בס"ד
שנת 5999, היום ה-364. השעה ה23.
הוא ישב על הדשא ובהה בעצים. סוף העולם הגיע. טוב, טכנית נשארו עוד חמישים ותשע דקות אבל זה כמעט הסוף. צעקות קלושות של אנשים נשמעו ממרחק, לא מצליחות להפר את שלוות רוחו. גם הכבשים ליחכו עשב בשקט, מקבלות בשלווה את קיצן. אולי להן יש פחות מה להפסיד ולכן הן אינן טרודות, אבל ייתכן שהמרעה בשבילן הוא כמו התענוגות לבני האדם. הוא העדיף להיות כמותן, להעביר את דקותיו האחרונות של העולם ברוגע, למצות עד הסוף ממש את ההנאה הפשוטה של להיות חי. להרגיש קרני שמש אחרונות בפניך, את הרוח על זרועותיך. עקצוצים קטנים של דשא ונעימת צפרים. לראות את התכלת המהמם של השמים שמתחלף בקצוות בכתום של שקיעה. לטעום את הגשם שירד לא מזמן. יום מושלם לסוף העולם. אם כבר, אז שיהיה נוח עד הסוף. הוא התפרקד על הדשא לכל אורך גופו והתלבט אם לעצום את העיניים או להשאיר אותן פקוחות כל עוד הן קיימות. בעוד הוא מתלבט הופיע גוש כהה וחסם את השמש הגוועת. הגוש דיבר. ״היי, אכפת לך לפנות קצת מקום? יש לי כמה דברים להעביר.״ בלי לחכות לתשובה נעלם, ולאחר שניה נשמע קול טרטור מנוע מתקרב. הוא קפץ על רגליו במהירות, מעדיף לא לקחת את התואר של האדם האחרון שנדרס על כדור הארץ. כלי רכב מוזר למראה התקדם לעברו. מי שדיבר איתו מקודם קפץ ממנו. הוא שרק, והכבשים התקהלו סביבו. בלי להתבלבל הוא הוליך אותם לעבר תא המטען. ״היי, רגע, מה אתה עושה?״ הוא היה מבולבל.
״הו, אני רק מעביר הזמנה דחופה. כמה חברה רוצים לאכל בשר עסיסי על האש לפני שהם, אתה יודע, אהם, בכל אופן, לא יודע איך הם יספיקו לצלות אותו כהוגן, לא נשאר הרבה זמן. רוצה שאני אשאיר לך אחד?״ הוא השליל בראשו במהירות והרכב נסע משם, מתיז בוץ על נעליו. הוא הסיר אותן בלאות, החזיק בשרוכיהן, ואז משך בכתפיו והרפה. הוא כבר לא יזדקק להן יותר. הוא נשכב בחזרה על הדשא, מזמזם כדי להפיג את השקט שנוצר לאחר שהכבשים נלקחו. הוא לא שרר זמן רב כי שניים לבושים סרבלים התחילו לעקור את העצים בקול רעש גדול. ״בשביל מה?״ קרא אליהם.
״אנחנו רק מתחילים לפנות. אתה יודע, עוד מעט זה יצטרך להיעלם, אי אפשר להשאיר הכל לשניה האחרונה,״ הסביר לו אחד מהם בהתנשפות. ״רוצה לעזור?״ הוא חשב במשך כמה שניות. ״לא.״
״בחור חכם, לא כיף להזיע ככה לפני הסוף. טוב, תמשיך לשכב לך בדשא. אנחנו לא מפריעים.״ אבל הם לקחו את הנוף, ודי ביעילות הוא היה חייב להודות. הוא נשאר יושב ככה דקה או שתיים אבל אז האדמה הזדעזעה תחתיו. כנראה הסוף מתחיל. אבל הוא גילה שזה רק הדשא. ״היי, אני יושב פה!״ מחה.
״זקנה אחת מגלקסיה שבע הזמינה את הדשא לפני שייהרס. היא חושבת שזה יתאים לריהוט שלה בסלון או משהו,״ ועטוית הסרבל עיקמה את הבעתה, כמחווה את דעתה על טעמה הנוראי של המזמינה. היא המשיכה לתלוש את הדשא והעמיסה אותו על כלי רכב זוויתי. הדשא נערם שם שטיחים שטיחים.
הוא תהה באיזה גודל הסלון של הזקנה. פתאום כיבה מישהו את האור. ״מה עכשיו?״ הוא צעק. האור חזר. האור כבה שנית. עברו כמה שניות ואז התחילו הבהובים. ״כבר אי אפשר לתת לשמש לשקוע עד הסוף בפעם האחרונה?״ הוא רטן. ״מצטערת, ממי, אבל אמרו לי לשים אותה במיחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל ההברגה הזאת! אני אף פעם לא מצליחה לזכור אם אמורים לסובב אותה ימינה או שמאלה. לו רק היו מפסיקים להסתובב לי בין הרגליים עם העננים האלה! אתם מורידים עליי גשם!! אבל אני מניחה שהמוזיאון האטמוספרי יותר חשוב משמירה על איכות הסביבה הבין גלקטית,״ היא רטנה. קול חכוך צורמני נשמע בזמן שהשמש התנודדה בצורה מסוכנת למעלה. ״הו.״ קול מסופק נשמע ובצרימה אחת אחרונה נעלמה השמש. ״סלח לי,״ נשמע קול אדיב היכנשהו ליד מרפקו הימני. ״יש דרישה למוצגים אחרונים מכדור הארץ, אתה מעוניין?״ לפני שהוא הספיק לענות צייץ קול מעל אזנו השמאלית. ״החבר׳ה הגותים של החור השחור רוצים מאובנים אנושיים. רק אלף שנות אור במיכל קרח ותהיה מוכן!״ הוא נשמע מפתה כמו איש מכירות שמנסה למכור מכונת גילוח לקיצוץ הדשא. ״אהם, באמת שקשה לי לבחור,״ הוא התחיל לומר בקול מתנצל, אבל לפתע נסגר עליו קרטון. הוא שמע סלוטייפ עבה חותם את האריזה בקול קריעה חד. ״סמנו את זה לטרמינל איי תשע מאות,״ הורה קול רועם והוא נלקח משם. נשמעו עוד הרבה גרירות של דברים שנשמעו כבדים מאד. צינור ענק שאב בעוצמה משהו. הוא חשד שזה האוקיינוס, בטח נשלח לכוכב מיובש או לבריכה הפרטית של מישהו. במשך דקות ארוכות נשמעו התנשפויות וקול חפצים מועמסים ונלקחים הרחק. לבסוף השתררה דממה. הוא היה מעוגן לבטח בתא מטען כלשהו. השקט היה מעיק. שום דבר לא זז יותר. ואז קרא מישהו, או משהו: ״טוב, אפשר ללכת. סיימנו פה.״
"אתה בטוח שזה לא חיקוי? הוא נראה מרוט למדי." הקול יכול להשתייך באותה מידה לקשישה באה בשנים או לכבשה מדברת צעירה מאד. לרוע המזל טרם שבה אליו ראייתו ולא היה באפשרותו לקבוע זאת במדויק. צווחה צמרירית עוררה את חושיו סופית. "זה זז! אמרת לי שמדובר במומיה!"
"אני מצטער, גברתי, אין לי מושג כיצד אירעה טעות כזו." הקול נשמע אובד עצות. "קניתי את זה מסוחר קפלרי, הוא אמר שזו מומיה מצרית עתיקה, שרידים אחרונים מהפירמידות". "ודאי שהוא אמר כך," פעה הקול הראשון בתוקף. "ממתי מאמינים לקפלרי? צא לך לדרכך, אני כבר אטפל בסחורה הפגומה הזו."
כשהזדקף הוא גילה שהוא יושב בסרקופג אבן. בין ידיו היתה נתונה שושנה אדומה. "מה קורה פה?" שאל והשליך את הפרח במיאוס. קשישה בעלת גרון מידלדל ותלתלים לבנים קרבה אליו. היא יכלה להיראות אנושית אלמלא החלוק הוורוד המבחיל שלבשה, וכמובן העובדה השולית שזקן תיש עיטר את סנטרה. "אז אתה גם יודע לדבר? מרתק!"
הוא חש שהיה שמח להיות מרתק פחות, כי עיניה החקרניות החלו להטריד אותו, וזה עוד מבלי להתייחס לזקנקן שכמו היו לו חיים משל עצמו, וכעת התפצל לשני חלקים רוטטים. "ובכן, מה נעשה אתך? תכננתי להציב אותך לתצוגה בכוך שם, כבר התקנתי תאורה מיוחדת והכל, אבל לא נראה שזה יתאים עכשיו. אולי בכל זאת תרצה לשכב שם? אפילו לא תצטרך לעמוד, אני אזמין ריפוד לסרקופג ומערכת שמע פנימית." היא נעצה בו מבט מלא תקווה.
"נשמע מפתה, אבל איני חושב שארצה לבלות את ימיי בסרקופג. תודה בכל זאת," אמר, מתאמץ להישמע מלא צער משל דחה בזה הרגע הצעה נדיבה ביותר. מבטה של הגברת הקשישה התרכך מעט והיא נפנתה לעברו. תנועה פתאומית זו חשפה זוג רגליים דקיקות כמקל ומצופות במה שנראה כשכבה דקה של אבקת סוכר. עננת שיערה הצמרירי בשילוב הפרטים הנזכרים לעיל הזכירו שערות סבתא מתוקות במיוחד. מה חבל שהזקן קלקל במקצת את המחזה. "איפה אני אשים אותך עכשיו? אני צריכה שומר לתצוגה אבל אתה נראה רכרוכי מדי. במה מאכילים אתכם שמה בכדור הארץ?" היא סרקה אותו בביקורתיות. שני חלקי הזקן נראו כשקועים בוויכוח סוער והתנופפו אחד לעבר השני במרץ. "אני מניחה שתמיד אפשר לנסות מדריך חדש לתצוגה. האחרון החזיק מעמד רק יום וולקני."
"מה קרה לו?" התעניין בחשש.
"הו, הוא נטרף על ידי טרוזאוס פרהיסטורי בקומה שלוש."
הוא בלע את רוקו. "המוצגים לא אמורים להיות, ובכן, מתים?" "בדרך כלל זה כך," ענתה בקלילות. "אבל הטרוזאוס ההוא היה למעשה תמסח פולסריני בהקפאה. גילינו את זה רק אחרי שהוא טרף את ג'ורדי המסכן, כמובן. נראה שסוחרים מפילים אותי בפח לעיתים קרובות מדי," והיא שוב הביטה במוצר הקלוקל האחרון, כלומר, בו עצמו. "לפחות מבחינת ג'ורדי זה נגמר מהר, בניגוד לקודמו בתפקיד. המסכן עונה בידי השבט הקדמון של מערכת טראפיסט -1 ."
"הרשי לי להניח, גם הם היו זיוף?" שאל בקול תמים, נהנה שהחל לקלוט את העניין.
"פףףף, מה פתאם. הם היו המקור, חבורת משובחת של קדמונים חנוטים – ולא באופן החובבני שהפרעונים שלכם נהגו לחנוט."
"אז הם קמו לתחייה?" ניסה להבין. "לא, הם בנו מכונת זמן ושיגרו את עצמם לכאן בשביל לשחרר את הגופות שלהם. מסתבר שהקדמונים כן היו חכמים, בניגוד לדעה הרווחת. אחרי הכל, אם הם לא היו ממציאים את הגלגל לא היו לנו היום שירותי משלוחים." הוא הביט סביבו בעוד היא מברברת. עבודתו החדשה מצאה חן בעיניו פחות ופחות.
"אערוך לך סיור, כדי שתוכל להכיר את המקום." היא פסעה לפניו במלכותיות. עתה הבחין שהיא מהלכת בנעלי בית העשויות כפרסות. גילוי זה גרם לו לתהות כיצד נראות כפות רגליה באמת. היתה זו מחשבה מטרידה מאד, מטרידה כמעט כמו התמיהה מדוע זקנקנה של הגברת גיחך עכשיו לעומתו מבלי שיהיה לו פה בכלל, או עיניים ראויות לשמן, או כל סיבה ממשית להתנכל אליו, אם כבר חושבים על זה. ליתר ביטחון הוא לקח צעד אחורה, ובכך הפיל ממעמדו כד עתיק שהתנפץ בחן על הרצפה. הוא נפנה להתבונן בעמודון עליו ניצב הכד. היה כתוב "רוח נקמנית מתקופת האבן."
"אני מצטער," גמגם. "לא התכוונתי. באמת יש שם רוח?"
"היה שם רוח. סביר להניח שכששברת את הכד הוא ברח. אל תיראה כל כך נבוך, זה לטובה, הוא היה יכול להיות גס מאד לפעמים." עתה הם נכנסו לחדר גדול מאד. כל כך גדול שהוא לא ראה את שאר קירות החדר. הוא יכול היה לחשוב שהגיע לארץ שלמה אלמלא תקרה בצבע עגום להפתיע שסוככה מעל ראשם והתפרשה לאורך האופק הנראה לעין.
"קצת חשוך כאן, אבל זה זמני – הירח שהזמנתי אמור לבוא בכל רגע, אם כי הוא יצטרך חיבור קרינתי בשביל להאיר את המקום. כן, זהו אותו ירח שסבב סביב כדורכם. בעיקרון לפי החוק יש דין קדימה למוזיאוני השימור והסביבה בכל הנוגע לרכישת כוכבים, אבל מירחים הם נוטים להעלים עין. גלקסיית שביל החלב פשטה את הרגל, אתה מבין? לכן אפשר להשיג חומרים שווים במחיר מגוחך, כי אנשי ההוצאה לפועל משמידים את העודפים, וחבל. רציתי לקנות גם את הטבעות של שבתאי אבל המעצבנת הזו מאלפא קנטאורי הקדימה אותי. דו קרנית מפגרת." בזמן שהיא גידפה את המתחרה הוא סקר את סביבתו. הקרקע היתה אפורה ובעלת גבעות אבן מעוצבות שכל אחת נשאה פריט יקר למראה. באופן מפתיע למדי הוא גילה ממחטת נייר נתונה בקופסת זכוכית ממוגנת. פניה של הקשישה אורו.
"אני רואה שיש לך טעם, השגתי את זה לאחר משא ומתן ארוך במיוחד. חה, הטיפשה לא הצליחה להתעלות על הצעת המחיר הנדיבה שלי. איני יודעת אם יצא לך להיתקל בממחטה כזו, מכיון שהבנתי שישנם אזורים נרחבים כמו רוב רובה של אנטארקטיקה בהם לא נראתה ממחטה מעולם. היא פריט חשוב ביותר בחיי האדם הארצני -"
"כן, יצא לי להשתמש בה," קטע אותה.
"לא ייאמן! ואני חשבתי שאפילו באזורים מפותחים היא נמכרה לעשירים בלבד. ספר לי עוד!"
"היו לי מאות כאלה. הן באו בחבילות, מקופלות אחת בתוך השניה כך שכאשר הוצאת אחד מיד בא אחר בעקבותיו. הן היו גם בצבעים נוספים. ורוד, בדרך כלל." היא הביטה בו במבט מכושף, בולעת בשקיקה כל מילה. זקנה המפוצל חדל אף הוא להחוות תנועות גסות לעברו ורטט בהדרת כבוד תחת פיה הפעור.
"אני חושב שיש לי כמה כאלה בכיס, כן!" והוא שלף שלוש ממחטות מדובללות למראה. היא התנפלה עליהן בהתלהבות. "רגע, לא את זאת, היא משומשת." ברם היא חטפה את כולן, מקרבת אותן לעיניה וממלמלת בטירוף: "וואו, הדבר האמיתי! הן מקומטות, כנראה ככה נראה התכשיר המקורי. צריך לקמט גם את זאת שבתצוגה. ווהווווהו!" הקריאה הזניקה אותו ממקומו, שכן ציפה לפעיית הידד שקטה ולא לצהלת סוס מחרידת מימדים. עכשיו היא הביטה בו ללא שמץ של מורת רוח, סוקרת את לבושו בשקיקה בחיפוש אחר פריטים ארצניים נוספים המסתתרים בגופו. רעיון נצנץ במוחו.
"תראי," אמר לאיטו. "למה שלא נעשה עסקה? אני לובש חולצה עשויה מצמח הטריקו האיכותי, מכנסיי יוצרו מעור מעובד של חיית הג'ינס האימתנית. ברשותי שטר עם דמותו של שליט קדמון שנרצח בדמי ימיו, והטוב מכל – שעוני בעל מנגנון קוורץ, ועדיין מכוון לפי זמני כדור הארץ." בנקודה זו עיניה יצאו מחוריהן וריר זלג על סנטרה. הזקנקן נופף בזעם לעבר הנוזל העכור אך היא היתה מרותקת אליו לחלוטין. "אני, לעומת זאת, זיוף חסר חשיבות. אין בי כל שימוש. כל הפריטים היקרים האלה יכולים להיות שלך, את צריכה לעשות רק דבר אחד," הוא נשם עמוק. הקשישה היתה על ארבע עכשיו, קצף יוצא משפתיה. "אם רק תתני לי ללכת, מצויד בתרמיל ומפה, את תהיי הזוכה המאושרת בכל הרכוש." היא כשכשכה בזנבה בהתלהבות – או לפחות משהו התכשכש שם, הוא לא ידע אל נכון מה זה היה. תוך שעה ארצנית – או לפחות זה מה שהוא שיער, שכן שעונו נלקח ממנו והונח אחר כבוד בסמיכות לטישיו המהולל, הוא ניצב מחוץ לאחוזתה של הקשישה, נושם מלוא ריאותיו אויר חופשי.
"ובכן, הנה אני, השורד היחיד מכדור הארץ," אמר, ולפתע גילה שהוא בודד מאד. עם זאת היתה לו הרגשה שדלת חדשה נפתחת בפניו, הזדמנויות חדשות ממתינות בפתח. הוא חש שלפניו הרפתקה גדולה, גדולה יותר מחייו העלובים עד כה. הוא צעד קדימה בגו זקוף, מצפה לראות מה יזמנו לו החיים. למרבה הצער מסתבר שהדבר הגדול ביותר שהועידו לו חייו היה חיית ג'ינס אימתנית שטרפה אותו בביס אחד ושיהקה בשביעות רצון.