זיכרון ראשון. אני בת ארבע, אולי חמש. עומדת בשירותים ומנסה להשתין בעמידה.
זיכרון שני. אני בת ארבע עשרה, אולי חמש עשרה. מסיבת פורים. אני לוקחת מסבא חולצה לבנה וחליפה חומה, מקצצת את השיער ומציירת לי שפם.
זיכרון שלישי. אני כלה. בת עשרים וארבע. לבושה בשמלה לבנה ותפוחה. על עוגת החתונה ניצבת בובת כלה בחליפה חומה.
אני בת חמישים. כפופה, מליטה את פניי בידיי על הספסל במרכז אחד התאים השקופים של הלונדון eye בעודו מטפס למרומים. פוחדת לזוז. פוחדת להביט סביבי. ליבי הולם בפראות. לא הייתי צריכה להעפיל לגבהים חדשים.
"אקסיוז מי מדאם, אר יו אוקיי?" פנים מזוקנות מציצות בי. מצח רחב, שפתיים לא אחידות; עליונה בשרנית וכהה ותחתונה דקה וחיוורת. אני מגחכת; חושבת על תהליך הרכבת קלסתרונים במשטרה.
"אני בסדר, תודה".
"ישראלית, איזה יופי", הוא אומר בעברית רהוטה, "אין לך מה לדאוג, התא כאן בטוח ומוגן, מאיפה את?"
אני מבית. אני ממשפחה. יש לי בעל פרופסור באוניברסיטה. יש לי ילדים. נתתי להם הכול, לא נשאר לי שום דבר.
"עכשיו אני מכאן, מלונדון, ואתה?"
הוא גם. כבר הרבה מאוד שנים. קוראים לו מייקל, ויש לו משרד תיווך מצליח. הוא משכנע אותי לקום מהספסל, לגשת לחלונות השקופים ולהביט על לונדון. הוא מראה לי את הביג בן שבסמוך אליו הוא מתגורר, את גשר וסטמינסטר, את מצודת לונדון, ואני מנסה לאתר את הרובע ששכרתי בו דירת חדר וחצי והתחלתי בה את חיי החדשים לפני ארבעה לילות וחמישה ימים.
"אפשר שנהיה בקשר?" אני מתגברת על הבושה ומתחנחנת. אני לא מכירה אף אחד, בטח שלא ישראלי. אנחנו מחליפים מספרי טלפון ונפרדים בלחיצת יד. הוא נזכר לשאול לשמי, ואני שולפת את השם מישל. מישל, מאיפה עלה לי השם הזה? מישל ma belle. אני אוהבת את השם הזה, לעזאזל. הוא קליל כמו תחרה ואירופאי כמו שמשייה. הרבה יותר מוצלח מנורית, שממילא אף פעם לא אהבתי. נורה, בעלי קרא לי בחיבה, מדי פעם, בעיקר בשנים הראשונות, טורוולד, קראתי לו בזעם הולך וגובר, בעיקר בשנים האחרונות, לפני שכל אחד פרש לו לחדרו ולענייניו.
מישל, מישל, מישל ma belle. אני חייבת למצוא מספרה, לקצץ את השער הארוך שטיפחתי וצבעתי כל השנים; פתאום הוא מעיק עליי. אני לא יכולה לצעוד יותר בנעלי עקב, לא סובלת את מראה ציפורניי הארוכות המשוחות בלק ואת כל תכשיטיי המקרקשים. אני רוצה ראש קצוץ שיער, רגליים יחפות, ציפורניים גזורות. מתחשק לי לגעת במקומות בגופי שכבר שכחתי.
מייקל לא מזהה אותי בפגישתנו השנייה. "זו לא את!" הוא פוסק, ואני משתהה על פניו. הוא מזכיר לי את ג'ו מנטנייה בגרסה צעירה וכעורה. אני צוחקת ונהנית למשמע צחוקי המשוחרר. ברור שזו אני, אז מי? מייקל טוען שאני לא רק נראית אחרת אלא גם נשמעת שונה, צעירה יותר. אני מספרת לו על הימים הנהדרים שעברו עליי, על דפני פאונד, השכנה הצעירה שהכרתי, על כל השמלות ונעלי העקב שנתתי לה, הלקים, הקרמים לשיער וגם כמה שרשראות וצמידים, ועל כך שהיא, לאות תודה, לקחה אותי עם החבר שלה, בעל הפאב שהיא עובדת בו, לשוק קמדן, לרחוב אוקספורד ולשוק בורו. וגם שישבנו כמה פעמים בפאב של החבר שלה, ושאני כבר מכירה את כל העובדים ואת הקבועים, ומעבירה איתם לפעמים ערב אפילו שאני לא שותה.
אחרי שביקרתי בכל המוזיאונים, בגשרים ובפארקים, האכלתי את כל הסנאים שבעיר, התחקיתי אחר מקומות המסתור שלהם, ובעיקר אחר מקומות המסתור של האגוזים שהם מקבלים מעוברים ושבים, ופסעתי הלוך ושוב לאורך התמזה, מתחיל לשעמם לי. דפני פאונד, מתנודדת על עקביי, לבושה בשמלתי, מציעה לי אלכוהול כדי להפיג את הבדידות וגם סקס עם אחד הקבועים ששאל עליי. "אני לא אוהבת לשתות", אני מסבירה לה בכובד ראש, "ובקשר לסקס", אני מסמיקה, "אני אישה נשואה ואני שומרת אמונים לבעלי גם אם כרגע אנחנו לא ביחד".
Sure, sure; I believe you"", היא מקרבת את פניה לפניי, ולרגע אני נבהלת, "בואי אני אגיד לך מה את בדיוק", אדי האלכוהול מפיה מסחררים את ראשי. "את בנאדם מת, את גווייה, כבר מריחים לך את המוות מבפנים, את מבינה?"
אני מבינה. אדי האלכוהול הפיגו את האשליה.
אני מבקשת ממייקל שיסדר לי עבודה. יש לו משרד תיווך. ודאי יש מקום לעוד עובדת. חצי משרה, אפילו לא כל יום. אני זקוקה לתעסוקה, לחֶברה, לצאת מהבית, להכיר אנשים חדשים, לדבר, להתאוורר. בבקשה מייקל, יש לי כישורים. בהתנדבות. בחינם.
אין לו משרד. הוא בכלל לא עוסק בתיווך. כישראלי לישראלית הוא מספר לי בלי לפרט: משרד הביטחון. הוא פותח את הז'קט, מראה לי תג לבן ומיד סוגר. עכשיו הוא ממש דומה לג'ו מנטנייה בסרט "שם המשחק". תכף הוא ייקח אותי לבית מלון וישכב איתי, ואחר כך אגלה שזה היה בשביל העבודה, והוא אפילו לא נהנה.
אני בת ארבע עשרה, אולי חמש עשרה, רוקדת סלואו צמוד עם נער מהכיתה המקבילה. היד שלו נעה סנטימטר אחר סנטימטר על גבי, ואני רוצה שתנוע מהר יותר, חזק יותר. הוא לא יכול, אנחנו במקום ציבורי. אני בוחנת את פניו, ולראשונה מבחינה עד כמה עיניו קטנות ומרוחקות זו מזו. אני פורצת בצחוק. "אני אבוא אֵלֶיךָ הביתה ותסביר לי הכול". עיניו הקטנות מתרוצצות. בחיי, כמה שהוא מכוער. "אני אתקשר אֵלֶיךָ ונקבע. תן לי את הכתובת המדויקת. אביא עוגה".
מייקל לא יכול להיפגש בזמן הקרוב. הוא צריך לנסוע לארץ בענייני עבודה. הוא יתקשר כשיחזור. מבטיח. הוא יזמין אותי אליו, בטוח, הרי הבטחתי לו עוגה.
גם דפני פאונד נוסעת לכמה ימים לבקר את ההורים. "אנשים מבוגרים הם כמו ילדים קטנים", היא מקטרת, "חסרי בושה. הבושה מגיעה בגיל ארבע, אולי חמש, ומסתלקת לה בגיל ארבעים, מקסימום חמישים". בכל השהות שלה אצל ההורים שלה, היא מספרת, היא מסתובבת עם צמר גפן טבול באלכוהול בתוך האוזניים כדי לא לשמוע את השטויות שלהם.
אני משתגעת משעמום, והבירה שאני מנסה לשתות רק עושה לי כאב ראש. אני מטיילת על גדות התמזה ליד הביג בן. אני יודעת שמייקל גר באזור ומקווה לפגוש אותו, מנסה להציץ לתוך חלונות הבתים, בחנויות האוכל ובסוּפרים. עוד יום חולף, ואני מתקשרת לשאול אם כבר נסע ואם הוא זוכר שהבטיח להכיר לי ישראלים. הוא עדיין לא נסע ולא זוכר שהבטיח, אבל בדיוק כרגע יש אצלו חגיגה קטנה, מעין הרמת כוסית לכבוד הנסיעה, ויש זוג ישראלים נורא נחמדים, הוא ייתן להם את מספר הטלפון שלי והם ייצרו איתי קשר בימים הקרובים, ועכשיו הוא ממש חייב לסיים את השיחה.
מיכאלה וזיו באמת מאוד נחמדים. לא, הם לא עובדים עם מייקל, הם שכנים; שני בניינים מזרחה. נפגשו לפני שנים אצל הווטרינר עם החתולים, ופה ושם התחילו לדבר. עשר שנים הם חיים באנגליה, והדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הוא החברותיות הישראלית, ולכן מיד כשמייקל סיפר להם עליי הם התקשרו והזמינו אותי אליהם. להיות לבד בארץ כל כך קרה זה מכמיר לב.
אני אופה עוגת שוקולד, מצפה אותה בקרם, מקשטת בקליפות תפוז, מזמינה מונית ונוסעת למייקל. מייקל עומד בפתח הדלת בחלוק אדום ובנעלי בית חומות. בידו חתול לבן ופרוותי. אני נושמת במהירות ולא עונה לשאלתו מה אני עושה כאן. החתול מיילל כשהוא נשמט לרצפה, ואני מביטה בשתי המזוודות הירוקות הגדולות שבכניסה, דוחפת לידיו את העוגה ובקושי מצליחה להתגבר על הרעד בשפתיי ולשאול אם כבר הספיק לארוז הכול. אחר כך אני מרתיחה מים ומכינה לשנינו תה. מייקל עדיין מחזיק בידו את העוגה, ואני מוזגת תה לשני ספלים ומניחה את העוגה על השולחן. אני מבקשת ממנו לשבת. החתול מיילל בלי הפסקה. אני מרימה אותו לחיקי ומלטפת את ראשו עד שהוא נרגע. "אתה לא צריך להעביר את החתול למיכאלה וזיו, הוא יישאר כאן איתי עד שתחזור". אני פוסקת.
אני פורסת שתי פרוסות עבות וכהות מעוגת השוקולד. עיניו הקטנות והכהות של מייקל נעשות קטנות וכהות יותר, והחתול מתגלגל לרצפה כשאני מקרבת לפיו של מייקל חתיכה גדולה של עוגה. "סע לשלום ואל תדאג, אני אשמור על הבית ועל החתול".
חתיכת עוגה נוספת נדחסת לפיו, והוא משבח את טעמה. החתול נרדם בסלסילה. אני אוספת את הספלים ומנקה את השולחן בזמן שהוא מתלבש ומתארגן לטיסה.
עוברים עליי ימים נהדרים. את פניי מעטרים זיפי שיער שחור. בכל בוקר אני מתעוררת עם זקפה, ודי נבוכה מכל העניין. לפעמים אני פורצת בצחוק כשאני מגלה שהיא שלי, והחתול הלבן מביט בי בתמיהה. אני משתינה בעמידה, מצחצחת שיניים ומנסה להסתגל לדמותי החדשה. אחר כך אני בוחרת לי מהארון חולצה לבנה וחליפה, בדרך כלל חומה, ויוצאת לפגישות עבודה. בערבים אני יוצאת לבלות עם חברים. אפילו התחלתי לחבב את הבבואה הנשקפת אליי מן המראה.
חבריי לעבודה אומרים שלאחרונה אני אדם הרבה יותר שמח ושהרבה יותר כיף לשהות במחיצתי. אפילו קפצו אליי אתמול כמה חבר'ה עם בקבוקי יין והעברנו ערב נחמד ביחד.
הערב אני הולך לנסות את מזלי בקזינו. זיו לוקח אותי; שכנע אותי להעביר ערב של גברים. "מיכאלה רגילה להישאר לבד בבית, ואתה," הוא טופח לי על הגב טפיחה ידידותית, "בר מזל שכמותך, חופשי, ולאחרונה גם מאוד מאושר," הוא קורץ, "אולי בכל זאת אתה מסתיר איזו גברת? מיכאלה אמרה שהיא ראתה איזו בחורה צעירה בשמלה צמודה יוצאת מהבניין שלך, יכול להיות שהיא הייתה אצלך?"
זו דפני. היא מתקשרת אליי בלי הפסקה. נפרדה מהחבר שלה. עזבה את העבודה. רוצה להיפגש איתי. לא מבינה שאין לי זמן; אני עמוס בעבודה. אבל יום אחד היא בכתה לי בטלפון שהיא בודדה ושהיא חייבת לדבר איתי, לפחות לרבע שעה, אז הזמנתי אותה אליי. סיפרה לי עד כמה היא אומללה. מאז שנפרדה מהחבר אין לה עם מי לדבר. הגברים שהיא פוגשת רק רוצים לזיין וחברות כמעט ואין לה. וגם עבודה היא צריכה למצוא דחוף לפני שייגמר לה הכסף ולא תוכל לשלם שכירות ותמצא את עצמה ברחוב אז שאסדר לה עבודה. אמרתי שאני לא יכול לעזור לה, באמת שלא. היא צעירה ויפה, היא כבר תסתדר, ושברחוב היא לא תגור, אין לה מה לדאוג.
נפרדנו בחיבוק ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה; על ידיה העדינות שנכרכו סביב צווארי, על שערה העדין והרך ועל ריח השמפו שנדף ממנו, אפילו ריח האלכוהול שעלה מבין שפתיה המלאות עדיין מעורר את גופי. אולי אזמין אותה פעם למשקה, נראה.