"אני עומדת להיות אמא! יהיו לנו תאומים!" צעקה מרתה כשנכנסה אל תוך הבית. אִמה רצה אליה והן התחבקו חיבוק חזק ואוהב.
הרופא בישר למרתה שהיא נושאת ברחמה שני עוברים. היא וג'ף הכינו מקום בחדר השינה שלהם לתאומים או לתאומות שיוולדו.
קצת אחרי חצות, בליל סופה סוערת, ג'ף קיבל קריאת חירום לצאת עם צוותו לכבות שריפה שפרצה בבית הספר באחד הפרוורים. גשם זלעפות המטיר את חמתו על העיר בנדינגטון הנמצאת במערב טקסס והנושקת ליער ספרינגס הידוע בעצי האורן העתיקים שלו. פִּרצי אור רבגוניים הבזיקו בשמיים. מרתה, שנשארה לבדה, טולטלה במיטתה בתנועות תזזיתיות. היא חשה עקצוץ מוזר וכואב באזור החלצים. בבוקר היא מצאה כתמי דם במיטתה ועל רצפת חדר השינה. היא היתה מבועתת.
בבית החולים הרופא הודיע למרתה שהיא תלד בת ושהאולטרה סאונד מראה שיש לה עובר אחד ברחמה.
"פֶטָאל ריזוֹרפְּשן," פלט בשפה רפואית יבשה שמרתה לא הבינה. "עובר אחד נספג ונעלם, או שזה פשוט החליק לך החוצה מתישהו, איכנשהו," הסביר לה.
"הח … החליק החוצה? … 'זה'?" אמרה בקול נמוך והעוותה פניה. מוחה טרם קלט שעליו לשדר שמחה על הבשורה שהיא תלד בת.
"אל תדאגי, לא יהיו לך סיבוכים בלידה." הרופא אמר ויצא מהחדר.
למרות שמרתה ידעה שהפלה היא תופעה די נפוצה בשלושת החודשים הראשונים של ההיריון, היא האשימה את עצמה באובדן העובר. היא קשרה בהפגנתיות לאנטנת הרדיו על הגג של מכוניתה סרט מוּדעות כחול בהיר לתסמונת טי. טי. אֶס, שהוא ר"ת של 'מעבר דם בין עוּברים'. היא נכנסה לחנות של פירסינג וקעקועים בדרום העיר וביקשה שיקעקעו לה קישוט של תינוק-מלאך על זרועה. התאבלותה על היעלמות העובר האפילה על שמחת לידת התינוקת הממשמשת לבוא.
בתום תשעת חודשי ההיריון נולדה למרתה ולג'ף תינוקת יפהפייה. הם קראו לה לוּסיה. אבא של מרתה, פרופסור לאמנות הרנסנס באוניברסיטה בעיר הסמוכה דרייטון, המליץ על השם. "זה אור, באיטלקית," אמר. "היא תקרין אור מיוחד בבית." בנסיעתו מהאוניברסיטה הבייתה היה תמיד מפזם את 'סנטה לוצ'יה', שיר נפוליטני שאהב במיוחד.
אף פעם לא ראו את לוסיה בלי שתֹאחז בובת תינוקת. לפעמים היא הייתה תוחבת אותה בתוך רצועת בד שחיבקה את מותניה. כמו אמא קטנה, היא החזיקה אותה תמיד צמוד אליה, נישקה את לחייה, השקתה אותה מבקבוק יניקה מפלסטיק, או נענעה אותה בחיקה. "תינוקת שלי", היא קראה לה.
יום אחד מרתה שמעה את לוסיה אומרת אל הבובה: "איפה כואב לך, אחותי? תַּראי לי, פֶּגי."
ג'ף, אב מסור ואדם שאהב ללמוד לבד, הסביר שלוסיה אימצה חברה דמיונית.
"אבל ג'ף, זה היה השם שתיכנַנו לתת לעובר שאבד והיה ותיוולד לנו תאומה, אתה לא זוכר?" אמרה מרתה. "כשמצאתי שברי זכוכית בכיור המטבח, היא האשימה את פגי ואמרה לי: 'אחותי עשתה את זה, היא שברה את הכוס.'"
"באמת מוזר," ענה ג'ף. "אני אחפש על זה באינטרנט."
כשלוסיה הלכה לבית ספר יסודי היא סיפרה לחבריה לכיתה שיש לה אחות למרות שהיא הבת היחידה במשפחה. היו כאלה שפחדו והתרחקו ממנה, והיו שקראו לה 'טיפשה'. "אם את ילדה יחידה, איך יכול להיות שיש לך אחות?" הם גיחכו.
מרתה וג'ף קבעו פגישה במרכז הבריאות העירוני אצל הדר' דייויד רוזנבלום שהיה עוזר-פסיכיאטר במכון לבריאות הנפש בדרייטון.
"יש כל מיני סיבות להתנהגות כזאת," אמר. "אלף, ייתכן שהיא שמעה את אמא שלה מדברת עם החברות שלה על העובר שנעלם."
"אינני זוכרת שאי פעם דיברתי על כך עם החברות שלי," ענתה לו מייד מרתה.
"היא גם אמרה לבובת התינוקת שלה שיש לה כאבים בבטן," הוסיף ג'ף. "היא אף פעם קודם לכן לא סיפרה לנו עליהם." דר' רוזנבלום תיקן את משקפיו על חוטמו.
"אם העוברים היו מחוברים בחלק התחתון של החזה על ידי פיסת בשר צרה שקישרה בין הכבד שלהם, אז בהחלט יש אפשרות שהיא תרגיש שחתכו לה משהו ותהיה לה תחושה של קטיעה," הוא אמר. "זו תופעה שנקראת 'כאבי פנטום', כלומר"
"כאבים שחשים בחלקים החסרים בגוף," ג'ף נכנס בדבריו. "קראתי על זה באינטרנט."
"מה שאומר שיש לה ויהיו לה הבזקים של זכרונות מהעובר החסר?" שאלה מרתה כשהיא מבינה שבעצם ענתה על שאלתה. דר' רוזנבלום הנהן.
ג'ף ומרתה החליטו לתת לזמן לחלוף ולראות איך יתפתחו העניינים.
לוסיה כבר בת חמש עשרה, מצטיינת בלימודים ובעיקר בסִפרות, ומדהימה את מורתה עם סיפורי אימה על אברים קטועים, על פֵיות מוזרות ועל חוצנים שעושים ניסויים בבני אדם. המורה עודדה אותה לשלוח סיפור לתחרות כתיבה מטעם משרד החינוך של מדינת טקסס לילדים בגילאי 8-16. לוסיה כתבה סיפור על פגי וזכתה במקום הראשון. היא קיבלה הזמנה לבוא לטקס חלוקת הפרסים שיתקיים בהיכל העירייה.
"יש לך כישרון טבעי לכתוב סיפורים מפחידים," החמיא לה מנהל בית הספר." את עוד תעברי את אדגר אלן פו."
כשהזמינו את לוסיה לבמה לקבל את הפרס, היא הוכתה מייד בהלם וקפאה על מקומה. היה נדמה לה שהיא רואה את עצמה בראי. בשורה הראשונה ישבה ילדה שגם הביטה בלוסיה בעיניים שהביעו תדהמה. שתיהן היו דומות להפליא. לאחר הטקס הן נפגשו והחלו לפטפט.
"את מאוד דומה לי במראֶה," אמרה לוסיה. "ברגע שראיתי אותך, הבטן התכווצה לי."
"מעניין שגם אצלי הבטן החלה פתאום לכאוב. היא תמיד כואבת לי במקום מסויים," אמרה אלינה והראתה ללוסיה את המקום. "כאן!"
"שכה אחיה! גם לי יש כאבים במקום הזה," ענתה לוסיה ושמה אצבע על שיפולי בית החזה. "הנה, פה! איפה שנמצא הכבד."
הן המשיכו לפטפט גם אחרי שהטקס כבר הסתיים.
"אז אם נולדנו באותו יום ובערך באותה שעה, אולי אנו גם תאומות? ואולי אפילו זהות? הו אלוהים!" קראה אלינה בשמחה.
"מי יודע! אולי! הלוואי שכן!" הן פיזזו על מקומן, חבוקות.
"האמהות שלנו חייבות להיפגש. מעניין מה תהיה התגובה שלהן," אמרה לוסיה.
"אמא שלי לא סיפרה לי אף פעם מי היה אבא שלי," אלינה אמרה. "היא רק אמרה שנולדתי בזכות איזה לילה מואר במיוחד שזה לא אומר לי כלום."
הן החליפו מספרי טלפון ויצאו יחד אל הרחבה של בניין העירייה.
אחרי שבוע לוסיה הזמינה את אלינה לבוא לבקר עם אמא שלה. מרתה וג'ף היו סקרנים לראות את הדמיון ה'מדהים', כפי שלוסיה סיפרה, שבין שתי הנערות.
כשהאווירה הייתה נעימה וכולם חשו די בנוח, מרתה אמרה:
"גב' מרגרט, אני באמת נדהמת לראות איך הבת שלך דומה כשתי טיפות מים לבת שלי. אלינה סיפרה ללוסיה שהיא נולדה בלילה מואר במיוחד. את יודעת על מה היא מדברת? את זוכרת אולי מה היה אז?"
מרגרט נאנחה אנחה עמוקה. היא שיפרה את ישיבתה בכורסא והשעינה את גבה על כרית קטיפה אדומה.
"בוודאי שאני זוכרת, כאילו זה קרה אתמול. זה היה לילה מאוד סוער, כל הבית רעד, והבזקי אור חזקים וצבעוניים האירו את הבית. התעוררתי בבהלה ומישהו מוזר עמד ליד מיטתי. לא יכולתי לראות את פניו כי הראש שלו הקרין אלומות של אור שסנוורו אותי. אחר כך הוא נשא אותי מחדר השינה אל קרחת יער שכל העצים מסביב היו מוטלים באופן מוזר על האדמה, ושם הניחו אותי על אלונקת מתכת קרה כמו שרואים בחדרי ניתוח בבתי חולים. אני זוכרת שהמקום הדיף ריח חריף של משהו חרוך, או שרוף."
מרגרט החלה להשתעל ולוסיה הגישה לה כוס מים. היא הרטיבה את גרונה עד שהשיעול פסק. אחר כך מרגרט המשיכה:
"הרגשתי חֹם חזק בתוך בטני ואצבעות מטיילות בתוככי החלציים שלי. כנראה שהתעלפתי כי בבוקר מצאתי את עצמי חזרה במיטה כשכתמי דם מסביב לי."
מרתה הזדקפה בכיסאה.
"חשבתי שהזיתי וניסיתי לשכוח מכל העניין," המשיכה מרגרט, "אבל חשתי כאבים עזים בבטן והלכתי לרופא. הוא אמר לי שאני בהיריון."
מרתה לא זעה. היא הביטה, קפואה כאשת לוט, במרגרט. הקמטים במצחו של ג'ף העמיקו.
"באותו לילה סוער אנשים התקשרו למשטרה וסיפרו שראו חפץ ענקי מרחף מעל האזור שלנו," נזכר ג'ף. "הוא שיגר אורות חזקים. הוזעקתי באותו זמן לכבות שריפה בבית הספר אז יכול מאוד להיות שהיא נגרמה מהעצם הבלתי מזוהה הזה. אולי זה היה חוצן וזה מה שראיתן. בכלל, טקסס שלנו מלאה בקבוצות דתיות שחבריהן מתפללים לחוצנים שיבואו לבקר אותה."
"אתה צודק. זה לא דבר חדש. זה הפך להיות חלק מהנוף התרבותי שלנו כאן," אמרה מרגרט. "עוד בראשיתה היה בטקסס שבט אינדיאני שטען שאנשיו הם צאצאים של 'ציפור הרעם' שבאה מהחלל החיצון לבקר אותם."
"יש בטקסס הרבה שטחים פתוחים, שדות תירס וכותנה בלתי מעובדים שיכולים לשמש אתרי נחיתה לחוצנים," אמר ג'ף.
"בדיוק. אני יודעת על לפחות כעשרים קבוצות פולחן שמתכנסות באזורים האלה, והיד עוד נטויה."
"לא ידעתי," אמרה מרתה.
"לפני חצי שנה, בעיר ואקו הסמוכה, כחמישים חברים של קבוצה כזאת התכנסו בשדה פתוח ונעלמו כאילו האדמה בלעה אותם. שניים ששרדו סיפרו לי שחוצנים באו ולקחו אותם. כל האזור שם נותר חרוך, במו עיני ראיתי."
"הו אלוהים!" אמרה מרתה.
"אני מניחה שאנשים שעברו כמוני חוויה מטלטלת עם חוצן החליטו להצטרף מתוך סקרנות לקבוצות פולחן כאלה. אני עצמי הייתי פעם חברה בקבוצה כזאת," הפתיעה מרגרט את כולם.
"מה?" אמרה אלינה כמעט בצעקה.
"לא הצלחתי להשתחרר מהחוויה הכואבת שעברתי והמקרה הפרטי שלי גרם לי לסקרנות גדולה," היא נשמעה מתנצלת. "הכרתי בוולמארט מישהו בשם אורסון נוֹרברט. איש מוזר עם חוש הומור גס לפעמים אבל טיפוס מרתק. התוודעתי דרכו לקבוצה שנקראת 'כוחות התיקון החיצוניים של מרחב הזמן'. בעצם הוא זה שהקים אותה. החברים בקבוצה, ואני בתוכם, מאמינים שבני האדם הרסו וחיללו את כדור הארץ הקדמוני על ידי ממשלות מרושעות והתנהגות פסולה של בני האדם, ולכן אנו צפויים לעונש בצורת מבול של גשמי זעף כמו הגשם העז שניתך באותו לילה סוער."
"אני גם זוכרת את הלילה הנורא ההוא," אמרה מרתה. "הייתי אז בהתחלת היריון עם שני עוברים. ג'ף לא היה בבית כי הזעיקו אותו בגלל שריפה. כשהתעוררתי למחרת ראיתי שאני מדממת. היה גם דם על הרצפה ונבהלתי. נסעתי מיד לבית החולים ושם הרופא הודיע לי שיש לי בעצם עובר אחד ולא שניים. ייתכן שחוצן הוציא את אחד העוברים מרחמי ושתל אותו ברחמך?" מרתה שאלה.
"בהחלט ייתכן," ענתה מרגרט. "במיוחד כשאני רואה עכשיו את הדמיון המדהים שבין שתי הבנות שלנו. בכלל, אני מאמינה שכדי לתקן את העולם וכדי לבנות עתיד טוב יותר לאנושות, החוצנים בוחרים במתאימים שבינינו ומעברים אותם על מנת להקים את הדור הבא, ולכן, כפי שמשתמע מסיפורך, מאוד ייתכן שחוצן בחר בי להרות את העובר שלך, מרתה."
"אם כך הוא גם בחר בי," אמרה מרתה. מרגרט הנידה את ראשה בחיוב.
השתרר שקט בחדר. מרתה הלכה למטבח והביאה מגש עם עוגה שאפתה במיוחד למיפגש. ג'ף מזג שתייה לכוסות קריסטל גבוהות שנצצו באור הנברשת שמעליהם.
"אמא, את עדיין חברה בקבוצה?" שברה אלינה את השתיקה.
"לא, עזבתי לפני כשנה."
"?למה עזבת?"
"היו שעזבו בגלל פחד פתאומי שתקף אותם מפני חוצנים. אחרים, הגרעין הקשה, עברו אל מחוץ לטקסס כדי להקים שם קבוצות נוספות עם אידיאולוגיה חוצנית, וגם אורסון המנהיג נעלם כאילו האדמה בלעה אותו ולא היה לו ממשיך. אומרים שחוצן לקח אותו. זמן קצר לפני כן הוא כתב לי מכתב אישי."
מרגרט פתחה את תיק הצד הקטן שלה, פשפשה בין תאיו והוציאה נייר מקופל. היא פתחה אותו בניעור אחד.
"תקריאי בקול רם את השורה האחרונה," אמרה לאלינה שהזדקפה מיד.
"אני כבר זקן וכוחותי כלים. אני שוקל למנות אותך לממשיכה שלי כתודה על שגייסת לי כל כך הרבה חברים השנה. בחיי, בכל טקסס אין אשה עם ביצים כמו שיש לך." אלינה שמה יד על הפה במבוכה.
"כן, ככה הוא היה מדבר," אמרה מרגרט. "אבל הוא לא הספיק, לכן אני מאמינה שאזכה לביקור נוסף של חוצן. מעניין איזו הפתעה הוא יכין לי הפעם. הייתי מעדיפה לא לעבור את מה שכבר חוויתי, בגלל הכאבים, אלא לצאת איתו לסיבוב ביקום. אולי אפגוש שם את אורסון." היא פרצה בצחוק רועם ומתגלגל שהזכיר למרתה את הלילה ההוא.
"אז אמא שלי זכתה לביקור של חוצן והוא שעיבר את אחותי שחסְרה לי!" קראה לוסיה בהתלהבות.
אלינה חייכה אליה ופניה הביעו שביעות רצון.
"אם כך לוסיה שלנו צדקה כשדיברה על כאבים," ג'ף אמר.
"כן, היא הרגישה כל השנים את חסרון אחותה. היא תמיד דיברה אליה כאילו ישבה לידה וסיפרה לה על הכאבים שהיו לה באזור הקטוע," אישרה מרתה. "דר' רוזנבלום צדק."
לוסיה ואלינה קמו והתחבקו חיבוק חזק ואיחדו את איבריהן המופרדים דקה ארוכה.
מרתה הניחה יד על בטנה, נדמה היה לה שחשה משהו זע בתוכה.