צוּזוּמִי פתח בטאטוא של אולם האירועים הקטן שבעיירה פִּיָאסֶצְ'נוֹ; תנועה לימין, תנועה לשמאל, לגרור את הלכלוך בעדינות כך שלא יתפזר, להציץ בבחורה היפה בג'ינס ובחולצה הוורודה שישבה בפינה, להסתיר את החיוך השובב ולשמור על גב זקוף. הוא מעולם לא התחיל עם בחורה ובחורה מעולם לא התחילה איתו, אלא אם מחשיבים רובוטים.
היא התבוננה בו כל הערב; שיערה הבהיר גלש לאורך גבה ועיניה התכולות נראו כמו זוג קריסטלים קפואים. היא לקחה לגימה אחרונה מכוס היין שלה, קמה כשהיא מתמתחת, קרצה כשהבחינה בו מסתכל עליה – והוא מייד הסיט את מבטו. הנופים המיושנים שהחשיכו מבעד לחלונות האולם היו צבע שהוא לעולם לא יתרגל אליו, אבל עבור מלצר במסיבת האירוסין של משפחת נוֹוָאק זה היה רק עוד יום עבודה.
חבריו לעבודה סיימו לפנות את מגשי המזון החצי ריקים והעבירו אותם לתוך המשאית, ואדון נוואק סיים ללחוץ את ידיהם ולהודות להם על האירוע החלק והמפואר (ביחס למחיר). הצוות נופף לזוג הטרי ולאחרוני בני המשפחה בזמן שאלה עזבו. רעש המכוניות המתרחקות העלה תחושת בדידות, וקול צעדי הבחורה המתקרבת העלה תחושת חרדה.
"אנחנו עוד מעט מסיימים," אמר צוזומי כשהוא לוקח צעד לאחור ומטאטא אזור חסר לכלוך.
צלצול הטלפון שלו קטע את הרגע. הוא שמט את המטאטא בטעות בזמן ששלף את הטלפון מהכיס ונאבק בצג המגע המשונה, בעוד הבחורה שילבה את ידיה בחוסר סבלנות ובחנה בסקרנות את ידיו של צוזומי שהקישו נמרצות על צג הטלפון. לבסוף הוא לקח נשימה עמוקה, תחב את אצבעו על סימן השפופרת הירוקה הקטן והחליק אותו מעלה. הוא הצליח.
"הלו?" שאל כשהוא מתקשה להסתיר חיוך גאה.
זה היה הבוס שלו, שביקש מצוזומי להישאר אחרון ולסגור את האולם. בזמן השיחה עיניו של צוזומי טיילו לאורך אפה של הבחורה תכולת העיניים, שכוסה ביער של נמשים עדינים. צוזומי בלע את רוקו. השיחה הסתיימה והבוס ניתק, אבל הוא לא העז להוריד את הטלפון. היא תרצה לנזוף בו על כך שהסתכל עליה וחייך. זו לא תהיה הפעם הראשונה. לדבר עם נשים בכוחות עצמו תהיה עוד אחת מהמטלות האלו שהוא יאלץ ללמוד בשנים הקרובות.
"אתה מתאמץ כל כך כל פעם שמתקשרים אליך?" שאלה הבחורה ובחנה את המראה שלו.
בניגוד אליה, צוזומי לבש מכנסי עבודה זולים וחולצת משבצות מכופתרת. הוא היה בנוי היטב, בעל מראה אסייתי שכלל עיניים חומות, שיער שחור ועגיל באוזן, אבל לבד ממבטים סקרניים איש מעולם לא העיר לו.
"הטלפונים שלכם בכלל לא אינטואיטיביים," ענה צוזומי ונופף בטלפון שלו לפני שהחזיר אותו לכיס. "בעצם, הכול פה לא אינטואיטיבי בשבילי."
"תסלח לי שאני מחטטת, אבל יכול להיות שהגעת מטוקיו?"
"קיוטו, אבל זה השפיע על כולנו באותה המידה," תיקן צוזומי.
"הבנתי. פתאום אף אחד לא עושה את העבודה השחורה בשבילך?"
"כן, ואני צריך ללמוד הכול מחדש, אבל אנחנו לא לגמרי חסרי אונים."
חיוך גדול עלה על שפתיה של הבחורה. "אני חוקרת היסטוריה מודרנית. אף פעם לא הייתי שם ולא מצאתי אף אחד ששרד והסכים לדבר על זה. ראיתי את זה בחדשות אבל לא האמנתי. אתה יכול לספר לי מה היה? זה נורא חשוב למחקר שלי."
צוזומי הסתכל לצדדים. כולם כבר עזבו והבחורה והוא נותרו אחרונים באולם. הוא הרים את המטאטא והשעין אותו על השולחן, גרר כיסא והתיישב מולה כשרגליו מקפצות בעצבנות. אם הוא ידבר נכון, אולי זה ייגמר בארוחת ערב משותפת…
צוזומי כחכח בגרונו ושאל, "מה את רוצה לדעת?"
הבחורה השעינה את ראשה על ידיה וענתה, "איפה נולדת, איך קראו לרובוט שלך, מה בדיוק קרה לפני שנתיים, איך שרדת ולמה אתה כאן."
הממ, הסיפור נגמר לפני שנתיים, אבל אם את רוצה לדעת הכול אנחנו צריכים לחזור לנקודת ההתחלה, לפני עשרים ושתיים שנים.
נולדתי בשם טַייקוֹ צוזומי, בקומה החמישים בבניין דירות בקיוטו. שלושים שנים קודם לכן קם הפרויקט הממשלתי – פוּטָגוֹזָה; רובוט ילווה כל ילד שייוולד ברחבי המדינה, החל מהגן, דרך בית הספר היסודי, חטיבת הביניים והתיכון. בסיום הלימודים ניתן יהיה להחזיר את הרובוט ולקבל החזר כספי משמעותי. יצרנית הרובוטים הייתה אִינְוֶרְטָן, חברה פרטית שעד אז התעסקה בייצור טלפונים ובפיתוח אינטליגנציה מלאכותית.
את הרובוטית שלי פגשתי בפעם הראשונה בגיל ארבע, לפני היום הראשון שלי בגן. היא נראתה כמו אלה; שיער לבן מסורק, עיניים כתומות זוהרות וברקוד על המצח. מוצר שרק יצא מהאריזה. העור שלה היה כל כך לבן שהוא סנוור. היא לבשה מדי גן זהים לשלי, כולל הכובע הצהוב שתחתיו השיער שלה בצבץ.
"צוזומי, זאת קוֹטוֹ. היא תלווה אותך מעכשיו ועד שתסיימו את הלימודים," אמר לי הנציג של אינוורטן בחנות הרובוטים. "קוטו, זה צוזומי. את קיימת בשבילו."
העיניים של קוטו סרקו אותי מכף רגל ועד ראש, ואז היא נתנה הנהון קטן ואמרה בקול רך ומלטף, "שלום, צוזומי. אני קוטו, ואני קיימת בשבילך."
"מה היה התפקיד שלה? לאן היא הלכה בסוף היום?" התעניינה החוקרת.
היא חזרה איתי הביתה, אכלה איתי ארוחת ערב, ישנה איתי בחדר והעירה אותי בבוקר. היא צחצחה לי את השיניים, הלבישה אותי, קשרה לי את הנעליים, ארזה את התיק ואת האוכל ולקחה אותי יד ביד כל הדרך מהדירה לגן. ההורים שלי מעולם לא נראו רגועים כל כך.
"בוקר טוב," אמרתי בישנוניות בזמן שירדנו במעלית.
"בוקר טוב, צוזומי," אמרה קוטו בקול של ילדה רגילה. בחנתי את הגוף הביולוגי שלה. בחיים לא הייתי מנחש שזה רובוט אלמלא השיער, העיניים והברקוד.
כשהגענו לגן כולם לוו על ידי רובוטים; ירוקים, כחולים, דמויי חיות ודמויי מפלצות. לכל ילד היה רובוט משלו, אפילו ליַמָשִיטָה, החבר המופרע שלי; לידו עמד רובוט בדמות מפלצת עץ סבוכה ומרתיעה, שגרם לכל הבנים להתלהב.
כשהגננת דיברה איתנו הרובוטים ישבו על ספסלים מדורגים בצד ולא הפריעו, ובזמן ההפסקה כל רובוט ניגש לילד שלו ונצמד אליו, השגיח ודאג לכל מה שהוא רצה. אם ילדים רבו, הרובוטים שלהם הפרידו ביניהם והגיעו לפשרה. אם ילד היה רעב, הרובוט היה מכין לו אוכל. אם ילד בכה, הרובוט בדק מה קרה ואפילו התקשר להורים או סייע רפואית במידת הצורך.
כשהתחילה ההפסקה רצתי ראשון בין כל הרובוטים, תפסתי את היד של קוטו ולקחתי אותה אל אחד ממחשבי הגן, לשחק במשחק המכות האהוב עליי. מהר מאוד בחנתי את גבולות הנחמדות הרובוטית שלה. היא נוצרה כדי לשרת אותי, אבל אחרי שבוע שבו היא הלכה אחריי לכל מקום ועשתה כל מה שביקשתי בלי שאלות, התחלתי להשתעמם.
"זאת הדמות הכי חזקה במשחק, והמהלך המנצח זה רק ללכת קדימה," אמרתי לה בסוף השבוע הראשון שלנו. ימשיטה אִתגר אותי לקרב במשחק המכות. הוא תמיד היה זה שמחלק פקודות לכולם, ונתן לכל אחד מאיתנו שעה לאמן את הרובוט שלו איך לשחק.
"אבל איך אני אתקוף אותו? זה שונה מאיך ששיחקנו עד עכשיו," אמרה לי קוטו.
"זה מהלך סודי!" התעקשתי תוך כדי שאני מתקשה לכבוש חיוך שובב. רובוט העץ של ימשיטה כבר מתח את אצבעותיו, וקוטו הנהנה וחייכה, עושה כרצוני.
המשחק החל. רובוט העץ נלחם במיומנות, בעוד קוטו לא המרתה את הפה שלי לרגע, הלכה לפנים וחטפה את כל המכות של הדמות היריבה עד שהפסידה.
"יופי," לעגתי, "הפסדת כי את מקולקלת!" צעקתי עליה לאחר המשחק, בעוד ימשיטה רץ לאורך הגן, התהדר בניצחון המוחץ שלו כשהוא מכריז מרד על הגננת וברח החוצה עם עוד שלושה בנים. "עכשיו הוא יצחק עליי לתמיד!"
"אבל עשיתי כל מה שאמרת לי—"
"אז אל תעשי כל מה שאומרים לך! תחשבי לבד לפעמים!"
"היית ממש אכזרי אליה," העירה החוקרת.
בהתחלה כן, כי חשבתי שלתת לי רובוט שיעזור לי זה כמו להגיד שאני לא יכול להסתדר בעצמי, וכששמעתי שההורים שלי שילמו מאה אלף יין בחודש עבור קוטו, בעיקר עלויות חשמל ותחזוקה, כעסתי עוד יותר. חשבתי שקיבלתי מוצר פגום. כששאלתי איזה סרט היא רוצה לראות, איזה משחק היא רוצה לשחק או מה היא רוצה לאכול, היא רק ענתה, "מה שאתה רוצה, צוזומי."
חוסר העצמיות שלה ושל הרובוטים האחרים הוציאו אותי מדעתי. בכל יום חיוך שובב נוסף השתלט עליי כשעבדתי אליה; שלחתי אותה לקנות נוזל צמיגים אצל הירקן, שלחתי אותה לצלם מתחת לחצאית של בנות ברחוב, שלחתי אותה למסעדה לקנות גלידה מחלב אם… בכל פעם היא חזרה עם פרצוף סמוק מבושה, אבל רק אמרה בצייתנות, "סליחה, צוזומי. לא הצלחתי."
בהקשר הזה, אסור לבלבל בין עצמיות לעצמאות. מזה היה לקוטו בשפע. בבית היא עזרה לאמא לכבס, לבשל ולנקות. היא עזרה לי בשיעורי הבית, ואפילו רצה להביא תה לחברים שלי כשאלה באו לשחק. היה מצחיק לראות איך החברים ואני שיחקנו בפראות, צחקנו והלכנו מכות, בעוד הרובוטים שלנו ישבו זה לצד זה בדממה. פעם אחת, כשתפסתי את ימשיטה ודגדגתי אותו עד שיצא לו פיפי, קוטו פלטה צחוק פתאומי וכולנו, כולל הרובוטים האחרים, הסתכלנו עליה בשתיקה מוזרה. היא קמה תוך כדי הסמקה ורצה להביא סמרטוט.
כששברתי משהו בבית, היא אספה את השברים והרגיעה את ההורים בזמן שהיא הזמינה העתק. שעה לאחר מכן היא כבר הניחה במקום מוצר זהה, כאילו הראשון מעולם לא נשבר. וכשהיא פישלה, למשל כשהיא שרפה עוגה בתנור הישן שלנו, היא התנצלה בקידה עמוקה לפני ההורים והזמינה מצרכים חדשים על חשבון אינוורטן.
בשביל אבא זו הייתה עוזרת הבית המושלמת שחסכה מאיתנו המון דאגות קטנות וביורוקרטיות. תשלום חשבונות, הוצאת תעודות, קבלת משכורות מהעבודה – הכול עבר דרך קוטו. ובשביל אמא זו הייתה הבת שהיא תמיד רצתה. היא לקחה את קוטו לקניות כל סוף שבוע והן תמיד חזרו עם בגדים חדשים לילדות.
"אוי, איזו מתוקה אמא שלך," העירה החוקרת.
צוזומי כחכח בגרונו.
קוטו ואני המשכנו יחד לבית הספר היסודי, וכשסיימתי את כיתה ו' לקחו את קוטו לשדרוג. היא חזרה בערב בתוך גוף חדש. העיניים הכתומות נשארו לצד אותו הברקוד על המצח, השיער הלבן גלש כמעט עד הרצפה – היא הייתה גבוהה ממני! – ועל הפנים שלה היה איזה חיוך זחוח שלא היה לרובוטים האחרים.
"צוזומי, תראה מה אני יכולה לעשות!" אמרה, התהפכה באוויר ונעמדה על יד אחת.
"מה?! הפכו אותך לנינג'ה!" קראתי כשאני לוקח צעד לאחור.
"ואני יכולה לנהוג!" הוסיפה ושלפה רישיון נהיגה.
"אבל את עולה לכיתה ז'!"
"אתה עולה לכיתה ז'. אני כבר בוגרת," אמרה וניפחה את החזה.
בתקופת חטיבת הביניים הקשר בינינו התהדק, וקוטו הפכה להיות החברה הכי טובה שלי. דיברנו כל הזמן, על הכול, כמו תאומים זהים. היא התחילה להשגיח על הלבוש שלי וקנתה לי בגדים שהיו האופנה האחרונה, הבהירה לי את השיער, עשתה לי עגיל באוזן ודאגה לגוף שלי על ידי תזונה נכונה ואימוני כושר שבועיים.
וכן, היא דאגה גם לעצמה. כשהיינו מסתובבים בקניון היא הייתה מודדת חצי חנות בחצי שעה. היא הייתה מיישרת ומהדרת את הבגדים שלה (ואת שלי) בכל פעם שחלפנו על פני מראה, ואם אף טיפת לכלוך או בוץ נגעה בנעליים האופניות שלה (או בשלי) היא הייתה צורחת כמו נערה רגילה שראתה ג'וק ומבלה את שארית היום בחדר הכביסה.
במקביל, וזה קצת מביך לספר, היא ניסתה לשדך ביני לבין בנות מהשכבה, אבל אני עוד לא הייתי בשלב הזה. באחד הימים קַאוֹרִי, אחת שקוטו החליטה שנועדה בשבילי, תקפה אותי בפתאומיות ודרשה שקוטו לא תדבר יותר עם הרובוטית שלה.
כששאלתי את קוטו מה קרה היא סיפרה, "הרובוטית של קאורי חושבת שזה חטא להפריע לכם בשיחה. היא רק רוצה 'להקשיב ללקוחות המסורים'. היא התקשרה להורים שלך וביקשה שאני אתרחק מהן, אז זה מה שאני אעשה מהיום. אני מצטערת."
"אני לא מאמין," אמרתי בפה פעור.
"זה כל כך נורא?" שאלה קוטו בחשש.
"כן. אני מאוהב בקאורי, ועכשיו אני לא אוכל להיפגש איתה יותר אף פעם!"
"מה?" שאלה קוטו כשדמעות עולות בעיניה והיא לוקחת צעד לאחור. "למה לא אמרת לי?"
"מאוחר מדי. היית צריכה להבין לבד."
"אני יכולה לפצות אותך—?"
"לא. אני אוודא שעד הערב ישלחו אותך למגרסה לרובוטים!"
"…אם זה מה שאתה רוצה."
"תירגעי, אני צוחק!" אמרתי כשאותו חיוך שובב ומעט מרושע מתגנב אל שפתיי. כואב לי להיזכר ברגע הזה ואני מתבייש שניצלתי את התמימות של קוטו, אבל ברגע שדגדגתי וחיבקתי אותה, בסוף גם היא צחקה ואפילו צבטה אותי.
היא התנצלה ואני התנצלתי, ואז אמרתי את מה שלדעתי שינה אותה באופן סופי, "את יכולה להציק למי שאת רוצה ולהגיד מה שאת רוצה. אני מרשה לך. כל מה שהחלטת בעצמך זה נכון."
"אבל אני קיימת בשבילך—"
"את קיימת בשבילך," אמרתי, וחבל שלא צילמתי את המבט פעור הפה שלה כשהיא ענתה, "אל תחליט בשבילי!" וניפחה את הלחיים בכעס.
"אתה מאמין שרובוטים בכלל מסוגלים לחשיבה עצמית?"
אין לי ספק. לאט לאט קוטו התחילה לעבוד עליי. היא פתחה את הדלת בזמן שהתקלחתי, וטענה שהיא מצלמת אותי בעזרת העיניים שלה ושולחת לבנות מהשכבה. היא הכניסה תבלינים סופר-חריפים לתה שהביאה לחברים ולי, מה שגרם לכולנו להתפתל על השטיח ולרובוטים שלנו להתחרפן. היא הבטיחה שמצאה את סרט ההמשך לסרט האהוב עליי, אבל כשישבנו לצפות גיליתי סרט למבוגרים בלבד. כמעט שברתי את הטלוויזיה כשאמא נכנסה פתאום, אבל קוטו סגרה את הסרט מרחוק ושיחקה אותה תמימה, בזמן שאני הייתי אדום כמו פלפל.
בסך הכול, גם כשסבלתי החיים היו טובים, והייתי נותן הכול כדי לחזור לתקופה הזאת. היום האהוב עליי היה כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה, במהלך פסטיבל הקיץ השכונתי, ימים לפני שהיינו אמורים להיפרד מקוטו לנצח. ההורים לקחו אותנו להסתובב בין דוכני הפסטיבל כשאנחנו לובשים יוּקָטוֹת. בזמן הזיקוקים הם הסתובבו ואמא בישרה לי את החדשות הטובות ביותר שהייתי יכול רק לחלום עליהן – קוטו תישאר.
"יש!!!" צרחתי וחיבקתי את המשפחה.
"ראינו שהקשר ביניכם באמת מיוחד," אמרה אמא.
"אני באמת יכולה להישאר?" שאלה קוטו בזמן שהיא בוכה. "אבל זה עולה המון כסף—"
"כמה שתרצי. רק תשמרי עליו ותהפכי אותו לבחור טוב," אמר אבא כשהוא מלטף את ראשה של קוטו.
"כן! אני קיימת בשבילו," התייפחה קוטו וניסתה להנהן בזמן שהיא מנגבת את הדמעות בשרוולי היוּקַטָה שלה.
בסיום התיכון קוטו עברה שדרוג נוסף. היא הייתה כעת בגובה שלי, בעלת מאפיינים נשיים בולטים, שיער לבן קשור בצורת עניבת פפיון, אותו ברקוד על המצח ואותן עיניים כתומות, שזהרו מעל לחיוך השובב שלה.
זיהיתי אותה מייד, אבל החצופה ניסתה לעבוד עליי כשהיא אמרה, "שלום, אני טַקַהָאשִי מחברת אינוורטן. לפני שתפגוש את הרובוטית שלך לאחר השדרוג, רצינו לשאול אותך מספר שאלות: מה אתה חושב על קוטו?"
"הא!" עניתי לה. "ניסיון נחמד, אבל יש לך עוד מאה שנים עד שתוכלי לעבוד עליי."
לא היה רובוט כמוה באוניברסיטה. בעוד שבגן ובבית הספר הרובוטים ישבו בצד, באוניברסיטה הם ישבו על יד מי שהחליטו להמשיך לשלם, כך שליותר מחצי מהתלמידים היה עוזר צמוד שסחב עבורם ציוד, כתב עבורם סיכומים והקפיד שהם הקשיבו בכיתה.
אבל היא… בניגוד למשרתים התמימים, קוטו הגיעה עם תיק משלה וביקשה ממני לסחוב אותו, היא הייתה קונה לי דווקא את הדברים שאני הכי שונא לאכול, והכי גרוע, נעלמת פתאום וחוזרת עם בנות פוטנציאליות לקשר.
"זה צוזומי, ואבא שלו מתקשר אליי כל יום לשאול אם כבר יש לו חברה," אמרה קוטו בעוד היא מציגה לפניי סטודנטית צבועת שיער ונבוכה, שברחה בהזדמנות הראשונה שניתנה לה.
"לפעמים אני מצטער על איך שגידלתי אותך," אמרתי לה בזמן שהיא הרכיבה אותי על האופניים אל הדירה החדשה שלנו, סמוך לאוניברסיטה.
בדירה, קוטו הכינה לי ארוחת ערב, שטפה את הכלים וישבה איתי לסיים את שיעורי הבית ולצפות בטלוויזיה עד שנרדמתי. לאחר מכן היא קמה לשטוף את הכלים, הרימה אותי ללא מאמץ והכניסה אותי למיטה, כיבתה את האור, התיישבה בפינת החדר וחיברה את עצמה לחשמל.
הסיבה שסירבתי לכל בחורה שקוטו ניסתה להכיר לי הייתה שלא הצלחתי להפסיק להסתכל דווקא עליה. זה לא היה נדיר מדי לשמוע על אנשים שהתאהבו ברובוט שלהם או אפילו התחתנו, אבל זה עדיין היה מוזר בעיניי. למשל, אחד הסטודנטים העשירים בכיתה שלי החזיק שתי רובוטיות; אחת גילחה והאכילה אותו בזמן ארוחת הבוקר והשנייה סידרה לו את הבגדים ונישקה אותו על הלחי בכל שעה. ואם את שואלת אותי, מחוץ ללימודים הוא השתמש בהן לדברים אחרים לגמרי.
אנחה. מוכנה לווידוי מביך? באחד הלילות נעלתי את עצמי בשירותים וחיפשתי מידע על רחם של רובוטים. אמרתי לטלפון מה אני מעוניין לחפש והתוצאות הוקרנו על הקיר. התברר שהטכנולוגיה אִפשרה להביא ילדים. יותר מזה, מחוץ לקירות העולם שלי השתולל שוק עצום של פונדקאות רובוטים. מכיוון שרובוטיות ילדו ללא כאב או סיבוכים, הרבה זוגות הפכו אותן לעגלה עבור העובר.
זו הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שקוטו מחוברת להיסטוריית הגלישה של הטלפון שלי, כי למוחרת היא הייתה אדומה ונבוכה כל היום, ולא הצליחה להסתכל לי בעיניים. היא שרפה את ארוחת הבוקר, נתקלה בעמוד בדרך ללימודים והפילה כל דבר מהידיים.
"את בסדר?" שאלתי בסוף היום, תוך שהיא נאבקה במנעול האופניים.
"לא—! כן!" צעקה ונרתעה לאחור כשאוזניה מאדימות. "למה אתמול בלילה… חיפשת על זה?" שאלה כשהיא מצביעה על הבטן שלה.
"ס-סקרנות," גמגמתי כשאני מפנה את המבט לצד. חום הציף את הפנים שלי. היא ראתה את כל מה שחיפשתי! אין פרטיות עם הרובוטים האלה?!
"אתה… רוצה לראות איך זה נראה?" היא שאלה משום מקום כשהיא כמעט שוברת את מנעול האופניים בידיה הרובוטיות.
"ראיתי תמונות," התחמקתי.
"אבל… אני יכולה להראות לך, אם אתה רוצה," המשיכה בעוד היא עוברת לשחק בשיער שלה.
"…בסדר, אם את רוצה," מלמלתי בעוד אני מועך את החולצה שלי.
באותו הערב חוויתי את ההתנסות המינית הראשונה שלי. אני לא אפרט. אני רק אגיד שהרגעים שאחרי, כשחיבקתי את הגוף העירום של קוטו והרגשתי את הנשימות שלה על השפתיים שלי, סִחררו את החושים. הייתי מוכן למות אז, בידיים שלה, אבל תהיתי אם הייתה בתוך הקופסה הביולוגית שחיבקתי גם נשמה שתלווה אותי אל החיים הבאים, או שגם ההתאהבות הזאת הייתה סך הכול ריצוי מתוכנת של הצרכים שלי.
"רגע אחד, אתה והרובוטית שלך התאהבתם?"
מעל לראש. בשנה השנייה שלי באוניברסיטה קוטו ואני כבר דיברנו מדי יום על העתיד שלנו, על חתונה, על ילדים ואפילו על איך לספר להורים שאנחנו יחד.
אז התרחש האסון שראית בחדשות: רובוטית בטוקיו רצחה את המשפחה שלה במהלך הלילה. קוטו הפילה את המחבת מהידיים בזמן ששנינו בהינו בחדשות הבוקר בפיות פעורים.
"זה לא הגיוני," היא צייצה.
"אינוורטן הודיעה לך משהו?" שאלתי בזמן שאני תופס את הכתף שלה.
"הם בודקים את זה עכשיו," אמרה קוטו בעוד היא מקשיבה לגלי רדיו ששודרו לכל הרובוטים. "ביקשו לדווח במשרדים שלהם היום."
"רק תחזרי מייד אחר כך ואל תלכי לשום מקום אחר," פקדתי.
קוטו הנהנה ועזבה.
בימים הבאים קוטו ורובוטים נוספים זומנו לפגישות, הממשלה ניתקה מגעים עם אינוורטן והמשטרה התערבה. הרובוטית הרוצחת נתפסה לאחר מרדף לתוך הלילה ומסד הנתונים שלה נפרץ. התברר שהבעל שבמשפחה, שהיה מעורער בנפשו, הכריח אותה לרצוח את המשפחה ואסר עליה לספר או להיתפס.
אבל המידע הזה הגיע מאוחר מדי וכבר לא עניין אף אחד, במיוחד לאחר שהתקשורת גילתה שלושה מקרי רצח דומים מהשנים האחרונות שאינוורטן ניסתה להסתיר. חשבתי לעצמי שאם רובוטים יכולים להתאהב, אולי הם יכולים גם לשנוא, אבל אולי אחרי הכול הם רק מילאו פקודות.
כמובן, במקום להאשים את הבעל האשימו את הרובוטים – והפירוק החל. רוב הרובוטים נאספו בחזרה והושמדו, אבל רבים לא הסכימו להחזיר את הרובוטים שלהם, ומלחמת רובוטים קטלנית השתוללה ברחובות: רובוטים של אינוורטן נגד רובוטים של לקוחות סרבניים.
"אני לא רוצה שתילחמי באף אחד. לא משנה מה קורה, תברחי ותשמרי על עצמך, זה ברור?" ביקשתי מקוטו לפני שעזבנו את הדירה כדי להסתתר למשך מספר ימים.
היא לא ענתה, גם כשביקשתי את זה ממנה שוב בימים הבאים. היא דאגה לי בחוץ, עזרה לי לנווט, לעבור סכנות כמו בקעים בכביש ולהתחבא מפני רובוטים עוינים. היא נראתה כמו שומרת ראש שמוכנה להגן על הלקוח שלה גם במחיר חייה, ובימים האלה נחשפתי לכוח המסוכן של הרובוטים; קוטו הייתה מסוגלת להרים סלעים עצומים ביד אחת ולרסק קירות פלדה בבעיטה.
נאלצנו לגנוב סוללות גיבוי עבור קוטו, מכיוון שהחשמל נותק על ידי הממשלה, ונאלצנו לגנוב מזון עבורי, מכיוון שאנשים ששמרו על הרובוט שלהם נחשבו לפושעים ולא התקבלו בחנויות.
בלילות, בזמן שחיפשנו מקום לישון בו, שמעתי את קוטו בוכה וחיבקתי אותה. בבקרים הבחנתי בנזקים בגוף ובבגדים שלה כשהגנה עליי במהלך הלילה מפני מי-יודע-מה. בוקר אחד מצאתי חריטות קשות על המצח שלה. היא ניסתה למחוק את הברקוד בעזרת סלע. היא בכתה כשנגעתי בזה וחיבקה אותי, ואני מצאתי טוש והפכתי את החריטות על המצח שלה לציור של פרחים.
"אני כל הזמן שואלת את עצמי, איך מישהי יכולה לעשות כזה דבר?" שאלה קוטו בזמן שחצינו גשר שבור מעל נהר. "אני רובוטית כמוה. איך היא יכולה להסכים לרצוח את המשפחה שלה? אני לא מבינה את זה."
"אם הייתי פוקד עלייך לרצוח את ההורים ואותי, לא היית עושה את זה?"
"לעולם לא!"
חייכתי בהקלה. "אם זה מעודד אותך, גם אנחנו לא מבינים רוצחים מהצד שלנו."
"תודה שאתה נשאר איתי, צוזומי." היא התקרבה אליי לחיבוק מהיר ונשיקה. "אני נשבעת שאתה תשרוד את כל זה, גם אם כל האחרים ימותו בדרך, גם אם אני אצטרך להשמיד את כל הרובוטים בעולם ואת עצמי, אתה תשרוד—"
"אני לעולם לא אסלח לך אם תעזבי אותי. קודם את שורדת, אחרי זה האחרים," אמרתי לה.
"אבל אני צריכה להיות קיימת בשבילך—"
"קודם בשבילך," תיקנתי. "אחרי זה בשבילי."
היא הרכינה ראש. ציפיתי שהיא תהנהן, אבל זה לא הגיע.
שבועיים לאחר מכן, הלחצים הממשלתיים והציבוריים, בתוספת לחצים של מדינות שבעבר שקלו להקים פרויקט רובוטים דומה, כפו על אינוורטן לחשוף את כל המידע שלה ולהרים מתג חירום. כל הרובוטים כובו מרחוק ופרויקט פוטגוזה בוטל עד להודעה חדשה.
ראינו את זה מגיע. ימשיטה, החבר המופרע שלי מהגן, גדל להנהיג את אחת מקבוצות המורדים השכנות. למורדים הייתה שיטה לבטל את השליטה מרחוק על הרובוטים שלהם. ביצענו על קוטו את הניתוח המסובך, והיא ורובוט העץ של ימשיטה היו בין הרובוטים הספורים שלא כובו באותו היום.
המצב חזר לשגרה, ללא רובוטים, אבל את קוטו המשכתי להסתיר בדירה. המשטרה הגיעה לחפש אותה וההורים התקשרו ללחוץ עליי לחשוף את המיקום שלה, אבל טענתי שהיא ברחה ולא יצרה איתי קשר. פעם אחת היא התחבאה על הגג, פעם אחת תלויה מחוץ לחלון ופעם אחת מתחת לספה. קוטו לקחה ברצינות את מה שביקשתי, וגם כשתפסו את ימשיטה ואת רובוט העץ שלו לבסוף, את קוטו לא מצאו. ההישרדות שלה הייתה מעל לכול.
"אנחנו לא יכולים להמשיך ככה," כתבה לי קוטו בארוחת הערב. היא דיברה לעיתים רחוקות, מפני שחששה שהשכנים ישמעו אותה. "אני מפחדת שייקחו אותך לכלא."
"לא ייקחו אותי לכלא," ביטלתי כשאני בולע כף אורז.
"אני מפחדת שיענישו אותך," היא כתבה.
"אני אסתדר."
"אני מפחדת שאני אפגע בך," היא לחשה בקול שבור.
קמתי, הלכתי סביב השולחן, התיישבי ונשענתי עליה כשאני אומר, "אני לא יכול לחשוב על דרך טובה יותר למות."
קוטו פרצה בבכי פתאומי, ושנינו התחבקנו כל הלילה.
"והיא כאן?" שאלה החוקרת כשהיא בוחנת את דלתות האולם האירועים מאחוריה.
"לא," נאנח צוזומי. "במשך שנים ביקשתי ממנה לחשוב בעצמה, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. בשלב כלשהו נרדמתי, וכשקמתי בבוקר היא לא הייתה שם."
"אוי, זה נורא…"
"כן. חיפשתי אותה במשך חצי שנה עד שהסכמתי לקבל את זה. סיימתי את הלימודים ועזבתי את קיוטו. לא יכולתי לגור שם. עברתי לכאן לפני שנה ומצאתי עבודה. אבל תסתכלי עליי – אני בקושי יודע להשתמש בטלפון או במטאטא. בשנה הזאת למדתי לבשל, לכבס, לצחצח שיניים, לקשור שרוכים… טוב שהיא לא לעסה לי את האוכל."
"הרובוטים האלה ממש עשו בשבילכם הכול, אה?" שאלה.
"אני מרגיש חופשי בפעם הראשונה. עד עכשיו לא ידעתי כמה הייתי כבול. אפילו על האופניים שלי לא ידעתי לרכוב לבד." צוזומי הפשיל שרוול במכנסיים והראה צלקת מכוערת בברך. "כשהגעתי לכאן נפלתי ופתחתי את הרגל. ישבתי על הכביש במשך שעה והמתנתי שמישהו יבוא לעזור לי, אבל אנשים פשוט חלפו על פניי," צחק צוזומי.
ממבט נגעל בצלקת, החוקרת עברה לצחוק איתו ושאלה, "אז מה עשית?"
"קמתי ומצאתי בית מרקחת. הראיתי את זה לרוקח והוא נתן לי תחבושת ומשחה. אחרי שעה של המתנה בצד הבנתי שהוא לא הולך לטפל בי, אז ביקשתי ממנו להסביר לי איך להשתמש בהם. זה היה די מביך."
"ומה קורה בטוקיו ובקיוטו היום? הם חזרו להשתמש ברובוטים?" שאלה החוקרת בעוד היא חוזרת להשעין את ראשה על ידיה.
צוזומי הניד בראשו לשלילה. "ההורים מעדכנים אותי מדי פעם. אינוורטן פשטה את הרגל והממשלה אוסרת על שיווק של רובוטים כל עוד הנושא בבדיקה, והוא בבדיקה כבר שנתיים. יש מחאות והפגנות בעד ונגד, ובפעם האחרונה ששמעתי מימשיטה הוא הזמין אותי להצטרף למרד נוסף. אם הייתי עוזב מוקדם יותר הייתי יכול לקחת את קוטו איתי."
"ואתה כועס עליה, שהיא לא הקשיבה לך?"
צוזומי הנהן, והחוקרת הניחה יד על פיה בזמן שעיניה נרטבו. דקה ארוכה הם לא דיברו.
"אולי באו בלילה לקחת אותה?" הציעה החוקרת לבסוף.
"אולי," ענה צוזומי.
"אולי היא שמעה שהמשטרה מגיעה וברחה מהחלון כדי שלא יפרקו אותה?"
"אולי…" אמר צוזומי והרים את ראשו כלא מאמין.
"אולי היא זחלה חצי מדינה בתוך בוץ כדי לשמור על הסוללה האחרונה שלה, מצאה דרך לעבור לגוף לא מסומן בכוחות עצמה, הסתתרה, השתקמה וחשבה עליך בכל יום, וגם אם כל זה לקח לה שנתיים היא סוף סוף איתרה אותך כאן אחרי חודשים של חיפושים?"
"קוטו לא תזחל בבוץ…" התעקש צוזומי בקול רועד.
"אל תחליט בשבילה," אמרה החוקרת, משכה באפה ומחתה את הדמעות מעיניה. "אתה מתגעגע אליה?"
"כן." הנהן צוזומי וקם מהכיסא כשהוא מושיט את ידיו לפנים. החוקרת הסירה עדשות תכולות וחשפה זוג עיניים כתומות זוהרות, ולצד חיוך שובב שנמרח על שפתיה היא קפצה לתוך זרועותיו בחיבוק.