"שלום ואהבה!" בירכתי את יוֹפי, חברי האהוב לכיתה, כשלשמחתי הרבה ראיתי אותו במקרה ברחוב.
"אהבה ושלום גם לך, שלווה!" הוא ברך אותי בחזרה בשלמות. צחקקתי, זה כל כך מתאים ליופי להפוך כך את הברכה הסטנדרטית, הוא וחוש ההומור המקסים שלו. "מה מעשייך ביום המדהים הזה עם מזג האוויר הנהדר שבו בעולמנו המופלא?" הוא שאל בחינניות.
"אני חוזרת מזמן תחביב כייפי ומלמד לביתי החם, המשפחתי והאוהב," עניתי.
"אני שמח לשמוע. המראה החיצוני שלך יפהפה כרגיל והאופי שלך מעולה ומשמח, ממש כמו אלה של כולם," הוא החמיא לי בכנות ואכפתיות. הבטתי קצרות בשמלתי הוורודה המנופחת ושוחרת השלום, הזהה לשמלותיהן של שאר הבנות ברחוב, ושיחקתי בשיערי הוורוד לחלוטין, בגוון הזהה לגוון שיערם המדהים של כל בני האדם סביבנו. הסתכלתי על יופי, בחליפתו המושלמת, הזהה לזו של כל שאר הבנים ברחוב, ובשערו הוורוד המהמם, והמשכתי לחייך כתמיד.
"תודה רבה מעומק הלב!" אמרתי, נפרדנו לשלום ואהבה והמשכתי לכיוון ביתי האהוב והרצוי.
כשהגעתי, כל משפחתי המשמחת כבר הייתה שם. באופן מושלם ומדהים, הגעתי בדיוק בזמן לארוחת הערב. התיישבנו, והפעם הייתה זו אמא שלי שאמרה את ברכת האוכל החשובה והמועילה לפני שאכלנו. "אבורך אני, יבורך בן זוגי לחיים המדהימים האלה, תבורך בתי שלווה ויבורך בני אוהֵב," היא אמרה. "יבורכו כולם בעולמנו, ומי ייתן ויהיה שלום בין מדינה 38 ומדינה 42".
כשאימי המופלאה סיימה את הברכה, התחלנו לאכול את המזון הטעים לחלוטין והמשביע לגמרי. תמיד אחרי הברכה אני חושבת לרגע אחד על מדינות 38 ו-42, האחרונות אליהן עדיין לא הגיעו השלום המבורך והאהבה המוחלטת. כשהם מוזכרים בקצרה בחדשות הטובות, לרוב לקראת סוף המהדורה המשמחת, הם תמיד נראים כל כך מלאים ברגש שלילי וזר, בחייהם שלהם ואלה כלפי אלה. השיער שלהם שחור לגמרי, והעור שלהם תמיד מקומט מאוד ומלא בפצעונים. תמיד כשמדברים עליהם, אני מעניקה להם מהאהבה והשמחה הרבה שבלבבי ומאמינה שגם מצבם ישתפר ויהיה מושלם כמו שלנו.
אמא שלי סיפרה על היום הנהדר שעבר עליה בעבודתה המשמחת, ואחר כך גם אבא שלי סיפר על היום הנפלא כתמיד שעבר עליו. אחי הקטן ואני סיפרנו על החוויות הנפלאות מיומנו בלמידה הסטנדרטית ובזמני התחביב שלנו. אמא שאלה אותי באכפתיות ולבביות על מעשיי למחרת, וסיפרתי שאסע עם כיתתי לסיור לימודי מעורר ציפייה בהיכל התרבויות. כל משפחתי התלהבה. כתלמידה בשנת הלמידה הסטנדרטית האחרונה שלי, נסעתי עם כיתתי לסיורים בכל מקומות העיסוק האפשריים שלנו לשנה הבאה, ומאוד התרגשתי לקראת הסיור בהיכל התרבויות, כמו לקראת כל שאר הסיורים. משפחתי ואני המשכנו ונהנינו ושבענו מהאוכל המזין והטוב, ושמחנו מאוד מהיותנו משפחה.
הנסיעה להיכל התרבויות למחרת הייתה קצרה, נוחה ומעוררת התרגשות. כשחבריי לכיתה ואני הגענו לשם, כולנו התמלאנו התלהבות והערצה. זה היה בניין גדול, עם תקרות גבוהות מאוד, עשוי כולו משיש ומקושט בציורים שהבנתי שמתארים סיפורים מרתקים ממורשותיהן של תרבויות מפוארות שונות. בכניסה היו כמה משרדים חמודים, שהוצגו בפנינו כמשרדים של העובדים החרוצים והאיכותיים של המקום, ואחריהם השתרעה רחבה גדולה ומרגיעה. כשהתקדמנו ראינו בסוף הרחבה הזו במה גדולה, ועליה מחזה מופלא שכמותו לא ראיתי כל חיי. היו שם עשרות כדורים גדולים, שריחפו באלגנטיות קצת מעל הבמה. כל הכדורים היו ורודים, אבל הם היו שונים מאוד זה מזה. המדריך המקצועי והמרתק שלנו הסביר שאלה הן התרבויות.
"בכל כדור כזה נמצאת תרבות שלמה של מדינה מופלאה אחת," הוא הסביר. "נמצאים כאן ההיסטוריה המרתקת שלה, מנהגיה הייחודיים, הלך הרוח של האנשים הנפלאים שחיים בה, וכל שאר המרכיבים המדהימים שלה."
הסתכלתי לעומק בתרבויות המרגשות. בתרבות של מדינה 5 יכולתי להבחין בבירור בדרקון סגול, כמו באגדות העם המסורתיות והייחודיות כל כך של המדינה. בתרבות של מדינה 40 יכולתי לראות מראה גדולה ומהפנטת. כמובן שבימינו כולם כה יפים ומושלמים ואיש לא מסתכל במראה לעולם, אך המראה נותרה גם היום סמל אלמותי לתעשיית האופנה, ומדינה 40 ידועה בשמלות ובחליפות הסטנדרטיות המיוצרות בה. בתרבות של מדינה 132 ראיתי תווים צבעוניים ומרנינים מתנועעים ומרחפים, ואכן מדינה 132 ידועה במנהגם המרתק של אנשיה החביבים כל כך לשמוע מוזיקה עם משפחותיהם בכל יום, לאחר ארוחת הערב. כל כדור תרבות מקסים כזה היה כה מלא במרכיבים שונים של אותה תרבות נהדרת, שבנו יחד תמונה מלאה ומושלמת שלה.
כשהתקדמנו סביב הבמה, שמתי לב פתאום לשני כדורים שחורים לחלוטין בין כל הוורוד. בהתחלה הופתעתי, אבל מהר מאוד הבנתי במה מדובר. אלה היו התרבויות של מדינות 38 ו-42. הן היו שונות לחלוטין משאר התרבויות המרתקות. מלחמה, מוות ועצב מילאו אותן. ראיתי בהן מוטיבים מאגדות עממיות נפלאות, אוכל ייחודי והמצאות יצירתיות, אבל כל אלה החווירו בהשוואה לכל הדם, כלי הנשק והשנאה. איחלתי בליבי שלום ואהבה לשתי המדינות.
כשהמדריך המשיך בהסבריו, הבנתי שייצוג התרבויות אינו סמלי בלבד. "בהיכל נשמרות מכל משמר התרבויות, כמו שהן," הוא סיפר. "כשתרבות מקסימה משתנה בעולם – היא משתנה גם כאן בהיכל. אם בצורה בלתי רצויה תרבות תשתנה כאן – היא תשתנה גם בעולם היפהפה שבחוץ. לכן חובתנו החשובה והמשמחת היא לשמור עליהן ועל ההיכל". הוא סיפר סיפור על המנהיג המכובד של מדינה 13, שבא לבקר בהיכל וביקש לראות את תרבותו מקרוב. איפשרו לו לעשות זאת, ובזמן שהוא התבונן בתרבות המרתקת של מדינתו, בלי שהוא שם לב נפל תפוח מתוך התיק שלו – ישירות לתוך התרבות של מדינה 15. השלכות האירוע המבדר הובנו מהר מאוד, כשבמדינה 15 הופיע באופן פתאומי חג לאומי חדש שסבב כולו סביב תפוחי עץ.
הכדורים השחורים של מדינות 38 ו-42 תפסו שוב את עיניי. כולם תמיד מאחלים שלום ואהבה למדינות האלה, כל מועמדת ומועמד מדהימים בתחרות מלכ/ת היופי והאופי אומרים שכשיזכו כמו כל שאר המועמדים בתחרות, הם יפעלו לשלום בין מדינות 38 ו-42, והנה מצאתי את עצמי במקום בו כל כך קל ופשוט לפייס בין שתי המדינות. כל מה שהייתי צריכה זה לעשות שינוי קטן ומבורך בתרבויות שלהן, ולהוציא מהן את המלחמה. צעדתי לעבר הבמה המרשימה והתחלתי לעלות עליה, כשלפתע נהדפתי אחורה ונחתתי על הרצפה.
המדריך המשכיל הסתכל עליי במבט משועשע. הוא הסביר שהתרבויות מוגנות היטב. "חשוב מאוד שהן לא ישתנו," הוא אמר, "אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות מה תהיה ההשפעה של כל שינוי כזה."
בעודו מדבר ראינו אדם על הבמה, מתקרב לעברנו. המדריך הציג אותו כאחד השומרים המוכשרים הרבים שמסתובבים על הבמה. הבטנו בו בסקרנות רבה.
"תמיד יש כאן הרבה שומרים אמיצים," אמר המדריך, "אפילו בחג הלאומי נשאר כאן שומר מוכשר אחד". העובדה הזו מאוד הרשימה אותנו, אף אחד בכל המדינה המבורכת שלנו לא עובד בחג הלאומי. היה לשומר נשק בחגורה על הירך הימנית שלו, כמו שרואים בסרטים הישנים המרתקים שמקרינים בלילה, שיש בהם נשקים ואנשים רצים ורכבים עם סירנות לוקחים את הרעים. אוהב אמר לי פעם שהוא שמע שמועה שאם יקרה משהו ממש לא חיובי, יבוא באמת רכב עם סירנה גם היום, אבל כמובן שלא האמנתי לזה. מישהי שאלה את השומר על הכפתור השחור שהיה מחובר לכיס החליפה המקסימה שלו, והוא הסביר שלחיצה על הכפתור תקרא לתגבורת במקרה הלא סביר של אירוע בלתי משמח. כולנו היינו מאוד מרותקים. אז, מישהו העז לשאול על הפרט שכולנו תהינו לגביו מהרגע שהשומר המדהים הופיע מולנו – הפס השחור בשיערו.
"מטבע העבודה החשובה שלהם, השומרים המדהימים נאלצים לחשוב לפעמים מחשבות לא חיוביות – ולחשוש לביטחון התרבויות שבהיכל," הסביר המדריך. "הם חייבים להיות מעט לא רגועים כדי לשמור על התרבויות."
כולנו היינו המומים ומלאי הערצה. "הם מקריבים מעצמם למען כולנו," שמעתי מישהי לוחשת.
אחרי הביקור המופלא בהיכל התרבויות הסתקרנתי והתלהבתי. למרות הסבריו המלומדים של המדריך המוצלח, עדיין חשבתי באהבה ששם יכול להיות טמון הפתרון למצב במדינות 38 ו-42. באותו אחר צהריים של מזג אוויר מושלם, במקום ללכת לזמן תחביב, הלכתי למוסד הידע. צעדתי בין המדורים השונים, כמו אהבה, שמחה, חוכמה, מדע והתפתחות, והתיישבתי במדור המלחמה. שאר המדורים היו מלאים באנשים חכמים וסקרנים, אבל אני הייתי היחידה במדור הזה. הנחתי את אביזר השמע על אוזניי, אביזר הראייה על עיניי ואביזר הדיבור על פי, ואמרתי לטכנולוגיית הידע – "מדינה 38". קיבלתי הסבר קצר ומרתק מול עיניי ואוזניי על המדינה, ההיסטוריה, התרבות וכמובן המלחמה. "מדינה 42," אמרתי לטכנולוגיה המופלאה, וזכיתי להסבר דומה גם על המדינה הזו.
פתאום הבנתי מה הידע היקר שחסר לי. "למה מדינות 38 ו-42 נלחמות?" שאלתי את טכנולוגיית הידע הנהדרת.
מול עיניי הופיע חלק ממפה גיאוגרפית, ותחתיו הכיתוב "חבל ארץ 9348ב\ק9ג12". הוסבר לי שמדובר בחבל ארץ קטן שכל אחת משתי המדינות רוצה לעצמה.
"ולמה עוד?" שאלתי. ההסבר על חבל הארץ התחיל שנית.
"מה הסיבות הנוספות למלחמה בין המדינות?" ניסיתי. ההסבר התחיל בשלישית.
"בגלל אילו עוד דברים מדינה 38 ומדינה 42 נמצאות בסכסוך?" לא ויתרתי.
תמונת חבל הארץ נעלמה. "רק רגע," נאמר לי בקולה השליו והמקסים של טכנולוגיית הידע, וכמה שניות לאחר מכן הופיעה כתובת אל מול עיניי: "אין סיבות נוספות".
כשיצאתי ממוסד הידע המופלא, ידעתי מה אעשה כשאסיים את הלימודים הסטנדרטיים המעשירים – אעבוד בהיכל התרבויות, אסיר את חבל ארץ 9348ב\ק9ג12 מתרבויותיהן של מדינות 38 ו-42, וכך אביא את השלום והאהבה הכה פשוטים וברורים גם אליהן.
הזמן עבר בנעימים, וסיימתי את הלימודים הסטנדרטיים המרתקים. במהרה קיבלתי דירת בוגר מקסימה לעצמי, רכב אישי משוכלל ומופלא, וכמובן – את העבודה החלומית שביקשתי, בהיכל התרבויות. מוניתי להיות אחראית הכספים, תפקיד התחלתי, הרי לכולם יש די כסף לכל צרכיהם. ביומי הראשון והמרגש בעבודה, נפגשתי עם איכות, המנהלת החדשה והמוכשרת שלי, לשיחת ביטחון סטנדרטית. היא שאלה בחיוך אם אני מתכננת לעשות משהו לא חיובי, והשבתי שלא. היא שאלה אם אני שמחה, אם אני אוהבת את עצמי, את האנשים הנפלאים האחרים, את המדינה הנהדרת שלנו ואת המדינות המופלאות האחרות, ועניתי להכל שכמובן שכן ובהחלט. לבסוף, היא הפתיעה אותי כששאלה האם אני מתכננת לבצע שינוי באחת מהתרבויות בהיכל. כמעט ואמרתי לה את האמת, כמו שאני וכולם אומרים את האמת כל הזמן ולכל שאלה, אך מיד עצרתי את עצמי. הבנתי שאם אדבר אמת, לא אוכל לעבוד בהיכל התרבויות העילאי. היססתי לרגע. כשעניתי לה, הבנתי שאני מרגישה רגש לא חיובי בכלל.
"לא," אמרתי לה, משקרת לראשונה בחיי.
באותו ערב, כשהתרחצתי, שמתי לב שלראשונה בחיי פצעון לבן הופיע על הגוף שלי, במרכז ירכי השמאלית. חשתי רגש מאוד לא חיובי למראה התוצאה של השקר שלי, אך המחשבות על השלום המבורך שאביא למדינות 38 ו-42 הרגיעו אותי. ידעתי שכשהשלום יגיע כולם כל כך ישמחו שהבאתי אותו סוף סוף, אפילו אם עשיתי מעשה פחות חיובי בדרך.
העבודה בהיכל התרבויות הייתה מרגשת ובאמת מרנינה. שמחתי כשהגעתי אליה בכל בוקר. לאחר מספר חודשים בתפקיד, נתקלתי שם לראשונה ביופי. שמחנו לראות זה את זו, לא התראינו מאז סיום הלימודים הסטנדרטיים. יופי סיפר לי שהוא הפך להיות שומר בהיכל, והוא בדיוק סיים את ההכשרה הארוכה לתפקיד החשוב. שמתי לב שעדיין אין לו את הפס השחור האופייני בשיער, רק כמה שיערות שחורות שכמעט ונעלמות בין הוורודות. דיברנו ארוכות בשמחה על החיים ועל ההיכל, עד שאזרתי אומץ, ושאלתי אותו בסקרנות על ההגנה שעוצרת אנשים מלעלות על במת התרבויות.
"רק שומרים יכולים לעבור אותה, "הוא אמר בחיוך.
הידיעה הזו לא עודדה אותי, אבל לא ויתרתי. "ומה קורה כשמישהו שהוא לא שומר צריך להיכנס לשם, כמו מבקרים חשובים למשל?" שאלתי.
הוא היסס לרגע, אבל מיד הסתכל עליי ברוגע. "יש מפתח מיוחד, נעול במגירה בחדר המנוחה של השומרים," הוא אמר. מעולם לא שמעתי בעבר על משהו נעול. "אבל מאוד נזהרים עם זה, שמעת פעם את הסיפור המבדר על המנהיג החשוב של מדינה 13 והתפוח?"
הימים המשיכו ועברו בהנאה, והמחשבה על השלום האפשרי בין מדינות 38 ו-42 לא יצאה מראשי. הסתכלתי מרחוק על חדר המנוחה של השומרים, אבל לא היה לי מושג איך לפתוח משהו נעול. יום מקסים אחד, לאחר העבודה, חזרתי למוסד הידע. היססתי כשישבתי שם, אבל ידעתי שאף אחד לא יכול לשמוע את מה שאני אומרת לתוך אביזר הדיבור.
"איך פותחים משהו נעול?" שאלתי את טכנולוגיית הידע.
לא קיבלתי תשובה. עברו כמה שניות.
"כשמשהו נעול, איך פותחים אותו?" שאלתי שנית. שוב, דממה וחושך.
"נו, איך פותחים משהו נעול?" שאלתי.
"רק רגע," ענתה לי לבסוף טכנולוגיית הידע.
עברה דקה. עברו כמה דקות. לבסוף, הופיעה מול עיניי רשימה של שמות של חנויות שלא הכרתי. אמרתי את שמה של החנות הראשונה, ומהפרטים שהופיעו לפניי הבנתי מה נמכר בה, ובחנויות האחרות – כישופי פריצה. פריצה? הזדעזעתי לראות מילה כה קיצונית וחריפה. פריצת דלתות, פריצת מגירות, פריצת ארונות, פריצת שערים, סוגים שונים של כישופי פריצה תמורת תשלום. הסרתי מעליי את האביזרים והלכתי משם.
ככל שעבר הזמן הנפלא, וככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שאין לי ברירה. הבנתי שהדרך היחידה שלי להביא שלום למדינות 38 ו-42 היא להשתמש באחד מכישופי הפריצה האלה, ולהשיג את המפתח שמבטל את ההגנה על הבמה. גם אז, זה לא היה כל כך פשוט, כי כל כישוף פריצה כזה עלה הרבה יותר כסף ממה שהיה לי.
זה התחיל כשבסוף יום אחד, כשסגרתי את התקציב היומי של ההיכל, העברתי כסף אחד לחשבון האישי שלי. למחרת לא קרה כלום. אף אחד לא אמר לי שום דבר, אף אחד לא שם לב, הכל המשיך כרגיל. אחרי כמה ימים, העברתי עוד כמה כספים. ואחר כך עוד כספים. לאט לאט, כמות הכספים בחשבון שלי גדלה. היכל התרבויות לא נפגע, גם עם הפעולות שלי לא היו חסרים לו כספים. כשהיו לי מספיק כספים, חזרתי למוסד הידע. משכתי את הזמן, מהססת, משוטטת בין החנויות השונות שטכנולוגיית הידע פרסה בפניי. מהר מאוד שמתי לב למי שייכות החנויות האלה. חלקן לאנשים ממדינה 38. וחלקן לאנשים ממדינה 42. לבסוף, נשארתי בחנות שנראתה הפחות מאיימת מכולן. הבטתי ארוכות בתיאור כישוף הפריצה שהחנות הציעה לפני שקניתי אותו. אחרי ששילמתי לחנות, הרגשתי שמשהו מופיע בתוך ידי. הסרתי את אביזר הראייה, וראיתי שאני מחזיקה מקל שחור קטן, ועליו כפתור שחור. כישוף.
במשך כמה שבועות הכישוף ישב אצלי בבית, במגירה. בוקר אחד לקחתי אותו איתי לעבודה, אבל לא העזתי לעשות שום דבר. החזרתי אותו איתי הביתה. אחרי יומיים לקחתי אותו איתי שוב. חיכיתי שיהיה מאוחר, וכולם יחזרו הביתה, מלבד השומרים כמובן. התגנבתי אל חדר המנוחה של השומרים, ונכנסתי מהר פנימה, לפני שמישהו יבחין בי. לשמחתי, לא היה שם אף אחד. התחלתי מהר לפתוח את הארונות והמגירות, מחפשת בין דברים כמו מזון וחלקי חילוף של ציוד, עד שבתוך אחד הארונות נתקלתי במגירה אחת שלא נפתחה בשום אופן. הוצאתי מכיס השמלה שלי את הכישוף. כיוונתי אותו אל עבר המגירה, לקחתי נשימה עמוקה, חשבתי על המטרה שלי – ולחצתי על הכפתור. שמעתי קליק. הכישוף נעלם מידי. כשניסיתי לפתוח את המגירה שוב, היא נפתחה. בתוכה היה מקל ורוד, ועליו כפתור ורוד. הוצאתי אותו והחבאתי בכיסי. סגרתי את המגירה, ושמעתי קליק נוסף – ניסיתי לפתוח אותה שוב ושמחתי לראות שהיא חזרה להיות נעולה. סגרתי את כל הארונות והמגירות שפתחתי והסתלקתי משם מהר.
גם עם המפתח, עדיין עמד מולי המכשול של השומרים הארורים הרבים שתמיד פיטרלו סביב התרבויות. כמה שחיפשתי וחיפשתי במוסד הידע, לא מצאתי אף חנות שמכרה כישוף שיכול לעבוד על יותר מאדם אחד בו זמנית. עם זאת, ידעתי שהחג הלאומי מתקרב – ושבו יהיה לי רק שומר אחד להתמודד איתו. קניתי בכסף שצברתי כישוף אי-נראוּת. גם השנה, כמו כל שנה, חיכיתי שכבר יגיע החג הלאומי – אבל הפעם מסיבות שונות לגמרי.
שמתי לב שהאנשים המעצבנים שעבדו איתי התרחקו ממני יותר ויותר, דיברו איתי רק כשהם היו ממש חייבים והביטו עליי מרחוק ברתיעה. זה לא עניין אותי במיוחד, ידעתי שהכל ישתנה כשיהיה שלום. הייתי ממוקדת במטרה שלי, כבר לא הייתה לי סבלנות לזמני תחביב, חזרתי בכל יום ברכב האישי שלי לדירת הבוגר שלי וחיכיתי. שכבר יבוא החג. שכבר אוכל לממש את התוכנית שלי. שכבר יהיה שלום.
יום אחד, ממש כמה ימים לפני החג הלאומי, איכות קראה לי למשרד המכוער שלה. היא חייכה כתמיד, אבל ראיתי שמשהו לא מושלם בשמחה שלה. היא אמרה לי שאני "לא לחלוטין חיובית", להגדרתה. שאנשים בעבודה מרגישים לא בנוח בסביבתי. היא אמרה שמשהו לא טוב אצלי והיא רוצה שאפסיק להגיע לעבודה. שאקח הפסקה. אולי אעבור לעבודה אחרת. שאחזור להיות חיובית שוב. ידעתי שאם לא אעבוד בהיכל התרבויות הכל ייגמר, לא אוכל להיכנס לשם יותר ובטח שלא אוכל להביא שלום. בזמן שהיא דיברה בטיפשות מזעזעת, הוצאתי מכיסי את מכשיר התקשורת הנייד הארור שלי, התעללתי בקוד הבסיסי שלו עד שהצלחתי לשנות לו את הפונקציות, והתחברתי מרחוק לטכנולוגיה של מוסד הידע. משכתי את השיחה עם איכות עד שמצאתי וקניתי כישוף שהתאים לסיטואציה: כישוף הפנוט. הוא הופיע בידי, כיוונתי אותו אליה ולחצתי על הכפתור.
"את לא תפטרי אותי," אמרתי לכלבה בנחרצות.
לרגע אחד היא נראתה כאילו היא השתכנעה, אבל אז היא התחילה לדבר לעצמה בקול. "אבל אני חייבת לפטר אותה," היא אמרה.
"אסור לך לפטר אותי," ניסיתי שוב. אני עובדת הכרחית. כל מי שחושב עליי דברים רעים טועה. אני חייבת להישאר ולעבוד בהיכל."
"אבל זה לא נכון," אמרה לעצמה הפוסטמה.
עצרתי לרגע לחשוב, לפני שניסיתי כיוון אחר. אומנם האידיוטית הזאת התנהגה אליי הרבה פעמים באופן בלתי שלילי, אבל לא הייתה לי ברירה.
"אם תפטרי אותי, אני אהרוג את כל המשפחה שלך," אמרתי לה. "אני אענה למוות את כל מי שחשוב לך. אני אשרוף את ההיכל. אף אחד לא יוכל לעצור אותי. בסוף, אני אתפוס אותך, אתעלל בך וארצח אותך בדרך הנוראית ביותר שאוכל לדמיין."
לשנייה אחת איכות לא אמרה כלום. חיכיתי בחשש.
"אני מאמינה לך," היא אמרה לבסוף. הכישוף נעלם מידי. ההפנוט הושלם.
לפני שיצאתי מהמשרד המכוער של איכות, שמתי לב לפחד בעיניה. בתחושת אשמה קלה, ראיתי איך קמט קטן מופיע לאיטו במצח החלק שלה.
לאחר כמה ימים ארוכים ומיותרים החג הלאומי הגיע סופסוף. כשנסעתי להיכל התרבויות עברתי על פני רחובות נוראיים עמוסי חוגגים, מקללת אותם על כך שהם מעזים לחוש רגשות כה בלתי שליליים כשיש מלחמה עקובה מדם במדינות אחרות. כשהגעתי להיכל, נכנסתי פנימה כמה שיותר בשקט. במבט ראשון, ההיכל כולו נראה ריק מאדם, אבל ידעתי שאני לא לבד שם. התגנבתי לכיוון הבמה המחורבנת. הוצאתי מכיסי את המפתח הוורוד, כיוונתי אותו לעבר הבמה ולחצתי על הכפתור. לא קרה כלום. היססתי. לאט, התחלתי לעלות על הבמה. שום דבר לא עצר אותי. לא עפתי אחורה. עמדתי על הבמה בביטחון, קרובה יותר מאי פעם לתרבויות השונות.
התגנבתי בין התרבויות עד שהבחנתי בַשומר שנדפק ונאלץ לעבוד בחג. זה היה יופי. הוא נראה שונה, רציני יותר, בוגר יותר. הפס השחור בשערו כבר היה בגודלו המלא. כיוונתי אליו ממרחק את כישוף אי-הנראות ולחצתי על הכפתור המזורגג. ידעתי שעכשיו הוא לא יוכל לראות אותי. צעדתי לכיוון התרבויות של מדינות 38 ו-42, מתאמצת שלא להרעיש.
כמעט והגעתי, כשלפתע שמעתי את קולו הארור של יופי ממש מאחוריי. "יש שם מישהו?" הוא צעק.
הסתובבתי וראיתי שהוא עומד ממש מולי, כמעט צמוד אלי. חשבתי על ההכשרה המיוחדת של השומרים המחורבנים האלה. אולי הוא שמע אותי מרחוק, אולי אפילו הריח. הוא התקדם לעברי וזזתי מהר אחורה, אבל הייתי חסומה מכל הכיוונים על ידי התרבויות של מדינות 25, 26 ו-32 המזדיינות. הוא לא ראה אותי אבל בשלב הזה כבר לא היה לו ספק שמשהו לא כשורה. ראיתי כמו בהילוך איטי איך הוא הושיט את ידו לעבר הכפתור השחור שהיה מחובר לכיס החליפה שלו, ולא יכולתי להרשות לזה לקרות, לא יכולתי להרשות שתגבורת תגיע, לא יכולתי לאבד את ההזדמנות הזו להביא שלום, לא יכולתי שכל מאמציי יירדו לטמיון, נמלאתי אימה וחשש ופחד וחרדה ונאלצתי לעשות את הדבר היחידי שיכולתי לעשות כדי לעצור אותו. שלפתי במהירות את הנשק מהחגורה של יופי, כיוונתי אותו אליו ולחצתי על כפתור ההפעלה שלו.
יופי צנח מיד לרצפה, מת.
הבטתי בו לרגע אומלל אחד, מזועזעת ממעשיי. אבל תפסתי את עצמי מהר. הייתה לי משימה לעשות.
המשכתי ללכת, עד שהגעתי לתרבויות הדפוקות של מדינות 38 ו-42. התחלתי במדינה 38, פשפשתי בתרבות המסריחה שלה ומהר מאוד מצאתי את חבל ארץ 9348ב\ק9ג12 הידוע לשמצה. ניסיתי לשלוף אותו מהתרבות, אבל הוא היה מחובר אליה חזק באופן מזעזע. לא ויתרתי, משכתי ומשכתי, נאבקתי בתרבות, עד שחבל הארץ כבר לא היה חלק ממנה. מיהרתי למדינה 42, וגם בה התהליך היה קשה לא פחות, אך לבסוף שלפתי ממנה את חבל הארץ הסורר וניתקתי אותו סופית.
חיכיתי לרגע שצבע הכדורים יהפוך לוורוד, אבל זה לא קרה. הם נותרו שחורים לגמרי. שתי התרבויות היו עדיין מלאות בדם, מוות, כלי נשק, שנאה והסתה. לא הבנתי למה זה קרה, הרי הסיבה המזורגגת לסכסוך המכוער בין המדינות כבר לא הייתה קיימת. גם במצוקה הנוראית שהחלה לחלחל לתוכי בעוצמה, לא ויתרתי. תלשתי עוד מרכיבים דפוקים מהתרבויות: כלי נשק, גורמים שמפיצים איבה, גיבורים מלחמתיים, אירועים היסטוריים קשים. כשגם זה לא עזר, התחלתי לתלוש גם מאכלים לאומיים, סיפורים עממיים, מוזיקה פופולרית, נופים מפורסמים. כל מה שעשיתי לא עזר. הכדורים הארורים נשארו שחורים משחור, ועמוסים במלחמה, בשנאה ובמוות. לרגע חשבתי שאולי כל הזמן הזה בני הזונות המזדיינים שיקרו לנו, ואי אפשר להשפיע על הכדורים המחורבנים האלה בכלל. פניתי הצידה, ותלשתי מהתרבות המזורגגת הסמוכה של מדינה 43 את תפוחי האדמה המזדיינים, הגידול המרכזי שלהם. מיד נעלמו מכדור התרבות המפגר שלל מאכלי תפוחי אדמה, נעלם חג תפוחי האדמה שלהם ונעלמו הפסלים המפורסמים מתפוחי אדמה מוּקשים שמיוצרים במדינה 43 הדפוקה. חזרתי לתרבויות המסריחות של מדינות 38 ו-42 המחורבנות והמשכתי ותלשתי מהן עוד ועוד מרכיבים ארורים. "תעשו שלום!" צעקתי עליהן, "תעשו כבר שלום מזדיין!". הן לא הקשיבו לי. שני כדורי התרבות המפגרים כבר היו כמעט ריקים לגמרי, ועדיין שחורים לחלוטין.
לא ידעתי מה לעשות. כל מאמצי לא הועילו. קרסתי בייאוש תהומי אל הרצפה, והסטתי את מבטי משתי המדינות הלוחמות כפויות הטובה. מולי נצצה המראה המזדיינת הגדולה מכדור התרבות המחורבן של מדינה 40. צרחה גדולה נפלטה מגרוני כשראיתי בה את הבבואה שלי. השיער שלי היה שחור לחלוטין. הפנים שלי היו עמוסות בקמטים על גבי קמטים, לאורך ולרוחב ובאלכסון. פצעונים לבנים, אדומים ושחורים מילאו כל פינה בפנים שלי, בין קמט לקמט, גדולים ומלאי מוגלה. מוגלה גם נזלה מהאף ומהעיניים שלי, שהלבן שבהן נצבע בצבע אדום עמוק. השיניים שלי היו צהובות ורקובות לגמרי, ותולעים קטנות זחלו בתוכן.
שאלתי את עצמי באימה מה עשיתי, ומה נהיה ממני, בעודי שומעת מאחוריי את רעש הסירנות המתקרבות לכיווני.