133 Demons- זוהר אלפסי

                                                  פרולוג –


אתם חיים את חייכם, חושבים שאתם יודעים כל מה שצריך לדעת על העולם הזה.

אתם לא מפקפקים בעובדות הברורות המונחות לפניכם, ובטח שאתם לא

מסתכלים פעמיים אל אותו הכיוון.

כדור הארץ הוא עגול. השמים כחולים. השמש היא כדור גז בחלל. כוח המשיכה

מעגן אותנו אל הקרקע. מהירות האור היא המהירה הגבוהה ביותר הידועה לאדם.

אתם לא רואים סיבה לפקפק במשהו מזה. זה מוכח מדעית. אלו עובדות היקום.

זה העולם בו אנחנו חיים.

אז זהו, שלא.

אתם קמים בכל בוקר, מתארגנים, יוצאים, עובדים, לומדים, חוזרים, אוכלים,

מסתדרים, ישנים, ושוב קמים.

זאת השגרה של כמעט כל אדם בעולם הזה. אתם לא עוצרים לחשוב לרגע על

חיים אחרים, עולם אחר, חוקים שונים. הרי זה לא אפשרי… ולמה שזה יהיה?

למה שזה ישתנה כך פתאום ביום בהיר אחד?

שום דבר לא כפי שהוא נראה.

אני לא זוכרת את העולם כפי שהוא היה, ככל הנראה כי לא הייתי קיימת אז.

נולדתי אל תוך העולם 'החדש' כפי שהמבוגרים נהגו לכנות אותו. עבורי הוא היה

עוד עובדה בחיים שלי. זה לא שהכרתי שום דבר אחר.

שמעתי עליו, בכל זאת, על העולם הקודם – מסיפורים, משירים, מאנשים מבוגרים

מספיק כדי לזכור איך הוא נראה פעם.

לא משנה כמה פעמים אני מדפדפת בין דפיי הסיפור, אני נדהמת בכל פעם

מחדש. הם כולם מספרים אותו הדבר – הסיפורים. הם מספרים על עולם מלא

צבע וחיים, ואור – כל כך הרבה אור. אור בוהק כמו מיליוני נורות במשך רוב

היום, ולאחר מכן, כשהוא מתפוגג ונעלם, אור אחר מופיע – אור כסוף ועדין,

מסתורי ומהפנט, בוהק באור כסוף כמו עשרות גבישים.

זה לא אמור להיות אפשרי – כל כך הרבה אור, ניתן לאנשים ככה בחינם. האור

כאן מוגבל. הוא מתחלק. גם אם לא באופן מספק ושווה, הוא בכל זאת מגיע

אלינו מידיי פעם ופעם, וכשזה קורה אני מניחה לעצמי ליהנות ממנו כמה שאפשר,

עד שהוא יגמר ויעלם.

פעם זה לא היה ככה. פעם – גם אם היה חשוך – אנשים היו פשוט לוחצים על

לחצן מיוחד וכמו בקסם האור הגיע אליהם מיד.

לא תאמינו איך היו הדברים פעם – כל כך פשוטים, כל כך מידיים וכל כך מרתקים.

אנשים יכלו ללכת לאן שהם רצו ומתי שהם רצו בכל שעות היום והלילה – הייתם

מאמינים? והיו להם גם… מאין מכונות מתכת שנקראו מכוניות. בעזרתם הם עברו

ממקום למקום במהירות שיא. שאני לא אתחיל אפילו לדבר על מטוסים – מכונות

מתכת מעופפות גבוה-גבוה בשמים עם היכולת להעביר אנשים בתוכם מארצות

לארצות.

אלו הם לפחות הסיפורים. אני יודעת שאסור לי לדעת אותם. עצם העובדה שאני

חושבת עליהם עלולה להביא למותי, אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב ולתהות –

שזה לא דבר נורמאלי לאנשים בני גילי. אסור לנו לחשוב יותר מידיי. לא שיש לנו

יותר מידיי על מה לחשוב. כל עוד אנחנו עוקבים אחריי הכללים, מצייתים לחוקים

ונשמעים להוראות, הכל בסדר.

בתור נערה בת 15, החיה באחד מהרחובות העניים ביותר במחוז שלנו, מעולם

לא הרגשתי בדחף לעשות משהו קיצוני כמו לשבור אחד מהכללים, או להבריז

מהלימודים. אחותי הקפידה איתי על ציות לכללים – אני חושבת שיותר מפחד

מאשר כבוד לשליט שלנו. העונשים כאן כבדים. סיפור אחד מתרוצץ כבר יותר

שנים מגילי במחוז שלנו – פעם אחת, ילד קטן אחד רץ לו בדרכו הביתה, חולף

על פני אחד מהם, נתקל בו וממשיך ללכת. ביום שלמחרת נעלם הילד ללא כל

זכר.

אני לא יודעת עד כמה הסיפור הזה מדויק. לי זה נשמע יותר כמו סיפור עם מסר

מכוון לקהילה – אלינו. אם לא נציית לחוקים, סופינו יהיה רע.

ישנם חמשת חוקי הזהב, אותם כל תינוק בן שנה מוכרח לדעת. אלו הם חוקי העל,

הנמצאים בדרגה ראשונה ומעל כל 300 החוקים. מעולם לא פגשתי אדם שהפר

אחד מהם, אם כי אני בספק אם מי שיעבור עליהם ישאר חי מספיק זמן כדי

לספר זאת.

החוק הראשון – תמיד תעצרו ותפגינו כבוד כשאחד מהם עובר בסביבה.

החוק השני – לעולם, אבל לעולם אל תתרועעו איתם.

החוק השלישי – עשו את המורה עליכם. לעולם אל תחשבו בעצמכם.

החוק הרביעי – אם מכל סיבה שהיא אחד מהם מבקש אתכם, אל תתווכחו, אל

תהססו ואל תברחו. עליכם לציית להם תמיד.

החוק החמישי – סקרנות ופקפוק מכל סוג כלשהם יביאו לחיסול מיידי.

על אף סקרנות היתר הלא בדיוק רגילה שלי, במשך כל 15 שנות חיי צייתי

לחוקים (אולי חוץ מהחוק האוסר על ידע של העולם הקודם), הייתי תלמידה

מצטיינת (עד כמה שאפשר), ותמיד דאגתי לשמור על פרופיל נמוך – למקרה

שהמאתרים יבקרו שוב בקמפוס ויחליטו שהגיע הזמן לאיסוף נוסף. מאז

ומתמיד פחדתי מהאיסוף. הידע שלי עליו היה כמו הידע של כולם עליו –

פעם בכמה שנים בבתי ספר אקראיים מופיעים המאתרים, הם אוספים

איתם מספר תלמידים מכל כיתה ועוזבים. יש האומרים שהילדים האלו

נבחרו על היותם המבריקים ביותר ובעליי הפוטנציאל הגבוה ביותר להצליח

בתפקידים חשובים בממשלה, אולי אפילו בעולם עצמו. הבעיה: כל מי שאיי

פעם נבחר, מעולם לא חזר או נראה יותר לעולם.

עוד מגיל שש אחותי לימדה אותי לשמור על פרופיל נמוך – לא להצליח יותר

מידיי במבחנים, ולא להתערב בעניינים שלא נוגעים לי.

עד היום הם בחרו בילדים השונים ביותר, המובדלים, המוזרים או החכמים

באופן יוצא מן הכלל.

מאז ומתמיד ידעתי שאני מטרה אפשרית.

הייתי שונה… וזה בלשון המעטה. אם נדלג על הסקרנות הטבעית והמסוכנת

שלי, נעבור לשיער שלי שנראה כאילו הוא עולה באש (תמידית). הוא צנח בגלים

על גבי וכתפיי, בוהק בצבעיי אדום וכתום כשל אש מלחששת. נראה כאילו

מישהו הבעיר אש בלתי מזיקה בשיערי, הדולקת לעד. שיער כמו זה אפשר

היה להסתיר בקלות תחת כובע אם זאת הייתה אחרונת הבעיות שלי. העיניים

שלי נראו כמשקפות את צבע שיערי. הן הכילו בתוכן כמעט את כל הצבעים

האפשריים של האש – כתום, צהוב, אדום, כולם מסתחררים זה בזה בשובבות.

בני אנוש לא צריכים להיראות ככה. הצבעים איתם הם יכולים להיוולד מוגבלים –

חום, שחור, בלונדיני וכתום, ככל שזה נוגע לצבעיי שיער. שלא להתחיל לדבר

בכלל על צבעיי עיניים.

ישנם שמועות על אנשים נוספים כמוני – אנשים בעליי צבעים יחודיים, לא

אפשריים מבחינה גנטית (אצל בני אנוש), הרחק מחוץ למחוז שלנו. אם כי

ככל שזה נוגע אליי, כאן, במחוז הזה, אני חריגה. מעולם לא שמעתי אף אחד

מדבר עליי, אך אני יודעת שאני נושא לשיחה. בעבר הרחוק להיות שונה, להיות

מיוחד, הקנה לך כרטיס לחיים טובים. כיום זה רק גורם לאנשים להתרחק ממך.

ככל שזה נוגע לשונה, בני האדם מתרחקים ושומרים מרחק. אי אפשר להאשים

אותם על זה. שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה. כל דבר שונה מידיי, יפה מידיי,

או טוב מידיי הוא סכנה.

בגלל זה נוצרו החוקים – החוקים שאליהם אם נציית לא יאונה לנו כל רע, ונוכל

להמשיך בחיינו הרגילים והשטחיים.

מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לכל דבר שהוא לא בשגרה. נמשכתי

להרפתקאות, לסכנות, לדברים שעליהם יכולתי להשיג רק בחלומות שלי –

המחשבות הפרטיות היחידות שלא יכולות להביא למותי.

אמא שלי ניסתה לעזור לי, לרסן את המחשבות המסוכנות האלה. היא ידעה

עד כמה זה מסוכן בשבילי – יותר מכל אחד אחר – לחשוב על דברים שכאלה.

ואז היא מתה, מותירה אותי ואת אחותי הגדולה לבדינו.

היא הייתה כמו אמא שנייה בשבילי, אחותי בת ה20, ג'ניפר – ג'ן, בקיצור. היא

המשיכה את המסורת של אימי, ועזרה לי להיראות כמה שפחות חריגה בכל דרך

אפשרית. היא מעולם לא אמרה לי את זה ישירות, אבל ידעתי שגם היא, כמוני,

חוששת שיום יבוא והיא לא תוכל לעצור בעד המאתרים מלקחת אותי לנצח.

אבל זה לא קרה – לפחות לא מהר כל כך. השתפרתי, התחברתי עם אנשים,

צייתי לכללים, וניסיתי לדכא כל רגש ומחשבה אסורים.

האם איי פעם חלמתי על חיים אחרים? ברור שחלמתי. מעולם לא השלמתי עם

המחשבה שאלו החיים היחידים הקיימים בשבילינו – בני האדם. בכל לילה הייתי

מתגנבת לחדר הסתרים שבקצה המסדרון, יורדת מטה במדרגות העץ החורקות,

עוקפת את השידה המטה ליפול ומוציאה את הספר האסור ממקום הסתרים

הקבוע בקיר שלו.

האמנתי בסיפורים, יחלתי להם. קיוויתי שיום יבוא ונזכה לחיות אותם מחדש,

שיום יבוא ונהייה חופשיים שוב.

אני לא אמיצה. לפחות, לא הייתי. קיוויתי, אבל זה הכל. לעולם לא הייתי עושה

משהו שיסכן את החיים השלווים שלנו כאן. לעולם לא הייתי מורדת או בוגדת.

זה, לפחות, מה שחשבתי, עד היום שבו אחותי נחטפה. עד היום שבו ראיתי

את הנער קופץ מהגג, והכל השתנה.

תקראו לזה גורל או יעוד, אבל אני חושבת שזה מה שהפעיל את 'הכישרון',

אותו אני מכנה קללה.

כן, אני חושבת שככה הכל התחיל…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                  פרק 1 –


שדים חיים בקרבנו.

אני לא מנסה להישמע מטפורית. זה העולם שבו אנחנו חיים. אני יודעת שבעבר

זה לא היה ככה, אבל השדים תמיד היו חלק מהעולם הזה, כפי שתמיד יהיו.

במשך אלפי שנים הם חיו במסווה, אך לא עוד. כשהם חשפו את עצמם העולם

היה בפאניקה – תגובה הגיונית מצד בני האדם.

הם ניסו להילחם בהם – בני האדם, אך השדים היו… אויב לא ידוע. אף אחד לא

ידע איך להילחם בהם, איך להתגונן מהם ואיך לזהות אותם. הם נראו בדיוק

כמונו – אנושיים למראית עין. זה, לפחות, עד שהם חושפים את זהותם

האמיתית – שיניים משוננות, עיניים מחליפות צבע, חלקם אפילו בעליי טפרים.

ואלו הם רק הכישרונות החיצוניים שלהם. ישנם זנים רבים של שדים – כל זן בעל

אפיונים יחודיים לו – קריאת מחשבות, טלפתיה, ראיית העתיד, טלקינזיס, שינוי

צורה… וישנם גם הכישרונות האפלים יותר – כפייה על מעשים, רגשות ומחשבות

של בני אדם, יכולת להעביר עינויים במבט אחד בלבד, ואלו הם רק הדברים

שבהם הידע שלי מסתכם.

אתם יכולים להבין אם ככה למה לבני האדם לא היה שום סיכוי. השדים השתלטו

בקלות על כל מרכזיי העולם. בתחילה היה כאוס מוחלט – רצח המונים, מלחמות

עקובות מדם, שקרים, בגידות… אף אחד לא ידע שום דבר. יש כאלו שידעו יותר

מידיי. כיוון שכל אחד יכל להיות שד, אף אחד לא ידע על מי לסמוך, במי להאמין.

ואז זה הפסיק – כמעט מיד. אחד מהאנשים המשפיעים ביותר בעולם הרגיע את

כולם, אמר להם שהם לא צריכים לפחד, שאין להם ממי לברוח. השדים הם חלק

מהעולם הזה כמו שאנחנו חלק ממנו, ולכן עלינו לחיות עימם בשלום.

וכך נוצרה הברית, וביחד איתה גם המועצה. המעוצה היא בעצם הלב של הברית.

בלעדיה הברית לא תחזיק מעמד, והעולם יחזור לשרור בכאוס. המועצה, או כך

לפחות מספרים, מורכבת מהשדים ומבני האדם הבחירים ביותר בעולם.

אם כי ברית היא לא בדיוק המילה שבה הייתי משתמשת. העולם שבו אנחנו חיים

לא מחולק באופן שווה. כמובן, ישנם האזורים העשירים יותר, בהם לבני האדם יש

זכויות רבות יותר, אך אלה ממנו – חסרי המזל – חיים תחת דיקטטורת השדים.

הם טובים יותר מאיתנו בכל כך הרבה דברים, לכן הם חושבים שזה מעניק להם

זכות עלינו.

ככה נוצרו החוקים. הם תקפים בכל העולם, ככל הידוע לי – כמו מאין הסכם בין

השדים ובני האדם החברים במועצה – אם כי באדיקות שונה בין ארצות.

עקב הזנים הרבים כל כך של השדים, הוחלט שהם יתחלקו לאזורים שונים – כל

קבוצת מינים במחוז\ארץ אחרת.

המחוז שלנו נשלט על ידיי שני סוגי שדים (שזה נדיר שלעצמו) הקויים (קוי –

ביחיד) והלילים (לילי).

המסוכנים ביניהם הם הלילים (בעליי היכולות האפלות ביותר הקיימות בשדים),

אך גם אין להמעיט בערכם של הקויים.

כיוון שלא ניתן להבדיל בהתחלה בין שדים לבני אדם, כל אחד מהזנים (הלילים

והקויים) עונדים סמלים שונים המסמלים אותם בתור שדים, אם כי לא כולם

עושים את זה. יש כאלה – השובבים, אפשר לכנות – האוהבים לרמות בני אדם

תמימים. יש אף כאלה שמנצלים נערות מזדמנות.

ילד הנולד משילוב של בת אנוש ושד נקרא בן השטן. אותם ילדים הם מנודים,

מגורשים, מבחינת בני האנוש והשדים כאחד. מעולם לא ראיתי אחד כזה במו

עיניי, אך השמועות מדברות בפני עצמן…

ניסיתי שלא לשקוע יותר מידיי לעומק בתוך כל ההיסטוריה הזאת – של העולם

הישן והשדים כאחד. חלק מהשדים ניחנים ביכולת קריאות מחשבות. אם אחד

מהם יקרא את מחשבותיי באופן מזדמן, אני אזומן לשליט המחוז וגורלי יחרץ.

אין אף לא דרך קלושה לברוח מזימון.

חשבתי שלהיות שונה יוביל אותי לאבדון. עד לאותו הלילה לא היה לי מושג

שזאת הקטנה בבעיותיי.

הייתי אמורה להיפגש עם אחותי מחוץ לבית הקפה המקומי שבו היא עובדת –

הרחוק מרחק מטרים ספורים מהבית שלנו. מגיל 18 ומעלה חובה על כל אנושי

לעבוד (חוק מספר 48, אם אני לא טועה).

בכל מקרה, איחרתי – השעה הייתה כמעט 9 (שעת העוצר), והשעון המשיך

לתקתק. אף אדם (או שד, אם כי לא יכולתי להיות לגמרי בטוחה בקשר לזה),

לא הסתובב ברחובות החשוכים – המוארים באור קלוש – של האזור הצפוני

במחוז.

שעת העוצר היא 9, אך אף אחד (ובאחד אני מתכוונת לבני אדם בלבד) לא

יסתכן בשיטוט ברחובות העיר לאחר שקיעת השמש – השעה שבה שדים רבים

יותר מבדרך כלל ממלאים את הלילה (שעת המשחקים שלהם, אפשר לומר).

כל חסר מזל שיתקל באחד מהם בשעת לילה מאוחרת, עלול לא לחזור הביתה

לעולם.

ניסיתי שלא לחשוב על זה יותר מידיי בעודי מתקתקת את דרכי במהירות

לאורך המדרכה הקפואה.

התעכבתי בבית הספר כשנאלצתי להישאר להשלים עבודה. ג'ן תשתגע, כמובן,

ותרצה לי עד כמה זה לא בסדר לאחר בהגשת העבודות שלי, בייחוד אם זה

אומר חזרה דרך הרחובות האפלים בשעת לילה מאוחרת כזאת.

הבל נשימותיי הקפואות התערפל והיטשטש לנגדי, בעודי מהדקת את תיק הצד

אל גופי. הטמפרטורות יורדות ככל שנהייה מאוחר יותר.

שמעתי את הנשיפה החדה, הלא אנושית ומבשרת הרעות בדיוק כשנגלו לעיניי

אורות הניאון המרוחקים של בית הקפה דמון נייט (אירוני, אה?).

הוא הגיח למולי כאילו יצא ישירות מהצללים עצמם. הוא היה נאה – אם כי רובם

היו נאים, לפחות עד שעיניהם השתנו ושיניהם המשוננות נחשפו.

לרגע נעצרתי מוכת הלם, ליבי פועם בחזי במהירות שלא ידעתי שאפשרית.

אחיזתי על תיק הצד התהדקה כל כך עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו. כל עצב

בגופי צרח לי לברוח משם, הרחק מה… יצור הזה. עד שהתעתשתי, לפחות.

הכרחתי את עצמי להירגע. בגלל זה יש כללים… אם אני אשמע לכללים, הכל

אמור להיות בסדר.

קדתי קידה מגושמת בעודי בוחנת את הנער-שד שלמולי, מנסה שלא להיראות

מסוקרנת או מפוחדת (בדיוק כמו שהרגשתי).

שיערו היה שחור כמו הלילה, וצנח סביב ראשו כהילה אפלה. קצוות משיערו

השתפלו מטה לכיוון עיניו שהיו… זהובות – כל כך זהובות שנראה שהן עשויות

זהב טהור. עיניו הזהובות נצצו אליי באפלת הלילה כמו חיה האורבת לטרף

(ההשוואה הזאת לא בדיוק הצליחה להרגיע אותי).

הוא גיחך אליי בבוז מהול באדישות. האם טעיתי בסקרנות הכנה שראיתי בוהקת

לרגע בעיניו? "ובכן, מה יש לנו פה?" הוא פסע עוד צעד אחד לכיווני, מספיק

קרוב עכשיו שארגיש את הבל נשימתו הקרה. "נערה קטנה מטיילת לבדה קרוב

כל כך לשעת העוצר. את מתכננת משהו, ילדה?"

לא מצא חן בעיניי הדרך שבה הוא פנה אליי. לא יכולתי להגיד או לעשות שום

דבר בקשר לזה, כמובן, והוא ידע את זה. ראיתי את זה בעיניים המשונות

שלו… האתגר שהוא הציב לי, כמעט כאילו הוא משתוקק שאני אתנגד לו, אעז

לדבר כנגדו.

נשמתי בחדות, מנסה להירגע. הדרך הטובה ביותר לצאת מהמצב הזה היא

לחמוק ממנו מבלי להפר אחד מהכללים, ואם אוכל לפענח את סוגו בדרך אז עוד

יותר טוב.

"התעכבתי בבית הספר. אני צריכה להיפגש עם אחותי בבית הקפה בקצה

הרחוב, ואז אנחנו פונות הביתה." קיוויתי שזה יספק אותו מספיק כדי שייתן

לי ללכת. רצוי להיות כנה ככל הניתן.

לא נראה שהוא בכלל מקשיב לי. הוא היה עסוק מידיי בלבחון אותי בסקרנות

מצמררת, כאילו הייתי סוג זן חדש שהוא מעולם עוד לא נתקל בו.

"אני מבין," הוא השיב בערמומיות, פוסע צעד גורלי אחד לעברי. הוא היה קרוב

מספיק כדי שאראה את גווני הזהב שבעיניו הלא טבעיות. הוא אחז בקצווה

משיערי, וליפף אותו סביב אצבעו, בוחן אותה בסקרנות מרוסנת. אני בטוחה

שהוא יכל לשמוע את ליבי הולם בחזי, נואש להזהיר אותי מהסכנה הברורה

העומדת ישירות מולי. נדמה שגופי נכנס למצב קיפאון מוחלט לנוכח קרבתו. כל

איבר בגופי כמו פסק מלזוז. קור פשט בעורקיי כקרח חומצתי.

"אז את הנערה שעליה מדברים כל כך הרבה – הנערה בעלת שיער הלבה ועיניי

האש."

ככל הנראה השמעתי קול התנשפות מוזר, כי עיניו הבזיקו לעברי ושיניו נחשפו

בחיוך מהיר, בוהקות בסיכון.

"תירגעי, אני צוחק. אף אחד לא מדבר עלייך, אך בהחלט ישנן שמועות… אני

מניח שהן אמיתיות." מבטו החד סקר את פניי כמנסה לחפש בהן משהו מוזר

נוסף – קרניים, אולי?

התכוונתי לפסוע באיטיות לאחור, למלמל תשובה מתנצלת ולהסתלק לכל מקום,

רק לא להישאר כאן איתו, אך נדמה שלא יכולתי. עמדתי קפואה במקומי, לא

מסוגלת לדבר ובקושי לנשום.

קודם יחסתי את זה לפחד המשתק, אבל עכשיו… עיניי נפערו מעט. הוא עשה

לי את זה – השד הזה, היכולת שלו…

"אני לא מתכוון להיות גס רוח, אך לא נראה שתספיקי למפגש עם אחותך…" הוא

חשף את שיניו המחודדות לעברי בחיוך אכזרי. "את מבינה, אנחנו – שדיי

הלילית – אוהבים לטרוף ילדים קטנים שלא נשמעים לכללים."

אילו רק יכולתי לזוז, לדבר, לעשות כל דבר, הייתי… רגע. מה הייתי עושה? מה

הייתי מסוגלת לעשות? הוא מהיר ממני, חזק ממני, אני… חסרת ערך. עבורו אני

לא יותר מסתם חטיף.

אז זהו זה? אחריי כל הזמן הזה שבו נאבקתי לשרוד… האם זה הסוף? נדמה

שהקיפאון חודר אל ליבי, מאט אותו מקצבו המטורף. נשימתי הפכה רדודה, בעודי

בוהה במפלצת חסרת הרחמים העומדת למולי.

הוא נהם בחייתיות, ו…

"אדריאן."

השד נאנח בתסכול מהול ברוגז והביט בי באכזבה, כאילו ממש קיווה לאכול אותי

ועכשיו גילה שיש לי טעם נורא.

"אתה לא יכול לעזוב אותי לנפשי, אה?" ברגע שעיניו הרפו ממני, הקיפאון כמו

התנקז מגופי. מעדתי לאחור, מתנשמת ברעד. לרגע חשבתי שהנער השד מדבר

עם החושך, בדיוק כשמבין הצללים פסעה לה דמות נוספת.

שיערו ועיניו היו שחורים כל כך שבתחילה לא הצלחתי לראות את פניו, עד

שפסע אל תוך מעגל האור הבהיר. הוא – בניגוד לשד שכרגע ניסה לאכול אותי –

נשא עליו את סמל השבט שלו – שדי הלילית.

"אם אני אעזוב אותך איי פעם שוב לנפשך, אני אמצא את עצמי נאלץ לנקות

שובל נוסף של בני אדם מתים."

השד – אדריאן (כך קרא לו שחור השיער) – הזעיף את פניו. "אבל הם כל כך

פגיעים ותמימים, וזאת שכאן…" הוא החווה בראשו לעברי. "מיוחדת. הרי שמעת

את השמועות על נערת הלבה. אם היא שונה כל כך מבחוץ, תתאר לעצמך

מה הטעם שלה…"

נערת הלבה? זאת אמורה להיות בדיחה?  עד היום חשבתי שהצלחתי להסוות את

עצמי טוב למדיי, אבל אם השדים יודעים עליי… מי עוד יודע? אילו לא הייתי

מפוחדת כל כך, המחשבה על כך הייתה לבטח מצמררת אותי. עיניו של השד

שחור השיער הבזיקו לעברי לשבריר שנייה. הן לא הביעו אף לא עניין קל

שבקלים. "זה לא משנה," הוא פנה אל אדריאן. "לוק הבטיח להרוג את שנינו אם

משהו כזה יקרה שוב."

אדריאן נאנח. הוא לא נראה מופתע, רק משלים עם המצב, כאילו כבר ידע

מראש שכך זה הולך להיגמר. "שיהיה." הוא שילב את ידיו מאחוריי ראשו.

שחור השיער הרים את מבטו אליי, עיניו אטומות לחלוטין. "את חופשייה ללכת."

לפני שהספקתי לעכל משהו מכל זה, הם נטמעו שוב בין צללי הלילה.

עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שיכולתי לעשות – רצתי הרחק משם ככל הניתן.


פחדתי כפי שלא פחדתי מעולם. מעולם לא הרגשתי כל כך שבירה, כל כך חסרת

יכולת לפעול ולחשוב, כל כך… אנושית.

מעולם לא התקרבתי לשד ממרחק של יותר מכמה מטרים – וזה באור יום. הם

תמיד היו שם, מסתובבים גם כשהשמש זורחת, אך הם נדמו כרחוקים שנות אור

ממני. הרגשתי בטוחה בדרכי לבית הספר ובחזרה. הם מעולם לא פגעו באף אחד

בפומבי, ככה שלא היה לי הרבה לדאוג. הייתי בטוחה שאם אתקל באחד מהם

פנים אל פנים, אני אשאר שקולה ורגועה.

זה לא היה כך. קפאתי כמו עכבר במלכודת. כל שרציתי היה לברוח משם

בצרחות, להתחבא ולא לצאת עוד לעולם. פחדתי. הפחד עיכל אותי כל כך מהר

שלא ידעתי איך אוכל להתמודד איתו.

נעצרתי מתנשמת ומתנשפת לצד הכניסה האחורית של בית הקפה השומם.

הנורות הבהבו סביבי בהיסוס. ידעתי שהם יכבו כבעוד 5 דקות בדיוק.

ג'ן הייתה שעונה כנגד קיר בית הקפה המחוספס, מביטה כל מספר רגעים

בשעונה, הבעת פניה מודאגת.

כשהיא הבחינה בי פוסעת אל תוך מעגל האור, היא מיהרה לקראתי, הבעת

פניה מלאת הקלה ורוגז בו זמנית. "איפה היית? דאגתי כל כך. מה ע-" כשהיא

הבחינה בהבעת פניי, היא אחזה בכתפיי, תרה אחר עיניי בעיניה העייפות

משעות של עבודה קשה. "רדינה? מה העניין?" היא שאלה בזהירות.

"היו… בעיות." זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי מאז הקיפאון המשתק

ההוא. קולי רעד קלות.

שפתיה של אחותי התהדקו. "אילו סוג של בעיות?" הבעת פניה הבהירה לי

שהיא חוששת שהיא יודעת את התשובה.

"בעיות מסוג… שדי. אחד משדי הלילית תפס אותי בקצה הרחוב." ניסיתי

שלא לגרום לזה להישמע נורא כפי שזה היה, אך קולי נחנק קלות, וידעתי

שג'ן קלטה את זה על פי איך שידיה התהדקו סביב כתפיי והבעת פניה התקשחה.

"את בסדר? הוא עשה לך משהו?" היא ניסתה לסרוק אותי במבטה, אך היה

חשוך מכדי לראות.

הנדתי בראשי. "אני בסדר. הוא…" בלעתי את רוקי הקפוא. "ניסה לאכול אותי,

בדיוק כששד לילית נוסף הופיע ועצר אותו. אני לא יודעת למה הוא עשה את זה,

אבל ברחתי משם ברגע שהם נעלמו."

ידיה של ג'ן הרפו מאחיזתן ההדוקה, ואנחת הקלה נפלטה מפיה. "אם ככה, את

בסדר… הכל בסדר."

"לא בדיוק." הכנתי את עצמי לדברים הבאים שאני מתכוונת לומר. "הם יודעים

עליי, ג'ן. השדים יודעים עליי."