"החיים לא תמיד הוגנים. דברים לא ילכו תמיד בדרך שאתה תרצה והמכשולים בדרך לא תמיד יהיו מובנים מאליהם. בגלל זה קוראים להם מכשולים – הם אמורים להציב בפניך קושי בדרך למטרה שלך. כל אחד הולך בדרך שלו, מתמודד עם המכשולים שמוצבים בפניו בדרך ליעד הסופי שלו.
בשביל אחד המטרה היא להיות עשיר, בשביל השני המטרה היא לבנות משפחה בבית חם ואוהב ואולי בשביל האחר המטרה היא לשנות את העולם לטובה.
בסופו של דבר הכל נמדד בהזדמנויות שניצבות בפנינו במהלך הדרך.
אם תוצב בפניך ההזדמנות לה חיכית, האם תיקח אותה או שתיתן לה לחמוק מבין אצבעותיך?"
הדמות על הצג הרחב הושיטה את ידה לכיוון התלמידים, נותנת לכל אחד ואחד את התחושה שהיא מדברת אישית איתו, מגישה לו את ההזדמנות שהוא חיכה לה.
זוהי בסך הכל הודעה מוקלטת שמשמיעים כל שנה מחדש לבוגרים שמסיימים את לימודיהם התיכוניים. לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה.
"אנחנו בחברת 'ביוגנטיקה-גיימס' גאים להציב בפניכם את ההזדמנות לה חיכיתם באמצעות גישה מלאה למערכת 'חיים 2.0'. עכשיו כשסיימתם את שלב ההדרכה וההיכרות, הגיע הזמן להושיט יד להזדמנות ולקחת צעד קדימה לכיוון המטרה שלכם." הדמות בצג נעמדה ליד עוד אנשים הנראים כעובדי חברה וסיימה את נאומה בחיוך פוטוגני.
אפשר היה להרגיש את הצמרמורת שעברה בגופם של כל התלמידים, כל מי שעמד מסביבי. גם אני במידה מסוימת הרגשתי את הצמרמורת הזו. האמנתי שמאותו רגע הכל יתחיל. האמנתי שזה הזמן שלי לקחת את הצעד הראשון שלי קדימה וללכת בעקבות האופק. האופוריה של הרגע ערפלה את כל חושי ההיגיון שלי וגרמה לי קצת לשכוח איפה אני נמצא ומה עומד מאחורי היעד שלי.
ברגע שנכבה האור מהצג הענקי שעמד מולנו ברחבת בית הספר, קפצה לה הודעה בממשק של כל אחד מהתלמידים:
"הישג הושלם: סיום שלב ההדרכה
+100 נקודות"
אחרי הודעה זו קפצה הודעה נוספת:
"אופציית משימה ראשית עכשיו פתוחה"
צהלות שמחה מחרישות אוזניים עלו באוויר. בשלב מסוים כבר לא ידעתי אם גם אני צועק ביחד עם כולם. מה שבטוח, חיוך לא היה על פניי, רק עיניים ממוקדות קדימה – על המטרה.
כמות הנקודות שקיבלנו הייתה סכום גדול לכל אחד ואחד מהתלמידים. עד עכשיו הניקוד שהיינו מקבלים עם הישגים היה נמוך ביותר מעצם היותנו בשלב ההדרכה.
באותו רגע, נפתחה עבורנו הדלת.
עכשיו אנחנו יכולים סוף סוף להתחיל את המשימה הראשית.
היה אפשר להריח זאת באוויר – הצמא של הבוגרים הטריים. הרצון שלהם לעלות ברמות ולהגיע לגבהים חדשים.
היה אפשר לראות זאת על חלק יותר מאשר על אחרים.
היה אחד שבלט יותר מכל השאר, לפחות בשבילי. עיניו היו צמאות ורעבות, כמו חיית טרף שמתקרבת אל הקורבן שלה, רק מחכה לקפוץ ולקחת את מה שמגיע לה. רק לראות אותו היה מעורר מוטיבציה. ללא ספק הוא היה אחד מאלו שיגיעו גבוהה בזכות עצמו ולא באמצעות אף אחד אחר.
הוא היה הגיבור שלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי, והוא היה הכי פחות מוערך מבין כולם.
אני הייתי בין היחידים שהיה מסוגל להבחין בו, כמי שהוא, ולא המעטפת החיצונית שמתלפפת סביבו.
אבל לצערי, בשביל כל שאר העיוורים הרגילים שהיו מסביב, הוא היה יותר מעורר בחילה.
ככה היא החברה של ימינו – הסטאטוס שלך קובע הכל במערכת:
לאיזה מעמד נולדת; באיזה רמה אתה; כמה נקודות צברת; כמה כסף יש לך; לאיזה גזע נולדת.
לא משנה כמה כישרון יש לך, כמה אתה נחוש, כמה אתה רוצה לשנות ולהשפיע, הסטאטוס שלך הוא זה שמכריע בסופו של יום. כל פעם שאני חושב על זה, אני מרגיש דקירה בלב וחום שמתפשט בגופי, מרתיח את הדם עד לכדי כך שיוצא לי עשן מהאוזניים.
הוא נולד לגזע הנחות ביותר – האפרוריים. ההסבר הרווח בחברה לשם זה הוא שהם התחתית של הגזע האנושי – אנשים שאיבדו את צבע החיים והם שלב אחד לפני לחצות את הגבול לרמה של אנשים שעדיין נמצאים ב'חיים 1.0' או יותר נכון לומר כאלו שלא נמצאים במערכת 'חיים 2.0' בכלל.
זו לא אשמתו, זו המציאות שהוא נולד אליה. מציאות שאנחנו רוצים לשנות, ביחד.
זה עולם ללא מלחמות, אבל עדיין יש אנשים שנלחמים על חייהם באופן יומיומי. זה עולם עם חופש, אבל עדיין יש אנשים קשורים בשרשראות לדעות קדומות שממיטים עליהם. זה עולם שנתנו לכל אחד ואחד סיבה ועניין לחיים, אבל עדיין יש אנשים שמשוטטים חסרי מטרה וחסרי רגש לכל מה שהולך סביבם.
זה לא צודק.
אני לא יכול לקבל את זה. משהו חייב להשתנות, וכמו שדין, חברי הטוב ביותר, אמר לי – "אין אף אחד בחוץ שמחכה לנו בזרועות פתוחות. אף אחד לא יקום ויעשה משהו לגבי המצב, אז עדיף שאנחנו נעשה משהו."
אני ודין הכרנו בגיל קטן, אך לא בנסיבות הכי טובות. הייתי קורבן תמידי להצקות ובריונות מצד ילדים בעלי מעמד גבוה ממני. דבר זה היה קורה הרבה – החזק מראה את עליונותו על החלש כשאף אחד מבעלי הסמכות והאכיפה לא היה מסתכל. אחרי אחת ההצקות הרגילות שהייתי חווה, בדרכי הביתה ראיתי את דין לראשונה – אפרורי עם מבט בטוח ובעל גאווה. משהו במבט שלו גרם לניצוץ בתוכי ומבלי ששמתי לב – נטפלתי אליו, דחפתי אותו וקיללתי אותו. התנהגתי כמו הבריונים שהציקו לי כל הזמן. לרגע מעמד הכוח הרגעי שלי עליו היה משכר ומרענן ולמרות כל הדברים שעשיתי, דין לא הגיב ולא אמר מילה. יום למחרת כשהציקו לי שוב, ואפילו החמירו יותר בגלל קמצוץ הביטחון שצברתי, לפתע עמד מולי אותו אפרורי והגן עליי, ספג הכל על עצמו ואפילו החזיר להם והדף אותם. הוא חטף כהוגן, אבל הוא לא נראה מוטרד מהעניין, הוא רק חייך אליי. דיברנו כל היום לאחר מכן. מאז היינו חברים הכי טובים. הוא פתח את עיניי לגבי האמת על המערכת ואיך שמתייחסים לאפרוריים, הוא הראה לי והסביר לי על כל השקרים שמאכילים אותנו כמו בשטיפת מוח שיטתית מוצלחת. עד אז חייתי במחשבה שהמעמד שלך זה הכל, שהחזק לעולם יהיה מעל החלש. לא ראיתי אותו יותר כמישהו נחות ממני או מכל אחד אחר, להיפך – הוא נראה לי הרבה מעל כל השאר. הרגשתי שהרבה דברים לא היו נכונים וצודקים לאור האמת החדשה שנגלתה לי. דין תמיד רצה לשנות את המציאות הזו, וכך גם אני התחלתי לרצות בכך.
***
דין ואני הלכנו ביחד בדרך הביתה. הבתים שלנו במרחק שבע דקות הליכה אחד מהשני, אפילו שכל בית נמצא בשכונה אחרת – אני גר בקצה השכונה שלי שמתחברת לשכונה שלו, לשכונה שלהם.
את כל האפרוריים בכל אזור בעולם מרכזים בשכונות ייעודיות בשבילם – "שכונות שיקום", כפי שביוגנטיקה-גיימס מסבירה. השכונות נועדו לשקם את כל אלו ששקעו בחול הטובעני של הגזע הזה.
המציאות שונה בהרבה מהייעוד המקורי.
העלנו זיכרונות ילדות, דיברנו על ההרפתקאות שהיו לנו ביחד, על הזמנים היותר פשוטים. אני חייכתי וצחקתי, אך דין רק הזיז את שרירי שפתיו ולחייו. עיניו נשארו ישרות. כאב היה טבוע בתוכן. זה תמיד לא עשה לי טוב, תמיד רציתי להצליח לשנות את העיניים האלו. רציתי שהוא באמת יצחק, באמת ייהנה. תמיד עיניו ענו לי בדחייה עדינה, אך אסרטיבית – "עדיין לא."
כשאני חושב על זה, אף פעם לא ראיתי את העיניים שלו אומרות משהו אחר. הוא יכול לרמות את כל השאר, אבל לא אותי. איפשהו תמיד הרגשתי שיש לי חלק בזה, בסבל שלו.
"זה בסדר, זו לא אשמתך, אין לך שום חלק בזה." כמו מכשף שיכול לקרוא את מחשבותיהם של אחרים, דין אמר לי.
"איך….?"
"תמיד כשאתה נזכר במה שקרה אז, יש לך את אותו מבט." הוא אמר לפני שהספקתי לסיים את שאלתי.
השפלתי את מבטי, כאדם חשוף. הוא תמיד קרא אותי כמו ספר פתוח, ולא הייתי יכול להסתיר ממנו כלום.
"לפעמים קשה ללכת לצידך." הרמתי את מבטי וחייכתי, כמנסה לשבור את המתח שנוצר. אני לא אוהב שיש בינינו מצבים כאלו רציניים, זה לא מרגיש לי בנוח.
הוא רק צחקק וחייך חיוך קטן, לא מובן אם הוא מסכים או אם יש לו מה להגיד בנושא. קשה היה לומר מה עבר לו בראש באותו רגע.
"מה שחשוב זה שהעבר מאחורינו והעתיד מלפנינו, מה שנשאר לנו לעשות זה לסלול את הדרך אל העתיד הזה."
היה קצת שקט בינינו, נתנו למילים לשקוע בתוכינו.
"אז איך עושים את זה?" ראיתי שהוא חושב לרגע, לא רוצה לענות בפזיזות על השאלה הזאת. כל מהלך שהוא עשה שקול ומחושב עד לפרטיו הקטנים. היה קשה להאמין שהוא אפרורי.
"מהמקום שאנחנו נמצאים אין לנו סיכוי לשנות כלום. כדי לשנות את העולם אנחנו צריכים כוח ובשביל זה אנחנו צריכים לשחק בחוקים שלהם, בינתיים."
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו צריכים לעלות ברמות, ממש לחרוש. להתקדם במעמד שלנו, לצבור כוח."
"זה נראה בלתי אפשרי! אתה יודע כמה נקודות אתה צריך להשיג כדי לצאת מגזע האפרוריים!"
"כן…"
"חמישים אלף נקודות! אף אחד לא עשה את זה מעולם!" זיעה קרה ירדה לי מהמצח רק מלחשוב על הכמות הזו. רוב הנקודות שמקבלים מהישגים נעים בין 5-100 נקודות. את הנקודות שצוברים משתמשים בהם כמעט כל יום לכל דבר, לפתוח כל מיני אפשרויות חדשות. ככה יוצא שהרוב לא מצליחים לחסוך כל כך הרבה. אדם ממוצא מצליח לחסוך במקסימום במהלך חייו סכום של 20,000-30,000.
פה נכנס המלכוד – אחד מהחסרונות הרבים של גזע האפרוריים הוא שיש להם "קנסות". אחוזי קבלת הניסיון לעליית רמות, אחוזי קבלת הכסף ממשימות ועבודות, אחוזי הנקודות שהם מקבלים – הכל יותר נמוך מכל שאר הגזעים. אם זה לא מספיק, כל חודש הם מקבלים קנס גדול לנקודות שצברו רק מעצם היותם אפרוריים. המערכת מגדירה את הקנס הזה כ"דמי תחזוקה ואבטחה" בשביל האזורים המיוחדים בשבילם ו"האבטחה" שהם נותנים לאזורים האלו מטעמם.
גם כן אבטחה. מפני מה הם שומרים עליהם? אנחנו נמצאים בשלום עולמי. זה תמיד הרגיש כאילו הם שומרים שכל האפרוריים הבוגרים ישתלבו כמה שפחות עם שאר החברה שלנו או אפילו שבכלל לא ישתלבו. יש לכל אזור בעולם בתי ספר ציבוריים שללא הבדל בגזע – כולם ניגשים אליו, אפילו אפרוריים. מכאן זה רק מדרדר, כאשר מחלקים את הכיתות ואת רמות החינוך לפי הגזעים והמעמדות. גם אם מישהו מצליח בכיתה של גזע או מעמד נמוך, כל עוד הוא משויך אליהם הוא לא יכול להתקדם לכיתות ברמה גבוהה יותר. לאחר שמסיימים את הלימודים בבית הספר בגיל 18, כל אחד יוצא לדרך שלו ועקרונית יכול להגיע לכל מקום שרק ירצה.
עקרונית.
הסיפור שונה לאפרוריים הבוגרים – הם מוגבלים רק לתחומי השכונות שלהם, רק לעבודות מאוד מסוימות. כדי לצאת מתחומי השכונות שלהם הם צריכים אישורים מיוחדים והם עוברים בדיקות יסודיות ביציאה ובכניסה חזרה.
יש כל כך הרבה דברים דפוקים בזה, וזה נראה שלאף אחד לא אכפת. אני בספק אם למישהו יהיה אכפת אם יראו גופה של אפרורי שנרצח באמצע הרחוב. אולי ינקו את הגופה כדי שלא תסריח את הרחוב, אבל מעבר לזה לא יקרה כלום.
דין שתק. לפעמים זה נפלט לי, השליליות הזאת. מה אני אעשה שאני בן אדם חסר ביטחון ולא החלטתי?
אבל דין לא כזה.
אחרי כמה שניות הסתכלתי שוב על פניו וראיתי חיוך ממלא תקווה על פניו. לא חיוך גדול שמרוח מצד לצד, אלא חיוך קטן וצנוע. חיוך שיכול לחמם שכונה שלמה. ישר התנערתי מקו המחשבה שלי. זה לא הזמן לשליליות, לא עם דין לצידי.
לפתע ראיתי את החיוך של דין נעלם ואת צעדיו הולכים ונעצרים. תיאמתי את עצמי אליו ונעצרתי כשהוא נעצר. הפניתי את ראשי להסתכל מה מחק את החיוך מפניו.
מולנו היו חמישה בחורים צעירים, מהשכבה שלנו. הם היו גדולים יותר מאיתנו, נראים חזקים יותר, ובטוח יותר מבוססים מאיתנו. הם היו מגזעים גבוהים: אחד היה מגזע האלפים, שלושה היו מגזע בני אנוש מתקדמים והאחרון היה מגזע מנהלי המערכת – גזע בלעדי למשפחות מפתחי המערכת 'חיים 2.0' ועובדים בדרגות הגבוהות בחברת ביוגנטיקה-גיימס. לגזע הזה יש הטבות מיוחדות, בונוסים ענקיים ולא ריאליים בכלל. אפשרות לומר שמה שיש להם זה אפילו רמאות. הרבה מרגישים כך, אבל אף אחד לא אומר מילה.
האחרים היו מאחוריי האחד מגזע מנהלי המערכת, ששמו היה אדיר.
"חולם בהקיץ אפרורי?" חיוך ממזרי היה מרוח על פניו של אדיר.
החבורה שלהם התעלמה מקיומי והייתה מרוכזת רק על דין. מצד שני, דין היה משותק למקומו, מסתכל ישירות אליהם, אך לא מוציא הגה מהפה.
אדיר השמיע צחוק קצר ומרושע ואחריו שוליותיו צחקו כמנסים להיות כמוהו.
"אתה באמת חושב שאתה יכול לצאת מגזע האפרוריים? שאתה יכול להשיג משהו בחיים האלו?" הוא התקרב עוד קצת אלינו.
התכוננתי להתערב, לעמוד בשביל דין אם הוא לא הולך לעמוד על שלו. ידעתי שזה חסר סיכוי מולם, מול "המפלצות" האלה שהמעמד והכוח שהם מחזיקים הוא הרבה יותר גבוה וגדול משלי ומשל דין.
ברגע שרק הזזתי את הרגל שלי צעד אחד קדימה דין שם את ידו עליי ואמר לי עם הבעת פניו "אל תתערב הפעם, אין צורך". חרקתי את שיניי בחוזקה ואספתי את כל כוחותיי כדי לכבד את הבקשה של דין, גם אם אני לא מסכים איתה.
"אנחנו נטפל בך בפעם אחרת" אדיר הפנה את ראשו אליי לרגע, עם גועל ואכזבה. מבטו היה שונה אליי – הוא רצה ללמד אותי לקח, להפחיד אותי ממה מצפה לי אם אמשיך להיות בחברת אפרורי ומה זה להיות בכלל אפרורי. אדיר החזיר את מבטו לדין בעוד שהתקדם אליו באיטיות עם ראש מורם, אפילו שהיו כמעט באותו גובה, הוא ניסה להראות שהוא עדיין מעליו. מבטו היה מבט של שנאה טהורה, הוא לא הצליח לראות בן אנוש מול עיניו, אלא רק ייצור נחות שאפשר להתייחס אליו ככל העולה ברוחו.
נשכתי את שפתיי בחוזקה ולחצתי את ידיי לאגרופים בחוזקה, החזקתי את עצמי בחוזקה במקום.
"אתה צריך להבין משהו. זה דבר בלתי אפשרי בשבילך. זה דבר שלא קרה אף פעם בעבר וגם לא יקרה בעתיד". היה שקט מוחלט מסביבנו, אפילו הרוח לא נשבה. חיוכים שטניים היו על פניהם, מרוצים כאילו קבעו עובדה וחרצו את גורלו בזה הרגע.
אדיר כבר התקרב אל מול הפרצוף של דין.
"ושתדע לך, אף אחד לא ייתן לך להגיע אפילו קרוב ל50,000 נקודות שאתה כל כך צריך. זה הגורל שלך, להישאר חלק מאוכלי החולדות, חסרי הצבע, השוליים של החברה שלנו – כל חייך." הוא אמר כלוחש לאוזניו, אך כולנו יכולנו לשמוע כל מילה ומילה שאמר. הוא היה כל כך חד שכל מילה ומילה שלו היה כמו להב שמאיים על חייך.
דמותו של אדיר התעוותה בעיניי, נראה כחצי אדם וחצי שד מפלצתי.
הרגשתי בעצמותיי את הסכנה מההילה שהוא מפיץ לסביבתו. זה לא עוד סתם מישהו אחד שפוגשים ברחוב, עומדת כוונה ויכולת מאחורי כל מילה שלו. רציתי להתנגד לו – אבל האינסטינקטים שלי אמרו בכל כוחם לא לעשות זאת, שזו סכנה לחיי.
"כדאי שתזכור את המקום שלך בחברה," הוא הפנה את מבטו אליי לרגע והחזיר אותו אל דין. "לפני שאתה גורר אחרים איתך למטה לבור חסר תחתית."
הוא טפח על השכם של דין, לחש משהו קטן לאוזניו של דין שאף אחד לא שמע חוץ ממנו, עבר על פניו וכך גם השוליות שלו אחריו בחיוך שטני, גאים בעצמם כאילו עשו דבר טוב.
בדרך כלל אסור להשתמש באלימות פיזית לא מאושר על ידי המערכת, מה שגם היינו די קרובים לתחום הכניסה לשכונת האפרוריים – איפה שהאבטחה של השכונה נמצאת, אבל גם אם הם היו משתמשים באלימות פיזית זה לא משנה ואף אחד לא היה עוצר אותם. אולי היו איכשהו מגנים עליי, אבל אף אחד לא היה עוצר את זה נגד אפרורי. הרוב חושבים שמעצם הולדתם לגזע הזה, זה אשמתם וזה כנראה מגיע להם.
למרות כל זה, למרות שאדיר לא ניצל את כוחותיו והשפעתו הרבה כדי להסב נזק יותר גדול גם לגופו של דין, זה הרגיש כאילו הוא עשה הרבה יותר מזה.
אחרי שהם היו מספיק רחוקים דין התחיל להתפקע מצחוק.
"על מה אתה צוחק?!" לא הבנתי אותו. איך הוא לא רתח מכעס?
הוא שם את ידו על כתפיי בצורה חברית והתחיל להתקדם קדימה, מה שגרם גם לי להתקדם איתו.
"אנשים תמיד יעשו רעש מסביבך; אנשים שמעליך אף פעם לא ירצו שתעלה מעליהם;"
באמת שלא הצלחתי להבין איך הוא תמיד שומר על קור הרוח ומצליח להבריש הצידה כל מקרה שכזה, כאילו לא קרה כלום.
"מלמדים אותנו כל הזמן להקשיב לקולות של אחרים מלבד לקול שלנו. אני רוצה שתשאל את עצמך, מה הקול שלך אומר לך?"
המילים הרכות והחוכמה האינסופית שלו תמיד ידעו להרגיע אותי.
"דרך אגב, יש לי 2,000 נקודות שחסכתי בקושי רב."
"זו כמות מרשימה לגילנו, אבל זה עדיין רחוק ממספיק." בקצב הזה ייקח לו עשרות שנים לפני שהוא בכלל יצליח להגיע לכמות הנדרשת.
"זה מספיק לבינתיים. חוץ מזה, יש לי תוכנית להמשך". לא ידעתי מה הוא מתכנן, אבל אולי במקרה שלו הוא יכול להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.
כל עוד הוא לצידי, אולי הכל אפשרי.
***
בזמן שהוריי הכינו ארוחת ערב משפחתית חגיגית לרגל סיום לימודיי התיכוניים והתחלת המשימה הראשית של חיי, לא שבאמת קיבלתי את היעד הראשון שלי או אפילו את חלון התחלת המשימה הראשית, ישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה.
ברגע שבוגר בוחר דרך מסוימת – חלון קבלת המשימה הראשית קופץ לו בממשק שלו כדי לאשר אותה. יש שני כפתורים ללחיצה – התחל או בטל. כמובן שכולם לוחצים על התחל.
הטלוויזיות הביתיות של היום הם בעצם מסכים ריקים, שכל אחד דרך הממשק שלו יכול לראות כל אחת מתחנות השידור שמוצעת לנו.
הטלוויזיה הייתה פתוחה דרך הממשק שלי על ערוץ ששודר בו ראיון של בכיר מביוגנטיקה-גיימס – אחד המפתחים הראשיים.
"הבאתם שלום לכל העולם, פיתחתם התקדמויות טכנולוגיות שהמין האנושי לא ראה מעולם ואולי במובן מסוים אפילו לא דמיין שנגיע אליו. מה מצפה לנו בהמשך?" התקשורת נמצאת גם בכיס של החברה, אין אף אחד שמעז לעמוד נגדם.
"אנחנו בביוגנטיקה-גיימס מתכננים המון. הדבר שבעדיפות הראשונה שלנו הוא לשמר את המצב הקיים – שזו עבודה קשה בפני עצמה של תחזוקה יומיומי למערכת. אחרי זה אנחנו תמיד שואפים להתפתח ולשפר את המערכת ואת תנאיי המחייה של כולם." כל כך הרבה זיבולי שכל ושקרים שיוצאים מפה אחד. רציתי להקיא וזה היה כואב לצפות בערימת הזבל הזה, אבל לא יכולתי להפסיק.
"כמו שמצופה מכם. כולם מצפים בקוצר רוח לעדכון המערכת הבא שלכם." המראיין חייך וצחקק לו כמו אחד שמלקק את הנעליים של אלו שמעליו, רק כדי לזכות בטובתם.
"בנימה אחרת, אני והצופים נשמח לשמוע קצת על העבר של החברה – איך ב50 שנים הצלחתם לשנות את כל החברה האנושית?" המשיך המראיין לשאול
"התרבויות משתנות עם הזמן. פעם תרבות המערב הייתה ההשפעה העיקרית על העולם, אחר כך תרבות הפנאי נכנסה והשפיעה גם היא. אנחנו שהתחלנו כחברה קטנה שמפתחת משחקים להמונים, בעזרת המייסד עם החזון הענק שלו, התחלנו לקחת את תרבות הגיימינג לרמה חדשה שאף אחד לא עשה מקודם – להפוך את המשחק לחלק מהחיים שלנו. רצינו לשפר את העולם באמצעות משהו שכולם כל כך אהבו, ולתגמל את כולם על התמיכה ההולכת והגוברת לאורך השנים. לפני שבכלל הבנו את זה, האהבה שלנו לעולם ולמשחקים שינתה את התרבות האנושית למה שהיא היום – העולם השלו ושורר השלום שיש לנו. לא תיארנו לעצמנו שנצליח להשיג את החזון שהיה כמו רעיון מסיפור פנטזיה, כל מה שיכולנו ועשינו לאורך הדרך היה רק לעבוד קשה ולתת את כל כולנו בשביל כל אחד ואחד מהאנשים בעולם".
הנאום המרגש של הבכיר היה מסוגל לבלבל כמעט כל בן אדם פשוט, אבל לא את אלו שראו את האמת של המציאות של היום.
"מעשים אציליים שבאמת נתנו לכולם הזדמנות שווה ושיפרו את איכות החיים של כולם. היום אתם כבר עומדים על 85% אחוזי שימוש גלובאליים במערכת 'חיים 2.0', זה נתון מרשים מאוד."
"תודה רבה על המילים הנחמדות שלך. זה היה ניתן להשגה רק בעזרה של כל אחד ואחד מהאנשים העובדים כל כך קשה בחברה שלנו וכמובן בעזרת של כל אחד ואחד מהמשתמשים של המערכת שלנו שתמכו בנו. התמיכה שלכם מחממת את ליבנו ורק מדרבנת אותנו להמשיך לעבוד קשה למען מטרות נעלות יותר. אנחנו תמיד שואפים ל100% שימוש כדי שנוכל להשפיע ולעזור לכל אחד ואחד מהאנשים בעולם, אבל אנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד להשתמש במערכת שלנו – זה נתון לכל אחד ואחד אם הוא רוצה להצטרף או לא".
הבעיה היא שאין ממש בחירה. מלידה משתילים בתוכנו את המערכת, בלי שאנחנו בוחרים בכך, רק בגלל ששטפו את מוחות הורינו, או מעיוורון אחרי זוהר לא קיים במערכת הזאת או בגלל פחד מהאלטרנטיבה.
להיות חסר מערכת זה יותר גרוע מלהיות אפרורי. זה השפל של החברה האנושית כולה. כל העבריינים, הרוצחים, המתנגדים למשטר, אלו שנודו אפילו מגזע האפרוריים – כל אלה נמצאים ב15% הנותרים. כמעט כל אדם שחושב בצורה הגיונית לא ירצה להיות משויך לקבוצה שכזו.
הריאיון המשיך בתשבחות על המערכת, על החברה ועל העדכון החדש הממשמש ובא למערכת.
הוריי קראו לי לשולחן כדי לאכול איתם את הארוחה החגיגית. כיביתי את השידור של הטלוויזיה מהממשק שלי ולקח לי כמה שניות להתנער מהעולם שנכנסתי אליו, לכל המחשבות והדמיונות ששקעתי בהם תוך כדי שצפיתי בריאיון.
הלכתי לשולחן לאכול איתם, דיברנו וצחקנו. הייתי צריך להעמיד פנים שהכל בסדר. בקרוב זה הזמן שלי לצאת ל"חופשי" ולהתחיל את החיים העצמאיים שלי ואני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
קיבלתי הודעה מדין בממשק שלי, בחלון שיחה פרטי שלנו.
"היי! מקווה שהיום לא השפיע עליך יותר מידי. אל תיקח את זה קשה מידי, אנחנו נילחם בהם בבמה אחרת וביום אחר. בינתיים אנחנו צריכים להיות חזקים ולהמשיך לעבוד חזק למען המטרה שלנו – לשנות את המערכת!"
"אין בעיה. כבר נרגעתי. אנחנו ביחד נשנה את כל מה שלא בסדר!" עניתי לו.
"נדבר בקרוב, דברים בתכנית מתחילים לזוז". הוא ענה לי.
לפעמים אני תוהה אם זו המטרה של שנינו או המטרה שלו שאני רק נדחף אליה והופך אותה לשלי ביחד איתו.
לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאדבר איתו למשך תקופה ממושכת.
***
הימים עברו להם והפכו לשבועות, שהפכו לחודשים.
העברתי אותם ללא עשייה מיוחדת. כל הזמן הזה חיכיתי למילה מדין, לסימן חיים כלשהו. עבדתי בעבודות מזדמנות קטנות כדי להמשיך לקבל נקודות ניסיון, כסף וניקוד. אפילו את המשימה הראשית שלי לא התחלתי. כל הזמן הזה לא קפץ לי שום חלון התראה, שום הזדמנות ושום דבר המסמן על התחילה של המשימה הראשית שלי.
משהו היה מוזר.
דין לא ענה להודעות שלי בכלל, התעלם ממני ממש. כשניסיתי להתקרב לאזור השכונה שלו תמיד האבטחה הייתה כל כך צמודה ולא נתנו למי שלא אפרורי להיכנס. כשניסיתי להתגנב לתוך השטח דרך מקומות שדין לימד אותי שבהם האבטחה חלשה יותר, תמיד היה נראה שהוא לא בסביבה והוא עובד. שאלתי מסביב ואף אחד לא שיתף ממש פעולה.
משהו היה ממש מוזר.
תיארתי לעצמי שברגע שהוא יהיה מוכן, שהוא יסיים את ההכנות שהוא מכין לתכנית האולטימטיבית שלו, הוא ייצור איתי קשר שוב. לא באמת ידעתי מה לעשות עם עצמי, מאיפה להתחיל. רק חיכיתי, חרשתי וליטשתי את היכולות שלי כדי להכין את עצמי ליום שבו נצטרך לפעול ביחד.
לפעמים תהיתי אם דין נטש אותי והלך לדרכו שלו, בלעדיי. לא רציתי להאמין בזה, עד עכשיו הוא לא נטש אותי אף פעם ותמיד היה שם לצידי. אני הבטחתי שאני תמיד אהיה לצידו כשהוא יצטרך, אפילו בזמן שאני אכזבתי אותו, כשרק הכרנו. אבל הוא שם את זה מאחוריו כבר, וקיבל אותי כמו שאני. מאז הבטחתי לו, אבל בעיקר לעצמי – שאני לא אשאיר מאחור אותו או אף אחד מחבריי, תמיד אהיה שם לצידם.
כנראה שמשהו קרה לו שהוא מתנהג ככה מוזר, אז החלטתי שאני אפתיע אותו ואבין בדיוק מה הסיפור.
באישון לילה התגנבתי לשכונה של האפרוריים דרך אחד נקודות התורפה של האבטחה. התגנבתי לבית של דין, מבלי שהסיירים של האבטחה ישימו לב אליי. כמה אפרוריים משוטטים מחוץ לשעות העוצר הסתכלו עליי והתעלמו ממני. אף אחד לא רצה להיתפס שם בשעה כזאת בחוץ, במיוחד לא אפרורי.
הגעתי לחלון החדר של דין, והצצתי פנימה. לא היה שם אף אחד. יכול להיות שבשעה כזאת הוא עדיין חורש כדי להשיג עוד ניקוד?
איתו זה אפשרי.
התחלתי לחפש בכל מיני מקומות שהוא היה נוהג להראות לי כשהיינו יותר קטנים, והוא לא היה באף אחד מהם. כשכבר התחלתי להתייאש, והתחלתי לחזור באחת הדרכים שהוא היה נוהג ללוות אותי מחוץ לשכונה, פתאום ראיתי.
ראיתי אותו.
זה הרגיש כאילו לא התראינו שנים. הוא הלך לכיוון אחד המפעלים הנטושים. עקבתי אחריו עד למפעל ששם הוא נעצר באחת הקומות. לא יכולתי לחכות יותר ומתוך הרגל ניגשתי אליו בטבעיות וקראתי בשמו. חיוך עלה על פניי רק מלראות אותו. הוא באמת היה החבר הכי טוב שלי בכל העולם, אפילו שהוא אפרורי.
הוא הסתובב אליי מופתע מאוד, זה היה ברור כשמש שהוא לא ציפה לראות אותי שם. הבעתו הייתה לחוצה ולא טבעית. לא ראיתי אותו ככה בחיים.
הוא ישר השתיק אותי עם כף ידו לפני שהוצאתי עוד הגה מפי.
"מה אתה עושה כאן?!" הוא לחש בעצבנות אליי.
"אוף! איזה טיפש אתה לפעמים!" פעם ראשונה ששמעתי אותו מקלל ככה. לא הייתי רגיל לראות אותו בלי הקור רוח הרגיל שלו.
"לא משנה כבר… אין זמן! תתחבא ואל תצא החוצה לא משנה מה!" הוא לא נתן לי זמן להגיב בכלל, אבל הבעת פניו אמרה הכל. הוא היה רציני בכל תא ותא בגופו. הוא לא כעס עליי, הוא פשוט דאג לי. משהו לא טוב הלך להתרחש והוא לא רצה שאהיה מעורב בזה.
הסתתרתי מאחורי קיר, בחדר צדדי שזו הייתה הכניסה היחידה אליו, מלבד חלון אל מחוץ למפעל.
היה שקט למשך כמה דקות ולא הבנתי מה קורה בדיוק. מה דין זומם?
הוא שלח לי הודעה בזמן הזה – "מצטער על הכל, אני אסביר הכל אחרי שזה ייגמר. בינתיים תשמור על פרופיל נמוך ואל תצא החוצה לא משנה מה!" אני אשקר אם אגיד שזה לא הלחיץ אותי קצת. מה כבר אמור לקרות?
ארבעה בחורים נכנסו לחדר בו דין חיכה – שלושה שומרי ראש גדולים, חסונים ומאיימים מגזע האורקים. הם שמרו על בחור שהיה נראה לא כאדם פשוט בכלל. הוא נראה כמו מנהל מערכת! לא סתם אחד מגזע מנהלי המערכת, אלא מנהל מערכת אמיתי, מישהו מצמרת חברת "ביוגנטיקה-גיימס". פניו היו מוכרות מאוד, אבל לא הצלחתי להיזכר מי זה היה בדיוק. מאותו רגע בקושי הצצתי החוצה, הסתמכתי בעיקר על השמיעה שלי וניסיתי לחדד אותה ככל הניתן כדי להבין מה קורה בחדר גם מבלי להסתכל.
"שלום לך אפרורי," טון מתנשא ברור יצא מפיו. אפילו צעדיו, ותנועותיו נשמעו כמו אחד שמסתכל על כולם מלמעלה, כמו אדם המסתכל על אוגר בתוך כלוב. "האם הבאת את החפץ המבוקש?"
שמעתי את דין שולף משהו מתפריט המלאי שלו, ככל הנראה מזוודה עם התכולה בעלת הערך הגדול.
מה יכול להיות כל כך יקר ערך בשביל מנהל מערכת להגיע עד לכאן?
"הכל נמצא כאן, עד הפרט האחרון." דין פתח את המזוודה וככל הנראה הראה את תכולתה למנהל המערכת. הצצתי לרגע וראיתי חיוך מרוצה עולה על פניו של מנהל המערכת, כאחד שהשיג את מה שחיפש במשך זמן רב.
דין מהר סגר את המזוודה והכניס אותה בחזרה לתפריט המלאי שלו, שם היא בטוחה.
"מה עם הצד שלך בעסקה?"
"הצד שלי ימולא. אבל קודם לכן, לא הבאת איתך שום חברים? נכון?" התחלתי להילחץ. מה אם הם יעלו עליי? מה יקרה לי ולדין?
"ברור שלא, כמו שסיכמנו, זה רק אנחנו כאן." דין ניסה להרגיע אותו.
"אז אין לך בעיה אם נוודא שאין כאן אף אחד?"
"ברור שלא."
מנהל המערכת הסתובב לשומרים שלו וסימן להם עם הראש. החזרתי את עצמי למסתור שלי בתקווה שהם לא הבחינו בי. באותו רגע הרגשתי סכנה כמו שלא הרגשתי בחיי. חיפשתי דרך מוצא מהירה ככל הניתן. האפשרות היחידה שלי הייתה החלון. יצאתי ממנו בשקט ככל הניתן ונתליתי על עדן החלון, מחזיק בקושי ועוצר את נשימתי ככל הניתן. אחד היתרונות של האורקים זה חושים מחודדים.
יכולתי לשמוע אותם מחפשים בחדרים מסביב עם רובים שלופים כדי לוודא שבאמת אין אף אחד שם, ואם כן – אז שלא יהיה יותר. כשהם הגיעו לחדר שהייתי בו, הם השתהו לרגע, כאילו תוהים על משהו, אבל בסוף המשיכו הלאה אחרי כמה שניות. הם סימנו למנהל המערכת בהנהון קצר. אני בינתיים חזרתי בשקט למחסה מאחורי הקיר וחזרתי להקשיב.
"טוב אז אפשר להמשיך בעסקה." קבע מנהל המערכת.
דין נשאר שקט, שומר על קור רוח.
"אז כמו שסיכמנו, 45,000 אלף נקודות?"
"כן. אני תמיד עומד במילה שלי." היה אפשר לשמוע בבירור את הנפות האצבע של מנהל המערכת עושות כמה פעולות זריזות מאוד להשלמת פעולה כלשהי בתפריט האישי שלו. "בוצע." הוא סיים וסגר את התפריט שלו.
דין מיהר לבדוק בתפריט שלו משהו, ונשמע מרוצה. הוא הוציא במהרה את המזוודה בחזרה מתפריט המלאי שלו והגיש אותה למנהל המערכת.
"כל זה שלך. אין לי גם ככה מה לעשות עם זה."
"נראה שכאן מסתיים העסק בינינו." דין רצה לקפל את הכל ולצאת משם כמה שיותר מהר. סוף סוף הבנתי את עיקר התכנית שלו וחיוך עלה על פניי. שמחתי בשמחתו.
מנהל המערכת העביר את המזוודה לאחד משומרי הראש והחל לפנות לאחור וללכת מהמקום, אבל אחרי כמה שניות רעש צעדיו נעצר.
"רק דבר אחד לפני שאני הולך," הוא הסתובב בחזרה לדין. הייתי חייב להסתכל מעט ובזהירות.
"מה אתה הולך לעשות עם הנקודות האלו?" מנהל המערכת נתן חיוך קליל וסקרן לדין.
"מה זה משנה לך? אני גם ככה אפרורי חסר חשיבות."
"בזה אתה צודק," הוא צחקק קצת. "אבל זה מתחיל להיות בעיה כשאתה כבר לא אפרורי." מבט רציני שלא נראה כמותו היה על פניו. ההילה שלו נצבעה בשחור והביאה איתה רק בשורות רעות. כל הנוכחים ידעו על מה מדובר, ולא היה צריך להגיד זאת בבירור כדי להבין – מנהל המערכת ידע על התכנית של דין.
לפתע ההילה של מנהל המערכת נעלמה, וחזר החיוך הקליל. "אבל אני בטוח שזה אף פעם לא יקרה."
אני ודין נרגענו בו זמנית.
הוא הסתובב בחזרה לכיוון יציאה. מבט חלוף שלו עבר עם אחד משומרי הראש שלו. ראיתי רק חלק מהמבט הזה, אבל מספיק כדי שלא אשכח אותו בחיים. מבט חסר רגש ושטני.
רעש בודד וחד של כדור של רובה נשמע. כל הגוף שלי קפץ ונרתע. הסתתרתי בחזרה מאחורי הקיר מתוך אינסטינקט.
לקח לי כמה שניות להבין מה קרה.
הם המשיכו לכיוון היציאה כששמעתי גופה נופלת על הרצפה.
יכולתי לשמוע את הקול של אחד השומרים שואל את מנהל המערכת: "מה עם השני?"
"עזוב אותו, לא נראה שהוא יודע משהו. גם ככה חרקים גם ככה לא יכולים לעשות כלום, במקסימום דורכים עליהם וממשיכים הלאה."
קפאתי במקום והייתי בהלם שלא הייתי בו בחיים. לא הצלחתי לזוז ולא רציתי לקלוט מה קרה. לאחר כמה דקות העזתי להציץ החוצה רק כדי לגלות את דין שוכב על הרצפה, טובע בתוך שלולית הדם של עצמו.
רצתי אל דין וניסיתי לעשות משהו לגבי הדימום. דמעות החלו יורדות מעיניי.
"אתה לא יכול לעזוב אותי." זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי, אך זה היה אבוד.
פחד וכאב תקף את ליבי, ברמה שלא יכולתי לסבול את זה כמעט. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. סערת רגשות תקפה אותי ולא ידעתי מה לחשוב ומה לעשות.
ידו של דין נחה על הכתף שלי, מרגיעה אותי בן רגע. חשבתי שאולי יש עוד תקווה.
הוא חייך אליי בקושי רב. "מצטער, אבל אני צריך שתתקדם בלעדיי."
זה הדבר האחרון שהוא אמר לי. הוא שם משהו בידי ויכולתי להרגיש את חום גופו שבורח ממנו. עיניו נעצמו באיטיות. זו היה הרגע הכי ארוך בחיים שלי. עינוי שנמשך נצח. המוח שלי התרוקן.
ידי רעדו, אך הצלחתי בקושי רב להסתכל על החפץ שהוא השאיר בידי. החפץ היה קפסולה אלקטרונית, טבולה בדמו של דין. זה היה משהו שיכול להשתלב עם הממשק של המערכת. פתחתי אותה בסיבוב פשוט שנראה לי כל כך קשה באותו רגע.
להפתעתי עלה מולי מסך צהוב-כתום מהבהב, כמו של אירוע מיוחד. המסך היה מעוות קצת, כמו פיקסלים שלא יושבים במקומם על הצג. המילים שהיו רשומות היו קצת מעוותות, אבל הצלחתי לקרוא אותם למרות הכל.
"משימה ראשית:
אם יש לך את האפשרות לשנות הכל, מה תעשה עם הכוח הזה?
אם תוצב בפניך ההזדמנות לה חיכית, האם תיקח אותה או שתיתן לה לחמוק מבין אצבעותיך?
כל מה שעליך לעשות זה ללחוץ התחל.
—התחל— —בטל—"