הולכים הערב? המילים הבזיקו באוויר שמול עיני. לידם הייתה תמונה שלה. חבל, הקודמת הייתה יותר מוצלחת, אבל משום מה היא חושבת שהיא חייבת להחליף אותם פעמיים ביום. אני לא ממש מבין אותה. אני נשארתי פעם עם אותה תמונה שלושה ימים שלמים. הייתה דווקא תמונה יפה.
אני חושב מה לענות לה. בסוף מתחיל בגישושים. הולכים לאן? אני שואל למרות שאני כבר יודע, מבטא את המילים בשקט והסתנז מתמלל אותן לטקסט ומשדר אותו אליה בתשובה. אחרי שניה עונה לי: לצלחות. ומוסיפה: הבטחת!!! הבטחות. אם היא אומרת שנעשה משהו ואז מתחרטת היא רק זרקה רעיון אבל אם אני אומר אז כבר הבטחתי.
נו? היא לוחצת, לא נותנת לי שניה לחשוב. הפעם המילים הופיעו בצבע אדום וגם הסתובבו לרגע לפני שנעלמו. אני פשוט שולח את המילים, אבל היא אוהבת שהכול צבעוני ומסתובב. אני חושב שהיא עשתה את זה ברירת מחדל שלה, אבל לי זה לא מספיק חשוב שאנסה לראות אם גם אני יכול.
האמת כבר שבוע שאני רוצה ללכת לעלילה החדשה בצלחות, אבל אבא לא רצה לתת לי כסף לפני שבת אז לא ממש יכולתי. היא גם עולה יותר כי יש בה ריח. אבל עכשיו יש לי כסף ונוכל ללכת, רק שאני לא בטוח שהערב זה הזמן האידיאלי. למה לא מחר? אני שואל אותה וכעבור שניה היא משיבה: למה לא הערב? ואז: הבטחת!!! לפעמים היא לא קולטת שלא כולם חכמים כמוה ושיש כאלה שצריכים להתכונן למבחנים אפילו ערב קודם ולא רק בהפסקה שלפניהם. נראה, אני עונה לה. והיא שולחת לי בחזרה סמיילי מעוצבן. שתתעצבן.
ובינתיים הזמן עובר לאט. שיעור תנ"ך מ-מ-ש משעמם. ברור לי שכולם שקועים עכשיו באיזה סרט או עלילה. אצלי זה קצת יותר מורכב כי אני יושב בשורה הראשונה, ממש מול המורה. אז אני מקרין לי סרט בבהירות חלקית, כך שלצד הקרב שמתנהל לי מול העיניים אני רואה את המורה יושבת מלפני ומדברת. עם הקול אני תקוע, כי אם אני מגביר את העוצמה בתוך האוזן אני לא שומע שהיא פונה אלי, דבר שהיא עושה הרבה. היא יודעת טוב מאוד מה שכולם עושים, זה מחרפן אותה בטוח, אבל אין לה ברירה. פעם שכחה לחסום את היחידה שלה לפני שנכנסה אל השיעור ובטעות מישהו שלח לה תמונה של… ובכן, תמונה לא ממש צנועה של יותר מאדם אחד (וגם יותר משניים…). הייתם צריכים לראות איך היא הייתה בשוק. הפה שלה נפתח והיא פשוט הייתה בפְריז כמה שניות. ענק. למזלי הייתי כמעט היחיד שקלט את זה כי כולם היו באמצע סרט או עלילה משל עצמם. זה היה פשוט קורע.
הערב, או שאני הולכת לזה עם מישהו אחר. הפעם המילים היו בצהוב זורח והן התחילו לרקד מעט לפני שנעלמו, ממש על הפרצוף של המורה. כשהיא אומרת לזה היא מתכוונת לעלילה החדשה ששנינו ממש רצינו ללכת אליה.
מבחן בהיסטוריה, אני עונה לה, והיא משיבה: שטויות. לא צריך ללמוד. הבעיה שההורים שלי לא רואים את זה ככה. אז אני אומר לה: אני לא יודע כלום. ואחרי שניה היא מבזיקה תשובה ססגונית ומרקדת: אז תעתיק. ומוסיפה מיד: כולם מעתיקים. הוא אף פעם לא תופס. וכשהיא אומרת הוא היא מתכוונת למורה שלנו להיסטוריה, מר צ'רצי'ל (אני חושב שזה לא באמת השם שלו, אבל ככה כבר כולם קראו לו שהגענו לבית ספר. אולי היה פעם איזה מלך או מכשף שקראו לו ככה).
הבעיה היא שצריך לדעת איך מעתיקים. היום כשהמורה מעיף מבט על המבחן היחידה שלו סורקת ומפענחת אוטומטית את הכתב, מריצה אותו ברשת ובודקת אם הוא לקוח כלשונו ממקום אחר. יש גם תוכנה שאף פעם לא ראיתי, אבל אומרים שלמורים יש אותה ביחידה, שמבצעת ניתוח סטטיסטי שמשווה את המבחן לדברים אחרים שהתלמיד כתב והיא אומרת למורה אם הוא כתב את זה או לא. לכן כבר לא כל כך פשוט להיות היום תלמיד. אם אתה רוצה להעתיק (טוב, כולם רוצים. וגם עושים את זה) צריך לפתח סגנון משלך. למזלנו יש כמה תוכנות ברשת שעוזרות. אתה גולש לאיזה מרחב אינפורמטיבי – נגיד על מלחמת העולם – ואת כל המילים שיש שם התוכנה מעבדת לסגנון שלך (טוב, היא בעצם יוצרת לרובנו את הסגנון). כל מה שנשאר זה לכתוב ביד עם העט על הדף את המידע הזה שמוקרן לנו מול העיניים ממש על השורות של המבחן. זה לא תמיד עובד, אבל זה לא משנה. אם היא אומרת שמר צ'רצ'יל לא תופס אף פעם תלמידים, אז אולי הוא לא משתמש בכלל באף תוכנה של מורים.
בסדר, אני עונה לה, נלך לצלחות.
'על מה המבחן?' אני צועק לה, מנסה להתגבר על הרעש מסביב. יש כאן יותר נוער מהרגיל, באים כנראה לעלילה החדשה. המון שירים שונים ברקע, ודיבורים רועשים. נכון, רוב החבר'ה כאן שקועים במוזיקה פרטית, מתנענעים מצד לצד ומזיזים את הגוף, וכמה מסתכלים אחד על השני ומתאמים את התנועות (מן הסתם הם סנכרנו את היחידות לסאונד משותף), אבל מספיק כאלה שמו מוזיקת חוץ ויש גם את אלה שממש שרים וכבר יש כאן רעש לא נורמאלי.
איזה מבחן? היא מבזיקה לי. היא תמיד מעדיפה תקשורת חזותית. אחרי שאני לא מצליח לצעוק אליה את התשובה – היא פשוט מנענעת בראשה מצד לצד – אני מבזיק לה חזרה: היסטוריה. היא שואלת: מתי? ואני משיב: מחר. אני מביט בה והיא מחייכת ומושכת בכתפיים. היא מזיזה קצת את השפתיים ואז מובזקת לי השאלה: אז מה הלחץ? תבדוק מחר בבוקר.
בינתיים התור שלנו מתקדם.
הקטע בצלחות זה שזה מפעיל את כל החושים. העלילות עצמן הן רגילות – כאלה שגם ככה אתה מוצא ברשת: שיטוט בג'ונגל מסוכן, צלילה במעמקי הים עם מפלצות, מעוף על גב של דינוזאורוס, טיסה בקרבות חלל – הדברים הרגלים, לא משהו מרגש במיוחד (למבוגרים יש גם תכנים אחרים, אתם יודעים…). כמו בכל סרט, גם כאן אתה טוען אותו ביחידה והיא שולחת לשתלי הראיה והשמיעה שלך את התמונות, שלוש-מאות שישים, והסאונד. אבל הרעיון בצלחות זה הממשק החוץ גופי. כאן אתה לא חווה את הסרט או העלילות רק בתוך הראש, אלא ממש בכל הגוף. אתה נקשר למין משטח עגול ושטוח (צלחות, כאילו… יש?) שמחובר לכמה חישוקים, אחד בתוך השני, כך שהם מסובבים אותך לכל הכיוונים. החישוקים עצמם קשורים לכבל שעולה ויורד וזז לכל הצדדים אז אם הם רוצים לגרום לך להרגיש שאתה נופל מצוק, אתה תסתחרר באוויר וגם ממש תצנח מגובה עד שכל הגוף שלך ילחץ. אין, זה מטורף. ועכשיו הם גם הכניסו מסנתז ריחות שמתחבר מתחת לאף. אומרים שיש שם כבר למעלה מאלפיים ריחות שונים וזה ממש מכניס אותך לאווירה. תדמיינו לרגע עלילה בתוך שדה קרב בלי ריח, יש? ועכשיו תדמיינו את זה עם הריח – של הפיצוצים והאבק וחומרי הנפץ והדם ו… טוב, הבנתם.
'על מה המבחן שלך?'
שיט, זה מאבא. אני לא יודע למה הוא שולח לי מסרים קוליים. ניסיתי להסביר לו שעדיף במילים, שאם אתה מקליט בקול שלך היחידה לא תמיד מבודדת טוב את רעשי הרקע ואם אתה שולח ההודעה בקול של היחידה היא מפיקה קול מתכתי כזה (שזה עוד משהו שצריך שיפור, אבל אומרים שביחידות החדשות זה כבר לא ככה) – אבל הוא לא הפנים את זה עדיין. ככה זה עם זקנים, ואבא שלי מ-מ-ש זקן, כמעט בן חמישים.
מה אני עונה לו? אני לא יודע איך נודע לו שיש לנו מבחן, אבל בשבת כשהוא נתן לי כסף התחייבתי לו שאני אלמד אליו. הוא מהדור הישן, אלה שלמדו למבחנים גדולים אפילו יומיים קודם. הוא אוהב היסטוריה ולפעמים, לפני מבחן, הוא חופר לי על הנושא ומסביר כמה היום אף אחד לא יודע שום דבר. בטח הוא מכין לי עוד נאום כזה. אז אני שולח הודעה כיתתית: חבר'ה, מישהו יודע על מה המבחן מחר? אבל מיד אני מקבל המון הבזקים של: עזוב אותך; תבדוק מחר; מה, נהיית חנון?; מבחן?; עד שאני מגדיר שהודעות הנכנסות יהיו נקודה קטנה בשולי שדה הראיה, אחרת אי אפשר ככה, כל שניה קופצת הודעה טיפשית מול העיניים.
אולי נשאל את מר צ'רצ'יל בעצמו וזהו. אני מחפש אותו במרחב ואז משבזק לו: המורה, על מה המבחן מחר? אבל עוברות לפחות עשרים שניות והוא לא עונה. אני מבזיק לאבא: כבר חוזר אליך, וקולט שהיא מחייכת אלי, אולי כי עוד מעט התור שלנו ואולי כי היא יודעת שמשהו מלחיץ אותי. עם מי אתה מדבר? היא מבזיקה לי. עם אבא שלי ועם מר צ'רצ'יל, אני עונה. וזה מצחיק אותה רצח. אחרי שנרגעת קצת שואלת: יש למר צ'רצ'יל בכלל תוכגוּל? ממתי?, ברור שיש לו, אני משיב, המשתמש שלו מופיע במרחב של בית הספר. עיניה מתמקדות לרגע באוויר, ואז היא מחייכת בשעשוע. נכון, היא מבזיקה לי ושפתיה מבטאות את המילים בלי קול, אני רואָה את הפרופיל שלו. ידעת שקוראים לו בכלל יואל? גם אני מחייך ומבזיק אליה: לא, לא שמתי לב. יו-א-ל?! ושנינו מתגלגלים מצחוק.
לפתע היא אומרת משהו בפה אבל לא אלי, כי אף מילה לא מבזיקה מולי. מה? אני שואל אותה. היא נראית כמו מישהו שעשה משהו אסור עם הגיחוך המטופש הזה שיש לה על הפרצוף. היא מבזיקה אלי: אמרתי ליו-א-ל ערב טוב.
אני מושך בכתפיים ושובזק: מה כל כך מצחיק בזה? אבל כנראה שהיא במצב רוח שכזה, כי היא שוב צוחקת, ואחר אומרת: צודק. לא יודעת למה זה מצחיק. סתם חשבתי בטח התקין את זה ממש לאחרונה. עד עכשיו לא היה לו תוכגוּל. תמיד היה לו את הגרסה הישנה, זו שמרכיבים על העיניים והאוזן מבחוץ, כמו משקפיים. וכשאני מסמן שאני לא מבין על מה היא מתלהבת מוסיפה: אז בטח הברכה שלי זו אחת ההודעות הראשונות שהוא יקבל.
אני מהנהן אליה בראשי ואז מבזיק אליה: נכון. אולי כדאי שגם אני אברך אותו? היא שואלת: למה לא? ואני מבזיק שוב אל המשתמש שלו: המורה, מזל טוב על התוכגוּל, ואחר מוסיף לו עוד הבזק: ועדיין לא אמרת לי על מה המבחן.
בינתיים התור שלנו התקדם עוד קצת ויש לי זמן לקרוא את ההודעות שממתינות לי בשולי שדה הראיה. מסתבר שכמה מהכיתה התייחסו אלי ברצינות, אבל גם הם לא יודעים על מה המבחן. אז אני אומר להם: שיבזקתי את יואל, אבל הוא עוד לא ענה לי. מיד הם שואלים אותי: מי זה יואל? ואני משיב עם סמיילי מטורף: מר צ'רצ'יל! ומקשר אותם למשתמש שלו במרחב של בית הספר. אחרי שניה אני מוסיף: גם אמרתי לו מזל טוב, ומישהו עונה: באמת הגיע הזמן שיתקין כבר תוכגוּל, לא הבנתי איך הוא עד עכשיו היה עם היחידה ההיא. מישהו אחר מבזיק לי: גם אני אמרתי לו מזל טוב, וגם שאלתי אם המבחן יהיה קשה. עוד סמיילי מחייך. ואז: גם אני; גם אני; אני אמרתי לו ברוך הבא. בטח מרגיש פופולארי פתאום.
איפה אתה? מישהו שואל אותי. במקום תשובה אני שולח לו רקו שלושישים – מסובב את הראש כדי שיקלוט הכול. וואו, עונה לי אחרי שנייה, בצלחות?! העלילה החדשה פיצוץ.
אחרי שהיא מושכת לי את יד אני מחזיר את היחידה למצב ההמתנה ומתקדם. עוד מעט התור שלנו. בינתיים אני מעביר את המבט על הברקוד ומתחיל לראות מולי את הפרומואים של העלילות השונות. מה אתה רוצה? היא מבזיקה לי, ואני משיב לה: בואי ננסה את אי השלדים. היא מעקמת את האף ומבזיקה אלי בכעס: איכס! אתה חולני, אבל אני רק מחייך אליה. ידעתי שהיא לא תסכים ולכן הצעתי את זה. גם אני לא ממש רוצה עלילה עם ריח של מתים (לפחות לא בפעם הראשונה…).
'נו?' אבא מקפיץ אותי פתאום באוזן בקול המסונתז המעצבן של היחידה, 'עכשיו אתה יכול להגיד לי על מה המבחן?' הוא בקדימות ראשונה ולכן ההודעה שלו עוברת את מצב ההתראה שלי. אני מחליט לומר את האמת ומבזיק לו: אף אחד בכיתה לא יודע על מה המבחן, אבל המורה אמור לחזור אלי עם תשובה. ואז מבזיק: המורה, זה ממש חשוב כי אבא שלי רוצה לדעת ואני לא יודע מה להגיד אז אתה יכול להגיד לי על מה המבחן מחר?
אני רואה שאחד שלח לנו: מר צ'רצ'יל העלה תמונה שלו… ענק! אני בודק – נכון, ממש ענק. אני מבזיק לו: המורה, סחטין על התמונה, ומעלה אותה לכיתתי. בינתיים מישהו כבר הספיק לעשות בה ליטושים – ושולח לנו את מר צ'רצ'יל עם שפם ואף אדום שרוקד לנו מול העיניים.
אני בודק בינתיים בהודעות הממתינות. רגע… מר צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו שלח לי משהו: הנה, זה קורה עוד הפעם. עוד איזה תלמיד שלי שלח לי הודעה. איך אני שולט בזה?… כן, אני רואה את זה… אה, זה אומר שאם אני מדבר עכשיו מישהו יכול לשמוע אותי?!… אז איך אני מכבה את זה… רגע… – מוזר. אבל מצחיק, תודו. סתם בשביל הקטע אני שולח את ההודעה שלו בכיתתי. מישהו מבזיק לי: אני חושב שהוא לומד להשתמש בתוכגוּל. קטעים.
ואוו. אני קולט שיש לי רקו בהמתנה – ונחשו ממי – נכון, ממר צ'רצ'יל. הוא עונה לי סוף סוף? אני פותח אותו בשקיפות אפס ומוצא עצמי לפתע במטבח. מה זה? אני רואה שם טבחון וצלחות וכל מיני דברים – מה הוא רוצה לומר לי? אני מבזיק לו: המורה, לא הבנתי מה אתה רוצה, וגם מוסיף לו הנפשה של כלב מבויש ומצחקק. אבל הרקו לא נגמר – ואין שם כלום חוץ ממישהו שמכין לו משהו לאכול. בטח הוא שולח בטעות את זה. אני מכבה את זה – למי יש כוח? ובודק היכן התור שלנו.
תנחשי מה קרה? אני משבזק אליה, והיא עונה: גמז'י המטורף בלע את הברקת. אני מחייך אליה ומבזיק: את לא בכיוון… היא מושכת בכתפיים ומשבזקת: אז מה? ואני אומר לה: מר צ'רצ'יל שלח לי רקו של עצמו אוכל ארוחת ערב או משהו. היא לא מבינה. למה? ואני עונה לה: בטח בטעות. הוא עוד לא יודע לשלוט בתוכגול או משהו. לכי תביני זקנים.
לפתע היא מחייכת בזדוניות ומבזיקה אלי בהתרגשות: אז אולי הוא גם שלח לך את המבחן הזה שמעניין אותך. תבדוק. והמילים שלה מהבהבות באדום עם עיטורים וורודים – רוקדות ומסתובבות במערבולת של צבעים.
אולי. אני מריץ את הרקו הארוך מהר – וואו, הוא ממש שלח אלי את כל הערב – ועוצר כשאני קולט מסך מחשב מהסוג הישן. לא נכון – הוא עד כדי כך זקן? אני עושה תקריב ברקו וקולט שהוא כותב שם תמבחן. בהתרגשות אני מבזיק לה: צדקת. והיא עונה: נו, אז עכשיו תוכל לדעת על מה הוא.
קורא את הכותרת: 'המהפכה הצרפתית – מבחן מסכם'. אין לי מושג מה זה אומר, אבל אני מבזיק לאבא: המהפכה הצרפתית, וגם שולח בכיתתי את המבחן – אולי מישהו רוצה לדעת כבר מראש על מה השאלות. אחרי עשרים שניות אחד משועמם שולח גם את התשובות וליתר ביטחון אני ממיר אותם מיד ברשת לסגנון שלי, שיהיה אינדיווידואלי.