יבול העגבניות עלה יפה באותה השנה. אחרי שנתיים שחונות וקשות, הגשמים היו טובים והאדמה מבורכת. גופו הגדול של יוגב קיפץ כאשר העגלה שבה נהג חלפה מעל מהמורה. ניסה להרגיש שמח בחלקו אך התקשה בכך, למרות ביקוש הצפוי לעגבניות שהוביל. לא הנסיעה בחשכת הלילה הטרידה, בשל ענת היה הלב דואג. מחלתה המסתורית, חלומותיה הנוראים, כל אלה פלשו שוב ושוב למחשבותיו. כרבים אחרים באזורים הכפריים האמין בכוחם המיסטי של חלומות ולכן, למרות השיפור נותר חסר מנוחה. כיצד יסלק את המחשבות המטרידות? מצא עצה. העלה בדמיונו מטבע של זהב ואחריו עוד אחד. הר של מטבעות מצטלצלים שהלך ונערם. לאחר שימכור בעיר את היבול, כיסיו אכן יהיו תפוחים. הדאגה המכרסמת רופפה את לסתותיה אבל לא הרפתה לגמרי.
צווחה חדה של תנשמת עלתה מאי שם. משק כנפיים נשמע וחבטה. מכרסם אחד פחות בעולם, טוב ויפה. יוגב שאף שאיפה עמוקה של אוויר צונן והחווה בידו את סימן ההודיה. היום עמד לעלות אך האפלה עדיין הייתה מושלמת. העששיות המקובעות לדופן העגלה לא הועילו הרבה, אבל את שבילי המחוז ושדותיו הכיר בעל פה.
בני הבקר שמשכו בעול חשו בפיזור הנפש של אדונם והאטו. פרסותיהם נקשו על האדמה הקשה בקצב אחיד קלאק-קלאק, קלאק-קלאק. יוגב צקצק בלשונו והרטיט במושכות. בני דורות קודמים, מלפני המלחמה, היו רואים בשווריו בריות מצומקות ועלובות. אבל במחוזות הכפריים של שנת 720 לשוך הקרבות היו הללו מושא למבטי קנאה. יכולים הם להזדרז יותר, החליט והשמיע גערה גרונית עמוקה. ככל שיקדים להגיע, כך יוכל להקדים ולשוב. רקס, פר ההרבעה שהכתיב את הקצב, טלטל את ראשו ונענה. שני צמדי השוורים הנוספים משכו הלאה בעקבותיו.
מאז ומתמיד חי האיכר המגודל ושחום העור באזורים הכפריים של המחוז שנקרא פעם 'הגליל'. פעמים רבות נהג בעגלה הלוך ושוב אל עיר המחוז הסמוכה, '103'. רק החוזים, בני מסדר 'מְפַרְשֵי כוכבים', ידעו משהו על הימים שבהם נשאו הערים שמות ממשיים, חיים. רק מעטים מלבדם הביעו עניין בדברים שכאלה. ורק מעטים עוד יותר יצאו אל העיר לבדם ולא בשיירות. גלגל שנשבר או מוטות עול שניזוקו, אותם לא יוכל לתקן בדרכים לבדו גם עובד האדמה הקשוח ביותר. אך בזו הפעם אי אפשר היה ליוגב להמתין ששיירה תיאסף. להקדים לצאת, למהר לנסוע, להקדים לחזור, זה מה שהיה עליו לעשות.
האוויר נעשה לח יותר. נשיכת קור חדרה מבעד למעיל ולאפודת הצמר העבה. רוח פרעה את תלתליו השחורים והסבוכים של יוגב, שנרעד והיטיב את מעילו. "לעזאזל…" בתוך זמן קצר תפרוץ סערה ואז ייאלץ להאט את הקצב. שבילים בוציים כשהזמן דוחק, זה בדיוק מה שחסר לו. מה יעשה אם אחד מבני הבקר המשניים יחליק וישבור את רגלו? הלא יצטרך להפקירו מאחור. ואם חלילה יהיה זה רקס, השור המוביל, העגלה תעמוד ויקיץ הקץ על המסע. יצטרך לנטוש הכל ולחזור הביתה ברגל. בלי כסף, בלי השוורים היקרים, בלי כלום. מה תגיד אז ענת? ואיך יפרנסו את התינוק שבקרוב ייוולד?
אתה חייב להפסיק את המחשבות הללו, גער בעצמו. מה ענת הייתה אומרת? בעזרת האלים – הכל יהיה בסדר, כך הייתה אומרת. שמור על עצמך ונהג בזהירות. אל תשכח להפריש מעשר ותרומה לאחר מכירת היבול. כך צריך, חשב, שמח בחלקך. יש לך אישה טובה שחוזרת לאיתנה. יש לך עגלה עמוסה עגבניות מובחרות. התינוק צפוי להיוולד לעונה של שפע. ובכל זאת הלב לא רגוע. עליך לזכור, אמר לעצמו, כי המרקחות והשיקויים של ברכ'ה הם מהטובים שבמחוז כולו. אפילו בעיר אין מרפאים טובים ממנה. מבלי משים התווה בידו את סימן הבריאות. בשום פנים ואופן לא היה יוצא אל העיר אם לא היה רואה בעצמו כמה שענת התחזקה, כיצד שב ופרח הסומק בלחייה.
יוגב מתח את זרועותיו העבות מעל לראשו. מתח את גבו הדואב ושפשף את סנטרו הכבד בידיו עטויות הכפפות. מאז יצא לדרך, מהלך יום ולילה ועוד יום ועוד לילה, זיפים קשים עלו על לחייו. בקרוב, ידע, תזרח השמש וזמן רב מדי חלף מאז עצר למנוחה. ליבו רצה להמשיך ולנסוע בלי לעצור ובלי לנוח, אבל הראש חכם יותר. עוד מעט יעצור, כן. מספוא ומים לשוורים, פת לחם ובשר מיובש בשבילו. יתפוס תנומה ורק אחר כך ימשיך.
כשקרניים ראשונות של בוקר עלו מהמזרח, כיוון את השוורים לצד הדרך, לעבר אלון שצמרתו מגודלת. העלווה הרחבה תשמש מחסה כלשהו מן הגשם הצפוי. משך במושכות והשוורים נעצרו. העיכוב חיוני, חשב, אבל הלב מתעקש לייסר. שב והזכיר לעצמו שענת איננה לבדה. הנער נמצא עימה בבית וגם ברכ'ה תבקר ותשגיח. והרי גם בכך לא הסתפק. ביום שלפני היציאה למסע, בטרם אור ראשון, ביקר את אברם כוהן הדת. ביקש ברכה, הרים תרומה, הדליק נר והשתתף בתפילת השחר. ובאותו הלילה גם ביקר את החוזה. שם, במצפה הכוכבים צופן הסוד, חזה עבורו סטורן את הצפוי בעתידו.
בכל ראש חודש נהג סטורן החוזה לסור אל הכפר. הנאתו הניכרת מהדברים הפשוטים, טיול בשדה, שיטוט בין האילנות, לפעמים טבילה בנהר, כל אלה רק העצימו את המסתורין שסביבו. לעיתים בגפו הילך ומטהו בידו, לעיתים בלוויית אחד השוליות. תמיד היה מי שאזר עוז, התקרב, ביקש עצה או פתרון של חלום. אומרים, כי אפילו כוהן הדת הזדמן פעם למצפה ושהה שם שעה ארוכה.
כשהתקבל יוגב במצפה העתיק התבלבלו עליו מחשבותיו. השוליה, צעירה כבת עשרים שהובילה אותו פנימה, ליהגה ללא הפסק והוסיפה על מבוכתו. סטורן, שרכן על ספר ורשם דבר מה, אך בקושי מלמל לעברו ברכת שלום. גלימת המשי הכהה שלבש החוזה נראתה מאיימת שם, באולם הגדול. הצעירה לחשה משהו לאוזנו של אדונה ויצאה. סטורן נפנה אליו. קולו שהדהד ועיניו החודרות הכניסו יראה בלב. "מה רצונך?" שאל. יוגב פלט אנחה והחל לשפוך את ליבו.
שעה ארוכה הביט החוזה בכוכבים בעזרת מכשיריו המסתוריים, בראש המגדל. סובב חוגות, הציץ לתוך חריצים, לחץ על כפתורים ומפעם לפעם רשם דבר מה בפנקס. בדרכם למטה, חש יוגב כאסיר המובל לשמיעת גזר דינו. זמן רב חלף מאז ביקר במצפה העתיק שעל ראש ההר ודומה שהמקום עבר שינוי כלשהו. עדיין נרות דלקו בכל מקום. עדיין היו גם לפידים במסדרונות שבהם עברו. באולם שבו שסטורן קיבל את פניו הייתה אח מבוערת. אבל האם גם אז, מזמן, היו הצללים כה מרובים? האם גם אז היה קר כל כך, שהשיניים נוקשות?
כשנכנסו לחדר קטן, מרוהט בפשטות, עצבנותו של יוגב הייתה ללא נשוא. בחדר ניצב שולחן פשוט ושלושה כסאות, אבל הוא נותר לעמוד, מעביר משקלו מרגל לרגל. על השולחן דלקו נרות ללא עשן. שלושה קירות היו חשופים ואפורים. הרביעי כוסה בלוח שחור גדול המקובע בברגים. לשם פנה החוזה והחל לשרטט סימנים מוזרים וקווים מפותלים. חריקת הגיר נדמתה כקריעת מיתר מתפקע. לפתע, הביט החוזה מעבר לכתפו וגבותיו האפורות והסבוכות התרוממו. "מה לך, אישי הצעיר?" הוא קרא כמתעורר מחלום. "אינך חש בטוב? אתה חיוור! שב ונסה להירגע. אחזור מיד." הוא שב ובידו כוס מהבילה. "שתה," אמר. "רק עוד מעט סבלנות. הסימנים בינתיים נראים מעודדים."
כשסיים סטורן לשרבט, לחץ על כפתור נסתר ושקוע בקיר ואז פנה אל השולחן והתיישב. שלף מכיסו מקטרת וקופסה קטנה. 'קליק' נשמע והנה, המקטרת מעלה עשן. לפתע נעשה החדר חם ונעים. הכל הואר פתאום. הפלא ופלא, בדיוק כך זכר יוגב את הביקור הקודם.
"הלידה," פתח החוזה בלא הקדמות, "תעבור בשלום." הוא הצביע לעבר הלוח, "רואה אתה את סימן הדג? לידה קלה, חלקה ומהירה." הסיט ידו לעבר סימן אחר. "ושם, רואה אתה את היונה? שלום ובריאות לאם וגם לתינוק הגוף שייוולד."
"וההחלפה?" שאל יוגב בדחיפות. "מה אומרים הכוכבים לגבי ההחלפה?" גבותיו הסבוכות של החוזה התרוממו. הוא הוציא את מקטרתו מפיו והשתעל. כמה רגעים שתק ואז כחכח בגרונו. "מממ… אני מבין… ההחלפה, אתה אומר…" להפתעתו של יוגב, רכן לעברו סטורן וקרץ קריצה שובבה. "האם אפשר שלא לתהות מה היה לאברם לומר, לו שמע דברים מעין אלה בבית התפילות?"
יוגב נאלם דום, מבולבל. למה מתכוון החוזה? תהה ולפתע הבין. כן, כמובן, מילה טעונה שכזאת בקלות תיחשב לזלזול במעשיהם הנשגבים של האלים. פיחות בחסדם הטוב. כהן הדת לו נכח שם היה מתפוצץ מכעס. יוגב יכול היה ממש לראות את זה. הלסת של אברם נשמטת. פניו האוריינטליים מאדימים ומחווירים ושוב מאדימים… יוגב פרץ בצחוק וטפח על השולחן. סטורן התחייך תחת זקנו האפור, הגזוז קצר.
כשנרגע יוגב, החווה סטורן בידו אל הלוח. "רואה אתה את שני העיגולים המחוברים בקו?" מול שפע הסימנים, יוגב לא היה בטוח אבל הנהן בכל זאת. "ובכן, אישי הצעיר, הסר כל חשש מלבך. אני חוזה, כי מממ… 'ההחלפה' כפי שאומר אתה, תעבור בשלום. תינוק האמת שיישלחו לכם האלים יהיה בריא. כן. בריא בהחלט."
*
בשבועות הראשונים שחלפו מאז בישרה ברכ'ה שהתעברות התקיימה, נמשכו החיים במשק כרגיל. גזרתה של ענת שמרה על גמישותה וסימני היריון לא נראו עדיין. רק מעט בחילות של בוקר, שהתפוגגו עוד לפני שהערפל שבחוץ התפזר.
בשעת ארוחת צהריים, לאחר שעות מרובות של עבודה בצוותא בקטיף האגסים, פנה יוגב לאשתו ואמר, "את עובדת קשה מדי. הגיע הזמן שנשכור פועל." אחרי הכל, חשב והעמיס מנה נוספת לצלחתו, כך נוהגות כל נשות הכפר לאחר שבחילות הבוקר מופיעות.
הניחה ענת את המזלג ושאלה, "האם אני נראית חולה?"
"לא, אבל…"
"האם אתה חושב," הוסיפה בחדות, "שאסכן את עצמי ואת התינוק?"
"לא, בכלל לא," גמגם יוגב, "רק חשבתי…"
"שאשתך הענוגה חלשה ועדינה?" קולה התרומם.
"כן… כלומר לא…"
"אתה לא סומך על שיקול דעתי?" כעת עמדה ענת על רגליה, כפות ידיה על השולחן והיא מביטה על בעלה מלמעלה למטה. הנער שישב איתם בלע את רוקו, הסתלק מהשולחן והסתגר בחדרו.
"רק חשבתי, כלומר נדמה היה לי שאולי את חושבת…" הוא מצמץ "…שבגלל הבצורת שהייתה והיבולים שירדו לטמיון והמיסים הגבוהים, שאין די כסף לשכור פועל…" הוא השפיל מבט מבויש.
"הו יקירי…" הכעס נמוג באחת. "נדמה לי שאתה מתוק…" היא חייכה חיוך מקסים. "האם אני טועה?" היא רכנה לעברו ונשקה לשפתיו. "מממ… מתוק למדי. אבל לא מספיק." היא הדפה אותו בהתגרות לאחור וחולצתו המיוזעת דבקה במסעד הכיסא. "אחרי שנסיים את העבודה להיום אצטרך לבדוק אם אתה בשל. אצטרך לבדוק את זה מאוד ביסודיות…"
יום שבתון הגיע, זמן לעבודת האלים. קמו השניים ליום חדש עם קריאת התרנגול. ישבו במטבח נינוחים, בבגדיהם הטובים. הנער הגיש את ארוחת הבוקר והתיישב. ריח נפלא של חביתה טרייה וסלט קצוץ שימח את הלב. פרוסות לחם טרי וחם בשמן זית. זיתים מרירים-מלוחים ומיץ תפוזים שזה עתה נסחט. מה עוד יכול הלב לבקש? ציפורים צייצו מעבר לחלון. ענת זמזמה לחן שזכרה מילדותה.
"מה את אומרת," אמר יוגב בקול מתפנק, "אולי רק הפעם…" הנמיך את קולו, "נסתלק מהתפילה? אולי נלך אל הנחל במקום?
"ילד רע!" גערה ענת בקול חמור.
"תראי, מגיע לנו לנוח, מגיע לך לנוח ו…" רק אז תפס שהיא בעצם מחייכת.
"אחרי האוכל נלך לשחות," אמרה. "זוכר את המקום מאחורי שיחי הערבות, מעבר לקני הסוף? ובערב הולכים לבית התפילות, מבין? ולא יתקבלו שום תירוצים!"
בערב, לפני שיצאו לבית התפילות, זכרה להטמין סוכריות בכיסה – לכבד את הזאטוטים כמנהגה תמיד. לא פעם אירע כי גם לבעלה הגניבה סוכריה, כשהחל להתנמנם מתחת לאפו של אברם, הכוהן חמור הסבר. עוד מילדות לא חיבב יוגב את התפילות, אבל כשאשתו לצידו הכל נראה אחרת. מבט אחד בעיניה הבורקות בתפילה, מבט בשפתיה האדומות המדקלמות עם הקהל פסוקים לריפוי חולי, לסילוק עין הרע, לגשמים של ברכה, ומשהו מן הקודש בכל זאת נכנס ללב. ובכלל, ראויות התפילות לעת הזאת, ולא רק בגלל דעתם של אברם או הזקנים. והרי האם לא משמיים בירכו אותם ובתוך חמישה חודשים יהיו להורים?
ארבעה חודשים לפני המועד החליטה ענת שבקרוב יגיע הזמן ללכת לכיכר לשכור פועל. "טוב מאוד," אמר בעלה וסקר בחיבה את גופה שהתעגל והתמלא. באותו הערב ישבו השניים חבוקים תחת הסככה שבחוץ, לאור הכוכבים. בפנים הבית, טאטא הנער את הרצפה ושרק לעצמו. ברקע התנגן רדיו הרוח, עד שהרוח נמוגה והצלילים עימה.
בשבת, לאחר תפילת השחר יצאו לטייל לאורך הנחל. הנער כבד הפה השתרך מאחור, חולמני. מחצלת קש מגולגלת תחת זרועו וסל הכריכים בידו. מה נעים להרגיש את רוח הבוקר, לברך לשלום את השכנים, עם ילדיהם הקטנים. מה נעים להקשיב לפכפוך הנחל. כשמזג האוויר החל להתחמם פנו לחזור. "איפה הנער?" קיטר יוגב. הוא הזיע ולא התחשק לו לצאת למשימת חיפושים. "לאן הוא נעלם?" הזדעף. "ראה," משכה ענת בשרוולו, "הבט לשם!" על כורחו התחייך. במרחק רדף הנער אחר פרפרים, בידיים שלוחות. הכל נראה שלֵיו כל כך, הכל נראה בטוח ורגיל.
יום המחרת החל ככל הימים. בקצה אחד של הנחלה תיקן יוגב חממה שניזוקה ברוח. בקצה השני של הנחלה שקדה ענת על קציר השיבולים הזהובות, בחלקת שדה שהקדימה להבשיל. שעה תמימה עבדה ואז, כופפה גבה וכאב לא מוכר אחז בבטנה. נשמה נשימות עמוקות, הכאב נחלש ולבסוף נעלם. לאחר מנוחת הצהריים, החליטה, תלך לשכור פועל. השפילה מבטה אל המריצה – מילא, חשבה, חצי מלאה. תסור לטחנת הקמח ואת יתרת החלקה ימשיך לקצור הפועל השכיר. ומה איתה? מובן שלא תתבטל מכל מלאכה. תמיד יש מה לעשות. תוכל להמליח בשר, להכין שימורים, להחמיץ ירקות. תוכל לתקן בגד בלוי או לסרוג עוד זוג גרביים קטנטנות.
לפתע משהו משך את תשומת ליבה. במרכז השדה, רטט אחז בשיבולים שגובהן כגובה החזה. הן התכופפו ונדו לכאן ולשם אך רוח לא נשבה. ענת נדרכה. יש שם משהו, חשבה, יצור חי בתנועה. מכרסם שהצליח לחמוק מהלכודות? חזיר בר? הסימנים העידו כי יתכן שדבר מה גדול יותר מתגנב שם. חתול חברבורות, אולי? יש בהם גדולים כפרי הרבעה והם ערמומיים וחרישיים. ענת נסוגה שני צעדים לאחור וחבקה את בטנה העגולה. אם תשמור על דממה, מה שמצוי שם יסתלק, קיוותה. ומה אם אכן זהו חתול חברבורות טורף, שיבחין בה בצאתו מבין השיבולים? ציידי לילה הם, אך בשנה הקודמת התגנב אחד מהם לאור היום. הסתנן בין השומרים המפטרלים ופרץ לתוך הדיר של השכנים. אחד הנערים גילה אותו כשחמק משם ועז בין מלתעותיו. אולי חזר?!
ליבה של ענת החסיר פעימה. ביקשה לסוב לאחור, לזעוק לעזרה, לברוח, אך לא איבדה את קור רוחה. אם טורף נחבא שם, עלולה למשוך בכך את תשומת ליבו. אם תברח עלול לזנק על גבה. בעוד מבטה שלוח לפנים נעה לעבר המריצה והתייצבה מאחוריה. מחסום עלוב, זה נכון, אבל עדיף משום דבר. נעצה את עקביה היטב באדמה, כופפה את ברכיה ולפתה את המגל. פרקי אצבעותיה הלבינו ממאמץ.
מבין השיבולים הוא הגיח – לא חזיר בר וגם לא חתול טורף. כשור משתולל התפרץ ודהר והיה זה הנער. על ארבעותיו נחפז, לעבר הפרדס, ענני אבק מלווים את מרוצתו. היא בהתה בו מתרחק, נדהמת, לא מבינה. והוא, כמו חש שצופים בו, נפנה וחזר ופנה היישר לעברה. מהירותו הלכה ופחתה ולא הרחק ממנה נעצר. הרים מבטו אליה, מבט רדוף ואיום כמוהו לא ראתה מעולם. מה פירוש הדבר? מה אירע לו פתאום, דוהר בשדה? הורס את החיטה? האם הוא חולה? השתגע? בזהירות התקדמה לעברו, שלא יפחד, שלא ינוס. נזכרה פתאום שהמגל בידה והשליכה הצידה. רכנה לעברו וברוך קראה בשמו. שלחה את ידה ואז נרתעה לאחור. זעקה נמלטה מבין שפתיה. חולצתו של הנער ספוגה ומוכתמת בדם.
*
בערב, מצבו של הנער טוב לאין שיעור. התה הריחני שחלטה ברכ'ה הרגיע את עצביו. דיבורו איטי ואין בכך מן החידוש, אבל ההתקף חלף. לאחר שראה מה שראה, לאחר שעשה מה שעשה, אין להתפלא כי נתקף הלם.
שעות רבות חלפו מאז נרחץ גופו של הנער ועד שהחל לדבר. שעות עברו מאז טופל והושכב במיטה ועד שהצליחה ענת לחלץ מפיו כל מה שאירע. במקוטע דיבר, במנהגו המגושם. "מְ… מְ… מַ… אים…" מלמל כאשר חרמש ירח ניבט מן החלון. "דְ… דְ… דִי… ררר". "מים?" שאלה וליטפה את ראשו שנח על הכרית. "השקית את העיזים בדיר?" הנער הנהן ובלע את רוקו. עורו הצטמרר תחת השמיכה והוא המשיך.
לאחר ארוחת הצהריים, בשעה שבעלי הבית נחו בחדרם, סיים הנער חיש מהר להדיח את הכלים. מכיוון שלא הצליח להירדם, יצא להביא עצי הסקה. לאחר מכן התיישב תחת עץ החרוב וניגן בחלילו. כשמאס בכך, ניגש אל הבאר, שאב מן המים הקרירים והביא אל הבית. חרוץ היה הנער, גם אם שכלו מוגבל. כל כמה ששנו באוזניו והסבירו שצהריים זמן למנוחה ולא לעבודה, ממאן היה להבין. וכך, בעוד השמש להטה גבוה בשמים, עשה דרכו אל הדיר למלא את השוקת במים טריים.
רצה הגורל ובשעה שהרתה בעלת הבית, באותו היום ממש, הרתה גם עז אחת משלה. בריה קטנה במיוחד הייתה זו, לבנה מלבד כתם שחור במצחה. ובשעה שהניף הנער את דלי המים ושפך אל השוקת, הבינה העז כי הגיע זמנה. כרעה כדרך הטבע והלידה החלה. הנער נפנה והביט. הנער פער את עיניו ושכח עולם ומלואו. הראש הזעיר בצבץ והלך, היצור הקטן הלך והתגשם – קסם של ממש. אך ברגע הבא משהו השתבש והקסם נשבר.
הפעוט הקטן, גופו לח ומעורר רחמים, נתקע. חציו בפנים חציו בחוץ נאנק האומלל ופעה חלושות. האֵם, בכאביה, התפלתה ופעתה בפחד. שאר הבריות שבדיר, כדרכו של עדר, החלו לזעוק גם הן והאוויר נמלא קריאות של אימה, מצוקה ויגון. הרעש היה נורא וצחנה התפשטה באוויר. אחז הנער בראשו, אטם את אוזניו וזעק. איש לא שמע. איכשהו, קרס ארצה ומצא את הכוח לפלס דרכו החוצה. בלי לעצור המשיך לזחול עד שהגיע סמוך לעץ החרוב וחיזיון נגלה לפניו. נזכר כיצד הוא נוהג בפירות החרוב הבשלים כשהללו אינם נושרים. מתרומם על קצות האצבעות, שולח את היד ומושך. לפעמים צריך לנעֵר חזק ושוב למשוך עד שהפרי נתלש. זחל בחזרה פנימה אל האם ותינוקה. הוא ניגש ומשך. אימץ את כל כוחו ומשך בשנית. ואז זה קרה. נשמע קול, כשל אריג נקרע ולבסוף – דממה.
*
על אף ליל השימורים שעבר עליה השכימה ענת קום. חושך היה בחוץ. התרנגול עדיין נם את שנתו וכך גם בעלה. קריר היה בבית. היא ניגשה לחדרו של הנער והידקה את השמיכה לגופו. פנתה אל המטבח ונשפה רוח ברמץ שבכירה. הוסיפה עצים ותלתה מלמעלה את סיר המים. כשהקפה יהיה מוכן תעיר את בעלה. מישהו צריך לצאת לחליבת הבוקר והפעם לא יהיה זה הנער. לא לפני שהדיר ינוקה ויאוורר.
לבדה לא רצתה ללכת שמה. עם בעלה תלך ולאחר שיפנה את המתים תוכל היא לחלוב. אחר כך, כשיאיר היום, תלך אל הכיכר למצוא פועל שכיר. ליטפה את בטנה ומחשבותיה שטו. הגתה בעז המתה. בעולל שכך התאכזר עליו גורלו. אולי פתייה אני, חשבה בליבה, אבל קבור נקבור אותה, אותה ואת ילדהּ. את בשרה לא נאכל וגם מכור לא נמכור. רק לשִלייה ימצֵא שימוש. לברכ'ה תינתן, להכנת רפואות.
בשעה שהקפה רתח נכנס יוגב למטבח, מבליע פיהוק ומשפשף את עיניו. הוא הביט בה, יושבת, מרפקיה על השולחן. סנטרה שעון על ידיה ועינה בוהות בחלל. מזג לשניהם קפה והניח הכוסות על השולחן. לגם מעט ושב והביט בה. לא דיברה ולא זעה. קם, ליטף את כתפיה, נשק לראשה ויצא. בחצר, שטף את פניו במים קרים. הטיל את מימיו בבית הכיסא וחזר פנימה. אשתו עמדה כעת, הוא קרב אליה ועטף אותה בזרועותיו.
כשנכנס אל הדיר, בידו הדלי ואת חפירה, רבץ כל העדר כגוש מקובץ. במרחק מה מהשאר, כאילו גבול בלתי נראה חוצץ, מוטלות היו שתי הגוויות. רצפת העפר הדחוס לא הייתה מטונפת כפי שציפה. רק מעט דם שנקרש, שחור כדיו. בגדיו של הנער ספגו את מרבית הלכלוך, חשב. חיש מהר ינקה והכל יבוא על מקומו. מהדלי שלף שק והכניס לתוכו את הקטנטן. אך כשהתכופף ושלח את ידיו אל האם, נשמט השק מידו. האמנם ראה מה שראה? כן, היא נושמת! האף הקטן רטט. היא שרדה! ברכה משמיים!
יצא במהירות והנה אשתו יושבת על הארץ ברגליים משוכלות, פניה מאובנות. "מהרי," קרא ומשך בידה, "חיה היא! נס!" כבובת סמרטוטים היטלטלה ענת אחריו והוא בשלו – "רק הקטן מת! לולא נהג הנער כפי שנהג, בוודאי היו מתים עכשיו שניהם…"
כשקבר את הקטן התעקשה ענת להביט. היא הייתה חיוורת ושתוקה. הידק את האדמה באת ושאל – "הנלך כעת לברכ'ה? גם את השיליה נביא, כרצונך, וגם רפואות נבקש למען ייטב לך…" הנידה ענת בראשה וחלושות אמרה, "רק לישון אני רוצה… רק לישון…"
בבית, השכיבהּ במיטה וכיסה. מיד נפלה עליה תרדמה, שינה קשה, אלימה. חלומות בעתה. בחלומה, והינה היא בשדה החיטה לבדה. לפתע היא מוקפת מכל העברים, ידי צל גרומות לעשרות. ארוכות כנחשים הן, מזדחלות ומתקרבות מבין השיבולים. מקיפות אותה סביב וציפורניים להן, חדות כטופרים. את ידה שולחת וממששת את בטנה והנה – שטוחה. פתאום התינוק בידה. לחייו כתפוחים ולראשו ציצת שיער צהובה, שיער פז כשלה. לרגע היא שמחה, מרימה את תינוקה גבוה, גאה. סורו מכאן, ידיים רעות! היא קוראת. לכו, מקוללות! להרף עין הן עוצרות ואז ממשיכות וקרבות.
בחלום, האימה מזדחלת. על תינוקה היא מגוננת, מחבקת. אל אישהּ היא זועקת, אך אין איש שומע ואין איש בא. היא לבדה. ידי הצללים את גופה לופתות ובתינוקה אוחזות. מתוך חיבוקה הן תולשות והוא פועה, מיילל. חסרות אונים זולגות דמעותיה ולפתע, נמוג השדֶה ונעלמות הידיים. באולם אפלולי היא נמצאת, אולם ספון עץ שריחו שמנוני. זהו בית התפילות, היא מבינה, אך לא במקומה הרגיל היא נמצאת ולא על כסאה היא יושבת. רפויה ודוממת לכודה, על כיסא המהגוני שלו, המפואר. מימינה התיבה, משמאלה המזבח.
עקבים נוקשים והוא מתקרב. היא יודעת, אברם הוא זה ואת כסאו הוא מבקש. מולה הוא נעמד ומצביע. הוא דוקר את האוויר באצבעו וזועק בקול גדול. "חטאת!" טיפות של רוק ניתכות בפרצופה. הוא מתנשף, "הכיצד הרהבת עוז?! את ילד הגוף ניסית להסתיר? מהם?!" הוא מתנשף. "מהעליונים?" אש בוערת בעיניו. "למרוד במבורכים, את מבקשת? המעניקים לנו בחסדם את ילדינו האמיתיים? הילדים הראויים לנו ושאנו ראויים להם?! הילדים הראויים למתרחש בליבנו ולמעשינו?! הוא משתעל, וכעת טיפות של דם ניתכות בפרצופה. חיוך אכזרי מופיע בפניו.
"שוטָה!" המילה נשמעת כצליפת השוט באוזנה.
"טיפשה!"
"ארורה!"
"מקוללת!"
"אינך מאמינה במשפט האלים? ואולי סבורה כי שופטת את טוב מהם?! כעת לא יהיה לך דבר! את שומעת? דבר לא יהיה לך!"
הוא רקק על פניה ונעלם.
*
בבוקר התעורר יוגב והינה אשתו לצידו, לוהטת בחום. עורה השזוף שטוף זיעה ופיה מלמל הברות סתומות. חרדה נפלה עליו. "ענת…" הוא רכן אליה, מודאג. בזרועות שכוח מפתיע בהן הדפה אותו. הוא התגלגל וצנח מהמיטה, נחבט קשות בראשו וגנח.
"אל תיקחו אותו ממני," קראה בקול נואש. עיניה העצומות רטטו. "אנא… בבקשה…" אמרה ולא יספה. "בוא לכאן!" זעק יוגב אל הנער, "בוא מיד!" ראשו המטושטש הלם בפחד ובכאב. טפיפות רגליים נשמעו והנער נכנס. מהחליבה הגיע זה עתה ונאד החלב בידיו. במבט מבולבל קרב הנער אל אדונו, שישב על הרצפה למרגלות המיטה ופצע טרי פעור במצחו. "רוץ לברכ'ה, הער אותה. אמור כי ענת חולה וזקוקה לעזרה. אבוא מיד אחריך." הנער מיהר ויצא.
יוגב קם על רגליו, התנודד לרגע ופנה אל חדר המרחץ. נטל כד חרס ומגבת צמרירית. הספיג את המגבת במים ושב לחדר השינה. הרטיב את פניה המיוסרות של אשתו והזליף כמה טיפות אל בין שפתיה החרבות. גופה נרגע מעט והעוויתות נחלשו. "ענת, קומי… התעוררי מהחלום הרע הזה…" משלא ענתה, הרים בזהירות את גופה הרופס ופנה לצאת. את הדלת הדף בבעיטה והחל לרוץ. כלב ניעור אי שם והחל לנבוח בקול.
בקצה הכפר, סמוך לשביל המוביל אל ההר, התגוררה ברכ'ה האלמנה. כבר בצעירותה יצא שמה לתהילה ומגעה המבורך זימן אליה מבקשי רפואות מקרוב ומרחוק. רק משזַקנה וכוחה נחלש עמדה על דעתה לסייע לתושבי כְּפרהּ בלבד. אך לא רק לאנשי הכפר נשאה רפואות. גם בחיות משק שחלו טיפלה וכשהזדמן בדרכה, חסה אף על גוזלים או ביצים שהושלכו מן הקן.
ברכ'ה שנתה קלה. מאחרת לישון ומקדימה להקיץ ודלתה פתוחה תמיד. לא נזקקה לנער שיעירה משנתה וגם לא לתרנגול. כשהגיע יוגב למעונה (מקדים במרוצתו את נערו המופתע) וכבר היא במטבח עובדת. כתשה במכתש ועלי מיני גרעינים ועלים. בשיכול רגליים על המחצלת ישבה, סמוך לאח. מה נעימה החמימות, הרהרה בליבה, מה טוב להתעורר לבוקרו של יום חדש. בדיוק אז נכנס לביתה גבר מגודל, נושא בזרועותיו אישה שגופה רפוי. את פניהם קידמו ניחוח המנטה והאזוביון, ניחוח הקינמון והאפרסמון וקטורת ולבונה ורימון. שמיעתה של ברכ'ה עדיין חדה, "בריאות ואריכות ימים!" קראה בקולה הצרוד מזוקן. "במטבח הנני, נא להיכנס!"
"מהרי נא…" חזהו של יוגב עלה וירד כמפוח, "זו ענת… זקוקה… לעזרה… קודחת… בחום…" התרוממה ברכ'ה ושעונה על מקלה התקרבה אל האיש המגודל. אל צווארה הפועם של החולה שלחה ידה, גרומה ומקומטת אך יציבה. רע מאוד, חשבה. העבירה ידה אל המצח הקודח. צקצקה בלשונה. "לשם, מיד," הצביעה, "למיטה, בחדר השני. והגף את התריסים. אבוא מיד." כשנכנסה אל החדר נשאה מגש עמוס ובו מיני אבקות, שיקויים וקריסטלים רוטטים. הניחה את המגש על השולחן והורתה, "לך לביתך בבקשה. התפלל לאלים אם רצונך בכך ולכאן תשוב עם צאת הכוכבים."
ימים אחדים שטפה הקדחת את גופה של ענת, כגלים נזעמים התוקפים את החוף. בכל ערב החום עלה, צמרמרות תקפו והדופק דהר. רפואות ניתנו ועד הבוקר האט הדופק וסיוטי הקדחת נסוגו. בכל יום נשנה הדבר וביום השביעי יצאה ברכ'ה וידה על העליונה. סוף סוף יוגב נשם לרווחה. ענת נצלה וגם התינוק שצמח בגופה.
אבל עדיין חלשה הייתה. די הייתה בנסיעה הקצרה בחזרה הביתה, בעגלה הרתומה, כדי להותירה סחוטה. משנכנסו, מיד נשאה יוגב בזרועותיו אל המיטה. חיוורת ורזה הייתה, תשושה ואף על פי כן שאלה, "איך הסתדרת?" וגם "מה עם המשק?" ו"הנער בסדר?" ניכר כי הוקל לה לשמוע כי שני פועלים נשכרו והנער חש בטוב.
כשנותרו חודשיים למועד הלידה דומה היה כי המשבר חלף. גופה של ענת שב והתמלא. חיוכיה השיבו את האור אל הבית. גם בבית התפילות הראתה פניה ושי מאברם קיבלה – קמע ובו חרוטה תפילת 'הנותנים בנו רפואות'.
כשביקשה מיוגב כי ייסע אל העיר, לא הסכים לשמוע. כשהזילה דמעותיה נשבע כי יקשיח את ליבו. אבל בסופו של דבר גבר כוח הגיונה. וכי יכול היה להכחיש כי זקוקים הם לכסף? וכי יכול היה להכחיש כי זקוקים לזאת מאוד?
*
לילה אחד, בשעה שיוגב נם את שנתו לצד הדרך, ניעורה ענת. לילה חמים היה, אך גופה רעד וצמרמורת אחזה בה. מתנודדת על רגליה פנתה לחדרו של הנער. מצאה אותו עומד ליד החלון ומשקיף אל הירח. חולשה תקפה אותה. נשענה אל הקיר ובקול חלש, "ברכ'ה…" ולא יספה.
נחרד הנער שהופרע ממחשבותיו. שקוע היה בעולמו ולא שמע כשגברת הבית נכנסה. משהבין כי דבר מה אינו כשורה ניסה למצוא עצה. מה עלי לעשות? שאל באפס קול את הירח, והירח ענה. הוביל הנער את ענת אל מחוץ לבית, תומך בה פן תיפול. אל הסככה פנו. אופניו עמדו שם, רתומים לעגלה שהתקין בעצמו. אופניים יפים, נדירים, מתנה מאדונו הקודם. מעולם לא שכח אותו, את סטורן החכם, שהעניק לו את הבית הראשון בחייו.
בעדינות הושיב את הגברת בעגלה הקטנה, המרופדת בקש. בין רגע הצטנפה ושקעה בשינה. במהירות דיווש הנער וביתה של ברכ'ה הלך והתקרב. כשהגיע – לא נעצר. הלאה המשיך ועלה על השביל המפותל, בדרך אל המקום שהיה ביתו פעם.
ליד הכניסה הראשית של מצפה הכוכבים נעצר הנער וירד מעל אופניו. המצפה טבל באור הירח הכסוף והחלונות המוארים דמו לעיניים טובות. שלח הנער ידו אל המקוש הכבד ובטרם הקיש ולו פעם אחת והנה השער נפתח בחריקה. אישה צעירה פתחה להם וגלימת השוליות לבושה. נרגשת וסמוקה הייתה. "ציפיתי לכם," אמרה. "שמי וונוס וטוב עשית כשבאת לכאן…"
בכוחות משותפים הכניסו השניים את ענת פנימה. "נושיב אותה כאן," החוותה לעבר כורסה רכה, באחד החדרים. "סטורן לא נמצא," הסבירה בלא שנשאלה. "להתכנסות הוזמן ויצא." מתוך שקיק קטן הענוד לצווארה שלפה כמוסה. ניערה קלות את כתפה של ענת, דחקה את הכמוסה אל בין שפתיה וציוותה, "נא לבלוע," וברכּוּת הוסיפה, "בבקשה."
מקץ זמן התעוררה ענת. הוטב לה, רק מעט חלושה ובפיה מרירות קלה. בכורסה רכה הייתה ישובה, מכוסה בשמיכה. ביתה של ברכ'ה? לא נראה כך. מצמצה והביטה כה וכה. נרות דלקו בגומחות שבקירות. ווילון צבעוני כיסה על החלון וגם שולחן מכוסה מפה היה שם. איפה הנער? ומי זו לידה יושבת? צעירה לא מוכרת, כבת עשרים בערך, עורה אדמדם וסבר פניה ידידותי. הצעירה מוללה את צמתה השחורה והביטה לעברה כמְצפה, בעיניים מבריקות. "בוקר טוב!" אמרה בעליזות והוסיפה מיד, "אמנם עדיין לילה," היא לא עצרה כדי לנשום, "אבל העיקר שהגעת וכעת את בסדר."
"איפה אני? מי את?" גרונה של ענת ניחר.
"הו, כמובן," הצטחקה הצעירה. "אני וונוס, שוליה של האדון. כלומר, אני מתכוונת סטורן. החוזה. הנער הביא אותך לכאן ואת האורחת שלי כעת," הוסיפה, נעמדה וקדה בחן.
"אפשר לקבל מעט מים?"
"הו, בוודאי," וונוס הקישה על מצחה, "סלחי לי על נימוסיי הגרועים. אני לא מארחת כאן הרבה, את מבינה? כולם מגיעים בלילה, לסטורן. מתוחים, לא דברנים גדולים. שלא תביני, אני לא מתלוננת. טוב לי כאן, אני לומדת המון. סטורן חכם מאוד ומורה נפלא. קפדן אמנם, אבל ככה זה צריך להיות. ויתר השוליות, הם לא רעים, כן? אבל די שתקנים ו… מה, את נרדמת? איפה הייתי? אה כן, תיכף אשוב. מיד אביא מים."
כששבה וונוס במרוצה, מתנשפת ומחייכת, לא יכלה ענת אלא לחייך בחזרה. עוד לפני שסיימה האורחת לגמוע שתי לגימות של מים (לפרוסת העוגה שהוגשה סירבה בנימוס) וכבר דיברה המארחת במלוא הקצב.
"את מבינה, אחרי שהכנסנו אותך פנימה, המשרת שלך הלך לחדרו הישן. הוא גר כאן פעם, את יודעת? ואז נתתי לך תרופה. לא משהו כמו של ברכ'ה, לא שאני מזלזלת, כן? אבל תרופה מדעית, סטורן הכין בעצמו. הוא ג-א-ו-ן! הוא מורה ומדען והיסטוריון ומבין בכוכבים ומתקן דברים וממציא ופותר בעיות ומשכין שלום. הוא גם בנה מכשירים שרואים למרחוק, ו… את שוב נרדמת? את עייפה? אני שוב מקשקשת… אני מצטערת…"
כשפקחה ענת את עיניה, והנה לידה מגש עמוס כל טוב, כריכים ופירות ועוגה. בהכרת תודה אכלה בעוד וונוס, השבח לאלים, ממתינה בשתיקה.
"היה טעים?"
"נפלא, תודה!"
וונוס הנהנה בשביעות רצון ואז אמרה בכובד ראש, "בעת האחרונה היה זה מתפקידי להשגיח ולצפות על הנעשה בכפר. וגם שוחחתי מעט עם הנער ו… בקיצור, אני יודעת על התקופה הקשה שעברה עליך. אני סבורה שיש בכוחי לעזור."
"את הבת של סטורן? את מגדת עתידות?"
וונוס נדה בראשה. "אני שוליה, תלמידה. בעתיד אולי אהיה מדעני… אה, חוזה. אבל אני יודעת שבשל תינוקך את מודאגת. התניחי לי להראותך דבר מה?"
לאולם סִפריה ענקי הובילה וונוס, בסופו של מסדרון ארוך ופתלתל. "את בוודאי לא יודעת לקרוא," אמרה וונוס בצער, "זה חבל, אבל ככה זה היום. ובכן, הרשי לי להסביר…"
מלאת תדהמה הביטה ענת בספרי הרשומות המאובקים, עבי הכרס, שהונחו לפניה. "כאן כתובים כל תולדות הכפר. שמות התושבים, מזג האוויר, מועדי לידות ופטירות, הכל – מאז המלחמה. וכפי שנכתב ונחתם, כל נשות הכפר מדורי דורות ילדו בשלום את ילדי הגוף, כפי שאתם נוהגים לומר. גם החילוף, כלומר קבלת ילדי האמת – הכל תמיד עבר בשלום. גם את תזכי לכך, אני מבטיחה."
*
סטורן לא היה מאושר בשובו, לאחר שוונוס סיפרה על המאורעות שהחמיץ. מי יודע אילו דברים תספר האישה שטופלה בשובה אל הכפר? תספר על ספרייה ענקית? תרופות? מדע מהימים ההם?
"האדון, למה אתה נראה מודאג?"
"אני חושש כי לא נהגת זהירות מספקת, וונוס. דיברת יותר מדי."
"אה, כן. האם לא הזכרתי שנתתי לענת, לפני שהלכה, כמוסה לטשטוש הזיכרון?"
*
כשהגיע היום והוחלט כי וונוס ראויה, החל לחשוף בפניה החוזה עוד ועוד מקורות העולם וסודותיו. רבות סיפר וגם פרוטוקולים ויומנים עתיקים חשף, כתובים ומוקלטים. גם על אבות מסדר החוזים למדה, כמובן, הוגי הפרויקט ליישוב מאדים. לרוע המזל, כשהמלחמה הגדולה פרצה תמה התקווה לאייש את הכוכב האדום, אך לא הכל נשלם.
כשרוחות המלחמה החלו לנשב בוטל המסע השאפתני. אך היו מדענים, טכנאים, טייסים ומתיישבים שלא הרימו ידיים. ואפילו כוהן דת היה שם, כאשר השתלטו על החללית והמריאו לחלל. בצד האפל של הירח חנו ומושבה קטנה הקימו.
ומה עוד למדה וונוס? למשל על הגילוי המסעיר שאירע במושבה, אודות קיומם של חורי תולעת זעירים הממלאים בצפיפות את היקום כולו. במהלך מזהיר, באמצעות אלפים מאותם החורים, נוקה העולם. תוך חישוב מדויק ושפעול אנרגטי, סולקו הרחק אל החלל אמצעי לחימה איומים וכך נעצרה לבסוף הלחימה.
ועוד למדה על התוכנית 'חילוף' שנהגתה. באמצעות חורי תולעת שיבחרו ויופעלו יתנהל החילוף. כל תינוק שייוולד בעולם יוחלף באחר, שנולד בערך באותו הזמן בקצה השני של העולם. לצורך כך תכננו המדענים מתקנים משוכללים שיוצבו על ראשי ההרים. מתקנים ובהם גלאים רגישים לסימני חיים.
מטרתו של החילוף, הסביר סטורן, להוות חומת הגנה מפני סכסוכים בין עמים ובין אומות. משעה שתצא התוכנית אל הפועל ובפרסום נרחב, יחדלו האומות להילחם. בעולם שכולו ילדים מאומצים, כאשר הצאצאים הגנטיים נמצאים אי שם, כיצד תוכלנה הממשלות להכריז מלחמות? איזהו הגיבור שיצא לקרב, כשבצד הנפגע עלולים להימצא צאצאי הבשר והדם שלו? של מנהיגיו?
קצין הדת התנגד. 'חילוף'? מעשה שכזה רק האל הטוב יוכל להוציא אל הפועל. "לא לנו לקבל החלטה שכזאת!" נשמע קולו בהקלטה העתיקה. ועוד הוסיף וחזה כי צעד מסוג זה יוביל לשיגעון כללי ולפרנויה עולמית ו… ואז נקטעה ההקלטה. כל המאמצים לשחזר את ההמשך עלו בתוהו.
*
בשעת צהרים הילך הנער על גדת הנחל. פרפרים לא ריחפו בין הפרחים. מלבדו, חשב, כולם ישנים. הפרפרים והגברת, האדון והתינוק והפועלים. התיישב וטבל את רגליו במים הקרירים. לפתע, ציפור יחידה פצחה בשיר. הנער התחייך, שלף את חלילו והוסיף צלילים יפים משלו.
פרס עינתפרס עינת