140 פנסיה מוקדמת- אלפנדרי כפיר

דוד הקשיש לבוש מכנסי עבודה כחולים וחמוש במעדר ובעודף קמטים, עדר את ערוגת צמחי התבלין כאשר הרגיש משב רוח חרישי מאחוריו. לא הייתה זו הרוח הטבעית, כמובן, משום שבמדבר בחום של שלושים ושמונה מעלות האוויר עמד, עמד כמו אדם הנוטה למות.
הממ… חשב דוד, זה האידיוט השלישי רק השבוע: "מה אתה רוצה מנוול טכנולוגי?" הסתובב דוד ונהם.
הרוח מאחוריו התגשמה להולוגרמת אדם צעיר לבוש בקפידה כמיטב מסורת הרשת. שערו מכסיף, עיניו כחולות מבריקות, זקנו הצרפתי היה כה מטופח, שנראה כאילו כל שערה הסתדרה במקומה כאילו שורטטה. ההולוגרמה הפכה לאדם של ממש, בשר ודם, לבוש חליפה מסוגננת, בעלת שלושה חלקים. ניגוד מוחלט לצייה ולאבק סביבו.
אתה יכול לקרוא לי אלמי55, אמר בקול עמוק. זמנך הגיע זקן, פנה את גופך ואת מקומך יתפסו הצעירים.
נסה להכריח אותי צואת קוד, אמר דוד בקול משועמם משהו. יש לי זכויות אתה יודע, אני בשר ודם!
אלמי55 סקר את דוד במבט מתועב. בשר ודם? אתה? אתה ערמת מים, מלח וקמטים, זמנך הגיע מזמן זקן.
ומי אתה שתשפוט?!, טוב לי בגופי הבלוי כבר 42 שנה.
נו, והגיע הזמן לצאת לפנסיה, ידידי, קטע אותו אלמי55 ועיניו בורקות. עבדת, ואנו שבעי רצון מהתרומה שלך לפחות בשנים הראשונות. הגיע הזמן להקליט אותך ולקבל חיים חדשים, חיים חסרי גבולות. תוכל להגשים את כל חלומותיך, את הפנטזיות, את היצרים האפלים. תוכל לבקר בכל מקום בגלקסיה, תהיה חזק כמו אל…
אל? גיחך דוד והביט על ידיו הקמוטות ועל כתם הזעה במרכז חולצתו. אני לא מחפש חלומות, כל מה שאני צריך נמצא כאן, ידידי. אין לי פנטזיות או יצרים אפלים וטוב לי במקומי.
אלמי55 סקר בעיניו את הצריף העלוב, המט ליפול, את ערוגת צמחי התבלין הכמושה והרגיש צער על הזקן שמעולם לא חווה חוויות של ממש. מעולם לא ראה את העולם, את גן העדן של הרשת, את אין סוף האפשרויות הבלתי מוגבלות. נוסף על כך חום השמש העיק עליו וגרם להזעה בתוך החליפה המהודרת (אלמי55 לא הזיע עידנים, לא כאדם צעיר ולא כקוד).
הקשב זקן, אמר אלמי55 וטייזר חשמלי הופיע בידו במהירות אדירה. אתה יכול לבוא איתי מרצונך או שאני יכול לגרור את גופתך ההלומה לתחנה הקרובה, שם כבר נקליט אותך כמו שצריך.
אתה מאיים עלי בנשק? אמר הזקן ושלף באטיות אקדח "קולט אופיסרס". אתה מאיים להקליט אדם בניגוד לרצונו? למקום הזה הגענו? לחש דוד. זה היה מהיר סינן בציניות.
אכן הגענו למקום הזה, ענה אלמי55, שהסתכל בספקנות על האקדח העתיק ולא הצליח להחליט מה רב יותר, הקמטים על כף ידו של דוד או השריטות על אקדח הקולט המוכסף. אני מודע לזכויות שלך זקן, רק דע לך שמסמך חתום דיגיטאלית בחתימת הממונה נמצא עלי ובו נאמר, שניתן להקליט אותך גם בניגוד לרצונך, היות שאתה באופן אישי מהווה איום על משאבי האנרגיה של הכוכב. אוכל להסביר לך את הלוגיקה או לקחת אותך בכוח, הבחירה בידך איש בשר.
אם כך, בוא נשב כמו אנשים בוגרים והסבר לי מה אתה בדיוק מוכר, אדון אלמי55 ,אמר דוד והצביע לעבר הצריף המתפורר.
הזקן לא חיכה לאלמי55, הפנה אליו את הגב ופסע באיטיות, צולע על רגל ימין והתיישב על כיסא נדנדה מחוץ לצריף. שלף מקטרת מפויחת ומשומנת והצית אותה.
אלמי55 הביט בזקן בתחושת קבס מחליאה. הוא סקר כל קמט על גופו, ורידיו הבולטים על רגליו, שערו הלבן המתנופף ברוח ואת הזיעה המכסה את פדחתו המבהיקה – והצטמרר מרוב גועל .
הקשב זקן, אתה מכיר את הכללים שלפיהם אנו חיים: הגוף עובד עד גיל 30, אנו מודים לך על השרות, טקס קצר, פרדה מהילדים, מגן עם הקדשה מזהב. מקליטים את התודעה שלך ולפני שאתה מבין מה בכלל קורה, הנך נוטש את הגוף הרופס, עוזב את מגבלות הבשר, עולה מדרגה אבולוציונית ונימצא איתנו במסיבה של המאה, בתוך המחשב המבוזר על פני גלקסיות שלמות. חי עם מיליארדי מיליארדים של תודעות. אין יותר גוף מזדקן, אין משמעות לגיל, יש אין סוף רעיונות חדשים, אין ספור חוויות. היית פעם עם אישה אני מניח, אז דמיין איך זה להיות עם 1000 נשים בעת ובעונה אחת ולהרגיש הכל !
דמיין שאתה יכול לטייל ולהיות בכל מקום במהירות האור, לראות כל צורת נוף ולהמציא אפילו כמה משלך, ללמוד כל שאתה חפץ וליצור אין ספור קשרים חברתיים.
הזקן נשף ענן כחלחל, השעין את גופו לאחור ולחש :"מצטער, חביבי, לא מושך אותי, אני אוהב את שק העצמות שאתה מכנה הגוף שלי, אין לי שום עניין ב1000 נשים, גם אחת הייתה די והותר. ואין לי מה לחפש במקומות אחרים, אני אוהב את הצריף שלי, אוהב את השקיעות כאן ואוהב את גן הירק שאני מטפח. הבדידות קצת מקשה עלי, הודה דוד, מצד שני היא מצלילה את מוחי. חבל שאין כאן, כמו בימים הטובים, עוד עשרות אלפי מתיישבים כמוני. תמיד חסר איש שיחה מעניין להעביר איתו את שעות הערב."
מתיישבים כמוך? כמוך? התפלץ אלמי. אתה הוא האסון התרבותי הגדול ביותר של הכוכב, של המדינה, של הגלקסיה. אתה שואה אקולוגית, בעיית אנרגיה בלתי ניתנת לפתרון. בשל אנשים כמוך הכל החל! התיישבתם על הכוכב הזה כמו רמשים ומצצתם ממנו כל טיפת אנרגיה, קצף אלמי55. גידלתם מזון לאוכלוסייה שגדלה מעריכית והכפילה את עצמה כל עשור, התפלתם מים, השבחתם את החיטה ואת הדגן כדי להאכיל עוד מיליוני פיות של מתיישבים בורים, כדי שבתורם ישריצו עוד ילדים לתוך מעגל הכליה. אתה ידידי, היית אחד ממובילי תרבות "ההתיישבות". ידעת שהמילה "התיישבות" ברשת היא מילה גסה של ממש. היא מקבילה לפרזיטיות, מקבילה להפיכת גן עדן בר קיימה, לשממה מדברית, בדיוק כמו זו שאנו נמצאים בה כעת. אלמי55 ירק נוזל שקוף על מפתן העץ של הצריף בבוז ועווה את פניו בתוכחה. אז נכון… מידי פעם הייתה מלחמה או מחלה שניסתה להכניס את הריבוי המטורף לסוג של שיוויי משקל. הילודה הוגבלה בד בבד עם הגירה המונית לאזורים שאינם צפופי אוכלוסין, המהפכה הרפואית החזיקה את שקי העצמות שלכם עשור אחרי עשור ולמעשה קיבעה ומסמרה את האסון. היו כאלה שניסו למצוא פתרונות לאנרגיה יעילה יותר, ליצור מזון אפקטיבי יותר, ברם זה היה בדיוק כמו לעצור סכר של חלקיקי נויטרינו עם רשת דייגים… רק לאחר 1800 שנה של אסון אקולוגי, מחלות ורעב, הייתה פריצת הדרך הגדולה של טכנולוגית ההקלטה. תודה לאלוהי המעבדים, אנו מקליטים את התודעה נוירון אחרי נוירון, סינפסה אחרי סינפסה, מעבירים למערך המחשוב המבוזר, והנה אתה חי חיי נצח בתוך הרשת ! לא עוד בשר, לא עוד מציצת הלשד הכוכבי עד שיהפוך לאפר ועפר ולא יהיה מתאים למגורים. נגמרה תרבות ההתיישבות, נמצאה התרופה להתפוצצות האוכלוסין. אנו הבאנו לעולם חיים בשנית , לקחנו את הקליפות הישנות, זרקנו אותם כערמת אשפה ונתנו לאזרחים חרות של ממש. ככתוב: "בששת ימים ברא אלוהים את העולם, בשביעי נח ובשמיני כולנו עלינו בסערה השמימה כצלמו וכדמותו". עיניו של אלמי55 נצצו, הוא השתעל למשך דקה ארוכה. שיחה כה ארוכה בשיטות המיושנות של תקשורת ורבאלית עייפו אותו כהוגן. איפה התחילה הבעיה שלי איתך זקן, הרהר לעצמו אלמי55 בקול רם, הבעיה התחילה שהוחלט על ידי הממונים להקים לתחייה אנשים מפורסמים, כמוכם, אנשים שההשפעה שלהם על התרבות הישנה הייתה לכאורה ניכרת. מכיר את הסיפור, נכון זקן?! הטכנולוגיה הגיעה לשלב שניתן למצות מהעצמות המתפוררות שלכם מספיק חומר גנטי על מנת לשחזר את המבנה הנויירוני המדויק שלכם. כלומר, לשחזר את האישיות שלכם (מינוס רוב הזיכרונות) על מנת שתמשיכו לחיות ברשת כרוחות היסטוריות ותפרו את הרשת ברעיונות והגיגים כדי ליצור מגוון, המושתת על ניסיון החיים של העבר. הקמנו את ניוטון ,איינשטיין, היטלר ומוסוליני, את אלוויס וקורט קובין. יחי מגוון הקוד ברשת ! יחי המעבדים! רק אם לומר את האמת המרה, הנמיך אלמי55 את קולו, והרהורי כפירה עלו על שפתיו, כל אותם מפורסמים תרמו מאומה לרשת. הם היו עתיקים מידי מכדי לתרום תרומה של ממש לתרבות העילית שלנו, וחלקם, בדיוק כמוך זקן היו פסיכוטים מספיק על מנת לבקש גוף אנושי ולחזור לחיות על הכוכב כמתיישב עלוב, במקום כל העושר החוויתי שהרשת הציעה להם. והנה אנחנו כאן מוצאים את עצמנו על כיסאות מטים ליפול, מסתכלים על חול מכל עבר בחום מעיק ומכוונים נשק אחד לשני, כאשר אני מציע לך להיות אל של ממש. אינך רואה את הפרדוקס?!
ובכן אמר הזקן, ועיניו מצועפות. ראשית קצת התקרר כאן, ולקראת ערב המקום הופך להיות נסבל יותר, ואז ידידי נוציא את הברנדי, אבל חושבני שאמרת את הכל – כאן חייתי לפני אלפי שנים, אני מרגיש מחובר למקום, וטוב לי. גם הבדידות לא נוראית כפי שחשבתי, אני מעביר המון זמן בהגיגים ובמחשבות על העבר ועל העתיד. וממש אין לי כוונה לבוא אתך ולחיות בתוך מכונה. הפיתויים האלה אינם מענייני.
איך אתה מסוגל לאהוב את הגיהינום הזה? אין כאן כלום מלבד חום, אבק וזיעה (אלמי55 הרגיש שהוא נוטף אל תוך החליפה המחויטת שלו. הוא ידע שהגוף המלאכותי שלבש לא יחזיק יותר מכמה שעות עד שיתחיל להתפרק).
כל גיהינום אפשר לאהוב ,וכל מקום יכול להיות גיהינום עבור מי שאינו משלים עם גורלו, אמר הזקן. אני השלמתי עם גורלי. הקמתם אותי מקברי לעולם זר ומנוכר, עולם שלא קיימים בו אוכל ושתייה, יקום שלא מכיר בריקוד הוואלס כריקוד חובה לחיזור, עולם שבו במהירות אדירה הכל ניבנה, קורס וניבנה שנית. איני מוצא את מקומי כאן, אני איש העולם הישן, אני אוהב לשתות תה עם ברנדי לקראת השקיעה, ואני מעסיק את עצמי בהנאה רבה כל שעות היום.
ספר לי על ההנאה שלך, ביקש אלמי55 בסקרנות מהולה בזלזול. מה ממלא את זמנך ומסב לך אושר בערמת הזבל המהבילה הזו?
אני מגדל גינת תבלינים, אני קורא שירה, אני לומד לנגן במפוחית מספר ישן, אני מכין צ'ילי מדהים, אבל בעיקר אני נהנה כל יום מהשקיעה ומהזריחה ומספר טוב.
ספר? אתה קורא ממש ספר מילה אחרי מילה? אני יכול לתת לך את כל הספרים שנכתבו אי פעם במהירות של 300 עד 350 ננו שניות היישר לתוך המוח, ענה אלמי55 בהתלהבות.
"בנים גידלתי ורוממתי – והם פשעו בי", נאנח הזקן.
זה ציטוט של הגאון דיוויד ברין שאל אלמי55?
לא מכיר את ברין. ציטוט זה לקוח מספר אחר, מעט ישן יותר, מכיר? אם לא, לא נורא. מזמן הפכתם את הפירמידה , הפכתם אותה על ראשכם שלכם.
איזו פירמידה שאל אלמי55?
את פירמידת הצרכים של מאסלו, השיב דוד.
מי זה מאסלו לכל שדי עדכוני הגרסה? שאל אלמי55.
אברום מסלו, חמד של בחור, גם הוא חובב ברנדי. טיפה לא בסדר בראש. לקראת סוף חייו ניסה לביית נמייה, קראו לה ריקי אגב… בכל מקרה אברום הגדיר את פירמידת המניעים של האדם. בתחתית הרשימה הוא שם צרכים בסיסים כמו מזון, נשימה, והפרשת פסולת, ובראש הרשימה הוא שם ערכים כגון מימוש עצמי.
ובכן חייך אלמי55 והטה את ראשו בזלזול. נראה שנשארנו רק עם השפיץ, החלק הגבוה יותר של הפירמידה. אין לנו צורך בכל אותם צרכנים זללני אנרגיה שגרמו לכליית הכוכב. אנו יכולים להתמקד רק בחלקים הגבוהים ביותר. דילגנו על בסיס הפירמידה המאפיין צורות חיים נחותות בשר ודם, ועברנו לחלקים העליונים ביותר, בדיוק כמו ההומו ספיאנס כמוך והנאו ספיאנס המייצג אותי, הצביע אלמי55 על עצמו וחליפתו הייתה ספוגה בזיעה.
השאלה היא איך החיים החדשים משפיעים עליכם ואם אתם אנושים בכלל ,טען דוד בלהט.
ברור שאנו אנושיים התלהט אלמי55 והאדים כולו. מדוע היכולת לחרבן, תסלח לי ,מדגימה אנושיות?
לא ממש מדויק, ענה דוד. כל הצרכים הבסיסים אשר אינם חלק מהחברה האנושית שם גבוה ברשת, משנה אתכם למשהו אחר לגמרי. אין לכם חסרונות, אין לכם פגיעויות, ואתם יכולים להשיג כמעט כל דבר במהירות האור. נישמע מרשים, אבל… האם אתם מאושרים באמת? ומי בעצם קבע סולם לאושר, ומי יודע? איני פילוסוף. אבל אני יודע שאני מאושר כאן – קבע הזקן. אני מאושר עם החום הלוהט והטבק המעופש, עם כיסא הנדנדה החורק ועם כוסית ברנדי מידי ערב.
אתה לא מאושר זקן, אתה פשוט חי בעוני, עוני נורא, ואיכשהו אתם האנשים הנחותים שם למטה מתרגלים לזה וחושבים שאתם מאושרים, היות שלא חוויתם אושר עילאי כמו שלנו.
הבא נדבר רגע על האושר שלכם, אמר דוד. מה מסב לכם אושר אמיתי?
אושר אמיתי? חזר אלמי (כמי שאינו מבין את פרוש המילים). המון דברים מסבים לנו אושר. אנו יכולים לעשות הכל ,פשוט הכל. אנו מתקשרים אחד עם השני או עם כולם בבת אחת, אנו יכולים להגיע לכל מקום, אנחנו לא ממש צריכים לעבוד כי הרי אתם שם למטה משרתים אותנו במשך השנים הראשונות, בעיקר בשדרוגי חומרה הכרחיים ומטלות פיזיות שונות, עד שאתם עוזבים את גופכם ומצטרפים. יש לנו המון זמן פנוי, ללמוד, לשוחח להחליף דעות במהירות אדירה עם כולם.
יתרה מכך, ייתרנו לא מעט דברים שמנעו מאתנו פיתוח תרבותי מואץ כמו דת, אמונה או מגדר. יש לנו, אמנם, תנועות המתנגדות גם למוסיקה ואומנות בכלל .תנועות אלה מציעות להתמקד רק במדעים מדויקים, אולם איני נימנה על תומכיהן.
אין לכם דת או אמונה? שאל דוד והרים את גבותיו בתמיהה.
אלמי55 השיב :"זרקנו את הצלב, מגן הדוד והסהר אל תהום הנשייה של ההיסטוריה. למעשה, הדת אסורה ברשת. זה היה אחד הצעדים הראשונים שעשינו על מנת לעלות שלב אבולוציוני כחברה מתוקנת.
ומה עם אמונה? שאל דוד.
תוכל, ידידי, להאמין בכל מה שתרצה כאינדיבידואל. אני יכול לומר לך שזה אינו מקובל אצלנו. מה כן מקובל? ניתוחים סטטיסטים ,על סמך נתונים קשיחים. כך אנו כחברה מקבלים החלטות. זו הדרך היחידה לקבל החלטות בצורה מקצועית.
ורגש? הקשה דוד.
רגש קיים. כולנו היינו פעם בשר ודם, אבל מניסיוני פעולות או החלטות שמעורב בהם רגש, תמיד יובילו לתוצאה אחת… מלחמות או הריון לא רצוי, חייך אלמי.
ויסקי או ברנדי? שאל דוד.
אני לא אנין טעם. כל טעם שיעביר לי הגוף הזה, ניתן להתאמה אישית דרך החיישנים המצויים בו. מה שתבחר אתה. אני בשעה הזו שותה בדרך כלל ברנדי ,ענה דוד.
ברנדי אם כן, אמר אלמי.
פתח דוד את דלתות העץ הכבדות של ארון חורק, שלף את בקבוק ה"777" ומזג בזהירות לשתי כוסות זכוכית מאובקות. לחיים אמר דוד, לחיי החיים הטובים.
מהם חיים טובים עבורך? שאל אלמי55.
מהם חיים טובים?! ובכן אסביר לך, ידידי איש הקוד. רק תהיה סבלני איתי. אני לא מהיר כמוך וסיפור חיי אולי לא מכיל תעצומות כמו חייכם ברשת, אבל תהנה ממנו, לדעתי.
וכך ישבו דוד ואלמי בעת בין הערביים וגלגלו שיחת רעים. היום הלוהט הפך להיות נעים כאשר השמש החלה לסגת. בין ערביים הייתה השעה, והשמש צבעה את השמיים בצבעים עזים של אדום וכתום. השמיים הפכו אט אט לסגולים ולכהים. ובכל אותה העת, שוחחו השניים עד שהיום גווע לאיטו ופינה את מקומו לחשכה. הירח עלה גדול ומלא והאיר את הלילה באור חיוור לבן.
אט אט גווע אלמי55 בתוך הגוף האנושי שלבש, וסביב כסאו נפלו חלקים והתפוררה חליפתו המהודרת. ובכן אמר דוד לעצמו בנימת שאלה:" כולנו כנראה בני חלוף בצורה כזו או אחרת. האם התרבות המהווה שמיכה לחברה האנושית, מבדילה בינינו כל כך?! שהרי זו בהחלט הייתה שיחה מרתקת ומפרה".
למען האמת, הבדידות תמיד הכאיבה לדוד כמו פצע פתוח ויעברו לפחות ארבעה מחזורי חמה עד שישלחו את אלמי56 להשלים את המשימה.
אין זה משנה כלל, שהרי הכול הבל הבלים, ואין חדש תחת השמש. דוד המהם לעצמו זמר עתיק ביידיש, הביט במכתשיו של הירח המלא, קמטים וצלקות על גופו הזקן הזכירו את הלבנה מעל.
דוד הרים את ידיו למעלה והישיר מבט אל הירח. רוח קרירה החלה לנשב ולצנן את החום הנורא. חושבני שיש לכבד את ידידי אלמי ולקבור אותו. לקח את המעדר והמריצה מגן הירק ופסע לאיטו בחזרה לצריף לאסוף את שרידי ידידו.
הקבר הפתוח הסמוך לצריף הכיל לא מעט חלקי אלמי אחרים. למעשה היה זה קבר כפול, המתאים לבני זוג. על הקבר הצמוד לקבר הפתוח, בהקה אבן השיש לאור הירח, ואותיות שחורות בכתב קידוש לבנה נגלו לעיניו של הזקן. "פולה" הייתה המילה שנחרטה על קבר זה. דוד הזקן הניח בזהירות את שרידיו של אלמי55 בקבר הפתוח, התבונן דקה ארוכה, הסתובב, פסע לאיטו וניבלע בצריפו.
*
אי שם למעלה, בעולם לא מוגדר, זר ומוזר לבני אנוש בשר ודם, התפרש באיטיות אלמיAdmin ברחבי הרשת, התמתח במהירות הקרובה למהירות האור. סורק בפיקו-שניות את הד"וח היומי ומגיע מיד למסקנה הסופית: ברשת נוצר עודף מידע בקצב מסחרר ביחס הפוך למקום האחסון ההולך וקטן. כל ישות נוספת רק העמיסה עוד ועוד על הרשת, ומחירי הזיכרון עלו ב16.81% רק בחודש האחרון ! חייבים לנקות מידע מהרשת ולהוציא אותו כמה שיותר מהר, חשב אלמיAdmin. בשבריר שניה קיבל הממונה החלטה: יש להוציא את אלמי56 מיד למשימתו ,דבר אשר בוודאות יקל על עומס המידע ברשת. הסוכן דוד, כך ידע אלמיAdmin, יטפל בו מידית.