143 חלולים- חגית זקס

"טוטו כלבלבון שלי, התגעגעתי אליךָ".
"גם אני התגעגעתי אלייך אמא," טוטו נבח בחוזקה וכישכש בזנבו משמחה, "את לא יודעת כמה," הוא התנפל על אמו, מבקש את ליקוקיה.
"אני שמחה לראות שהגעת אליי בריא ושלם, טוטינקה, כי לפה, לגן העדן לכלבים, מגיעים גם כלבים אחרי תאונת דרכים, כל הקרביים בחוץ, או כלבים אחרי התעללות קשה, עם זנב שרוף ובלי עין. היה פה גם כלב בן כלב אחד, לא יודעת, התבלבלו והטיסו אותו מכאן, כולם קראו לו אדולף. אתה לא רוצה לדעת איך הוא הגיע לפה".
"לא אמא, את לא מבינה. אני הגעתי לקצת. לביקור קצר".
"באמת? איך זה יכול להיות, טוטינקה?"
"את לא תאמיני, אמא. זוכרת את היום שהופרדנו?" טוטו סיפר בהתרגשות, "כשאת נשלחת להסגר ואני לבית המחסה של צער בעלי חיים בקנזס?"
"זוכרת כאילו זה היה אתמול," אמא נאנחה.
"איזה דורותי אחת באה עם דודה שלה לבית המחסה שהייתי בו, והסתובבה בתוך המכלאה. אחרי שנדבקתי לה לרגל, מרביץ לה כמה ליקוקים, היא ביקשה מדודה שלה בתחנונים לאמץ אותי. היינו ביחד בערך חמש שנים. ישנים ביחד, מטיילים ביחד, מבלים ביחד, מתלקקים ביחד. ילדה באמת חמודה, אבל מג'נונה לגמרי. מצאה לה חברים… שלא נדע. יום אחד, היא, אני, והחברים המפוקפקים שלה, הגענו לארץ עוץ ופגשנו שם קוסם. איזה חצוף. נבחתי עליו את כל מה שהיה לי בבטן. אמרתי לו, שאם הוא מחלק לפחים, דחלילים, ואריות מתנות, אז גם לי מגיע. מה, אני כלב? ניפחתי לו את הראש בנביחות, שהוא כבר צעק: "טוב, די. תגיד מה אתה רוצה". בדיוק כמו שהייתי עושה לך בבית, זוכרת אמא? בקיצור, ביקשתי ממנו לעלות לגן עדן, לבקר אותך. הוא הסכים, ואמר שאני יכול לממש את המתנה בכל עת שארצה".
"וואו איזה קסם. נו.. אז ספר לי עוד מה קורה איתך, טוטינקה?
"בסדר אמא, אני אספר לך באלף מילים מה היה איתי. אחרי שחזרתי עם דורותי הביתה מארץ עוץ, עייף ורצוץ, דודה שלה האשימה אותי בכל מה שקרה, ורצתה לזרוק אותי לגברת גולץ', המכשפה של המחוז. אלא שגברת גולץ' נשבעה שהיא תשלח אותי להשמדה. רק בזכות דורותי, שהתחננה לדודה שלה, הגעתי אל מעבר לקשת. כמו שמספר השיר somewhere over the rainbow. ואל תאמיני למה שמספרים בשיר, החלומות לא מתגשמים שם.
"טווווב , אז הגעת…" אמא אמרה לאט, מחזירה את טוטו לסיפור.
"הגעתי אל אי ענק מוקף ים בצבע טורקיז, שמִקבץ לגונות מפתות לרחצה פזורות בו. האי הוא מן שמורת טבע ירוקה, מלאה בעצים, פרחים, שיחים והר גדול. היו חורפים שההר נצבע בלבן ואפשר היה לעשות סקי, שהתחיל בפסגתו, והסתיים בתוך בריכה של מי מעיין חמימים, כמו אלה שנהגנו להשתכשך בהם ליד ים המלח. באי היה גם מעַיין עם מים זכים וצלולים לשתייה. והכי טוב, לא היו באי נחשים וחיות פרא מסוכנות, כפי שאין באי ניוזילנד.
"נשמע ממש גן עדן לחלומות" אמא נבחה בהתפלאות, "ממש כמו בשיר".
"זהו, שממש לא" טוטו נבח בכעס. "כשהגעתי אל האי, שמעתי באוזניי החדות את קולות המעיין המפכה והלכתי לבדוק מה מתבשל שם. המעיין גדול, יוצר בריכה גדולה, והמים מבעבעים בפנים, כאילו מי יודע איזה חום שורר בתוך המים. בסופו של דבר, אחרי טבילה זהירה, הבנתי שהשד לא נורא וקפצתי לבריכה. אני עוד לא מספיק ליהנות, ושלושה חלולים קופצים עליי מבין העצים."
"חלולים"? אמא שאלה ונקשה בשיניה, "נשמע כמו שלדים."
"הם היו גבר ושתי נשים, שהתקרבו אליי בסקרנות, נועצים בי את עיניהם. הם כנראה לא היו רגילים למראה מלבב שכמותי, והחלו להתלהב בקולי קולות. הם אמרו: "איזה נדיר. איזה מהמם. מתוק. קושקושון. מושלם. איזה מאמי." וכשנבחתי משמחה הם גם אמרו לי איזה הורס".
"הרסת להם ת'אוזניים טוטינקה שלי, כמו שהיית הורס לי?" אמא צחקה.
"לא אמא. הם חשבו שאני מדהים."
"נשמע נהדר, חיימי".
"חכי" טוטו ביקש ועיקם את האף.
"הגבר, משה זוהר שמו, שהיה הנלהב ביותר מבין השלושה, החליט לאמץ אותי ונשא אותי על כפיו לביתו, כשכולי נוטף מים."
"כפרה עליו," אמא התעקשה להגיד.
"נכנסתי בדלת של משפחת זוהר רועד, מקור ומִפחד, אבל כשראיתי את הבית מבפנים הרגשתי שנכנסתי למשפחה הנכונה. על קירות הבית היו תלויות תמונות משפחתיות, נוצצות יותר מהתמונות של הנסיך וויליאם והנסיכה קייט. נשבע לך. כל תמונה צולמה מחור אחר באי והאושר על הפנים.. וואו.. אני הרגשתי שהולך להיות לי גן עדן במשפחה הזאת. אני עוד לא מספיק להודות על מזלי הטוב וכבר הגברת ושלושת ילדיה הופיעו בסלון, יותר נוצצים מהתמונות על הקיר. האישה ראתה אותי וצעקה "חחחח איזה מוּש. מאיפה הבאת אותו משה?" משה מצידו לא הצליח להוריד מאשתו את העיניים ולקח אותה למטבח. היא מצידה לקחה את המצלמה ונתנה כמה שוטים של תמונות זוגיות מאושרות, ושלחה את משה להתלבש, נוצץ כמוה, כי תכף מתחילה האסיפה השבטית."
"אסיפה שבטית?" אמא שאלה, לא מבינה.
"אמא, הגעתי לשבט החלולים. משפחת זוהר הייתה חלק משבט. כל ערב קִיים השבט אסיפת חברים בבית אחר בכפר. משפחות משפחות נוצצות ויפות היו מתיישבות בסלון המשפחה התורנית, וכל אחד בתורו היה מתפרץ לספר משהו לחברי השבט. אני הייתי אורח קבוע באסיפות. משפחתי לא וויתרה עליי. רוב הזמן הייתי מצחיק את כולם, והמשפחה שלי הייתה גוזרת את הקופונים. פעם אחת התפרצתי באסיפה, כמו כולם, וביקשתי מאנשי השבט, באמת ובתמים, להפסיק לגנות את הקהילה שלי. נמאס לנו, הכלבים, שאפילו דברים טובים שיש לנו, כמו נאמנות, בני האדם הופכים לדבר שלילי. מכירה את הביטוי "נאמנות כלבית" אמא? בכל מקרה אחרי המונולוג שלי כולם צחקו, ממני או עליי, לא יודע, ואמרו לי שאני מושלם. מלך. תותח. ואפילו אלוף."
"נו.. נשמע גן עדן, מושלם שלי," אמא צייצה.
"אמא בחייך.. מהר מאוד קלטתי את הווי החלולים. בני משפחת זוהר לא היו שונים משאר חברי השבט. רוב הזמן הפרצוף המושלם של גברת זוהר הנוצצת מהתמונות לא נצץ בבית. גם לא הפרצוף המושלם של משה. רוב הזמן גברת זוהר הייתה חוזרת הביתה, מהעבודה, עם פרצוף תשעה באב, והייתה מרביצה צעקות על הילדים הנוצצים שלה, למה הם לא נותנים לה לראות "היפים והנוצצים" בשקט. אחר כך היא הייתה מתפנה, כמידי יום, לתמונת היום שלה. אז פעם אחת זו הייתה העוגה שנשרפה בתנור, שעם קצת קוסמטיקה של שמנת מלמעלה, יצאה ממנה בסוף תמונה לוהטת. לא משנה שאותי היא בעטה לעזאזל החוצה, כי צריך איזה אשם. ולא משנה שאחרי טריקת הדלת בחוזקה, נפלו כמה תמונות משפחה נוצצות על הרצפה. בסופו של דבר, הנוצצת הייתה מתנחמת שמחר היא תדפוק עוד כמה תמונות נוצצות ותתלה אותן על הקיר, למען שוּפוּני וראוּני. בפעם אחרת, זו הייתה התמונה 'מאושרת עד דמעות', שהיא צילמה בתום ויכוח מכעיס עד דמעות עם משה בעלה. והיה עוד מקרה שאני לא אשכח. באחת מאסיפות השבט בבית משפחת זוהר, מישהי קמה וסיפרה בהתרגשות, שמחר היא לא תגיע לאסיפה, כי יש לה אירוע. תוך רגע כולם צרחו במקהלה דיסהרמונית: בהצלחה מאמי. תהני. תבלי. איזה כיף לך. מהממת. מושלמת שלנו. לפי התגובות היה לי ברור שכולם יודעים על איזה אירוע מדובר. כל כך פירגנו, מה תחשבי? אז פירגנתי גם אני, ושאלתי מישהו במעגל, בקול רם, על איזה אירוע מדובר, כי זה ממש עניין אותי. הייתי בטוח שהמישהו במעגל יודע כמו כולם. אבל זאת הייתה טעות, אמא. חטפתי על הראש. קראו לי חמור. הבכתי את כולם בטיפשותי, כי כאלה שאלות זה לא למעגל שלהם. את גם לא רוצה לדעת, בסוף גיליתי שהיא הלכה לערב זיכרון. נו מילא.
בחגים, בשונה מאסיפות השבט היומיומיות, חברי שבט החלולים היו מתכנסים במרכז הכפר, מתחת לעץ הדקל, ולובשים את הבגדים המסורתיים החלולים שלהם."
"בגדים חלולים?" אמא לא הבינה.
"הבגדים המסורתיים החגיגיים שלהם היו חלולים. הם נהגו לעשות בעלים הגדולים שצמחו באי חור גדול בצורת לב, ובהם הם היו "מכסים" את איבריהם הצנועים. מה שאומר, מכסים טפח ומגלים טפחיים. הכול למען שוּפוני וראוּני. גם הלבבות שהם יצרו מאצבעות הידיים שלהם, והיו שולחים אחד לשני, היו חלולים. אפילו חיות המחמד של שבט החלולים אימצו את מנהגי השבט. הטרמיטים כרסמו למשפחות השבט את כל הבית מבפנים, וחדקונית הדקל, נהגה לכרסם ביחד עם צאצאיה הזחלים, את כל עצי הדקל מבפנים. וכמו שכבר הבנת אמא, גם אוצר המילים של השבט היה מדהים. מהמם. מושלם. חלול".
"טוב, נכנעת, הבנתי אותך," אמא התפרצה, "ואתה חושב שהם הבינו שהכול חלול?"
"אני לא יודע מה הם הבינו ומה הם חשבו. בשבילי הכול היה סתמי. הכול למראית עין. לא היה ממש מעבר למילים ולתמונות. אבל בגלל שאני כלב הסתגלתי למצב. למדתי את הלקסיקון שלהם ולפעמים אפילו דפקתי חיוך של החיים בתמונה המשפחתית. ובכל יום כשמישהו או מישהי במעגל האסיפה היו קמים ומציגים לכולם את הלוק החדש שלהם, אם זה פסים בשיער בצבע של חימר אדום, שרשרת של שיני קוף עם חורים בשיניים, או ריקוד זוגי מסעיר בבגדי השבט המסורתיים, הייתי שולח להם לב חלול, ונובח "מושלם". ולפעמים גם רק "מוּש".
באחד מערבי האסיפה החגיגיים, לאל שלהם נמאס. הוא יצא מבטן האדמה, והודיע, מתחת לעץ הדקל, שהוא מתפטר, או לפחות יוצא לחופש, כי הוא ממש לא אישיו פה בשבט. לחברי השבט זה דווקא מאוד התאים. פחות חוקים. פחות אילוצים. גם למשפחת מקסים זה ממש קסם. או נכון יותר לדוד, ראש המשפחה, שממש רצה אותי וביקש אותי ממשה, עם סכין שלופה בפרצופו. הוא אמר שהוא זקוק לי, להשראה. הוא כותב שיר חדש.
"אז איך היה במשפחת מקסים, טוטו? אני מקווה שתגיד לי מקסים".
"לא, אמא. לא היה לי מקסים שם. על ארבעת קירות הסלון, שעיצבה גברת מקסים, היו תלויים עשרות שירים ממוסגרים, פרי עטו של מר מקסים. בגלל השירים האלה אכלתי קש ועצמות חלולות. אני הייתי ההשראה של אדון מקסים. ואם הוא לא היה מרוכז מספיק, או שהחרוז המתאים התגלגל לו מהראש לעזאזל, הוא היה בועט אותי החוצה כמו גברת זוהר, וצורח עליי שאני מטנף את הבית עם השערות שלי. לפעמים הוא היה נובח עליי שבגלל הנביחות שלי כבר נקרע לו עור התוף, ואיך לעזאזל הוא יוכל להלחין אחר כך את שיריו? העיקר שנתתי לו השראה. באסיפת השבט שהתקיימה בביתו, הוא הקריא לכל החלולים את שירו החדש, וקצר מטר של מחיאות כפיים ואינספור לבבות חלולים".
"ואיך היה השיר, טוטו? אתה זוכר אותו?"
"בוודאי אמא, אני הייתי ההשראה. אני הייתי חלק מהתהליך:
טוטו הכלב הגיע אלינו מעבר לקשת בענן,
הוא קופץ, הוא מרחרח, הוא כלב שמח,
אני אוהב אותו. הוא מתוק וקטן.
טו טו האוּ
טו טו האוּ
איזה כלב
איזה וואו."
"ומה אתה אמרת למר מקסים על השיר?"
"באסיפה אמרתי שמַר מקסים הוא תותח על. ובגלל ההתלהבות הכללית גם אמרתי אליפות. אבל בפנים הרגשתי שנמאס לי. עוד באותו ערב ברחתי, וביקשתי מהקוסם להגיע אלייך. הוא הבטיח לקיים את בקשתי, אבל לפני כן התחנן שאמצא משפחה חדשה. הוא מוכרח שתהיה לו כתובת מדוייקת להחזיר אותי."
"שמחה בשבילך טוטוניקה, אז איך המשפחה החדשה?"
"הולך להיות לי אש במשפחה החדשה. אני מרגיש את זה, אמא. הם ממש חביבים אלי. הם קצת שונים מבני שבט החלולים. יש להם עיניים מלוכסנות, והם מדברים בשפה אחרת. אני חושב תאילנדית או סינית, לא בטוח איזה מהן, אבל אני מרגיש שיהיה אש. טוב אמא, אני חייב ללכת," טוטו ליקק את אמו והתרחק.
"טוב, ניפגש מחר," אמו צעקה.
"מה אמא? לא שמעתי".
"לא חשוב חמוץ מתוק שלי, ניפגש בקרוב".