132 הרגתי דרקון- שלי לויט

אני רוצה לספר לכן על היום שבו הרגתי דרקון. עפתי בשמיים מעל שדה הקרב הנטוש, מיד לאחר שהמלחמה תמה. הנשים המוכות היו שרועות על האדמה, גוויות רקובות חסרות פנים וידיים. הגברים התהלכו ביניהן, הורגים כל אישה שעדיין לא סיימה את מסע חייה ואני עופפתי בין העננים הלבנים אשר מלאו את השמיים הכחולים, מסתתרת במחבואם מפני כל עין בוחנת אשר יכלה להינעץ בי מלמעלה או מלמטה. נלחמתי במשך ימים רבים, תחת השמים הקרים ומעל האדמה הבוערת, עד אשר מלבד גוויות לא נותר עליה דבר לא עצים ולא דשא – ולא אף אישה עומדת. כל שאריות הנשים התפתלו כעת על הקרקע והשמיים היו ריקים לחלוטין מדמותן המעופפת. זה היה היום שבו מלכת הכוכבים הייתה האישה האחרונה אשר עתידה להיראות בשמיים, מעל הארץ שטופת הדם. מלכת הכוכבים הנראית רק עם רדת הלילה, ואשר עוד מעט, עם שקיעת השמשות התאומות תחל במסלולה הלילי – ואני, הנחבאת תחת העננים והצללים. אני המכשפה הראשונה, המכשפה האחרונה ששרדה את הקרב, אשר סימן את תחילת השלטון הגברי על העולם, אני זו שכעת נקראת העתיקה. הייתי המכשפה האחרונה ונקראתי מאז המכשפה הראשונה.

באותו יום הרגתי את הדרקון.

מעולם לא רציתי להרוג דרקון, הם היו יצורים נפלאים, מלאי יופי וחן, חוכמתם הייתה נישאת וידועה בעוצמתה הכבירה. מאז היותי ילדה קטנה חלמתי ללמוד מהם את קסמם העתיק. חלמתי להיות זו שתרכב עם הדרקונים בשמים. לרחף על כנפיהם כמו שמתואר בנבואות אודות זו שחיכו לה: מאז יצירת העולם, זו שחיכו לה היא זו אשר תעופף על כנפיים אדומות ותלמד את סודות הקסם של העולם. רציתי להיות היא. שמעתי את הסיפורים עליה מפיה של אימי. האם שעם השנים הארוכות שחייתי שכחתי. כפי ששכחתי הכול. כל מה שידעתי. אך אני נזכרת עכשיו.

הדרקון האדום הגיח מולי, מפציע מבעד לעננים בכל עוז תפארתו המבהיקה, הוא היה אדום כמו בחלומותיי הפרועים ביותר בהם ראיתי את השמשות העולות עם בוקר מנשקות אותי. גודלו היה עצום, גדול יותר מכל דבר חי אשר זכיתי לראות מעודי. שמחתי לראותו, ידעתי שהדרקונים הינם בעלי הברית של מכשפות הקסם העתיק. חשבתי שהוא בא לעזרתי.

הייתה זו עזרה שהגיעה מאוחר מדי, הרי ביקשנו מחברינו חדי הקרן הפלאיים להזעיק את הדרקונים לעזרה עוד בתחילת הקרב לפני ימים רבים. אך עזרה שבסוף מגיעה עדיפה על שום עזרה בכלל. לכן, עופפתי בשמחה לעברו, בכוחותיי האחרונים, מותשת משעות ארוכות של לחימה והתחמקות בין העננים. נכונה לקדם בשלום את פניו.

התקיפה הגיעה בהפתעה, סילון אדיר של אש נורה לעברי, הציף אותי, מילא את כל ישותי, חרך את גרוני, את ריאותיי, שערותיי מיד עלו באש. הפכתי ללהבה חייה, מעופפת באוויר. דבר אשר מיד חשף את נוכחותי בשמיים לעיני הגברים המהלכים בשדה הקרב למטה. כעת הייתי חשופה לאיום מלמעלה וגם מלמטה, אך הדבר כבר לא הטריד אותי. חשבתי לרגע שחיי הסתיימו לחלוטין.

באופן מיידי, ללא מחשבה, מתוך תחושת בטן בלבד, קראתי בכל עוצמתי התודעתית לקרח שיציף אותי. הקפאתי את עצמי. דמיינתי בקסם התודעה שלי את גופי נעטף בקרחון וכך אכן קרה מיד. הקרח עטף אותי בקרירותו. הדרקון הופתע לרגע וכאשר נרתע, הקרחון נשבר ואני הגחתי ממנו בטיסה מהירה, תופסת גובה, מרפאת תוך כדי תעופה את כוויותיי הקשות, דואגת להישארותי בחיים. הדרקון הנורא התאושש תוך רגעים סופרים מהפתעתו ונסק אחרי. באותם הבזקי מחשבה ידעתי שהתקווה היחידה שלי היא להיות מהירה ממנו ולהתקיפו מלמעלה מבעד למעטה העננים, אני מתעופפת במהירות על המחסה שהם מציעים לי ביופיים ושאגות הזעם שלו מלוות אותי, ואז אני מסתובבת לאחור ורואה בעיני תודעתי הקסומה את ידי מצמיחה ציפורניים אדירות, כל אחת מהן באורך של חמש חרבות מפלצתיות וכרגיל הקסם שלי הופך את הדמיון למציאות. אני מזנקת עליו מלמעלה שולפת את ידי מלאת החרבות הישר אל תוך גרונו. הוא נאבק בי ושוב אני מוצפת באש ובלהבה נשרפת עד שאני מרגישה שאינני יכולה יותר אך לא מרפה מהאחיזה הנחרצת בגרונו, עד אשר ראשו האדיר ניתק מצווארו וצונח אל הארץ המדממת.

הלילה הפתיע אותה באמצע סיפורה. ידיה היו מגואלות בדם הנשים אשר הרגה, הנשים אשר להן סיפרה את סיפורה, הנשים אשר אותן רצתה לשחרר, לא להרוג. מלכת הכוכבים הנפלאה, האדירה ביופייה, האיומה והנוראה עשתה את מסלולה היומי בשמיים, החושך הציף את שדה הקרב בזוהר כסוף, בוהק, הניזון מהאור האדום הלוהב של השריפות הכבירות. הוא לא דמה כלל לשדה הקרב שבסיפורה, הוא היה סוער עדיין. ידיה נעו ללא מחשבה, כוחה התודעתי היה עז. היא רצתה להמשיך בסיפורה אל מול הלוחמות החדשות, אלו שהוסיפו להגיח מן האדמה והשמיים, מגיחות מהקצה השני של העולם להפילה. היא ידעה שהמלכים הגברים אשר מעבר לים שולחים אליה כמה שאפשר מבנותיהן המלאכותיות, המכשפות שנלקחו בילדותן נשלחות להשלים את המלחמה האדירה אשר נמשכה מאות שנים עוד לפני אותו קרב נורא. הם לא ידעו שעל ידי כך שהם גורמים לה להילחם ולגרום לזליגת הדם, הם מכריחים אותה להיזכר בעוצמתה העתיקה, בסיפורה. תוך כדי לחימה, באמצעות תנועת הגוף המבצע את המהלכים המורכבים מעצמו עולה בה הזיכרון הגופני של קרבותיה הראשונים, כל קסמי הזיכרון העוצמתים אשר ניסתה להפעיל על עצמה על מנת להיזכר במה ששכחה לאורך השנים מתגמדים לעומת זיכרון התנועה אשר מביא אליה הקרב, גופה זוכר את מה שתודעתה עיוותה בגלל הכישוף שלהם. הם דאגו שהזיכרון על העולם של פעם ישכח. העתיקה לא זכרה את הנשים אשר היו כאן לפניה.

השמועות על כך שהיא הייתה הראשונה היו הסיפורים הנפוצים על פני האדמה. דמותה נתפסה כמקור הקסם הנשי, בת מאות שנים אך בודדה ביער העתיק, מסתגרת בתוך עצמה. היא לא זכרה את הילדות שלה, את הקסם שלמדה, את התקופה שבה לכל הנשים הייתה עוצמה והן נלחמו בגברים המלכים על מנת לשמור לעצמן את עוצמתן. הקרבות היו עזים, היא הייתה באותה תקופה מכשפה צעירה בלבד. היא מביטה בעיניה החיות בנשים המלאכותיות המקיפות אותה במכשפות העוצמתיות אשר אינן יודעות דבר על עוצמתן מלבד מה שהמלכים הגברים לימדו אותן והנשים השליטות אשר גם הן נשלטו בתורן. היא רואה ורוצה לבכות אך הבכי כבר נשכח מגופה היא מביטה להן בעיניים מנסה לשחרר אותן והורגת אותן בקסמה, תוך כדי כך היא מספרת להן את סיפורה הנשכח זה שהתחבא מאחר קסם השכחה של הגברים. אך מדוע רצו שתשכח הכול? מה הייתה מטרתם? כיצד הדבר בדיוק החליש אותה? זאת ידעה אך גם לא ידעה.

היא הייתה חייבת להיות מרוכזת בתנועותיה, הקרב הלך והתעצם לאורו החיוור, הכסוף, של הלילה. הכסף נצבע בדם והיא רקדה עם הטיפות הנופלות, ממשיכה תוך כדי מחול המוות והשחרור לספר את סיפורה, עם כל משפט פרמה את רשתות השליטה הקסומה שהחזיקו את הנשים שתקפו אותה, מנסה להמשיך ולעקבן יותר ויותר לא מוכנה להרגן מבלי לעשות את הניסיון הזה.

העתיקה הייתה מיומנת כל כך בהפעלת כוחה עד כדי כך שהייתה מסוגלת לפצל את עצמה ולהיות שלמה בו זמנית, לבצע את כל מה שרצתה לעשות גם אם הדבר היה נראה כמו קסם. כי אכן היה זה קסם. היא הייתה קסם. היו תקופות שהיא עצמה האמינה בכך שהביאה את הקסם אל העולם, זה מה שהמלכים הגברים שמעבר לים הפיצו אודותיה. הנבואות שנמסרו לתודעתה סיפרו לה את סיפור היותה המכשפה הראשונה, זו אשר מדמה תיוולד זו שחיכו לה. האחת שתשנה את העולם.

כעת היא זכרה את הבדידות שמילאה אותה בימים המיידים לאחר הקרב האחרון של המלחמה הגדולה. עכשיו היא ידעה. לא הייתי מעולם הראשונה, הייתי אחת מיני רבות אשר נלחמו נגד הכבילה הקסומה של כוחן, בעד החופש הקסום. היא הלכה ונזכרה ביחד, הן היו רבות מספור, נשים שלמדה איתן, שגדלה איתן, שנאבקה בהן לאורך חייה. היא נזכרה בבדידות הנוראה שתקפה אותה כאשר נותרה לפתע לבדה לאחר האש והעשן. היא הרגה דרקון אך לא הייתה אף אישה אשר תחזה בה עושה זאת. היא סיפרה למכשפות המלאכותיות שבהן נלחמה מבעד למהלומות הקרב: "פעם הנשים כולן היו עצמאיות ולפתע נותרתי אני לבדי מעופפת בשמים. הנשים סולקו מן השמים, הן שכבו מתות בשדה הקרב. היחידות שנותרו בחיים נכבלו מיד בכבלי קסמים או הומתו באלימות. הן נהפכו לחפציהם של אדוני הקסם החדשים. ואני ברחתי אל היער. חשבתי שאני בורחת אך למעשה שוחררתי על ידיהם אל היער. ללא בני ברית, אפילו הדרקונים האדירים נטשו אותי ולא ידעתי למה. הייתי המכשפה האחרונה והראשונה שהותקפה על ידי דרקון. מתחבאת בין העננים, בורחת מהגברים שחשבתי שעוקבים אחרי אל המעמקים האפלים של היער העתיק ושם שכחתי מי אני וחשבתי שאני יודעת. ושם בין העצים האפלים בניתי את ביתי וזכיתי במתת הנבואה שעכשיו אני יודעת שהייתה שקר. הנבואה שהייתה קסמם. קסם חדש, מתוחכם, שהוטבע בתוכי.

תוך כדי שדיברה את המילים הללו אל הנשים התוקפות אותה חשה את עצמה מאמצת את כל כוחה על מנת להמשיך ולהיזכר בכל מה ששכחה. הקרב הזה אבוד מראש שמעה את עצמה חושבת, היא חשה כיצד עם כל מכה של חרבותיה הקסומות עוצמתה הולכת ומידלדלת, היא חשה את האנרגיה הולכת ואוזלת מתוכה כפי שקרה אז ביער כאשר הייתה ילדה קטנה בלבד. השנאה לנשים התוקפות אותה הציפה אותה. רשת הכבילה הקסומה אשר את מארגה פרמה לאורך הקרב הלכה ונשמטה מזרועות התודעה הארוכות שלה, שעם כל רגע שעבר הלכו והתקצרו, שליטתה הקסומה הלכה והתקצרה ככל שחשה שהאנרגיה שלה הולכת ומתמעטת. הזיכרון גזל ממנה כל כוח שהיה לה. היא לא חשבה שייקח ממנה כל כך הרבה כוח להיזכר אבל כעת היה מאוחר מדי. זעם ואין אונים מילאו את ליבה- היא ציפתה מעצמה יותר מידי. היא העתיקה, המכשפה הראשונה, המקור לקסם הנשי, התגלמות הקסם הפראי עלי אדמות. אך כל זה שקר, היא איננה דבר יותר. היא לא יכלה להמשיך יותר אזל לה הכוח. והיא תחזור על עצמה עד אין סוף. דומה היה לה שכל חייה היא נלחמת כאן בתוך הלהבות אשר מקיפות את המקום שפעם היה ביתה. לב היער העתיק נשרף. חרב פוגעת בזרועה, שורטת במגעה הקר את היד המושטת, הזקנה משנים של שקרים. החומות ההגנתיות שלה קורסות בדממה והיא קורסת אל תוך עצמה, הנשים המקיפות אותה פוגעות בה בקסמיהן המרושעים, היא הולכת ומדממת, ידיה אינן מגיבות. היא עומדת קפואה כפסל והן משתלחות בה. היא מחייכת. עם החיוך הכוח שב אליה, היא לא יודעת מדוע.

היא מחזירה מלחמה בידיה החשופות, חרבותיה הקסומות התפוגגו מזמן. עשרות נשים מקיפות אותה, מביטות בה בשלל צבעים אינסופיים הבוקעים מפניהן והיא צוחקת בקול. ממשיכה להילחם בציפורניים ובשיניים נעה אל כל כיוון כמערבולת אנושית של קרביים נשרפים. "אם אני איומה כל כך ומגיע לי למות מידיכן אני אמות. אם זהו רגע סיומו של מסע חיי אקבל את הסוף הבלתי נמנע. אבל עד שזה יקרה אני אמשיך!" היא צורחת אליהן בפיה הזועם, קולה מהדהד ביער.

אישה בדמות חץ נורת מן השמיים הישר לצידה, אל מרכזו המסוכן של הקרב. היא ממהרת להגן על עצמה ופוגשת עין בעין במבטה של סקרנית. הן מביטות הישר זו אל זו לשבריר של רגע מסוכן וחוזרות להילחם בקרב. הנשים המלאכותיות ממשיכות להגיח לעברן מכל עבר, הלהבות מקיפות אותן והן ממשיכות קדימה במאבק על הישרדותן. הן מותירות כבלים קסומים ונלחמות כל עוד הן יכולות. אך כעת הן אינן לבדן. הקרב נמשך והן צמודות זו אל זו. נשענות גב על גב. העזרה בדרך הן אומרות בליבן. הן יודעות שזו אשר חיכו לה לא תנטוש אותן במצוקתן. הן נזכרות בכך שיש תקווה באופק האירועים הבלתי מוסברים של חייהן.