם. ולשרוף? את כל דברי המגיד? את כל הסודות הנפלאים האלה, שבני האדם חייבים לדעת? לשרוף את קירוב הגאולה? איך אפשר לגזור עליו עונש כה נורא, כה איום. ליבו פעם ברעד בחזהו. לשרוף את הספרים? אין נורא מזה.
הוא קם מכיסאו.
"שב".
הוא ציית.
"עוד אנו גוזרים עליך שלא ללמוד קבלה עם איש. ולא להראות שום כתב או חיבור בקבלה. ולא לכתוב, או להדפיס, שום ספר בקבלה".
העולם התנודד סביבו. לא ללמוד. לא לכתוב. לא לגעת באורה של קבלה. איך? נקודות שחורות החלו לרצד מול עיניו. איך? עדיף לו למות, הרי. ואיפה היה המגיד, למה עזב אותו?
הוא נזכר לנשום, במשיכה אחת קולנית. העולם הפסיק להסתחרר. תקווה אחת נותרה לו. תקווה אחרונה.
"עד מתי?" שאל בקול חלוש. "עד איזה גיל?"
הדיינים כופפו ראשיהם והתלחשו ביניהם. הם ודאי כיוונו לגזור עליו לנצח, אך משכיוון אותם לגיל, אולי ישימו גבול. אולי כשיהיה בן שבעים יוכל לחזור לחיקה של קבלה. אולי אפילו שישים, העז לקוות. שישים, זה לא גיל נורא כל כך.
"עד גיל ארבעים. לכשתגיע ל-מ' שנים, תהא הרשות בידך ללמוד את כתבי האר"י. ובלבד שתהיה בחברת אחרים, גם הם בני ארבעים".
גשם כבד החל לרדת ברחוב, גשם קפוא. אנשים ברחוב אצו להסתתר בבתיהם, אך משה חיים לוצאטו צעד ישר, כמו על מסילה, מקבל גזירתו בהכנעה.
*
ציפורה מתה עוד בבוקר הקודם, עורה מדמם בכתמים שחורים וריאותיה יורקות דם. גופתה נותרה בחדר השינה שלהם, באין מי שיסייע למשה בפינויה וקבורתה. לא נותר איש בקהילה. עכו היתה סגורה ומסוגרת, איש לא יוצא מבין חומותיה, וכמובן שאיש לא מעז להיכנס. כך נהגו בכל אונייה שנשאה את המוות השחור, ובכל נמל אותו הבעיר. כך היה כבר שבועיים, וכך יהיה עוד שבועות רבים, עד שאחרון החולים ימות.
כבר עכשיו לא נותרו בעיר רבים. אוויר הים המלוח, שבימים כתיקונם נשא עימו קללות בערבית, צחוק שיכורים וניחוחות תבלינים, היה שקט ומלא מכאובים. ריח המוות עמד בו, כבד, ריחם של אלפי מתים נרקבים תחת השמש הקופחת של אייר. עד חודש תמוז, ידע משה, תיקח מחלת הדבר את כל מי שתוכל לקחת, משאירה רק בודדים בין החיים. אחד מעשרה, אולי אחד מעשרים.
הוא עצמו לא יהיה אחד מהם. לא הוא, ולא יעקב, בנו הקטן. בנם. בשניהם דבקו היטב הכתמים האדומים שהלכו והשחירו. שניהם הקיאו דם.
משה כשל במדרגות האבן כדי להציץ אל החדר בו היה שרוע יעקב. חדר מואר, לא חשוך. משה לא הסכים לסגור את התריסים. לאור השמש היו סגולות ריפוי, הוא נזכר במה שאמר לו רבי משה דוד וואלי, לפני עידן ועידנים, בבית המדרש הקטן שבבית לוצאטו שבפאדובה. הם המשיכו להיות חברים, וואלי והוא. משה לא כתב לו איגרת מאז הגיע לעכו, לא כתב לאיש כמעט, אך וואלי המשיך לכתוב לו בעקשנות.
לו היה כאן, אולי היה מצליח לרפא את בנו. וואלי היה רופא מחונן, שמו יצא מקצה הארץ עד קצה. לבטח היה מנסה. וכנראה שחולה בעצמו, ומת.
יעקב הקטן חרחר והקיא שוב, כבר חלש מלהתכופף אל הדלי. זרזיף דם ניתז ממנו והכתים את המיטה, מצטרף לכתמים ישנים יותר. עוד חודש, חודשיים, יבואו אנשים חדשים אל העיר וישרפו את כל הרהיטים בה, את כל האריגים, את כל מה שיכול היה לשאת מחלה. משה קיווה כי לפחות אדם אחד מן הקהילה היהודית ייוותר בחיים, כדי שיוכל לזהות את המתים ולהביאם לקבורה. דאהר אל עומר, שליט הגליל, ודאי יסייע בידו. הוא היה ידיד היהודים, הוא זה שהציל את משה מרדיפות הרבנים באירופה, הזמין אותו לעכו ונתן לו את בית הכנסת בו לימד.
יעקב הפסיק לנשום.
ללא חרחור אחרון. פשוט הפסיק.
משה ניגש למיטתו והתיישב. הניח יד על מצחו של הילד. מצח רך, קטן. באזניו עוד ניגן קולו השמח, קול דק ומתוק כעוגות הכנאפה הגליליות אותן אפו טריות כל יום. הכנאפה שכל כך אהב. משה נזכר כיצד הוא נהג לרוץ חופשי ברחובות עכו, ללכת לנמל ולחזור לציפורה עם דגים טריים, אותם נתנו לו הדייגים תמורת חיוך. נזכר כיצד הוא נהג לזחול למיטתם בלילות החורף ולשכב שם, בינו לבין אשתו, מסתתר מרעמים.
דמעה עמוקה צנחה מעינו של משה על לחי בנו. לפחות יעקב מת לפניו, משה ניסה להתנחם, לא נאלץ לעבור את רגעיו האחרונים לצד גופות אבא ואימא. לפחות… כאב חד פילח את גרונו, גרוע מכל המכאובים שייסרו אותו בימים האחרונים, והוא החל להתייפח בקול. אשתו מתה. בנו מת. משה קיווה שבקרוב, בקרוב מאוד, גם הוא יצטרף אליהם.
"אתה לא חייב למות, משה חיים".
קולו של המגיד נשמע בדיוק כפי שהיה לפני תריסר שנים, עת שמע אותו לאחרונה. מקהלה של אינספור גרונות שרים, מתנגנים בעדינות. והנה הוא עמד שם, בפעם הראשונה מולו מאז אותו משפט ארור בפרנקפורט.
"יש עוד עבודה לפניך. גאולה לעתיד".
איזו גאולה ובנו שוכב כאן תחתיו? איזה עתיד בדיוק? משה רצה לצרוח, אך רק חרחור דק נפל מפיו אל אבני הרצפה.
"אין בי עוד כוח לכתוב. אין בי חיים", אמר לבסוף וליטף את פני בנו. הם היו עדיין חמים, חמים מדי. בקרוב הם יתקררו, משה ידע.
"כוח זו לא הבעיה. תתחיל לכתוב, הכוח יחזור אליך. הוא ירפא אותך".
האם האמת יכולה לרפא? משה שלח עוד מבט שבור בבנו. אומרים שפני המתים רגועים תמיד, משהמתח שליווה אותם בחיים פג והם עברו לעולם שכולו טוב. פניו של יעקב עדיין לא היו רגועים. מסיכה של עולם שכולו רע.
"גש לחדר העבודה שלך. הזמן קצר".
זמנו באמת היה קצר, משה ידע. ימים, אולי שעות. הוא היה האחרון בבית שנדבק בדבר, לאחר שאשתו ובנו כבר הביטו בחרדה על הכתמים שנגעו בעורם. כעת גם הוא לא יכול היה להקיא משהו אחר מדם. בקושי התהלך.
הניירות וקסת הדיו היו מוכנים על שולחן הכתיבה שלו, כרגיל. מחכים בסבלנות לעמל יומו שלא יגיע לעולם. מחכים לדברי המגיד. הוא התיישב בכאב, נטל קולמוס בידו, טבל בדיו… ועצר.
"איני יכול לכתוב דבריך. אסור לי".
המגיד, שחיכה לו בחדר העבודה, הזעיף פנים. הוא היה ברור לו יותר מאי פעם, כבר לא רק דמות זוהרת עם תווי פנים מרומזים, אלא אדם של ממש, ספק גבר ספק אשה, מצוייר יפה בדיו של אור.
"מותר לך, מותר לך".
"נשבעתי, המגיד. עד גיל ארבעים, לא לכתוב דבריך. במו אזניך שמעת".
"ובכן, הנה אתה כבן ארבעים".
"עוד לא. עוד שניים ימים נותרו לי". הוא אחז בקולמוס בכוח, וידיו רטטו. הוא עוד לא יכול לכתוב. הוא היה כבול בשבועתו.
"טוב, אם לא תכתוב עכשיו, לא תחייה עוד יומיים".
משה הנהן בראשו. כך חשב גם הוא.
"ומה זה משנה, בכלל, היום או מחרתיים? מי ידע בכלל?"
"אני אדע. אתה תדע".
"שמע. תתחיל לכתוב מעט היום, תבריא, ועוד יומיים תמשיך".
משה הניע ראשו לשלילה. הרי זו רמייה.
"תיקון עולם, משה חיים! תיקון עולם נמצא בידיך!"
אבל איזה תיקון יכול להתחיל בשקר? ואיזה עולם ייוותר לאחר כזה תיקון? לא. עדיף שימות מאשר שיפר שבועתו. עדיף שיצטרף אל אשתו ובנו.
המגיד קפץ על רגליו.
"אני רואה שאתה לא באמת מבין, משה חיים. לא רק אתה תמות, לא רק אשתך והילד. אם לא תתחיל לכתוב ומייד – כולם ימותו. כל קהילת פאדובה. כל קהילת פרנקפורט. כל מי שאתה מכיר, נכדי נכדיהם! בכל אירופה!"
משה הביט בידו. הקולמוס רטט בה. הנייר היה קרוב.
"נשים, ילדים, תינוקות. אתה חושב שהמוות השחור קשה? זה כי לא ראית מוות איטי ברעב, כזה שהופך אנשים לצאן ויהודים לשלדים. ואולמות של גז מרעיל, וכבשנים אליהם מוכנסים אנשים והופכים לאפר. מיליוני יהודים, משה חיים! הם בידך. והזמן קצר, הזמן קצר!"
דמעות הציפו את עיניו, מסמאות אותו. דבריו של המגיד השתקפו כתמונות באישוניו, הוא לא ידע איך, ונשמעו כצרחות המתים בתוך ראשו, חורטים בציפורניהם על קירות בעוויתות מוות, שמע ישראל, שמע ישראל! זו היתה האמת, ידע. עתיד העולם. אך… הוא נשבע! איך הוא יכול לרמות? זו לא היתה מסילת הישרים.
"איני… איני יכול להפ… להפר".
הוא החל להתייפח בקול רם, מטיף דם על הדפים.
"שמע. אם תרצה, אני יכול להחיות את בנך. בנך יחידך", אמר המגיד בקול שקט, והניח יד רחומה על כתפו של משה. "לרפא אותו. זה לא פשוט, אבל אני יכול. רק תתחיל לכתוב כבר את מה שאני אומר לך!"
הקולמוס נשמט מידו, התגלגל ונשר אל רצפת האבן הקרה.