עמדנו בחצי עיגול, שבעה אנשי חלל מפוחדים, מקשיבים דרך מערכת הקשר בקסדות שלנו לתדרוך של מפקד המעבורת ארנון. החול האדום העמוק של אורקנוס סביב מגפי החלל שלנו, אבק קל אדמדם כחול עולה לאוויר בכל תנועה ותזוזה, שתי השמשות של הכוכב נוטות לקראת שקיעה.
מפוחד מכולם כמובן הייתי אני, עברו רק חודשיים מאז הצטרפתי כמכונאי זוטר לצוות של המעבורת "דלילה", וזאת הייתה בפעם הראשונה שלי בלבוש חלל מלא עומד ממש על אדמת הכוכב.
עד אז לרוב, הייתי עמוק בחדרי המנועים והסילון של דלילה ומדי פעם רק מגיע בלבוש חלל חלקי להעמיס בורידיום או סידריום לתוך החללית דלילה.
דלילה הייתה עכשיו גל חורבות של עשן, מתכת ומערכות ממוחשבות, מוטלת כמה עשרות מטרים מהמקום בו עמדנו. אנו הניצולים היחידים מההתרסקות המשונה שהתרחשה לפני פחות משעה. מכל 147 אנשי הצוות של דלילה נותרנו כעת שמונה. מפקד הספינה דיבר בטון בטוח ומלא סמכות, טון מפתיע בשביל מישהו שלפני זמן קצר איבד את הספינה עליה פיקד, כמעט את כל אנשי הצוות שלו וכמה טונות מחצבי בורידיום וסידריום שעלו כעת באש מאחורינו בתוך חורבותיה של דלילה. אבל באותו הרגע מה שבעיקר ומעבר לכל הדאיג את כולנו היה שכל זה קרה בלי שום סיבה הגיונית.
שחזרתי במוחי את הדקות האחרונות של דלילה, הכול היה מבולבל. אזעקה, תמרונים חדים, חדים מדי של גשר הפיקוד, חושך ואז כאב חד בצד ימין ופתאום הייתי על הקרקע של אורקנוס. כל חברי המכונאים וצ'יף חדר המכונות מתים, חלקי גופות פזורים לאורך עשרות מטרים מסביב לספינת המחצבים. אף אחד כולל ארנון מפקד הספינה, לא ידע מה פגע בנו אם פגע בנו משהו ולמה דלילה התרסקה.
"ברור?", שאל המפקד ארנון והעיר אותי מחלומותיי. "שתי שורות של 4 אנשים מרחק חמישה מטרים בין השורות ואנחנו רצים! רצים כל הזמן, רצים ולא עוצרים. לא עוצרים אם אחד מאתנו נופל, לא עוצרים אם מתחיל גשם או מתחילה סופת חול אדום. רצים! יש לנו כשעה וארבעים, מאה דקות להגיע לחללית האם ולעוף מאורקונוס לפני שיתחיל עוד טורנדו ברקים. המרחק הוא 12 דנדים, כך שזה קשה אך אפשרי".
"אוניית האם לא יכולה לעזור לנו, אין לנו קשר איתה", המשיך ארנון. "אולי מה שפגע בנו פגע גם בהם, לא נדע עד שנגיע, אבל זה הסיכוי היחיד שלנו. לפי החישוב עוד שעה ו-44 דקות הטורנדו יפגע באזור של אוניית האם. בהנחה שאוניית האם עדיין קיימת, הם ימריאו בדיוק עוד שעה ו-40 דקות, כלומר 100 דקות. כל מה שיש לנו זה לרוץ שעה ארבעים. לרוץ בלי להפסיק עד שנגיע לאוניית האם. כל 7 דקות השקים יעברו יד ומישהו אחר יסחוב אותם". "ותזכרו", הדגיש ארנון, "בסופו של דבר הפולאריס הוא הכל, הוא הדבר החשוב ביותר, והוא סיבה שאנחנו כאן על הכוכב הזה". ארנון הצביע כל שני שקים בגודל בינוני שהיו מונחים לרגליו ובתוכם נצצו גבישים סגולים בהירים שהיו המחצב היקר ביותר בכל הגלקסיה. פולאריס, הזהב הסגול, אותו חומר שהאימפריה שלחה אותנו למצוא, חומר שמחפשים שנים ברחבי כוכבים רבים ומוצאים רק בכמויות קטנות מאוד, גרמים בודדים לכל משלחת כרייה. בורידיום או סידריום גם הם חשובים ויקרים, ניתן לעשות מהם הרבה ולקבל עבורם סכומים נכבדים אבל הם רק תוצר לווי, רק על דרך. מה שבאמת חשוב הוא הפולאריס, אותם גבישים סגולים וקטנים אשר יקרים מכל. עד שמצאנו את שני השקים האלה לפני יומיים לא ראיתי מעולם פולאריס גולמי, האמת שאיש מאנשי דלילה חוץ מארנון לא ראה. שמצאנו את מרחב הפולאריס וכרינו החוצה את המחצב היקר ואז הבדיקות הראו שזה אכן פולאריס, השמחה בספינה הייתה גדולה, ענקית, מסיבה של ממש, אבל אז כ-24 שעות מאוחר יותר, בלי הבנה מאיפה ואיך, בום והספינה התרסקה.
"ברור?", ארנון שאל.
"האם ניסית לשגר רקטה מצוקה?", שאלה גי'ן את ארנון. "נראה לי לא הגיוני לצאת למדבר האדום הזה, ל12 דנדים של בורות אמפריילים, שודדים הורקנים, גשמי מטאורים ומוות בטוח. חללית האם בטוח תוכל למצוא אותנו אם נשאר כאן, לא?". גי'ן הייתה אחות הספינה, ותיקה מאד ובכירה מאד בתוך דרגי הצי.
"ניסיתי הכול", השיב לה ארנון. "עוד לפני שדלילה התרסקה וגם אחרי, ניסינו את כל מערכות הקשר שיש עלינו. את מוזמנת לנסות במערכת האישית שלך, אבל כרגע זה פשוט בזבוז של זמן, עוד בדיוק 97 דקות חללית האם תעוף מפה, הטורנדו יכנס, ואנחנו אכלנו אותה ויותר חשוב הפולאריס שמצאנו אבוד, אנחנו זזים עכשיו!". ארנון הצביע על האופק וקרא "שתי שורות, 4 אנשים בשורה, מרווחים של 5 מטר ורצים. השקים מחליפים ידים כל 7 דקות. הקצב נקבע על ידי הסוחב האיטי יותר. ובשביל שום דבר ובשביל אף אחד, אנחנו לא עוצרים. אנחנו פשוט רצים".
ארנון דחף שק אחד של פולאריס לידיים של גי'ן והניח את השני על גבו, מחובר בדיסקיות מגנטיות לחליפה. "הסתדר", צעק במערכות הקשר ואז פשוט התחיל לרוץ ואנחנו אחריו.
"כוס אמק הפולאריס הזה", סינן ג'ון לתוך מערכות הקשר, "בלי ה-70 קילו האלה יש לנו פי שתיים סיכוי להגיע, הייתי מעיף אותו חזרה לחול המזויין של הכוכב הזה". ג'ון היה משומרי הספינה, חייל מרינס בדימוס ושומר גלקטי בהווה, כך שמעבר לציוד הרגיל גם סחב איתו נשק בלאסט. הוא סינן את הצעה לזרוק את הפולאריס למערכת הקשר בשקט אבל כשכולם שומעים. ארנון כמו כל השאר התעלמו לחלוטין מהדברים. ברור שהם התעלמו, כי מה זה השטויות האלה להשאיר פולאריס מאחור, אין ולא היה מצב כזה, פולאריס היה החומר החשוב ביותר שקיים, הוא חמצן האנרגיה של האימפריה, יותר חשוב מכל אחד מאתנו, יותר חשוב מכל חללית, או כוכב, פולאריס הוא מהות הכול.
וכך גם אני התחלתי לרוץ אחרי האחות גי'ן שהובילה את השורה שלי ואחרי גו'ן שהתחיל לרוץ למרות התלונות שלו. רצנו אל עומק המדבר האדום האינסופי לכיוון חללית האם.
24 דקות לתוך הריצה
24 דקות לתוך הריצה, ו-3 דקות אחרי שהעברתי לג'ון את שק הפולאריס שסחבתי בקושי רב, התחילו הבעיות.
טליס, אחד מאנשי צוות הכורים של דלילה שרץ בשורה שלי אחרי ג'ון, נעלם לתוך בולען. הבולענים באורקנוס התרחשו לפי עונות, בעיקר באזורים פתוחים של חול אדום ואנחנו נכנסנו לשדה של בולענים בשיא העונה שלו. את הסימנים ניתן לראות שנייה לפני שמתרחש השבר העמוק בקרקע, מעין תנועות חול מהירות כאילו האדמה מגהקת, אבל את הבולען הראשון לא ראינו, וגם טליס לא. זה לקח בדיוק שנייה, טליס צעק צעקה קצרה בקשר, משהו מוזר, לא משהו כמו 'אני נופל' או 'תעזרו לי', אלא משהו כמו 'ווא שיט…'.
ריק השומר הגאלקטי השני שהיה בקבוצה ורץ אחרון בשורה שהוביל ארנון, עוד ניסה לזרוק לו כבל הולכה עם ידית, הכבל נחת בתוך הבולען וחזר ריק. דווקא ג'ון שהיה הכי קרוב לטליס לא עשה כלום ולא אמר כלום, אולי הוא היה מעט איטי בגלל 35 הקילוגרמים הנוספים שסחב ואולי לא הבין מה קרה. גי'ן שהובילה את הטור שלי צעקה תעצרו, וחלפה על פני במהירות. היא נשכבה על ריצפת הבולען וכוונה את אלומת האור שלה פנימה, "טליס?", היא קראה בקשר, "טליססס!". דממה, "ננסה ירידה?", היא שאלה. בולעניים לא היו דבר חדש באורקונוס ומדי מספר שבועות היה נופל אחד מהגיאולוגים או הכורים לאחד כזה, הנוהל היה חיבור כורה לכורה בכבל והורדתו על למרחק של 100 מטרים תוך השלכת נורים פנימה. לנו לא היה כבל כרייה תיקני אלא רק כבלי הולכה קצרים עם ידית, שריק כבר זרק פנימה, ובהתחשב בטורנדו המתקרב וספינת האם שתמריא עוד 75 דקות, השאלה של גי'ן הייתה די רטורית…
ארנון דיבר בקול "זזים!", ושוב התחלנו בריצה. זה היה מוזר – כבר קרה שאיבדנו כורה או שניים במשימה לבולענים או לחבורת שודדים הורקנים ולפני פחות משעה איבדנו את כל הצוות של דלילה, אבל איכשהו לאבד את טליס שכבר ניצל מההתפוצצות וכבר התחיל איתנו את הריצה הזאת, ולאבד אותו במעין קלות כזאת בתוך בולען, זה היה ממש מבאס וקשה. לא ברור לי למה.
המשכתי לרוץ, נסינו לשמור על הטורים וזה היה לא פשוט כשמכל כיוון נפערים בולענים. טור אחד שבראשו ארנון מפקד הספינה, אחריו תומאס קצין הגשר הצעיר, וצילה כורה ותיקה ומנוסה סוחבת את שק הפולאריס על גבה במרחק קצר אחריהם, את הטור שלהם חתם ריק השומר הגלאקטי הנוסף בקבוצה שהיה שקט יחסית לגו'ן.
השומר הגלאקטי בטור שלנו לעומת זאת, לא הפסיק לזרוק קללות ותלונות כשהוא רץ בסוף הטור הקצר שכלל כעת אותו, אותי ואת ג'ין. רק שלושה בלי טליס, מה שאומר שבקרוב אצטרך לסחוב את הפולאריס שוב, והכתפיים שלי עוד כאבו מהפעם הקודמת
לא היה פשוט לרוץ בטורים, כי בדקות הבאות גילינו שנכנסו לשדה בולעניים ענק, דבר שגרם לזה שלא רצנו בטור אלא במעין תנועה ספורדית כמו נחיל, שכל העת אנו אנו צועקים בקשר "בולען משמאל", "בולען מימין", "זהירות" "אימאל'ה" ועוד מגון רחב של קללות.
אז פתאום נגמרו הבולעניים, האדמה חזרה לשלוותה ורק ענני חול אדמדם עלו בכל מגע של המגפיים שלנו עם הקרקע. היה שקט, אפילו ג'ון הפסיק לקלל, שמעתי רק את הנשימות שלי בתוך הקסדה.
50 דקות לתוך הריצה
יש משהו מדיטטיבי בריצה מעייפת. אתה שומע רק את הנשימות שלך, אתה מרוכז רק בכפות הרגליים שמתאמצות להיפרד מהקרקע, אבל הראש שלך מצליח לעוף לכיוונים אחרים ורחוקים. המחשבות שלי דווקא נתקעו על המבורגר. ככה בסוף העולם עם מטען הפולאריס הגדול ביותר שנמצא על ידי האימפריה ב50 השנה האחרונות, כשהסיכוי שלי לשרוד נמוך מאד – אני חשבתי על המבורגר. ואז פתאום השקט נקטע.
"ספינת האם לקבוצת תנועה, מבקשים זיהוי לקבוצה הנעה מדרום לצפון אנא העבר קוד זיהוי". ההודעה הסטנדרטית נשמעה בבירור, חדה וחלקה, בקסדות של כולם. שבעתנו נעצרנו, לא מאמינים, לא בטוחים ששמענו את מה ששמענו, אחרי כל הודעות הSOS המוצפנות, משגרי ההצלה, הצעקות הרמות, זעקות האימה והתחינה בקשר כאשר דלילה התרסקה שפשוט לא קיבלו שום מענה. היינו מופתעים לקבל את הקריאה הזאת. אני אישית הייתי בטוח כבר קודם שיש איזה שדה קרינה אלקטרומגנטי ביננו לבין ספינת האם ולכן לא הצלחנו לקלוט, והינה פתאום בחצי הדרך בין ההריסות של ספינתנו לאפשרות היחידה שלנו להינצל הם עולים מולנו. זה מדהים, זה גם אומר שהם ידעו שאנו באים, זה אומר שניצלנו חשבתי.
ארנון היה הראשון להמשיך לרוץ, הוא המשיך באותו כיוון צפונה סוחב על גבו את שק הפולאריס של הטור שלו, ותוך כדי החל לדווח במשפטים קצרים. "שבעה ניצולים מדלילה, נעים לכיוון ספינת האם, מדרום לצפון, תנועה רגלית, צפי הגעה 48 דקות, מבקשים שיגור רחפן לכיוונינו במידי".
היה שקט. שקט ארוך מספיק כדי ששוב אשמע רק את נשימות הריצה הקצרות שלי. "ניצולי דלילה כאן ספינת האם, אין רחפניים פנויים. ספינת האם מתכוננת לעזיבת אורקונוס, כל הרחפניים בפעולה", ענה קול גברי וצעיר מהצד השני. "מבקש לקבל את מיקומכם המדוייק. אנא שלח נר". ראיתי את ארנון מקליד פקודה על צג היד שלו. ברשת הפנימית שלנו נשמעו מספר אנחות אכזבה לגבי הרחפן, אבל זה טבעי, ספינת האם לפני עזיבה חייבת כל רחפן לפעולות אסיפת הציוד הפרוס במחנה האם.
הקול הגברי הצעיר התחלף בקול גברי צעיר אחר ככול הנראה של קצין המשמרת , "מבקש מידע בשנית אתם ניצולי דלילה?",
"כן" ארנון ענה וכולנו איתו. מה לא ברור? איזו עוד ספינת כרייה יכולה היתה להתרסק פה בזמן האחרון? איזה ניצולים אחרים אתם חושבים שתגלו בריצה לכיוון אניות האם?
"האם יש אתכם את מטען פולאר…", הקול הצעיר נקטע ברעשים סטטיים. "האם יש איתך מטען פולאריס?", שאל הקול הצעיר בשנית.
ארנון האט מעט את קצב הריצה שלו וענה "כן מאשר, אנו מביאים איתנו פולאריס, מבקש בשנית רחפן ושספינת האם תמתין לנו לפני עזיבה".
"ספינת האם תעזוב בהתאם לטורנדו המתקרב", ענה לו הקול מהצד השני. טון הדיבור שלו היה מוזר, לא מופתע, לא כועס, פשוט ומכני.
"מעוניינים לקבל סקירה על כמות פולאריס, כמות האנשים וציוד", הוסיף.
"אנו סוחבים עלינו את כל הפולאריס שדלילה מצאה", ארנון החל להעביר מידע. "שבעה אנשים…" "את כל הפולאריס? אתה בטוח?" שאל הקול הצעיר של קצין ספינת האם מהצד השני.
"כל 69.52 הק"ג פולאריס נקי שדלילה מצאה נמצא על הגב שלנו, וזה לא עוזר לנו להגיע בזמן לפני הטורנדו. אנו שבעה ניצולים, חליפות שטח בסיסיות לכולנו". ארנון לא פירט אבל לכולנו היה ברור מה זה אומר, טורנדו או לא, חליפות בסיסיות זה אומר שאין לנו שום סיכוי לשרוד על פני השטח של אורקנוס אם לא נגיע לחללית האם לפני שהיא עוזבת.
"נשק?" שאל קצין ספינת האם
"שלושה בלאסטים תקניים", ארנון נשמע כבר די עצבני.
היו לארנון גם עוד שלושה מטעני נפץ מעופפים על החגורה שלו. חשבתי לעצמי למה הוא לא מדווח? יכול להיות שהוא שכח? או לא שם לב? נראה לי שכבר נמאס לו מהתחקיר של ספינת האם תוך כדי ריצה.
לאחר מכן היה שקט די ארוך בקשר. אנחנו בינתיים הגענו לגבעה והתחלנו בטיפוס שהאט את הקצב עוד יותר. הטיפוס היה קשה ומעבר לראש הגבעה הבחנתי בקבוצה של ברקים אדומים בתוך ענני אבק.
הצג במכשיר הניווט שהפעלתי בתוך הקסדה הראה: זמן צפוי לספינת האם 68 דקות, זמן צפוי להמראת ספינת האם 64 דקות.
קיבינימט, זו הפעם הראשונה שהצג הראה שאנחנו לא נספיק, ולא נספיק רק בארבע דקות בלבד. הם חייבים לחכות לנו. המשכנו לטפס. סחבתי 35 ק"ג פולאריס והאטתי. הרווחים בטורים הצטמצמו, גם הכורה הוותיקה צילה בשורה השנייה התקשתה לסחוב את השק. הפכנו דבוקה אחת, ג'ון וריק השומרים הגלאקטים שהלכו במאסף דחקו בנו להתקדם. המשכנו לטפס. מקצה הגבעה נגלה אלינו מכתש ענק ורחב ידיים. נשמתי לרווחה, הירידה תהיה קלה בהרבה. בדיוק באותו זמן עלו מולנו שוב בקשר, "צוות דלילה מספינת האם שומע?". "שומע המשך", ענה ארנון.
"אנא התקדמו במהירות בצורה רגלית, ספינת האם ממריאה עוד 43 דקות. נמתין לכם ככל שנוכל, מבקשים התקדמותכם הזריזה". "רות קיבלנו", אמר ארנון בזעף. גי'ן צחקה בקשר, "אה שנרוץ לספינה? ואוו זו ממש הנחיה מקורית. אפשר לחשוב שבשעה האחרונה נחנו. הם הולכים להפקיר אותנו לגמרי."
"הם לא יוותרו על 70 ק"ג פולאריס", אמרה צילה. "כמות כזאת זה שינוי אדיר לכל מבנה הכלכלה וממשלת האימפריה, זה חילוץ כל כוכבי הרעב ממצוקתם, הם לא יוותרו על זה, הם לא יוותרו עלינו". לא ברור אם היא ענתה לג'ין או לעצמה. אנחנו המשכנו לרוץ.
באותו זמן שמעתי רעשי קשר אולם לא ברשת הכללית, כנראה שאנשים נוספים מהקבוצה או מספינת האם דיברו אחד עם השני בגלים פרטיים, לא יודע על מה ולמה, אני פשוט הייתי עייף ורציתי כבר שהריצה תיגמר.
72 דקות בתוך הריצה
בסוף הגבעה פתאום היה נראה שדווקא הולך להיות בסדר. תנאי השטח השתנו לאדמה שטוחה ונוחה לריצה שהתעקלה כלפי מטה אל תוך המכתש. המדרון הקל ואולי הקשר עם אוניית האם גרמו לנו לרוץ הרבה יותר מהר. כולם שתקו כבר דקות ארוכות והתרכזו בריצה, הצלחנו לרוץ מעולה ולשפר את ההתקדמות, בנוסף גם הנוף הפך מעניין ומעודד יותר, למרות שהחלה חשכה לרדת על הכוכב. כעת כשעברנו את הגבעות היה ניתן לראות רחוק יותר, השמיים נראו חלקים יותר ושחורים הרבה יותר ורק במערב נראה ענן ברקים אדומים מתקרב בדיוק מהכיוון של ספינת האם, זה הטורנדו שמתקרב אליה ומאיים להשאיר אותנו מאחור. אבל דווקא לראות אותו ממש, גרם לי לחשוב שאני שאנחנו יכולים להשיג אותו ולהביא את הפולאריס בזמן לחללית.
בדקתי שוב את מסך הניווט, זמן צפוי לספינת האם 27 דקות, זמן צפוי לטורנדו בנקודת המראה 28 דקות. גדול, מצמצמים זמן, ידעתי שנגיע, חשבתי לחלוק את החדשות עם ג'ין אבל סתמתי, ידעתי שכולם רואים את זה בדיוק כמוני ומעדיפים לסתום ולהתרכז בריצה.
ואז ראינו את האורות, הם הגיעו ממערב מכיוון הטורנדו, בתחילה אור לבן בהיר די חזק שלרגע גרם לי לחשוב שאולי בכל זאת שלחו לנו רחפן אבל לאחר שהתקרבו הם התפצלו ל4 אורות בגובה נמוך שמתקדמים במהירות לכיווננו.
"אתה רואה את זה?", שאלה ג'ין שברור לכולם למה היא מתכוונת.
"רואה", ענה ארנון, "אבל אין לי מושג מה זה הדבר הזה".
"ריק ג'ון היצמדו אלי, כל השאר להמשיך לרוץ .אני מקווה שזה שום דבר, ספינת האם, האם שומעים? או מבחינים בארבעה חפצים לא מזוהים הנעים לכיוונינו? האם יש לכם מושג מה קורה פה?" דממה, לא היתה תשובה.
התפצלנו לשתי קבוצות, ארנון ושני השומרים הגלאקטים המשיכו לנוע בקו ישר לכיוון האורות החשודים, בעוד ארבעתנו אני תומאס קצין הגשר הצעיר גי'ן וצילה, המשכנו לרוץ בזווית מעט יותר דרומית, המרחקים בינינו עדין קטנים.
"אוניית האם, האם שומעים?", המשיך ארנון.
האורות קרבו והתחלנו לשמוע גם זמזום מנועי טורבינה.
"מה זה לכל הרוחות?", גי'ן שאלה בקשר. "רחפניים ? שודדים הורקנים? ספינת האם, האם שומעים?".
"יתכן שמבחינים במספר דמויות נעות לכיוונכם – להערכתנו שודדים הורקאנים. יש לכם שלושה רובי בלאסט, לא צריכה להיות לכם בעיה לטפל. אנא פעלו בזהירות אך במהירות. אנו ממריאים עוד 23 דקות, ספינת האם סוף".
ככל הנראה הערכת ספינת האם צדקה. כח האש שלנו אמור להספיק מול שודדים הורקאנים, שהם יצורים אינטליגנטים במידה מסוימת אך לא גבוהה במיוחד. ילידי המקום ששנאו את האימפריה ובעיקר עשו נזק בגנבה או הריסת ציוד כרייה. היו מספר נמוך של מקרים בעבר שהם תקפו כורים שלנו ואף הרגו כמה מהם, אך זה יכול לקרות רק כשהם תוקפים במספרים גדולים מאוד כמו יחס של אחד לחמישים, עם זאת אני מעולם לא שמעתי שהם הגיעו בריחוף, הם תמיד היו פרימיטיביים יותר והשתמשו בכלים קרקעיים.
"אין לי מושג מה זה החרא הזה, אבל שודדים הורקאנים זה בטח לא", ג'ון סינן ברשת הקשר ולמרות המרחק שכבר נוצר ביננו ראיתי שרובה הבלאסט שלו אדום וטעון.
האורות התקרבו והרעש התגבר.
"ספינת האם אתם בטוחים שזה לא משהו שלכם? סיירים, גלאים או רחפניים שנשארו מאחור? בבירור זה משהו שמונע מטורבינה", ארנון פנה בקשר.
דממה.
שניה אחרי זה נשמעו קולות נפץ מכיוון האורות – בומים אדירים ואורות כחולים ולבנים לכיוונינו וכמעט באותו הזמן ראיתי את תומאס נפגע בפגיעה ישירה וכל חלקי גופו מתנפצים ועפים לכל עבר.
"אש אש אש", ארנון צעק בקשר. השומרים הגלאקטים לעומתו העבירו הנחיות רגועות ושקטות יותר ביניהם תוך שהם מתחילים בירי. "בשלב הראשון מערבי שלי ואז אש משולבת", אחרי כמה שניות ג'ון צעק "זה לא עובד זה לא מפרק אותם יש להם איזו הגנה, שגר מכות חשמל, ארנון אתה חייב להשתמש בפצצות".
האורות חלפו אותנו והחלו להסתובב על מנת לחזור, ממש לנסות לצוד אותנו.
"מתחיל שימוש בפצצות", צעק ארנון.
אני קפצתי לתפוס מחסה, שק הפולאריס נחבט והעיק עלי, באותו הזמן בומים כחולים שיצאו מהאורות הלבנים נחתו לידינו הם ממש ירו עלי ועל ג'ין.
שיפרתי עמדה והתחבאתי בתוך בור קטן. הבום הבא היה קרוב עוד יותר ופתאום ראיתי יד בתוך חליפת שטח מתעופפת לידי. שיט! ג'ין, הם פגעו בג'ין! הרמתי מעט את הראש וראיתי שהגופה של ג'ין מפוזרת בשטח לידי. ראיתי גם את ארנון משגר את הפצצה הראשונה – בום חזק ואור אדום, שני אורות לבנים התרסקו באותה פצצה. השומרים הגלאקטים בינתיים הצליחו לפוצץ עם רובה הבלאסט שלהם אור נוסף, הרביעי המשיך בירי, לא מכוון אל ארנון או אל השומרים אלא אלי ולכיוון הגופה של ג'ין והפולאריס שנשאה.
ארנון צעק בקשר: "אנחנו תחת מתקפה איבדתי לפחות שני אנשים מבקש סיוע במידי", תוך כדי שהוא מכין את הפצצה השנייה מתוך השלוש שהיו לו לשיגור נוסף. שני השומרים הגלאקטים כיוונו את הבלאסטים שלהם לאור הרביעי. הסתכלתי אחורה וראיתי שהוא מסתובב לעוד יעף הפעם ישירות אלי. קליעי חום פגעו באדמה לידי והרימו ענני אבק, הכל קרה מהר מאוד. קפצתי בכל הכח הצידה, מטען הפולאריס מתנתק מגבי, התנגשתי בסלעים וראיתי בזווית העין שבדיוק שארנון התכוון לשגר את הפצצה שלו. השומרים הגלאקטים הצליחו להפיל את המעופף האחרון שתקף אותנו.
ארנון קרא לי בקשר, עניתי שאני בסדר פחות או יותר. גם צילה ענתה שהיא בסדר.
"מה זה היה לכל הרוחות??", ג'ון השומר צעק. "זה בטח לא היו שודדים הורקאנים מטופשים, אולי זה משהו שקשור למה שהפיל את דלילה, אני לא יודע מה אבל זה היה אחד ממעופפי השטח הטובים שנתקלתי בהם". ריק השומר השני ניגש בזהירות להריסות של אחד המעופפים, "יש פה מעין טורבינה שלא נהרסה. לא ראיתי אף פעם משהו כזה אבל זה נראה", הוא השתתק לשנייה, "זה נראה כמו ציוד תיקני של הצי".
"חסר חשיבות כרגע אין לנו ברירה", ארנון קטע אותם, "אין לנו זמן לספקולציות או חקירות, חייבים לזוז, איפה הפולאריס?", צילה ואני אספנו כל אחד תרמיל, אני את שלי והיא את זה שהתנתק מהגופה של ג'ין, נראה שחלק מהפולאריס נפל ממנו, "איבדנו בערך 7 ק"ג ממה שהיה לנו", צילה שמחה, "זה עדיין הכמות הכי מטורפת שיש, אני בטוחה שיחכו לנו, זו כמות שתשנה את מהלך ההיסטוריה. בטוח שנפגוש את הנשיא".
"לפגוש את הנשיא זה מה שמעניין אותך עכשיו? ברצינות?", ג'ון נבח בקשר, "משהו או מישהו ניסע לחסל אותנו והרג את גי'ן ותומאס, משהו או מישהו אחר חיסל לנו את הספינה עם עשרות אנשים, ספינת האם לא בדיוק מסייעת רק רוצה סקירות מצב כל הזמן ואת חושבת על מפגש עם הנשיא".
"איבדנו הרבה יותר מ7 ק"ג פולאריס", ארנון אמר בשקט בקשר, "איבדנו זמן, ממשיכים לרוץ".
"אני מקווה שיש לנו לאן לרוץ", אמר ג'ון.
"אני לא יודע, אבל אני בטוח שאין שום אופציה אחרת", אמר ארנון מצביע על הטורנדו הקרב.
המשכנו לרוץ ארנון בראש, אני וצילה אחריו עם הפולאריס הנותר על הגב שלא הרגיש קל יותר אפילו בגרם, ובמאסף שני השומרים הגלאקטים.
כל הקרב לא לקח יותר משתיים או שלוש דקות , אבל בשבילנו שתיים או שלוש דקות היו כל ההבדל. הסתכלתי על מסך הניווט שלי זמן לאוניית האם 21 דקות לספינת האם, זמן משוער להמראה של אוניית האם 18 דקות – הראה מסך הניווט שלי, שלוש דקות זה מה שחסר לנו, הרגשתי תחושה של יאוש.
אבל רצנו ורצנו מהר והדרך כולה הייתה ירידה נוחה לתוך המכתש הענק שבו נחתה אוניית האם, ממש גלשנו על החול, רצנו כמו הרוח יודעים שאין מה להפסיד.
"אתה לא מדווח לספינת האם שאנחנו בחיים ויצאנו מזה?", צילה התנשפה בקשר.
ארנון לא ענה, כאילו התלבט אם כדאי לדווח או לא, לבסוף דיווח. "אוניית האם כאן ארנון, הותקפנו בידי מספר מעופפים, איבדנו שני אנשי צוות נוספים אבל הצלחנו להתגבר. מגיעים במהירות ממזרח 16 דקות להגעה."
לאחר מספר שניות עלה קול המוכר מולנו מדבר באטיות: "האם אתה אומר שגברתם על ארבעה המעופפים עם רובי הבלאסט שלכם?", הקול לא המתין לתשובה, "מה מצב הפולאריס? האם שרד את האירוע?"
"שרד ברובו", אמר ארנון מתנשף מקצב הריצה המוגבר. "אנו ממשיכים להתקדם עוד 14 דקות בנקודה. המתינו לנו!".
91 דקות לריצה
אחרי 91 דקות ראינו את אוניית האם. לפי החישוב ולפי מה שאמרו לנו, נותרו לנו 9 דקות עד ההמראה, אנחנו יכולים להגיע.
אבל אז ראינו את המבערים של אוניית האם נדלקים, אורות אדומים במרחק לא גדול מאיתנו,
"אוניית האם אנחנו במרחק של שבע דקות ממכם מבקשים להמתין, למה אתם עם מבערים עובדים?".
"אין אפשרות המתנה", ענה קול מתכתי וחסר רגש, "יש לכם 3 דקות, ואז אנו ממריאים".
לא הבנתי מה קורה, היה ברור שיש עוד יותר משלוש דקות עד הטורנדו יפגע באזור, למה הם לא מחכים?
צילה התפרצה לקשר מול אוניית האם בצעקות, "יש לנו יותר מ60 ק"ג פולאריס אתם קולטים?? יותר מ60, זה מה שיש כרגע לכל האימפריה, למה אתם לא מחכים לנו?", היא פרצה בבכי." מצטער, יש לכם שתי דקות ו54 שניות לפני שאנו ממריאים, לא נסכן את ספינת האם", הקול ענה ללא רגש.
ארנון עצר
עצרנו גם לא מבינים
ראינו את הספינה במכתש מתחתנו, שום דבר לא מפריע לנו להגיע אליה, מרחק של שבע דקות ריצה במדרון של חול אדום לא יותר- אבל לא שתי דקות, לא נוכל להגיע בשתי דקות.
"היצמדו אלי", פקד ארנון ומשך אותי ואת צילה קדימה, "מיד!" צעק על השומרים הגלאקטים, "היצמדו אלי עכשיו". הוא החל לחבר את רצועות החליפות של כולנו אחד לשני כמו גוש גדול של אנשים.
"מה את עושה?", שאל ג'ון לא מבין למה ארנון דוחף ומסובב אותו לכל הכיוונים.
"אני הולך להביא אותנו לאוניית האם בפחות מדקה", צעק תוך שהוא ממשיך לקשור אותנו אחד לשני
"איך?", צילה שאלה.
"אני מבין", צעק ג'ון והתחיל גם הוא מחבר אותנו ברצועת חיבור שונות על החליפות שלנו.
"מבין מה?", שאלתי מרגיש חסר אונים נגרר ונדחף לכל צד.
תוך שניות לא היינו יותר חמישה אנשים אלא גוש גדול של חליפות חלל מחוברות זו לזו, הפנים של כולנו צמודות אחד לשני מלבד ארנון שפנה החוצה.
"תעבירו לי את רובי הבלאסט שלכם", פקד ארנון ושני השומרים הגלאטקים העבירו אליו את הנשקים.
"שתי דקות וחמש שניות", צעקתי את הזמן שנותר להמראת ספינת האם, למרות שאף אחד לא שאל.
"אני לא בטוח שזה יעבוד", ארנון הסביר, "אבל אם זה יעבוד וגם אם זה לא יעבוד זה יהיה מאד מאד כואב ומאד מהיר, אני הולך להעיף אותנו לכיוון אוניית האם בכח ההדף של הבלאסטים",
"איך אתה יכול לדעת שזה יהיה מספיק חזק או לא חזק מדי, ושנגיע בול עד האונייה?", שאלה צילה
"אני לא", השיב ארנון. "תחזיקו חזק".
"דקה ארבעים", צעקתי כאילו מישהו מינה אותי לתפקיד השעון הדובר.
ארנון דחף את שלושת רובי הבלאסט בזווית לכיוון הרצפה, ואז הרגשתי את הבטן שלי עפה מהמקום, קיבלתי חבטות בכל הגוף, אור חזק מאד יצא מהכיוון של ארנון, ענן אבק אדום התרומם ואנחנו הסתחררנו באוויר, פשוט עפנו או יותר נכון הועפנו. זה כאב מאוד וכולם צעקו, אבל אחרי מספר שניות מצאנו את עצמנו מתגלגלים בחול.
"כולם בסדר?" ג'ון זעק בקשר. "נראה לי ששברתי את הרגל", אמר ריק. "אני די בטוח שההדף של הבלאסטים שבר לי כמה צלעות", נאנח ארנון.
אני פשוט הרגשתי שאין לי בטן יותר, זה היה נורא, כמו תחושה שנרדמת לך היד, אבל זה לא היה יד אלא כל מרכז הגוף הבטן והגב, הכל הרגיש מעין זרמים כואבים של חלקים שנרדמו.
ניסיתי להגיע עם היד שלי על מנת לשחרר את הרצועות שלי מהאחרים נאנח מכל תנועה.
"אני לא מאמינה הצלחנו אנחנו ממש הצלחנו – ניצלנו!!" צילה צעקה בקשר.
הרמתי את המבט שלי וראיתי אורות חזקים לבנים ומבערים אדומים שמתחילים להתחמם הם היו קרובים מאד קרובים.
הסתכלתי על שעון הניווט, 30 שניות, אין שום בעיה ירימו אותנו בזריזות למשטח העבודה בספינת האם והופה עפים הביתה ולתהילת עולם ועושר אדיר. נעמדנו צילה מחזיקה את ריק הפצוע וארנון מחזיק את צדי גופו הכואב נשען על ג'ון, אני החזקתי את שני שקי הפולאריס בידי והבטנו מאושרים באוניית האם. משהו לא נראה לי הציק.
"אוניית האם כאן שאריות דלילה, למרות הכל הגענו בזמן", אמר ארנון בקשר, "מבקשים שתורידו משטח עליה שנוכל להצטרף אליכם", הוא לא נשמע שמח שאמר את זה.
"מה זאת אומרת הגענו?" ענה הקול האדיש ממוקדם אבל הפעם ללא ספק היה אפשר לשמוע את ההפתעה בקולו. "הגענו בזמן, בזמן שאמרתם, אנחנו כאן וגם הפולאריס. הורידו משטח עליה עכשיו – אנחנו ממש למטה, תסתכלו מהחלון"
אני לא יודע אם הם הסתכלו מהחלון או לא, אבל משטח העלייה לא הגיע.
"הורידו משטח עליה עכשיו!", ארנון אמר שוב בקשר.
דממה, כלום. במקום משטח עליה ראינו שהמבערים שינו זווית כלפי הקרקע, שזה השלב האחרון לפני המראה, כל הפתחים סגורים ורחש מנועים חזק נשמע.
"מה, מה הם עושים? למה?", צילה בכתה בקשר, "רצנו רצנו כל הזמן ואנחנו כאן למה הם לא נותנים לנו להיכנס?" היא והרימה שק של פולאריס מכווינה אותו אל חללית האם כאילו שאם אולי הם יראו את האבנים הסגולות אז הם יתנו לנו להיכנס.
"למה לא נותנים לנו לברוח מכאן? למה", עכשיו היא כבר מיררה בבכי והשתתחה על החול האדום.
"אמרת את זה בעצמך", שמעתי את עצמי עונה לה, "מצאנו הכי הרבה פולאריס אי פעם, משהו שיכול לשנות את האימפריה, לשקם עולמות עוני, לחולל מהפך באיך שהאימפריה מתנהלת לשנות את כל התרבות שלנו, זה כנראה לא מתאים לאימפריה".
"פולאריס הוא מהות הכל אבל כנראה המהות היא שהוא לא ימצא. פולאריס יעיל כל עוד הוא בחוסר", המשכתי. "לא אכפת להם מאיתנו או מדלילה, אנחנו והפולאריס היינו צריכים להיתקע פה בכל מקרה. הם לא יודעים איך לטפל בכמויות האלה אז רוצים לחסל את הבעיה שהיא רק נולדה".
והם יצאו מכאן ואנחנו נמות עם העושר הכי גדול בהיסטוריה, לבד בטורנדו של ברקים שיעיף את חלקי גופנו ואת הפולאריס לחתיכות קטנות על כל רחבי אורקנוס." אמרתי בקול.
"לא נראה לי", ענה ארנון הוא החזיק ביד את הפצצה המעופפת האחרונה שלו וטען אותה מכוון לכיוון ספינת האם. "מכונאי זוטר אורוול, אתה צודק, אנחנו כבר לא נצא מפה וגם הפולאריס הזה לא יגיע למקומות הנכונים, אבל גם ספינת האם לא תצא מפה".
הוא שיגר את הפצצה לכיוון מבערי ספינה הממריאה.