נקבות
רחש נשמע מאחוריה.
פרא לא הראתה סימן ששמעה, אך כל חושיה נטו לעבר החשכה. גרירת רגליים על החול הרך, ללא ספק. היא העיפה מבט אל גו, לחלוק את מודעותה. הן חיזקו עצמן, ללא מילים. המילים גם כך היו משהו שלמדו למען בני האנוש. עכשיו כבר לא נשאר אל מי לדבר.
הן הביטו באש. אחת, בשתי עיניים גדולות וירוקות, והאחרת בעיניה השחורות, שהיו לא יותר מארבעה חורים.
שתיהן הופתעו. הן חלקו את ההפתעה והמחשבה, אויביהן מעולם לא התקרבו אל מדורות ההזנה, לא כן? האם הזיכרון הזה אמיתי או הד מהעבר?
המדורה חיממה מעט את שתיהן, כמעט והזינה אותן. היא הייתה קטנה בהרבה ממה שהן זקוקות לו כדי להתחזק באמת, אבל הן הסתפקו במועט בימים אלו. הן שהו בחשכה ובקור זמן ארוך כל כך. האש האירה עליהן ויצרה צללים סביבן. האפלה רק נראתה מאיימת יותר מסביב למעגל האור של שתי האחרונות.
כל שאר המגינות נכנעו לחושך ואבדו. הן כבר בקושי זכרו אותן, או את עצמן. הן התאגדו יחד, זו הייתה עוצמתן. הן לא נתנו להבדלים ביניהן להשפיע. עם כל חילוקי הדעות ביניהן, הן נצמדו זו לזו והזכירו לעצמן מי הן היו, פעם.
רגע לפני שקולות הגרירה נכנסו למעגל, פרא קמה בתנועה חלקה, בזמן שגו ריחפה במהירות לתוך החשיכה. גרירת הרגליים פסקה ושאיפה עמוקה וקולנית החליפה את הצליל.
מיד השתרר שקט מוחלט.
פרא צעדה בביטחון לעבר האפלה, אך לא היה בכך צורך. גו נכנסה למעגל, מובילה דמות קטנה, שסוככה על עיניה מפני האור החזק של המדורה. במבט ראשון פרא כמעט וקרסה. היא ראתה את מבטה ההמום משתקף בארבעת חוריה של שותפתה. ״מה זה?״ היא שאלה בקול, השפה העתיקה כמעט זרה לשפתיה. תקווה ופחד התקוטטו בתוכה. היצור הקטן נראה כמעט כמו… ׳ילדה׳, הדהדה גו את מחשבתן. שתיקה. פרא וגו החליפו מבטים. ׳זה לא יתכן׳, חלפו מחשבותיהן אחת בין השנייה. השתיקה נמשכה בזמן שהן חיכו להוכחה, להפרכה, ליצורי צללים שיטרפו אותם. זה היה כמו לחוות את התהפכות הממלכה שוב.
״בת אנוש?״ שאלה גו בחשש. הילדה עמדה מולה, מסוככת על עיניה, רועדת.
היא נראתה חדשה. פרא לא הבינה למה ההגדרה הזו נראתה מתאימה כל כך, אך כך היה. לא היו לה האיתותים של יצור אנושי הנבלע לאטו באפלה. היא הייתה… חיונית, זוהרת.
להבה מן המדורה זהרה לפתע באור מסנוור, עולה מעבר לאחיותיה המאכלות את העץ. היא תפסה את תשומת ליבן של שתי המגינות הוותיקות. גו הרגישה את גופה הופך לקשיח יותר ויותר בעוד העצים נאכלים. היא דמתה להם בגופה, אך זה לא הטריד אותה. היא אינה ענף שבור, על כן לא הייתה לה סיבה להתאבל על החיים הללו שנגמרו. גו לא היה שמה המלא. היא שכחה את שמה לפני זמן רב, או אולי ממש לא מזמן. פעם היה לה שם ארוך ומפותל, כמו שורשי הפיקוס הרחבים. ׳גו׳ היה כינוי שדבק בה, והיא אימצה אותו אליה, התעטפה בו ברגעים שהשכחה איימה מעל.
היא התייחסה לעצמה בלשון נקבה, אם כי לא היו לה אבריי רבייה, נקביים או זכריים. ההגדרות של ׳זכר׳ ו׳נקבה׳ שניכסו לעצמם בני האנוש הקטנוניים תמיד שעשעו אותה. הם הכניסו כל כך הרבה משמעות לאבריי רבייה, כימתו ובררו מילים, מצאו תבניות כל כך יפות וקטנות, עד שכמעט לא נשאר יצור אנושי שמתאים לתוכן. יצורים מטופשים ומשעשעים. היא זכרה אותם בחיבה, אף על פי שהביאו את ממלכתם המשותפת לקריסה.
״זה לא ייתכן״, פרא התפרצה למחשבותיה עם קולה הסוער. שיערה התנפנף מצד לצד כשנענעה את ראשה, מסרבת לתת לתקוותיה לנסוק. היא נהמה בתסכול. ׳הנה שוב הדרקון מתעורר׳, גו התכווצה בתוך עצמה.
׳פרא׳, האנושיים קראו לה ופראית היא הייתה. נשמת דרקון בעטיפה של נשיות אנושית. פרא גילתה לפני זמן רב שבני האנוש מגיבים טוב יותר לחזותה בצורה הזו, וכעת כבר לא זכרה כיצד לחזור לצורתה המקורית.
אך היא לא הצטערה על כך. במקום, היא ענדה את נקביותה כמו תכשיט, כמו שריון. גאה, היא יודעת כמה כוח יש בנקבים ובנקבות. שיערה האדום הארוך נע, גלים גלים, על שדיה וירכיה, גבה ועכוזה. ערוותה חשופה והיא גאה בגופה החזק, הבריא. למרות כל התלאות שעברו, למרות המקום הקר אליו הגיעו, היא הצליחה להחזיק בחזותה האנושית. ׳נקבה׳, הם אמרו בזלזול בדור האור האחרון, ונפשה שמעה את האימהות העתיקות, עומדות בדיוק כמוה, תמהות על הטון המזלזל במילה שמחזיקה את כל החיים ברווחיה.
פרא הביטה באנושית ואז בלהבה והרגישה כיצד היא משיבה לה דברים שאבדו לה מזמן. היא כבר לא זכרה איך קיבלה את שמה, האם זה שם שבחרה לה או שבני האנוש הדביקו לה. כך או כך, השם התאים לה והיא לו, והם החליטו להישאר יחדיו.
לעתים גו קיוותה שאחת האחרות הייתה שורדת במקומה. לעתים קרובות יותר היא קיוותה שאף אחת מהן לא הייתה שורדת.
היא התקרבה מעט לילדה האנושית. ״מי את?״ היא ניסתה לשאול בקול עדין, מודעת שקולה היה מחוספס לאוזני האנושיים. ״א… אני…״ הילדה רעדה בכל גופה ונפשה. ״ששש… זה בסדר…״ הרגיעה אותה גו. הן יכלו לחוש אותה, עדינה וקטנה כמו ניצן, תודעתה רעדה כמו גופה הקטן, נכבית ונדלקת לחלופין במהירות. גו הופתעה שהילדה מצליחה לעמוד ולא התעלפה כבר. פרא לא חלקה עמה את חמלתה. היא הלמה בתוך גו, דורשת תשובות, מסרבת להקשיב, מסרבת להאמין. ״את לא צריכה להסביר״, גו ניסתה להרגיע את שתיהן. עיניה של הילדה נפערו עוד יותר. גו הרגישה את שלל הרגשות שהיא הקרינה, פחד, אימה, חרדה, חוסר אונים, בדידות. הם כמעט והכניעו אותה.
פרא, לעומתה, נראתה ניזונה מהם, גדלה, הזוהר האדום הטבעי של עורה חוזר אליה. לפתע גו חששה משתיהן.
׳יש בי את רוח הדרקון׳, היא אהבה להזכיר לגו לעתים קרובות, פולשת למוחה הסיבי, וכל פעם שהיא הזרימה את המילים, העץ קפצה מעט בהפתעה. היא פחדה, גם מתאוות הכוח, אבל בעיקר מהשמחה בה פרא הזרימה את המחשבה. לעתים גו הרגישה שהיא המגינה האחרונה, אפילו מפניה. לעתים היא הייתה כל כך עייפה שהיא חשפה את רגשותיה בפני שותפתה האנוסה לדרך ומחשבותיה זרמו אל לב חברתה כמו מפל של מים זכים ומקפיאים.
גו הייתה גאה בחוזקה ובקשיחותה, אך מול פרא הרגישה רכה וחלשה. לעולם לא בטוחה מתי היא תיעלם או תשנה את צורתה באחד ממצבי הצבירה המאיימים שלה. היא ניסתה לא לחשוף שאינה סומכת עליה, שעודה עומדת על המשמר- שעודה לבדה, בליבה. בתמורה, פרא ניסתה לסלוח לה ברגעי החולשה, בהם כן חשפה את פחדיה.
עכשיו פרא הייתה זקוקה לגו באופן הכי בסיסי. היא ריחפה לצד חברתה ונתנה לה מעצמה.
׳כל בני האנוש נכחדו!׳ היא הרגישה את הקריאה בכל סיב בה, היא טלטלה אותה ואת פרא יחד. פרא נאבקה עם עצמה לשמור על החזות האנושית, אך פחדה של הילדה הזין את הדרקון, עיניה האדימו ועורה זהר עוד ועוד עם כל נשימה. גו התקשתה לשמור הן על חברתה והן על האנושית. ״מאיפה הגעת? מה שמך?״, שאלה בעודה מקרינה רוגע לשותפתה. ״אני לא יודעת״, קולה של הילדה נשמע כמו רפרוף עדין של פרפר. ״המקום הזה גורם לאנשים לשכוח. אל תיבהלי. תנשמי ותנסי להיזכר במשהו קטן ונעים״. היא הקרינה שלווה, לשתיהן. ״האם חשבת על משהו?״, היא ניסתה לשאול ברוך, אך קולה היה סדוק וגס. האנושית הנהנה. ״ספרי לנו״, ביקשה גו, בעודה שולחת את תוכניתה לעבר פרא. ״זה עוזר לזיכרון״. הילדה הנהנה, עיניה עדיין פעורות, מחשבותיה היו בליל של פחדים ואימה. ״סרט בד אדום״, היא אמרה, כמעט בלחש. ״אמא שלי נתנה לי אותו וקשרה אותו לשיער שלי. השיער נכנס לי לעיניים כשניסיתי לעזור לה לאפות. העפתי אותו מהמצח, אבל היא צחקה ואמרה שיש לי עכשיו שבילים לבנים על הפנים. ואז היא הביאה את הבד. הוא היה פעם חלק משמלה שהיא הכינה לי, אבל גדלתי״. הדמעות זלגו מעיניה של הילדה בחופשיות. היא הקרינה אומללות וגעגועים, שכמעט הכריעו את שתי המגינות האחרונות.״זה נהדר״, אמרה גו בקול סדוק. ״תתרכזי בו. הוא יעזור לך לזכור״. פרא כמעט ונהמה. היא לא רצתה זיכרונות של אומללות ודחפה את הרגשתה לתוך גו, שניסתה להתעלם מהמתקפה הסמויה. ״עכשיו, בואי נתחיל משמך״, היא פונה אל הילדה. ״האם את יכולה לזכור משהו לגבי שמך? שם חיבה אולי?״. עיני הילדה אורו, ״שבע! אני זוכרת את השם ׳שבע׳ ״. גו נרגעת מעט. הילדה באמת אינה כאן הרבה זמן אם היא עדיין זוכרת את שמה. ״אבל זה לא שמי״, שבע מוסיפה בעצב. ״אני לא יודעת מה הוא היה, אבל אני מרגישה שזה לא השם שלי״. עם משמע התשובה, פרא ניסתה להיכנס אל פנים הילדה, אך גו עצרה אותה בעדינות.״אנחנו נקרא לך ׳שבע׳. זה בסדר?״ הילדה הנהנה וגו ניסתה לחייך. ״כל אחת צריכה שם… לי קוראים גו, וליצור היפהפה הזה שם קוראים פרא״. הילדה החליפה מבטים ביניהן, מנסה לקלוט כל פרט קטן מהן. ״כמה זמן את כאן? מאיפה הגעת? מי שלח אותך?״ פרא התפרצה וירתה סדרה של שאלות.
שבע התכווצה מעוצמת הקול והאור שהחל להופיע בשיערה של פרא. היא הייתה נעלמת לו יכלה. להיכחד, לפחות מתשומת ליבה של היצור האדום המשתנה מולה. שיערה של פרא כבר זהר כולו באדום, מתנפנף עם רוח שאינה קיימת בשום מקום חוץ מסביבה. השיער נראה כמו כנפיים עצומות. עורה של פרא זהר גם הוא ונצץ באופן מוזר בין הצללים ששיערה הטיל עליו בתנועתו. הילדה הופנטה מן התנועה והעוצמה של היצור, ללא יכולת לזוז או לדבר. המכה הפתיעה אותה יותר מהכול. המקל חבטה בעוצמה באחורי ראשה של היצור. שבע השמיעה צליל גבוה וברחה חזרה לצללים.
פרא עצמה את עיניה. ראשה כאב. אפילו האש הנדירה לא הקלה על הפעימות החזקות שנראה שהדהדו בכל חלק בראשה. היא ניסתה לפקוח את עיניה ולשפד את גו, אך כאב הראש דרש את תשומת ליבה המיידית.
׳אני מצטערת׳, שובל קטן של מחשבה הגיעה מכיוון גו. פרא לא טרחה לענות. אפילו התקשור הפך לקשה מנשוא. גו ריחפה סביבה כמו מטפלת מסורה סביב ילדה. בקושי רב, פרא נעמדה ושלחה בכל כוחה ׳למה??׳ גו נרתעה אחורנית, ׳הבהלת אותה, ואותי. מה אם היא הייתה קורסת ומתה מהיחס הגס שלך?׳
׳ומה אם היא תומת על ידי יצורי השכחה? זה יותר טוב?׳ פרא נתנה לשאלה להדהד ביניהן ואז הוסיפה ׳למה את מחכה?? צאי אחריה! אסור לאבד אותה!׳
גו נעצרה במקום, רק בוהה בחברתה. ״קדימה!״ צעקה פרא בקולה, וגו הרגישה איך כל דבר אחר נעלם. יש רק דבר אחד שקיים בעולם. הילדה. היא נתנה מבט אחרון באש המזינה, וריחפה אל החושך.
הרוח שככה, אך שבע נשארה בצללים. עדיף היה לה להיות שם מאשר להיתקל שוב ביצור המפחיד הזה. היא רצה, מועדת בחשכה. דמעות הרטיבו את פניה, נזלת טפטפה מאפה. הכל התערבב בתוכה ועל פניה בתערובת של חושך וכאב.
היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז הגיעה, זה הרגיש כמו נצח. היא לא אכלה ולא שתתה דבר, ככל שהיא יכלה לזכור. היא הייתה רעבה, צמאה ועייפה, כל כך עייפה.
העייפות הייתה מוכרת לה. היא זכרה במעורפל איך כבר שכבה פעם בגומה בחול הרך, שלתוכה קרסה, וסירבה לנסות ולקום. אבל אז נקודת האור ההיא נצנצה פתאום. היא זכרה איך הלכה לקראתה, למרות שהייתה בטוחה שהיא מדמיינת, ואת נקודת האור גדלה וגדלה עד שהפכה למול עיניה לחלום שהתגשם. מגינות- שתיים, בדיוק כמו בסיפורים שסבתה סיפרה לה. היא לא יכלה להתאפק מרוב התרגשות, לרגע לא חשבה שבמקום המוזר הזה, גם המגינות אינן כפי שהיו. צמרמורת עברה בגבה. פתאום היא קיוותה לשכוח. היא מעדה שוב והפעם פשוט קרסה. תקוותה נמוגה. מגינת העץ אמרה לה להתמקד בזיכרונות קטנים. היא ניסתה לדמיין את הסרט האדום. היה לו את הריח של אמא ושל ארון ישן. הוא היה רך ובלוי, והוא החזיק את שיערה ברכות. אמא אמרה שהוא יפה במיוחד על רקע השיער השחור שלה. השיער של אמא לא היה שחור. הוא היה… הוא היה…
התנשפויותיה היו קולניות בדממת הממלכה המתה. מקופלת בתוך עצמה על החול, היא בכתה עד שהתשישות לקחה אותה.
גו מצאה אותה, כדור חסר חיים של אומללות. היא עטפה אותה בחומה הבהיר. היא בכלל לא חשבה על המשאבים שהטיפול לוקח ממנה. היא טיפלה שוב ביצור אנושי וזה כל מה שהיה חשוב כעת. היא העבירה את הילדה הישנה, כדור אנושי בתוך כדור אור, היא הובילה אותם אל המדורה. היא קיוותה שיישאר מספיק חום כדי להטעין מחדש את כל הכוחות שהיא בזבזה על הטיפול.
גו דאגה לילדה, לשלומה, לבריאותה, לעתידה. אך היא גם תהתה מה הביא ילדה לכאן, לממלכת השכחה. בהתחלה, כשהכול נהרס, עוד היו בני אנוש בסביבה. היא ניסתה להגן עליהם כמיטב יכולתה, עדיין שמרה על תפקידה, אך רובם השתגעו ונעלמו עם השנים. כשגו הייתה מחוברת אל הילדה כך, היא הצליחה להרגיש את הילת החיים שלה, בתוכה, וסביבה. כל מי שנמצא כאן יותר ממספר ימים, נופל אל השכחה. היא צריכה לצאת מכאן בקרוב, אם ברצונה לחיות. זהו לא מקום לבני אנוש.
היא הביטה על היצור האנושי הישן לצידה, ילדה רכה מרחפת לידה. הן היו מחוברות וגו הרגישה את התשישות ואת אובדן התקווה. היא הכירה את התחושה, ידעה אובדן תקווה עמוק ויסודי כל כך, עד שהוא מוחק כל זכר למה שהיית, להגדרות שהתעטפת בהן.
היא מגינה. זהו תפקידה וגם זהותה, והיא לקחה אותו על עצמה. בתפקידה המקורי, בממלכה הקדומה, היא יצרה יופי, שכנעה חיים לפרוח בנוכחותה. אך הממלכה הקדומה איננה עוד. כל שנשאר הוא חושך ואימה. היו זמנים בהם הן חיו ביחד עם האדם, ושירתו אלה את אלה, עד שהם החלו לשכוח והתרכזו בכוחם. וכוח אכן היה להם. כוח עצום שהיא ושכמותה העניקו להם ברוב טיפשותן. בני האנוש היו חסרי אונים באופן מדאיג. הם היו זן מטופש ביותר, אך כל כך מאמין ומעניק. הן עזרו להם כמיטב יכולתן, ובני האנוש אהבו אותן בתמורה. עד הדור האחרון. בהם כבר לא נשארה אהבה. גו האמינה בכל ישותה שזה הגיע להם. היא עדיין לא הבינה למה זה הגיע לה.
תקווה.
התחושה נלחשה לתוכה. פרא, עם עודף הרגשות שלה, נדחפה לתודעתה. גו שונאת שהיא עושה את זה. היא אוהבת לגרום לגו להרגיש, אפילו שנאה, העיקר להרגיש. היא חדרה לתוכה ונשפה בה את תקוותה למצוא גבול, אור, עוד יצורים שלא נפלו לשכחה. היא כמעט שונאת אותה על זה, אבל התחושה ממכרת. רגע לפני שתיסחף באופן מוחלט, גו הקשיחה את עצמה ותיבלה את התחושה בזיכרונות, קצת עוקץ לאיזון התקווה הנלוזה. הם סגדו לפרא, בני האנוש. גו הייתה משרתת עבורם, אבל למען פרא הם הקריבו קרבנות ויצאו למלחמות. הפעולות של גו היו בעלות ערך אדיר לעולם ולשלוותם של בני האנוש, אך כל שהם העריכו היה כוחה של אשת הדרקון. גו הרשתה לעצמה לשמור להם טינה על כך.
שבע התעוררה ליד המדורה. היא לא האמינה שהיא שוב שם. המקל והאישה האדומה לא שמו לב שהיא ערה והיא עצמה את עיניה בחוזקה. למרות השקט ביניהן, שבע הרגישה שהן מדברות. ואז, בלי להעיף מבט אליה, השקט פסק והיא שמעה את שיחתן. היא ידעה שהן רוצות שתקשיב. הן התווכחו עליה בקול. העץ דיברה למענה, מבקשת רכות מהאדומה, לא כעס. האדומה נחרה בזלזול ונשפה מנחיריה סלסולי עשן. ״אני אוהבת את הכעס שלי״, היא אמרה והתחפרה בו קצת, כמו במעיל ישן ואהוב. שיערה נהפך זוהר יותר, עיניה אדומות יותר והן פנו היישר אל שבע. ״מה עוד את יכולה לספר לנו, מעבר לשם שאינו שמך?״, היא תבעה, מאלצת את שבע לענות. היא בלעה את רוקה וניסתה לדבר. ״אני יכולה לספר רק מה שאני זוכרת. יש לי בית במקום אחר, לא חשוך. יש לי משפחה. אני מרגישה את זה. אני לא זוכרת איך קוראים להם או איך הם נראים. אני מתגעגעת אליהם מאוד״. היא מחתה את דמעותיה בשרוולי שמלתה. ״אני לא יודעת כמה זמן אני כאן או איך הגעתי. אני רעבה וצמאה ואין לי כאן שום דבר שאני יכולה לאכול או לשתות. אני רק רוצה לחזור הביתה!״ שבע ניגבה עוד דמעות וקינחה את אפה בשרוול הרטוב שלה. הלהבות במדורה נחלשו. היא הביטה בהן ואמרה בשקט ״ראיתי את המדורה שלכן וחשבתי שאולי כאן אמצא עזרה… אבל…״ היא השתתקה פעם נוספת, ״אולי זה חלום״ היא אמרה והלהבות נחלשות, חלקן נכבו בשובלי עשן. לפתע, פרא הפכה לאדומה יותר, עיניה זהרו לאור המדורה החיוורת. ״אנחנו לא חלום!״ היא רשפה, זוהרת באור אדום, עיניה להבות, שיערה התנפנף סביבה כמו כנפיים של זעם טהור. היא ספגה את הכעס והטינה לתוכה, נתנה לרגשות למלא את כולה. היא לא עצרה בעדו, לא חסכה מעצמה דבר. היא הפכה להיות הכעס. ״אנחנו לא חלום!״ היא רעמה. קולה היה צלילם של סלעים מדרדרים במדרון תלול. צליל של כוח טהור, נע, חסר שליטה. הילדה התכווצה עוד יותר, חזרה לכדור קטן. המדורה נחלשה, עד שכמעט לא נשאר דבר. החושך איים להשתלט, רק מחכה להזדמנות. ״עצרי!״ קראה גו לפרא. ״היא שולטת במדורה!״ האש בעיניה של פרא נכבו מיד, אך גם המדורה כבתה כמעט לגמרי.
שבע הביטה בפרא, עיניה הכהות והגדולות פעורות, שיערה השחור פרוע. היא נראתה לגו פראית לפחות כמו אשת הדרקון. ״חשבתי שאת הדלקת את המדורה. זה מה שקרא לי״, היא פנתה לגו. ״לא, שבע. המדורה מוצאת אותנו. היא פשוט מופיעה לפעמים מתוך הריק״. שבע שאפה עמוקות. ״ושאר הזמן? אתן בחושך?״ פרא הנהנה, אך תהתה אם הילדה הצליחה לראות אותה. ״כן, אהובה״, היא ענתה וקולה חוזר לרכותו. ״אהובה…״ שבע לחשה בתגובה, ״אני חושבת שמישהו קרא לי ככה, פעם… אני מתגעגעת אליהם. אפשר להתגעגע למישהו בלי לזכור אותו?״
פרא התקרבה אל הילדה הקטנה ועטפה אותה בזרועותיה. גו ריחפה קרוב אליהן. אם היא הייתה יכולה לבכות, היא הייתה גם מצטרפת לבכיין המתוק, המשחרר. ״ודאי שאפשר״ לחשה לה פרא.
גו הביטה בשתי הנקבות, יושבות מחובקות, הקטנה ליטפה את שיער הגדולה, הגדולה חייכה אל הקטנה. גו הרגישה את הדרקון מחליטה ונידבה את אישורה. פרא הושיטה יד לשיערה האדום ותלשה קווצות רכות. השיערות בידה היו נעימות ונעו כיצור חי לאור המדורה המתחזקת. ״האם תרשי לי לקשור את שיערך?״ פרא שאלה ברשמיות את בת האנוש. שבע בהתה בעיניים פעורות בפרא ובגו חלופות. ״זה בסדר״, ניסתה גו להסביר. ״זו מתנה. היא תעזור לך לזכור. חתיכה מהמגינה האישית שלך, שתלווה אותך תמיד״. דמעות עלו שוב בעיניי הילדה האנושית והיא הרכינה את ראשה הקטן. פרא ניגשה מיד למשימתה, ברכות ומהירות היא קשרה את השערות האדומות לראשה של הילדה. שבע הרימה את ראשה והושיטה יד לשערה. מופתעת, היא ליטפה את הבד הרך שקשר את שיערה, ידה עוקבת אחר קצה בד משוחרר. היא מתחה אותו והביטה, ואז קירבה אותו לאפה. ריח של אמא וארון ישן. היא חייכה חיוך זוהר ולחשה ״תודה״, אך הקול לא הצליח לצאת מגרונה המכווץ.
המדורה חזרה לבעור, חזקה יותר מאי פעם. גו הרגישה את הכוח חוזר אליה, מתקרב לכוחה בימים העתיקים.
עיניה של פרא הפכו בוהקות באור הלהבות. היא הרגישה את שיערה מתנפנף ברוח שאינה שם, גלים של אוויר מסתחררים סביבה, ליבה התנפח והגדיל את גופה. היא הרגישה כיצד היא זוהרת בגווני אדום, הרגישה את כל אחת מחברותיה, את האושר המפתיע של שבע, את האימה של גו. 'זה בסדר', היא שולחת מחשבה מרגיעה אליה, וחושפת בפניה את אהבתה.
׳יש בי את רוח הדרקון׳, היא אהבה להזכיר לגו, אז כיצד שתיהן שכחו את עוצמת הדרקון המכילה והנדיבה?
פרא הפכה לאור שעטף אותן בחום ואהבה. זה הדבר היפה ביותר שגו הרגישה מימיה. יפה יותר מאור השמש, מחזק יותר ממדורת ההזנה. הילדה העניקה להן את המתנה הזו. לרגע אחד, הכוח העתיק שב. עכשיו עליהן להחזיר את חובן. גו העבירה את המסר לפרא. בגאווה מהולה בכאב עמוק, הן החליטו.
בארץ של שכחה, שלוש גיבורות מנסות למצוא את דרכן באפלה.
-סיפור זה זכה במקום השני במסלול הרגיל בשנת 2017