שדה ראייתי עולה באש.
אני מכסה את פניי בשרוול הסוודר, מתקפלת, משתעלת לתוכו, נואשת להוציא את העשן. אבל הוא בכל מקום, מסתחרר סביבי, שחור, סמיך. הוא נכנס פנימה, לתוכי, אל פי וגרוני, דרך אפי, אל ריאותיי, ממלא אותן, חונק אותי. והכל כל כך חם, כל כך-כל כך חם. אוויר. אני צריכה אוויר.
עיניי צורבות, דומעות, אני רואה דרכן בקושי, כמה אנשים מצביעים עליי, למעלה אל הבניין, באימה, בסקרנות. גם הילדה הקטנה שם, פניה לחוצים על חזה של אישה מבוהלת, המחבקת אותה בשתי ידיה, כנראה אמה. היא מחזיקה בידו של בחור צעיר, צעיר מדי כדאי להיות אביה, אח גדול?
קורה נוספת מתרסקת. אני מוצאת את עצמי לכודה תחתה. אני נאבקת, מנסה למשוך אותה מעליי, מנסה לצאת מפה, מנסה לחיות. אבל הכאב צורב, חם כל כך. עורי נחרך, וההבנה שוטפת בי פתאום, אין לאן לברוח. זה נגמר.
הכול מתערבל ומטשטש בראשי. אש, אש בכל מקום. אנשים צועקים מלמטה, אני לא מבינה, אני לא מבינה מה הם אומרים. הם מדברים אליי? עליי?
אוויר, אני-איי, איי איי… לא תכננתי את זה ככה. לא חשבתי שזה מה שיקרה, לא חשבתי בכלל. ראיתי את עיניה, גדולות, אחוזות אימה. היא צעקה לעזרה, קולה נשבר מבכי. השמלה שלה, וורודה ופרחים סגולים עדינים פורחים בה, החלה לעלות עשן. רק רציתי לעזור.
עשיתי את המעשה… המעשה הנכון, נכון? ככה זה מרגיש, הא? למות בתור גיבורה, נכון? האמת, אני לא בטוחה שזה שווה את זה.
איי, איי… זה לא אמור להיות הקטע שהחיים חולפים לנגד עיניי? לא שזה סרט שווה צפייה, או משהו, אבל אני רואה רק כתום. קצת צהוב אולי, אדום. הכול בוהק, זה היה ככה גם קודם?
איי! איי, איי! רק שייגמר כבר, שייגמר כבר, לא אכפת לי, רק שיפסיק, שהכול יפסיק.
עיניי נעצמות נגד העשן השחור. כמה שיעולים, שהופכים רפים יותר ויותר. הכול רפה יותר ויותר. העולם מאבד את אחיזתו בי, או שאני בו…
אני נופלת מטה-מטה, צוללת אל מי קרח קפואים, או לבה רותחת. משאירה את תודעתי, בהירות מחשבתי מאחור, הרחק-הרחק מהישג ידי.
אין אש. אין כאב. אין בוהק. אין כלום, לגמרי כלום.
אני מתרחקת מעצמי, מעלה מעלה מעלה. צופה בשאריות של גופי, מתכלות באש.
הבניין מתמוטט. אנשים מתרחקים בצעקות.
מים! מים!
האש דועכת בסופו של דבר, עשתה את שלה.
אני מביטה, בלי עיניים, בעצמי, חסר הגוף. אין כאן שום מלאכים עירומים, נגני נבל. קופים גמדיים ירוקים, אדומי עיניים. לא צומת לטוב מוחלט, ולרע מוחלט. אין כאן אפילו שער. כלום. כלום שאי אפשר ממש לתפוס.
אני כאן ואני לא כאן.
אט אט אני מבינה, אני מתה.
אני מביטה בהם, והם בי. עברו רק כמה שניות, אני חושבת. הזמן שונה כאן?
זו רחבה גדולה, אני מזהה את המקום, זה הבית שלי, החצר האחורית שלי. בערך 120 איש, עומדים בחצר האחורית שלי, את רובם אני כלל לא מכירה.
הם עשו טקס לכבודי? אבל אני עדיין כאן, אני לא ממש מבינה.
אני מביטה מטה, הרצפה רחוקה יותר משזכרתי, גבהתי? שמלה ארוכה המשתפכת לרגליי, מסתירה את בהונותיי היחפים. צבעה ירוק, בגוון טחב. ואני כמעט נחנקת כשאני קולטת את עומק המחשוף, אני מנסה להסתיר את חזי בידיי, תוך התעלמות מהעובדה שהפך ל… אה… מושך ויפה יותר משהיה אי פעם. אבל ידיי לא מגיבות לפקודותיי.
אני כל כך עסוקה בשמלה, שלוקחות לי כמה שניות לקלוט, שאני מדברת.
"…באתי הנה, להביא את השלווה שוב, להחזיר את שמחת החיים, את האהבה אל לבכם, לבכם הדואב ממלחמות עקובות משם, כיבושים מיותרים.
חייתי אתכם, ביניכם. בזמנים הטובים, ו… לרוב, בזמנים הפחות טובים. עד שחיי הגיעו לקיצם, במעשה שחשבתי שיביא מעט אור, לאפלה אליה התרגלנו כל כך, עד שאפשרנו לעצמו לקרוא לה שגרה.
אבל לא עוד! כי ברגעיי האחרונים, הבנתי שדווקא במותי, אהיה מסוגלת להביא את התקווה שוב, להפיץ מעט אור, בארצנו היפה, בעזרכם. כי אני יודעת, שאתם, כמוני, רק רוצים מעט נחת, צחוק, מעט אושר. ובפעם הראשונה מזה שנים, אני חושבת, שזה באמת אפשרי!". ידיי מושטות אליהם ברכות אימהית, ידיי העדינות, הנשיות להחריד, בעלות עור מושלם, וציפורנים נקיות וארוכות, שונות לגמרי מידיי המקוריות.
ולמרות כל מה שקרה עד כה, השיא, מסתבר, הגיע רק עכשיו, כשמאה עשרים נשים, גברים, ילדים, כולם משתטחים על הדשא בחצר ביתי האחורית, ומריעים לכבודי.
זה מוזר. אני מרגישה בעיקר, בלבול, מבוכה, תדהמה. אני לא אוהבת במה, אני לא אוהבת שהרבה אנשים מסתכלים בי. אני מגדירה את עצמי כמיזנתרופית שונאת אדם, ובחיים – בחיים לא הייתי חוזרת על המילים שיצאו כרגע מפי. אבל אני מרגישה את החיוך שלי, השיניים הצחורות בשילוב שפתיים דקות וורודות ורכות, נמתח בין לחיי, יוצר שתי גומות שמעולם לא היו לי. שערי מתבדר ברוח העומדת, גווני הנחושת האדומים נוצצים בשמש מכוסת העננים האפורים.
לאט -לאט מחלחלת בי ההכרה, נוצרתי מחדש, בדמות התקווה שלהם לחיים טובים יותר. יפה וקורנת. הם יצרו אותי מחדש.
הילדה הקטנה, זו שהצלתי, צולעת לעברי. רגלה נכוותה בשריפה, אבל חוץ מזה היא נראית נהדר, כמו אפרוח חייכן ומלא שמחת חיים. היא מחבקת אותי, ידיה הקטנות כרוכות סביב מותניי, אני מתכופפת אליה, ומחזירה לה חיבוק מלא אהבה, נושקת לראשה. הקהל נדהם, כשהילדה שואפת אוויר בחדות, בהפתעה. בוהק כחלחל בוקע ממנה כמו הילה. אני מרפה ממנה, חיוך נינוח עדיין על פניי, והיא מתחילה לדלג ולרקוד, צווחת בשמחה, לא צולעת יותר, לא פצועה, אפילו לא צלקת. כוחות הריפוי הגיעו מעט באיחור, אני חושבת, בהתחשב בעובדה שנשרפתי למוות לפני חצי שעה.
כולם מריעים. מחייכים חיוכי אושר, לאחר ששפתיהם היו בטוחות ששכחו כיצד, הרגשנים שביניהם מוחים דמעה או שתיים. יש להם סוג של אור בעיניים, תקווה. תקווה שאני נטעתי בהם.
הבשורה על האלה מיה מתפשטת בכל הארץ תוך שבועות בודדים, מסתבר שבשורות טובות מתפשטות מהר אפילו יותר מבשורות רעות. אני מבקרת בכפרים, בערים, בבתים, היכן שלא מזמנים אותי, לפעמים מתהווה בכמה מקומות במקביל. מדברת עם אנשים, נואמת באוזניהם, מרפא את חלקם, או מבצעת פעלולי קסם אחרים, שלא היה לי מושג שביכולתי לעשות, ואת הכול אני עושה בחינניות יפיפייה. ולמרות שהייתי מאמינה הרבה יותר מהר לכוחות קסם, מאשר לאפשרות שאני, מיה לין, יכולה להיות חיננית, העם לא היה מלוכד ככה כבר דורות.
הם היו צריכים משהו להיאחז בו, משהו שייתן להם סיבה להסתכל עליו ולהרים את הראש אחרי שנים של מלחמות נוראיות, שהותירו אותם, אותנו, עם שבור ומדמם, מלקק את פצעיו.
אבל אני? לא היה בי שום דבר מיוחד, עובדה שהם שינו אותי כל כך בראשם. כנראה שפשוט הייתי שם, במקום הנכון, בזמן הנכון, עושה את הדבר הנכון המחשוף הנכון, הקדושה המעונה שלהם.
אני לא אוהבת להיות קדושה מעונה שלהם, אפילו פחות משאני אוהבת את המחשוף הנכון שלהם.
קודם כל, אני לא קדושה, אני לא. אני מיה לין, רווקה בת עשרים ומשהו, שלא ראתה טעם לעקוב אחר הגיל שלה גם לפני שמתה וזכתה לחיי נצח. יש לי שני כלבים, קילי ופילי, שאני די בטוחה שאף אחד לא מאכיל כבר כמה שבועות. אני מקווה שברחו ליער או משהו, הם יסתדרו שם, הם כלבי גישוש, והם יודעים לצוד מעולה, כי אני ציידת מעולה, ציידת מעולה לפרנסתי! אין שום דבר קדוש בהרג בעלי חיים, שום דבר! אני מיה לין, צדה צבאים לפרנסתי, ומפחידה אנשים עם סכינים וחיצים להנאתי, זה המוטו שלי! לא קדושה!
ומעונה? כן, בטח, בגלל שהם הופכים אותי לקלישאה האלוהית הדפוקה שלהם! לוקחים לי את המראה, את המילים, את האישיות, מרחיקים אותי מעצמי, אני הרבה מאוד דברים, אבל בשום אופן לא קלישאה אלוהית, לא קדושה מעונה.
אני רוצה להסביר להם, בסך הכול ראיתי ילדה קטנה בבניין בוער. כולם מסתכלים וצועקים לה כל מיני דברים שהיא, כמובן, לא מצליחה לקלוט, כי היא בת חמש, עולה באש, ומבועתת. לא זוכרת בכלל איך הגעתי לשם, לרחוב הזה ברגע הזה, מה הוציא אותי מהבדידות הנשגבת שלי והביא אותי להציל את הילדה הזו. אבל עליתי למעלה וניסיתי לעזור, והצלחתי לעזור, ועכשיו אני ממשיכה לעזור, לכל הארץ הדפוקה והמדממת שלי. כשכל מה שאני רוצה בעצם, זה למות בשקט. אני כל כך רוצה להסביר להם, אני רק רוצה למות בשקט. אבל אין לי כבר בעלות על הפה שלי. מישהו יוצר אותי ומפעיל אותי וגורר אותי לכל פינה, קהל המאמינים שלי. ולי אין מספיק כוח להתנגד לו, אז אני פשוט ממשיכה לחזור על מיליון הנאומים, כל מה שאני נואשת לומר, בתוך הראש.
וזה לא הדבר היחיד שעובר בתוך הראש שלי, מאז שהפכתי לבת אלמוות נערצת, יש עוד משהו. אני פוחדת, ממש פוחדת, להתרגל לכל זה. לדרך בה הם מסתכלים עליי, ההערצה, ההתרגשות הטמונה רק ביכולתם לראות אותי. אף אחד לא הביט בי ככה, כבר הרבה מאוד זמן, ואני… אני אוהבת את זה. אוהבת את העובדה שכולם אוהבים אותי פתאום, גם אם "אותי" לאו דווקא מצביע עליי, אוהבת את היופי החדש שלי, גם אם הוא לא באמת היופי שלי, אוהבת את העובדה שכולם מקשיבים לי, גם אני מתפתה להקשיב לעצמי.
אני אלילה יפיפייה וכריזמתית ברמה מגוחכת, והמחשבה עברה בי, יותר פעמים משארצה להודות.-'למה לי להתעקש כל כך על להיות ה"עצמי" הזה, שפיתחתי במשך שנים, למה לי להתעקש להיות מיה לין המרירה העצבנית והבודדה, כשאני יכולה להיות יצור שמימי חייכן ואהוב. כולם אומרים לך כל הזמן להתעקש להיות עצמך, אבל האמת, אם כל העולם יהיה עצמו, בלי כל מסכות השקרים הלבנים, בלי מסננות טקט ובלי רסן אישיותי מסוים, העולם הזה יהרוס את עצמו יותר מהר ממה שהוא הורס במילא. אז למה לי להתעקש על לשמור על ה"עצמי" העקום שלי?'
אני חייבת לצאת מפה. חייבת לצאת מהדמות האלוהית הזו, לפני שאתמסר, לפני שאאבד את עצמי ואתמוסס אל דמותה.
תוך עשרה חודשים נבנו 32 בתי תפילה לכבודי, בכל הארץ. כל ערב, כולם התאספו בבתי התפילה ו… ובכן, התפללו. ביישובים שלא היו בהם עוד בתי תפילה, התושבים התקבצו באיזו חצר גדולה והתפללו שם. אפילו בבית השלטון אמצו את האמונה בי. ארל הגדול, השליט המרכזי, תרם את הכספים לבניית בתי התפילה, ואת המקום בו נשרפתי הפך לאנדרטה מיוחדת. באו מכל הארץ כדי לראות את המקום בו עליתי באש ומתי, רצו להיות קרובים אליי, ממש להרגיש איך גופי מתכלה ומתפחם בעודי צווחת בכאב.
כעיקרון, גם לפניי, הייתה לנו סוג של תרבות. האמנו לדוגמא, ביצורים דמויי מלאכים, הם אלה שמחליטים איפה תבלה את החיים של אחרי המוות שלך. איתם, בתור מלאך, או עם שדונים ירוקים, שדומים יותר לקופים, בבטן האדמה, בתור קוף ירוק ומסכן, בלי לראות אור שמש שוב לעולם.
תיארו לנו בבית הספר את שתי האפשרויות, כך שלכולם יהיה מאוד ברור שהם רוצים להיות מלאכים.
האמנו בסוג של פיות, לבושות בבגדים מינימליים ורכובות על דרקונים. לכל אחד מאתנו הייתה אמורה להיות פיה בבגדים מינימליים רכובה על דרקון, שמרחפת סביבו, מייעצת לו מה לעשות. אם אתה לא מקשיב לפיה שלך, היא תגרום לדרקון שלך לעלות אותך באש.
היו לנו עוד כל מיני סיפורים ואמונות כאלו ואחרות, אבל לא היו לנו אלים לסגוד להם, כמו שבדרך כלל הופיעו בתרבויותיהם של הארצות השכנות לנו. אז אני פשוט השתחלתי פנימה, בתור עוד פרט בסיפור. לא השמדתי להם את התרבות הקודמת, רק העשרתי אותה. נדמה לי שהפכו אותי למלכת הפיות, או משהו כזה, שנגלתה אליהם כדי להחזיר את האהבה והאושר, כי הם התנהגו יפה לפיות בבגדים המינימליים שלהם. אני די בטוחה שזה מה שאמרתי בבית התפילה בפעם האחרונה.
הם נוהגים לגרום לי להופיע לפעמים, בבתי התפילה שלהם, לשאת נאום קצר, לעלות את המורל. אני מתעבת את הנאומים האלה, כל כך הרבה מילים חסרות משמעות, כאילו נלקחו מפיו של איזה קיסר, שליט מרכזי. אני שונאת להיות בובה על חוטי אמונתם העיוורת בי, נואשת לדרכים להחזיר לעצמי את השליטה בעצמי. אבל כרגע, אין הרבה מה לעשות.
שוב אני מוצאת את עצמי מול קבוצה של כמה מאות אנשים בבית התפילה בארינט, עיר הבירה, בית תפילה הכי גדול והכי חשוב, בנוי ממש מול בית השלטון. לצדי עומד גבר צעיר, לא מרשים במיוחד, מדושן עונג, נטע זר בין ההמון לבוש הבלויים שמתכנס שם. לוקחות לי כמה שניות טובות למקם את פרצופו בזיכרוני, ראיתי אותו פעם, אחיה של הילדה הקטנה. כנראה שהוא הפך לאחראי על בית התפילה בארינט. גופו הצנום תפח ועל כתפיו נח ברישול מעיל פרווה יוקרתי. הוא נראה כל כך שונה מהבחור החיוור שזכרתי מאותו יום בו הכול התחיל.
"ערב נעים, אחיי, אחיותיי" אני קוראת בחיוך, עממית ככול האפשר, הם אוהבים את זה.
כולם השתטחו לפניי לכמה שניות, ואז חזרו לישיבה נרגשת, ממתינים למוצא פי.
"ביקרתי הבוקר באזורים הכבושים של ארצנו, הבטתי באנשים, תושבי ארצנו, חברינו משפחתנו" אישה בשורה השלישית החלה לבכות. "הם אבודים. תחת שלטון זר איום, אכזרי, הפכו לעבדים. חסרי אמונה, חסרי תקווה, ממש כפי שאנחנו היינו לפני חודשים בודדים. נטשנו אותם, נכנענו, נכבשנו, לא השבנו מלחמה. אבל אני חושבת, שעכשיו, אנו מסוגלים. מחובתנו, להחזיר את שטחינו, את אנשינו…" מה אני מנסה לומר? לאן אני חותרת?
הקשיבו לי, זה לא קשור לגאווה ומשחקי האגו, שהשליטים משחקים מכיסאותיהם הגבוהים. זה…" קולי נשבר, "כמוכם, אחיי, גם לי יש משפחה, לא אלים הולידו אותי, אלא בני אדם, רגילים לגמרי. והם, וקומץ האנשים הקרובים ביותר אליי נמצאים באזורים הכבושים. אמי ואבי ו…" לא, לא, לא! כן, יש לי משפחה. כן, היא באזורים הכבושים. לא, אף פעם לא דברתי עליה כשהייתי בחיים. ולא, אני לא עומדת להתחיל לדבר עליה מול מאות אנשים, כשאני לא מסוגלת לשלוט במה שאני אומרת ולהשתמש בה בתור תכסיס פוליטי עלוב.
זה דורש את כל כוח הרצון שלי, אני נאבקת עם עצמי על השליטה, רק לרגע, לא לפלוט שום דבר. לא ככה. אני לא מוכנה.
אני מחייכת, חיוך נוגה, כזה שאומר 'אני מצטערת, אני לא מסוגלת לעשות את זה'.
"אני בטוחה שגם לכם יש משפחות וחברים באזורים הכבושים" אני ממשיכה, קולי מתנגן במנגינה עצובה, ובו בזמן מנחם ומרגיע. אני מחייכת בערגה לאישה הבוכייה בשורה השלישית. אבל מבפנים, אני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ מרוב שמחה, הצלחתי לשלוט בעצמי, לכמה שניות בודדות ומופלאות, הצלחתי.
"לא הייתי אומרת את זה לכם, לולא הייתי בטוחה בכוח, הטמון בכל אחד מאתנו, ובכולנו יחד, כעם. הכוחות שהצלחנו לגייס מתוכנו, איננו מובסים יותר איננו אומללים יותר. נולדנו מחדש, מתוך התהום העמוקה כל כך אליה שקענו, החזרנו את האהבה האושר והתקווה אל ליבנו. ועכשיו, הגיע הזמן לדרוש את מה ששלנו, האדמה שלנו, הכבוד שלנו, העם שלנו!".
הם נעמדים על רגליהם, ידיהם באוויר מוחאות כפיים, צועקים בהתלהבות, ואני מחייכת אליהם, מתכווצת בצניעות מעושה, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה – "אוי לא, מה אמרתי?. לא יכול להיות שזה מה שהם רוצים, עוד מלחמה".
גם הבשורה הזו מתפשטת, אש בשדה חיטה. אני אישית מפיצה אותה. נאמתי בכל 32 בתי התפילה, ובכל החצרות שבהם אנשים התאספו להתפלל. ניסיתי שוב ושוב לתפוס פיקוד על הפה שלי, אבל גיליתי שכל מה שאני מסוגלת לעשות בינתיים, זה לשנות טיפה את הניסוח, להשמיט כמה מילים, להוסיף כמה משפטים, כל עוד זה לא פוגע במטרה הכללית, והמטרה הכללית היא מלחמה, מלחמה קשה ועקובה מדם.
אתם עדר של כבשים עיוורות?! אני צועקת עליהם מבעד קליפתי החייכנית ותיעבת הדם. שכחתם כבר מה זו מלחמה, אחרי בקושי שנה של הפסקת אש. שכחתם?
לא נולדתם מחדש, אתם עדיין אותו עם, נואש, למישהו שיכוון אתכם, מישהו שישלוט בכם. שום רצון אנוכי, שום מחשבה עצמאית, נואשים לשרת. אתם אותו עם, פשוט עם קליפה חדשה, של שליטה חדשה, אבל שום דבר לא התחדש באמת, וגם המנהיגה החדשה שלכם, היא רק קליפה, שנשלטת בידיכם, ידיכם שלא מסוגלות לקחת פיקוד על גורלם, ממציאות מנהיגה דמיונית, ושוכחים שהמצאתם אותה. אתם יוצרים פרדוקסים מתובלים בסיפורים שקריים ואמונות עיוורות , לפני שאתם מוכנים לקחת פיקוד על החיים של עצמכם.
אני צריכה ליזום פגישה. אני חייבת להצליח ליזום פגישה, בלי שיקראו לי, בעצמי, אולי ככה אוכל לדבר בתור עצמי, להפסיק את השטות הזו, השטות שתגרום לעוד כל כך הרבה כאב בסוף…
בהתחלה, הצלחתי להתהוות רק לביתי תפילה, שם חיכו לי, שם הנוכחות שלי כנראה לא פגעה במטרה הכללית. אחר כך הצלחתי להופיע בעצמי בבית שלי, או באנדרטה שלי. התאמנתי כל יום, אני לא חושבת שאי פעם הייתה אלה מציקה כל כך, נדבקת כמו קוץ בתחת לעם שלה, לפניי. התאמנתי על שליטה, אני אלה עכשיו, אני שולטת עכשיו, אני בהחלטת מסוגלת לשלוט בעצמי.
אחרי חודש כמעט, אני מבינה שאני חייבת לפעול עכשיו, או שיהיה מאוחר מדי, מלחמה מלחששת בכל הארץ, גחלים לוהטים, להוטים לכמה זרדים, ולשרפה.
אני נושמת עמוק, מתרכזת באדם שאני רוצה לפגוש, חייבת לפגוש. אם למישהו, יש איזשהו סיכוי להשתיק את העם הזה, זה לשליטו החוקי, שליטו המרכזי, ארל הגדול. אחרי המלחמה הקודמת, אליה הוציא אותנו, כצאן לטבח, הוא היחיד שיבין שמלחמה נוספת לא באה בחשבון, הוא חייב להבין, הוא חייב לרסן אותם. ואני חייבת להצליח הפעם.
אני כאילו מתרחבת, כבר לא זרע קטן, עמוק-עמוק בתוך גוף לא מוכר, זה הגוף שלי זו האישיות שלי. ואני תובעת בעלות על עצמי.
אני בחצר בית קטן, שמעולם לא ראיתי. אבל זה לא בית השלטון, בזה אני בטוחה. אני מביטה סביב, בייאוש, נכשלתי. רגע לפני שאני מנסה במאמץ אחרון, לשגר את עצמי מכאן, לפני שכוחותיי יאזלו לחלוטין, שיחה מהוסה מגיעה לאוזניי.
"…וסול לא יישלח למלחמה הזו שלכם, כן?" אומר קול נשי, חושש.
"ולקלייר לא תפגע גם היא, כן, ארל הגדול בעצמו הבטיח, כשהמלחמה תתחיל סוף סוף ילדייך יהיו בטוחים. הוא נתן לכם גם את זה. בית השלטון מודה לכם על עזרתכם הרבה, על אמונתכם בו, וכמו שדאג לכל פרט, ולילדתך לא אונה כל רע בשרפה ההיא, כך ימשיך וידאג לכם כשהמלחמה תתחיל סוף סוף." אני מתקדמת אל חלון הבית, מציצה בבעתה, אישה גדולה בעלת שיער אסוף מאחורי מטפחת מחזיקה שקיק בגודל כף ידה בערך, מתכת מרשרשת מתוכו, כסף. היא מדברת עם גבר מרשים, על פי בגדיהם אני מניחה שהבית שייך לאישה, שנראית לי מוכרת כל כך, אך איני מצליחה לשים את האצבע, איני רוצה לשים את האצבע…
"דיברתם עליי? מי זה, אימא?" שואל קול דקיק שגורם לליבי להחסיר פעימה, וילדה קטנה, נכנסת לחדר שמלתה הוורודה, בה פורחים כמה פרחים סגולים, חרוכה עדיין.