האריה זינק על הטיגריס בשיניים חשופות, אך זה חמק במהירות הצידה וגרם לראשון ליפול על פניו. עיניו של בנג'מין נפערו בתדהמה אדירה. המחזה היה מרהיב כשלעצמו עבור כל צופה, אבל עבורו הוא היה מרשים עוד יותר. "אני לא מאמין, ראיתי תמונות של החיות האלו רק במחשב, לא חשבתי שהן עדיין קיימות". "אלו מהאחרונים שנותרו בכדור הארץ" אמרה בצער המלווה שלו. "ועוד יותר מוזר שהם מתנהגים בדיוק כמו החתולים ברחובות העיר, אף על פי שהם נראים אחרת לגמרי" הוא המשיך להביע את ההתרגשות שאחזה בו. "הם לא כל כך שונים, בסופו של דבר הם קרובי משפחה" ציינה האישה והם המשיכו להתקדם לאורך המעבר המוגבה שעבר מעל תאי החיות.
הם המשיכו וחלפו על פני שלל בעלי חיים שכבר לא היה ניתן למצוא על פני האדמה בשנת 2206. זאבים כסופי פרווה, פלמינגו ססגוניים, תנינים אדירי ממדים ופרפרים טרופיים בכל צבעי הקשת. ההליכה שכללה אין ספור קריאות התפעלות מצד האורח, הסתיימה בפתאומיות מול דלת ענקית, מעוטרת בפיתוחים מורכבים. בנג'מין העביר את ידו על פני השטח המגולפים. "ממה היא עשויה" שאל בפליאה. החומר לא היה קר כמו מתכת אבל בפירוש גם לא הזכיר פלסטיק או גומי. "זה עץ" היא השיבה, "פעם נהגו להשתמש בו לייצור רהיטים רבים". "עץ?" פליאתו של בנג'מין רק גברה. עצים היו מהדברים המוגנים ביותר בעולם. הם סיפקו את מעט החמצן שעוד נותר בכדור הארץ, כל אחד מהם תמיד היה מוקף בחומת זכוכית משוריינת שנועדה למנוע כל אפשרות של פגיעה בו. רק המחשבה על כך שמישהו יכרות עץ ולאחר מכן עוד ייצר ממנו דלת נשמעה בלתי אפשרית לאוזניו של האורח.
ובעוד הוא שוקע בהרהורים, הוא לא הבחין שידה של המלווה שלו הקישה סיסמא על לוח שנקבע בצידו הימני של הקיר והדלת נפתחה לרווחה. הוא צעד בעקבותיה אל החלל החדש. "תודה שליווית אותו מרי, את רשאית להמשיך במשימותיך האחרות" נשמע קול מקצהו השני של החדר. לאחר שצפה במלווה שלו יוצאת דרך הדלת שנסגרה מאחוריה פנה בנג'מין לחפש את מקור הקול. עיניו סקרו את החדר שאליו נכנס. היה זה חלל גדול למדי שצורתו מלבנית וקירותיו היו צבועים בגוון צהוב בהיר שהעניק למקום תחושת חמימות מסויימת. את הקירות עיטרו שלל תמונות גדולות של בעלי חיים בסביבתם הטבעית. לאחר כמה רגעים שבהם לא ריצדו התמונות והתחלפו, הבין בנג'מין כי מדובר בתמונות מן הסוג הישן, אלו שהיו נפוצות לפני שהמסכים כיסו כל פינה במרחב המחיה האנושי. ברחבי החדר היו פזורות תיבות תצוגה מזכוכית ובתוכן אבנים. בנג'מין תהה מה כה מיוחד באבנים אלו שהן זכו לתצוגה מרשימה שכזו.
"גש לכאן בבקשה" נשמע שוב הקול, מושך את תשומת ליבו של האורח הסקרן. עיניו המשוטטות של בנג'מין מצאו לבסוף את הדובר, הוא ישב מאחורי שולחן עץ גדול בפינה מרוחקת של החדר שעיניו של בנג'מין טרם הגיעו אליה. הוא התקדם לכיוונו של הדובר בעוד עיניו ממשיכות לגמוע את מראות החלל הייחודי. כשעמד במרחק נגיעה מן השולחן, התאפשר לו לבחון את מארחו. הוא היה גבר מבוגר למדי בעל זקן לבן ארוך ושפם ושיער דומים. לפי הקמטים הרבים בפניו היה אפשר להבין שהוא מאותם תימהוניים משונים שמסיבות השמורות עימם, לא מבצעים ניתוחים לשימור המראה כמו מרבית האוכלוסייה.
"שב" הוא אמר בנועם וקטע פעם נוספת את הרהוריו של האורח. בנג'מין התיישב על הכיסא שהוצב מול המארח שלו כשהשולחן ביניהם. "אתה יודע איפה אתה בנג'מין?" הוא שאל באותו קול רגוע שבו השתמש קודם לכן. "קודם כול אני מעדיף שתקרא לי בן" הוא תיקן אותו כפי שתיקן בעבר כל בן אדם שפגש לראשונה. הוא לא שנא את השם שקיבל מהוריו והיה גאה לשאת את השם של סבו, אבל תמיד הרגיש שהשם מסורבל מדי ולא הולם את גילו הצעיר. "אז בן" תיקן את עצמו המארח בלי להראות כל סימן לעצבנות. "אתה יודע היכן אתה נמצא?". "אין לי מושג" השיב בן בנחרצות. "נסה להיזכר, מה הדברים האחרונים שאתה זוכר לפני שפגשת את מרי?". שאלתו שלחה את בן לסבב נוסף של הרהורים ולניסיון עיקש להיזכר בפרטים.
חוסר באוויר, מחשבות מתערפלות, שקט. אלו התחושות שקדמו לאובדן ההכרה שאחריו הדבר הראשון שראה היו פניה של מרי. "אבל מה היה לפני כן?", הוא ניסה להיזכר. היו החברים שלו, סירה, תעלומה, התחזקות פתאומית של הגלים, ניסיון להסתובב, נפילה, צעקות.
"היינו על סירה" הוא החל לדבר בשקט, ובאיטיות כמעט ממלמל. "רצינו לבדוק את האזור שבו מערכת הניווט הלוויינית מפסיקה לתפקד והגלים מתחזקים לעיתים קרובות בלי שינויים משמעותיים במזג האוויר. אני זוכר שנפלתי מהסירה, איבדתי את ההכרה והדבר הבא שאני זוכר לאחר מכן הוא את מרי עומדת מעליי בחליפת צלילה". "לא רע בכלל, הזיכרון שלך מתפקד לא רע יחסית למה שעברת" שיבח אותו הזקן. "אז היכן אתה מניח שאתה?" חזר על השאלה פעם נוספת. "אני מניח שמרי איתרה אותי, משתה אותי מהמים והביא אותי למקום המוזר הזה, שבאמת אין לי אפילו קצה של מושג מה הוא אמור להיות". הזקן נראה מרוצה, "ההנחות שלך, נכונות למדי, חוץ מאחת, מרי לא הוציאה אותך מהים".
"למה אתה מתכוון? זה היה מישהו אחר?" בן נדרך, הוא הרגיש שהמשפט הבא של הזקן הולך להיות חשוב. "אולי עדיף שאני אראה לך" אמר הזקן ושלח את ידו אל שלט רחוק כסוף ודק למדי שנח על השולחן לא רחוק ממנו. לאחר כמה הקשות שהובילו לשינויים על המסך שבן לא היה יכול להבחין בהם ממרחק, התרחש שינוי בחדר. התקרה הלבנה והישרה שמעליהם נחצתה באמצעה והחלה נסוגה לצדדים, חושפת גג כיפתי בצבע שחור. "מה אני אמור לראות?" שאל בן שלא הבין את משמעות השינוי. "חכה כמה רגעים" השיב הזקן בשלווה שאפיינה אותו עד כה. לפתע חלפה להקת דגים זוהרת על פני הכיפה השחורה ומעט לאחר מכן כריש אפור וגדול עבר מעליהם. "זו אמורה להיות סוג של הולוגרמה?" שאל בן שהרגיש שסבלנותו מתחילה לפקוע. "מה הזקן הזה לא אומר לי" חשב לעצמו. "לא, אלו היו דגים אמיתיים" השיב הזקן ששלוותו לא הופרה גם למשמע השינוי במצב רוחו של בן.
מילותיו חלחלו אל ראשו של בן. "אנחנו עדיין מתחת למים?!" זעק בן בתדהמה גדולה אף יותר מזו שהפגין למראה מגוון החיות שעברו בדרכם לחדר. הוא כבר היה במלונות תת ימיים בחייו, אבל באף אחד מהם לא נעשו ניסיונות לחקות בצורה כה מושלמת את התנאים על פני האדמה, כמו למשל אור השמש שהרגיש טבעי לחלוטין כשטיילו קודם בין כלובי החיות. "אז מה המקום הזה, לעזאזל? ומה עושות כאן כל החיות שלפי מה שאני יודע כבר נכחדו לפני עשרות שנים?" הוא כבר כמעט צעק על המארח השלו שלו. "הכול יתבהר לך אם תיתן לי את הזמן להסביר" השיב הזקן, "אז אנא היעזר בסבלנות ותן לי להסביר לך".
"לפני ההסברים, אכפת לך לומר לי מה השם שלך?" שאל בן. הוא הרגיש שהעובדה שהזקן יודע את שמו שלו והוא לא יודע את שמו מציבה אותו בעמדת נחיתות. "שמי על פני האדמה היה רוברט דלוור, אך כאן מתחת לכיפה כולם קוראים לי נוח". "נוח?" בנג'מין גלגל את השם הזר על לשונו, "מעולם לא שמעתי את השם הזה". "זה די משעשע, בהתחשב בעובדה שהשם הזה והשם שלך הגיעו מאותו המקום" אמר הזקן. "אותו המקום?" בנג'מין לא ידע כיצד להתייחס לאמירה הזו, הזקן רמז שהוא קשור אליו?
הזקן הקיף את השולחן, כשראה לראשונה את כל גופו של הזקן הבחין בן שהוא ישוב בכיסא גלגלים, עוד חפץ ארכאי למדי שהשימוש בו היה לא ברור. "למה אין לו רגליים רובוטיות?" תהה בן "אפילו לי יש אצבע רובוטית אחת ברגל ואני לא מבוגר בכלל". הזקן התגלגל עד שהגיע לארון עם דלתות זכוכית. הוא הוציא מהארון חפץ שחור שצורתו מרובעת ושב אל השולחן.
"מה זה?" שאל בן כשהזקן פתח את הספר והחל לדפדף בו. "זה ספר, מעולם לא ראית אחד?" הפעם היה זה תורו של הזקן להתפלא. "לא" השיב בן בקצרה, הוא שמע כמה פעמים על ספרים, חפצים שיוצרו על ידי כריתה של עצים, ושימשו לאחסון מידע בתקופה שלפני המחשבים, אך מעולם לא טרח לברר איך נראה אחד.
"הנה זה" הכריז הזקן בחדוות ניצחון והחל לקרוא כשאצבעו עוקבת אחר האותיות. "וַיִּהְיוּ בְנֵי-יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִין". בן הופתע מאד, השם נהגה בצורה מעט שונה מזו שבה נהגו הוא וקרוביו להגות אותו, אך בבירור היה מדובר באותו השם. "איזה מן ספר זה? מה השם שלי עושה בתוכו?" הוא שאל את הזקן. "זה ספר עתיק מאד, לפני מאות שנים הוא היה מהחשובים ביותר בספרי העולם ורבים מאד חיו לפי הכתוב בו ולפי פירושיו" השיב הזקן. "אילו עוד שמות חוץ משלי ושלך הגיעו ממנו?" שאל בן בסקרנות הולכת וגוברת. " כמה המוכרים הם יצחק, יעקב ויוסף, שאתה בוודאי מכיר כאייזיק, ג'ייקוב וג'וזף " השיב הזקן. פיו של בן נפער בפליאה, הזקן, בלי לדעת, נקב בשמותיהם של אביו, בן דודו ואחד מחבריו הטובים. "ואיפה השם שלך מופיע בספר" החזיר בן את שיחתם לנקודת ההתחלה. "מיד אראה לך" אמר נוח והחל לדפדף לאחור בדפי הספר.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת-הָאָרֶץ". הוא קרא לאט ובהתאמה מדגיש את המילים לפי הצורך. "אלוהים?" שאל בן, "את השם הזה גם לא שמעתי אף פעם, יש בעולם אנשים שנושאים אותו?". "לא" השיב הזקן, "אך אני משוכנע שעל אלים שמעת, אלוהים היה אחד מהם". "אלים…" הגה בן את המילה, שעל אף העובדה שהכיר אותה מעולם לא מצא את עצמו משתמש בה בשיחות שגרתיות. "האלים היו ישויות מדומיינות ששימשו את בני האדם על מנת לתת הסברים לתופעות הטבע המתרחשות בעולם, לפני שפותח המדע החוקר" דקלם את מה שזכר מלימודי ההיסטוריה. "לכל תרבות היו אלים משלה אשר להם סגדו בני התרבות. לעיתים קרובות, קרבות עזים ואף מלחמות ניצתו בין עמים שהאמינו באלים שונים ובהמשך אפילו בין עמים שהאמינו באותו האל אך לא באותו שליח שלו על פני האדמה" אמר הזקן בעצב והיה נראה כאילו הוא נזכר ברגעים רחוקים. "אבל בחלוף השנים האמונה באלים הלכה ופחתה והאדם החל להאמין בעצמו וביכולות שלו וככה התקדמנו והתפתחנו" אמר בן בניסיון לעודד את רוחו של הזקן שנפלה. "אני מסכים איתך שהוויתור על האלים היה בעל השפעות חיוביות רבות, אבל היו גם השפעות שליליות" אמר הזקן והצער לא נעלם מקולו. "מה למשל?" שאל בן והמתין לתשובתו של הזקן.
"כשהפסקנו להאמין באלים, הפסקנו להאמין בעולם שניתן לנו כמתנה ועלינו לשמור עליו, התחלנו לעשות בכוכב הלכת המסכן הזה כבשלנו והתרבות הדורסנית שלנו החריבה אותו כמעט עד היסוד". לאחר המילים המרירות עצם הזקן את עיניו וקרא: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך". אף על פי שעיניו היו עצומות והוא לא התבונן בספר, ההתאמות וההדגשות היו זהות לאלו שבהן קרא מן הכתוב. "מאיפה המשפט הזה הגיע?" שאל בן שהמילים מילאו אותו באימה מסוימת, הן היו כה נחרצות ומאיימות. "הן לקוחות מפירוש מאוחר של הספר הזה, אך הרעיון הכללי מופיע גם בתרבויות אחרות, קיבלנו הרבה מאד כוח ועלינו להשתמש בו במתינות ובחוכמה". בן הנהן היה נשמע שדבריו של נוח נכונים, אך הוא טרם הבין את הדברים שאמר אותו אלוהים לאותו נוח שבספר ולכן שאל שוב את הזקן לפירוש הדברים.
"אלוהים הכול יכול, מספר לנוח כי הוא עומד להחריב את העולם כולו בגשם אדיר שלא נראה כמותו, המבול. זאת משום שהאדם חטא והמרה את הוראותיו המפורשות". "והוא מביא את הגשם הזה" שאל בן שעוד לא הצליח להבין עד הסוף את רעיון האל. "מובן שהוא מביא אותו, אך לפני כן הוא נותן לנוח הוראות כיצד להתכונן". הזקן הניח שוב את אצבעו על נקודה בספר והחל להקריא: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר קִנִּים". "בתיבה אתה מתכוון לקופסה? איך קופסה יכולה לעזור במקרה של גשם ששוטף את כל העולם?" קטע אותו בן. "הכוונה היא לסוג של ספינה ומיד תבין איך היא יכולה לעזור" אמר נוח והתכונן להמשיך בקריאה. בן ניסה לדמיין בראשו ספינה שבנויה כולה מעץ, זה היה קשה, הוא עוד לא עיכל לגמרי את דלת העץ שדרכה נכנס.
" וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל-הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ". המשיך הזקן להקריא ברהיטות. "אתה מבין, לפני שהכול הוצף נוח לקח איתו לתיבה זוג מכל מין של בעל חיים כדי לאחר שהמים ירדו הם יוכלו להתחיל את החיים על פני האדמה מחדש". "זה נשמע לי כמו סיפור די מטופש, הרי לא באמת יכול לרדת גשם שיציף את כל העולם, כמות המים היא סופית בסופו של דבר" הפטיר בן. "יש לא מעט עמים בהיסטוריה האנושית שיחלקו אלייך" אמר הזקן. "אונתפישטים אצל הבבלים, זיאוסודרה אצל השומרים ועוד רבים בשאר חלקי תבל, אגדת המבול קיימת בתרבויות רבות, בשינויים קלים מגרסה לגרסה". "אז מדוע בחרת לספר לי דווקא את הגרסה הזו?" שאל בן שאף אחד משמות הדמויות או העמים שנקב בהם נוח לא נשמעו לו מוכרים. "מכיוון שבגרסה הזו האמינו אבות אבותיי, שהשתייכו אל קהל המאמינים של הספר הזה כשעוד היה בשיא כוחו".
"ואתה קראת לעצמך נוח ולקחת את כל החיות לכאן אל מתחת למים כהכנה להצפה כוללת של העולם. זה רעיון די מחוכם, אבל כמו שכבר אמרתי, גשם כזו לא אפשרי באמת" , בן כבר כמעט צחק, היה נראה לו מוזר שהזקן שמולו, שנראה מאד חכם, הושפע בצורה כה חמורה מאיזו אגדה ישנה והחליט לבנות לעצמו מחסן לבעלי חיים בעומק הים.
"זה לא מבול מעשה ידי אלים שגרם לי לעשות זאת" אמר הזקן בשקט והשתיק את צחוקו של בן שהתחלף בהתעניינות גלויה. "זהו מבול מעשה ידי אדם". "למה כוונתך?" שאל בן וחש בעצמותיו שהתשובה לא תמצא חן בעיניו. "ההרס והחורבן שהאנושות זרעה במאות השנים האחרונות בכל רחבי כדור הארץ, מאיימים להשמיד כמעט כל צורת חיים אחרת בדיוק כפי שהמבול איים, לכן אספתי לכאן את הנדירים שבבעלי החיים, כדי להגן עליהם".
בן הרהר בדברי נוח. "אילו חיות, נותרו בעולם שבחוץ?" חשב לעצמו. היו חיות המחמד, חתולים, כלבים, אוגרים, ארנבונים וכיוצא באלה. היו חיות המשק, פרות, כבשים עיזים ודומיהן. היו כמובן החרקים שהיו רבים מדי מכדי להיות מושמדים על ידי האדם. אך מנגד לכל אלו הייתה כמות בלתי נתפסת של מינים וזנים שאיש כבר לא ראה בעיניו עשרות ואף מאות שנים, מינים שבן היה בטוח שנכחדו, עד שראה אותם חיים לפני כמה דקות.
"אבל איך בנית את המקום הזה?" שאל בן והביט פעם נוספת אל התקרה שעוד להקת דגים חלפה על פניה. "שנים של עבודה והרבה מאד כסף" הכריז נוח והחל לגולל את סיפור הקמת מקלט החיות התת ימי שלו.
"לפני קרוב למאה שנה, כשעוד נקראתי בשם רוברט דלוור והייתי מולטי מיליונר מוכר לכל, התחלתי לתהות מה יעלה בגורל העולם הזה והחיים שעליו. הגעתי למסקנה שהאנושות שפוגעת והורסת את הטבע לא זכאית לשמור את החלקים היפים ביותר שלו אצלה למטרות שעשוע בלבד. קיבלתי על עצמי את ההחלטה לפרק את מוסד גני החיות בכל רחבי העולם, גם כך לא נותרו הרבה באותה התקופה. העובדה שהייתי כה מוכר, הייתה עלולה לסכל את כל התכניות שלי, לכן נאלצתי לפעול רק בעזרת שליחים. זה לקח לא מעט שנים אך לבסוף כל בעלי החיים שהיו אי פעם ברשות גני החיות היו אצלי. באותו שלב כל המיזם התבצע על אי ענק לא רחוק מכאן. אך כשהבנתי שבבוא העת גם האי שלי עלול להתגלות הגיתי את תכנית הכיפה שמתחת לים. שנים של מחקר, בנייה וסודיות השתלמו בסופו של דבר כשהצלחתי להעביר לכאן את כל יקיריי כולל כמובן את משפחתי האהובה. אני עצמי לא יצאתי את גבולות הכיפה כבר שנים, אבל מרי והשאר יוצאים מכאן באופן קבוע כדי לדאוג לאספקה חיצונית."
"אתה הסיבה לכל התופעות המוזרות כאן?" שאל בן והפעם זו לא הייתה שאלה סקרנית, אלא שאלה נוקבת, הוא היה חייב לדעת אם הזקן המטורף שמולו הוא גם האחראי לטביעה שלו. "אני מודה באשמה" אמר נוח. "השיבוש של הניווט הלווייני נועד למנוע איתור מהאוויר והמתקנים לייצור גלים שפזורים מסביב לכיפה נועדו למנוע איתור ימי. אתה וחבריך כמעט הצלחתם להיות ממש מעל הכיפה, לכן נאלצתי לפגוע בכלי השיט שלכם ובשוגג גם גרמתי לטביעתך". "ועכשיו אתה גם לא מתכוון להניח לי לצאת מכאן בגלל הסוד שלך, נכון?" תקף בן את הזקן, הוא לא היה מוכן להיכלא בגן חיות בקרקעית הים לשארית חייו.
"אתה טועה, יש דרך מאד פשוטה בה תוכל לצאת מכאן בשלום ולא לסכן את הסוד שלי" תיקן אותו נוח. "מה" שאל בן בחשדנות, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת מה הפתרון. "אני יכול לתת לך טיפול עצבי מסוים שיגרום לך לשכוח את כל מה שקרה אחרי הטביעה, מרי תחזיר אותך לחוף, תאמר לך שחילצה אותך מהים ואתה תוכל לחזור לחייך הרגילים. זו ההצעה".
דבריו של הזקן התגלגלו בראשו של בן, ההצעה נשמעה נהדר, היא הבטיחה למחוק מחייו את זיכרון השעות האחרונות ולאפשר לו לחזור לשגרה. אך היה גם פיתוי באפשרות השנייה, כיצד היה יכול לוותר על האפשרות להכיר כמות אדירה של בעלי חיים שנכחדו מעל פני האדמה. אם יסכים להצעתו של נוח לא רק שלא יוכל לראות יותר את החיות המופלאות, אלא שגם הזיכרונות של מה שראה קודם לכן ייעלמו. הוא נשך את שפתיו, ההחלטה הייתה קשה. האם אוכל לחיות "חיים שלמים במקום הזה?" תהה בין לבין עצמו.
"אני רואה שאתה מתקשה להחליט, זה בסדר, אין שום מגבלה לזמן ההתלבטות שלך. אולי תרצה להמשיך לחשוב על כך בזמן שתראה עוד מבעלי החיים הנהדרים שיש לי כאן". "אני מניח שזה רעיון טוב" הסכים איתו בן וכבר התכונן לקום וללכת כשלפתע חלפה שאלה נוספת במוחו והוא פנה פעם נוספת אל נוח הזקן. "כמה זמן אתה מתכוון להמשיך לקיים את המקום הזה? אתה פה כבר עשרות שנים, לא נראה לך שכבר הגיע הזמן לצאת החוצה? מי למעלה יטרח לחפש את כל החיות, שכולם בטוחים שכבר נעלמו מזמן?". "אני אמשיך ואחכה פה עד שאדע שהמבול נגמר, עד שיבוא הזמן המתאים" הכריז נוח בביטחון מוחלט. "ומתי יהיה הזמן המתאים?" שאל בן שלא הבין את תשובתו של הזקן.
נוח לקח נשימה עמוקה לקראת דבריו הבאים והישיר את מבטו אל זה של בן, "כשהאנושות תוכיח שהיא ראויה לקבל בחזרה את מה שהיא הרסה"