פרק 1 – עכשיו
הנפתי את ידי קדימה לכיוון הדבר שרץ לעברי. ניבים משוננים יצאו מפיו העקום, העיניים שלו בהקו בטירוף חושים. כיווצתי את שרירי הפנים שלי בריכוז, אבל לא הרגשתי שום תחושה של קסם זורם לאורך היד שלי. הראש שלי עדיין פעם בכאב מהחבטה שהעיפה אותי לצד השני של החדר. לא הצלחתי להתרכז, לא הצלחתי למצוא הצדקה שתגרום לכוח בתוכי להפוך למציאות. היצור הגיע למרחק צעד ממני, שתי ידיים עקומות עם טלפיים משוננים מניפות כיסא מתכת לכיוון ראשי. התכווצתי אינסטינקטיבית אבל ידעתי שאיחרתי את המועד, הצרחה הדהדה בפה שלי עד שהלסת התחילה לכאוב, הכאב קדח לתוך ראשי עד שהתעוררתי בצרחה. קפצתי לתנוחת ישיבה במיטה והתנשפתי. החולצה הלבנה עם ציור הברווז ששימשה אותי כפיג'מה הייתה ספוגה בזיעה. חיכיתי רגע ונשענתי לאחור, חזרה לתוך המיטה הרכה, מנסה להרגע. השמיכה והכרית התערבבו לערימה לצידי. ניגבתי את המצח שלי ובהיתי בתקרה בייאוש.
זה היה הלילה השני ברציפות בו לא הצלחתי לישון יותר מכמה שעות. הסיוטים תמיד חזרו לקראת תחילת החורף. אבל אלו לא היו סיוטים רגילים, אלא זיכרונות שבמשך היום הצלחתי להדחיק. משהו בקרירות של האוויר מנע ממני לחזור לישון. לפחות זה לא ימשך עוד הרבה זמן. מחר בצהריים, בעצם היום בצהריים, אני אסע לשדה התעופה. אעזוב את ברלין הקרה ואחזור הביתה לתל אביב, איפה שחם יותר ואני יכול להבין מה שאומרים לי. השלכתי את החולצה הלחה לפינת החדר ונעמדתי ליד החלון. הזוהר הכחלחל של הירח שטף את מבוך הסמטאות שמתחת לבניין באור נוגה. החלק הזה של שכונת אורניאנבורגר היה מהאזורים שבהם גרת אם לא יכולת להרשות לעצמך משהו יותר טוב. העפתי מבט בשעון. ארבע וחצי לפנות בוקר וכבר לא נראה שאצליח לחזור לישון. הלכתי למטבחון הקטן לצד דלת הכניסה והרתחתי מים לקפה. "לעזאזל גיל, אתה חייב לחזור לישון בלילה", לחשתי לעצמי ובהיתי במים דרך דפנות הזכוכית של הקומקום החשמלי.
משהו בתוכי נדרך. לשנייה אחת הוודאות שמשהו לא בסדר עלתה על כל תחושה הגיונית. אחזתי בידית של הקומקום עשירית שנייה לפני שדלת החדר שלי נפתחה בבעיטה ומישהו התפרץ פנימה. הזר הלבוש במסיכה רץ קדימה, כשהדלת הפתוחה ניצבת בינינו, כיוון אקדח ישירות לתוך ערימת השמיכה והכרית שנחה על המיטה באור הירח הדל ולחץ על ההדק. הוא כל כך מיהר קדימה שהוא כלל לא הבחין בי. הבזק של אור שקט פרץ מהאקדח דרך משתיק הקול והשמיע ניתור דומה מכיוון המיטה, איפה שהקליע קרע לעצמו מסלול בין המצעים ונקבר במסגרת העץ של המיטה. באור הרגעי ראיתי אותו עומד, גבו מופנה לדלת הכניסה ולעברי. הרגשתי את הפחד גואה בי, אבל הדחקתי אותו כדי לשקול את האפשרויות שלי. קסם יכול להיות מאוד יעיל, אבל הוא גם לוקח זמן, והעדפתי לא לחכות. הרמתי את הקומקום והטחתי את התוכן שלו לעבר ראשו של התוקף. מים רותחים עטפו את ראשו. הוא צרח בהפתעה וכאב. ידיו שמטו את האקדח וניסו להרחיק את הנוזל שלהט בעיניו. הוא נפל על ברכיו ונופף בידיו ללא הועיל. השלכתי את הקומקום לרצפה, צעדתי צעד קדימה ופתחתי את דלת המקרר לתוך הפרצוף שלו. הצליל של עצם ומתכת נפגשים השתיק את הצרחה שלא שמתי לב שהוא התחיל לצרוח. הוא שכב על הרצפה בתוך שלולית של מים. דממה מילאה את החדר. בהיתי בדמות שעל הרצפה ובמים הרותחים. על השיש עדיין עמד ספל לבן ובתוכו נח תיון בודד ויבש. עכשיו הפחד שדחקתי הצידה התחיל לרעום בתוך הראש שלי.
רצתי לעבר המיטה, התלבשתי ונעלתי נעליים. לקחתי את התיק שלי ווידאתי שהחבילה עם הרסיס עדיין בתוכו. תוך שתי דקות כבר סגרתי מאחורי את דלת החדר ויצאתי לרחובות ברלין. הרחובות החשוכים היו שוממים. הלכתי ללא מטרה, עדיין בהלם אף פעם לא נאבקתי בכזו אלימות עם בן אדם. הידיים שלי רעדו והתחלתי לכעוס על עצמי. אם זה היה סרט קולנוע, הייתי קושר את המתנקש המסתורי, מחטט בכיסים שלו כדי למצוא רמזים או מחביא את הגופה שלו כדי שלא ימצאו אותה, אבל בעיקר לא הייתי מסתובב עכשיו אבוד ברחובות בקור בלי מושג מה לעשות. לעזאזל, זה לא היה אמור לקרות. כל הרעיון של לטוס לברלין ולחכות היה לבלבל כל מי שעלול לארוב לי בדרך או בתל אביב. פה אף אחד לא הכיר אותי. אבל מישהו בבירור כן ידע שאני פה וזה משנה את המצב. רגע… כמעט אף אחד לא מכיר אותי פה. כלומר, כן יש מישהו אחד שגר בברלין שמכיר אותי, מישהו שעם קצת מזל יסכים לעזור, לזכר הימים שלנו באקדמיה. הוצאתי מהכיס את הפנקס הקטן שלי, פתחתי את כיסוי העור והתחלתי לחפש את הכתובת של סטפן קרופורד.
פרק 2 – פעם
יֶמַקֶר ירה בשד האדום ממרחק של כמה מטרים תוך כדי שהוא המשיך ללכת קדימה, צעד עם כל ירייה מהדהדת. יד שמאל שלו נעה בתנועה מורכבת שגרמה לשד השני שהסתער עליו מכיוון דלת המטבח להשתטח על הרצפה. אחרי שהוא רוקן את כל המחסנית מטווח אפס בשד שהיה מולו הוא הסתובב ושלף סכין ארוכה משום מקום והסתער על השד שנפל על הרצפה. הסכין עלתה וירדה אבל הגוף שלו, בכריעה על הרצפה, ניצב ביני לבין הטבח שהתרחש מעברו השני. כל מה שראיתי היה גב רחב ויד שעולה ויורדת עם סכין שזהרה באור כסוף.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ימקר. הוא נראה לי כמו איזה אביר ג'דיי שיצא ממסך הטלוויזיה כדי להגן עלי משני היצורים שנראה שיצאו מסרט אחר לגמרי. זו גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו משתמש בקסם אמיתי, למרות שלא ידעתי שזה מה שראיתי. אני עדיין מתעורר בצרחות כשאני חולם על הלילה ההוא, אבל הזיכרון האלים של היד השחורה של ימקר עולה ויורדת עם להב כסוף אחוז באגרוף שלו איכשהו תמיד מרגיע אותי.
ימקר לא דיבר הרבה, לפחות לא כשהיינו בחברת אנשים אחרים. אני חושב שגם עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים בארץ, הוא התבייש במבטא שלו. הוא אהב לספר לי פתגמים באמהרית ואז לתרגם אותם לעברית בשבילי. ככה שהמבטא היה מוסיף למשמעות של המשפטים. אבל מה שהוא לא אמר במילים הידיים שלו תמיד אמרו במעשים. לא משנה אם לחצת ידיים עם ימקר או שחיבקת אותו או שהוא הכין לך כוס תה, יכולת לדעת איך הוא מרגיש לפי הידיים. הידיים של ימקר הצילו אותי כל כך הרבה פעמים. בין אם כשהן אחזו נשק, יצרו הצדקה או כשהן נחו על הכתף שלי בנחמה. לא הרבה אחרי האירוע ההוא, ימקר התחיל ללמד אותי קסם. ההורים שלי היו בטוחים שאני בחוג נגרות. מה שהיה נכון למחצה, כי ימקר התעסק בנגרות כל הזמן וחלק מהעבודה עברה אלי בדרך שלא הייתה על טבעית בשום דרך.
פרק 3 – עכשיו
לקח לי יותר משעה להגיע לכתובת שהייתה רשומה בפנקס. קיללתי את עצמי ארבעים פעם שלא טרחתי לשמור על קשר וקיוויתי שהכתובת עדיין רלוונטית. אחרי נסיעת רכבת וכמעט עשרים דקות של הליכה מצאתי את עצמי מול בית משפחתי רגיל למראה. שתי קומות, כניסה לחנייה גדולה, דלת ואינטרקום. השם על הדלת תאם לשם המועדון שהיה רשום לי בפנקס. לחצתי על הכפתור והדלת נפתחה מיד לחדר קבלה קטנטן עם גרמני חייכן במכנסי עור צמודים וחולצת רשת שקיבל את פני בגרמנית שוטפת. הקיר לימיני היה עמוס בתמונות של דוגמניות ודוגמנים במגוון של תלבושות ארוטיות באווירה של תשוקה אסורה. משמאל, לעומת זאת, היה ארון מזכרות למכירה. איזו פארסה. "אני לא מדבר גרמנית" עניתי באנגלית.
להקלתי הגרמני המשיך באנגלית. "ברוך הבא לפרצוף השני, יש לך הזמנה?". בלעתי רוק.
"לא, אני פה בשביל לראות את סטפן", "סטפן קרופורד" הוספתי בחופזה למקרה שהיה יותר מסטפן אחד.
"שמך בבקשה?" הזר המשיך לחייך.
"תאמר לו שזה גיל בבקשה, גיל לוי". הגרמני החייכן הרים שפופרת והחליף מילים בגרמנית. המתנתי.
"תוכל להתלוות אלי בבקשה, אדוני?", הברנש הגרמני הסתובב, פתח את הדלת בקצה החדר והלך. השתדלתי לא להסתכל לכיוון האחוריים החשופים שלו.
המקום היה ריק ברובו. שני אורחים ישבו בבר כמעט ערומים ודיברו. מוזר, תמיד כשאתה חושב על מקומות כמו… אין לי מילה לזה, כמו אלו, אתה פשוט לא חושב על אנשים שיושבים ומדברים. פקיד הקבלה הוביל אותי לדלת משרדית, פתח אותה ונשאר מאחור בזמן שנכנסתי.
החדר היה חדר משרדים מעוצב ובמרכזו, מאחורי שולחן זכוכית כהה, נעמד סטפן קרופורד. השיער השחור הארוך שלו השתנה, החצי השמאלי של ראשו היה קצוץ ומהחצי הימני השתפלו תלתלי עורב ארוכים ושחורים. הוא לבש חולצת משי כהה עם כפתורים פתוחים שחשפו את החזה שלו ומכנס כחול צמוד שנראה כמו משהו שאנשים לובשים רק בתצוגות אופנה בטלויזייה. "גיל!" הוא נראה מופתע לראות אותי אבל היה לו חיוך מאוזן לאוזן, "גיל! לא ידעתי שאתה בעיר, מה שלומך? מה מביא אותך לברלין?". הוא התקרב וחיבק אותי חיבוק קרוב. חיבקתי אותו בחזרה בצורה גמלונית. אני לא חובב גדול של חיבוקים. "מה למזוג לך?" סטפן שאל כשהוא הולך למדף עמוס בקבוקים מעוצבים בפינת החדר.
"כלום, תודה" מלמלתי בזמן שהוא מזג לעצמו משהו מבקבוק שבטח עלה כמו כרטיס הטיסה שלי. "האמת היא שאני פה כי אני צריך טובה".
המבט של סטפן החמיץ "גיל, אתה פשוט לא יודע איך להירגע. רק עבודה, עבודה, עבודה. אתה יודע שיש פה מועדון שלם שמוקדש להירגעות? שמעת על המושג הזה, נכון? אתה רוצה שאני אבקש ממישהי להראות לך איך לכייף? או מישהו?"
הפלרטוט של סטפן עלה לי על העצבים, בעיקר בגלל העייפות. "לא תודה. עוד כמה שעות אני צריך להיות בשדה התעופה ולעזוב את העיר אבל נראה שמישהו החליט לנסות להשאיר אותי פה. לתמיד".
הגבות של סטפן התכווצו "הסתבכת עם האנשים הלא נכונים?"
"לא" מחיתי ולקחתי את הכוס שהוא הושיט לעברי למרות הסירוב שלי. "אני רק מעביר משלוח, עסק רשמי של המועצה והכול, ופתאום מישהו פרץ לחדר שלי וניסה לירות בי".
הפרצוף של סטפן התמלא דאגה. הוא התקרב ובהה בראש שלי "כן, אתה לא נראה כל כך טוב. עדיין מתעורר באמצע הלילה?"
"מידי פעם" חייכתי חיוך מאולץ. "תשמע, כל מה שאני צריך זה מקום להסתתר ולהגיע לשדה התעופה בבוקר. זה הכול".
הוא חשב על זה לרגע, "תשמע, זה לא הזמן הכי טוב, אבל יש מישהי שתוכל לעזור לך עם להיעלם בדיסקרטיות מהמפה. שמה אריאנה", הוא הרים כרטיס ביקור מהשולחן, "ואל תדאג, אפשר לדבר איתה על נושאים קסומים, היא אחת מבנות האחווה שלי ו…".
"לא" עניתי אינסטינקטיבית, "אני לא רוצה איזה אמוט…" עצרתי את עצמי מאוחר מידי.
"…איזה אמוטית משוגעת?" הוא השלים בכעס.
"סטפן, לא התכוונתי לזה ככה. נו, בחייך… אתה יודע שחצי מכם משוגעים על כל הראש". ניסיתי לפרק את המתח עם בדיחה. זה לא עבד.
"ותשעים אחוז מהמצדיקים הם קנאים דתיים. אז מה, יש משהו שאתה רוצה לספר לי גיל? הרגשת את מגע רוח הקודש?". הוא צדק וידעתי שהוא צדק.
"אני מצטער", נשמתי נשימה עמוקה הרמתי את הידיים לסמן כניעה, "לא הייתי צריך להגיד את זה. אני אורח פה ואם אתה אומר שהיא בסדר אז היא בסדר. הרגע ניסו להרוג אותי ואני לא בפוקוס", נשפתי נשיפה ארוכה, "וחוץ מזה אני יהודי אז אין לנו רוח קודש, יש לנו שיח בוער או סופגניות". נשמתי לרווחה כשראיתי את החיוך חוזר לפרצוף שלו.
"טוב, זה לא באמת אומר כלום. חצי מכל מי שיכול לעשות קסמים משוגע על כל הראש, לפחות אני ואתה שפויים באופן יחסי".
"אני ארים כוסית לחיי זה" אמרתי והרמתי את הכוס.
"לחיים" הוא אמר בעברית עם המבטא הגרמני שלו.
"לחיים" עניתי.
אחרי כמה דקות יצאנו לאויר הקריר של ברלין. הולכים ברגל את עשרים הדקות לתחנת הרכבת. "אם מישהו עוקב אחריך יהיה לו הרבה יותר קשה להתחבא מאתנו אם אנחנו ברגל" סטפן אמר בחיוך. ניסיתי לחייך בחזרה ולהירגע. סטפן היה מקומי, ויותר חשוב, אני בטוח שהרבה יותר אנשים רצו להרוג את סטפן במהלך חייו מאשר אותי.
"גם יהיה לו גם הרבה יותר קל לירות בנו אם אנחנו ברגל" מלמלתי.
הלכנו לתחנת הרכבת בשקט. התגעגעתי לתל אביב. לא רק למזג האוויר, אלא לקצב ולאווירה של העיר. ברלין היא עיר קרה, מזג האוויר מרגיש כאילו הוא משתף פעולה עם האופי של העיר שהוא מקיף. הפסלים פה מפחידים אותי. אני לא רגיל לכל כך הרבה פסלים. התעטפתי במעיל הכחול שלי והצטערתי שלא קניתי משהו יותר מחמם. סטפן ניסה לספר לי על מוזאון למשחקי מחשב שפתחו איפשהו בעיר ושאני צריך לחזור מתישהו כדי לבקר שם. הנהנתי.
בזמן שצעדנו דרך פארק עירוני קטן מכונית גולף כחולה עצרה ושלושת הנוסעים התחילו ללכת אחרינו. סטפן פנה כמה פעמים ברחבי הפארק אבל אחרי כמה רגעים היה ברור שהם הולכים בעקבותינו.
הפארק היה קטן בשביל ברלין, אבל גדול מאוד בשבילי. עשרות עצים, שיחים ושבילים. דרך הצמחייה יכולתי לראות את תחנת הרכבת, רק כמה מאות מטרים מאיתנו. סטפן נצמד אלי וחייך לעברי את החיוך המפורסם שלו, כולו מלא בטחון עצמי, הזכרתי לעצמי שסטפן היה אחד מהשקרנים הכי טובים שפגשתי אי פעם. אני מניח שזה מגיע יחד עם להיות אחד מהאמוטים. מכשפי הרגשות, עוצרי הלב וכל זה. לרגע הרגשתי את יד ימין שלו נכנסת לכיס המעיל שלי ומשאירה שם חתיכת נייר. "תמשיך ללכת לתחנת הרכבת לא משנה מה", הוא לחש, והסתובב אל שלושת האנשים. ידו השמאלית טפחה על הגב שלי, מדרבנת אותי קדימה. הרגשתי דחף שלא באמת היה שלי לרוץ קדימה, סטפן לא היה עדין בדרבון שלו. "ערב טוב", שמעתי את הקול שלו מאחורי. סובבתי את הראש להסתכל. אנחנו כבר לא בתקופה שאלוהים הופך אנשים לנציבי מלח על דברים כאלו אבל זה עדיין מטומטם לפעמים. הם היו שלושה גברים, מחשבה קטנה באחורי ראשי נאנחה ואמרה שאפילו בעולם הפשע נשים לא מקבלות שוויון הזדמנויות. שלושתם היו לבושים כמו מקומיים אבל אחד מהם כבר היה התחיל לשלוף אקדח מתוך כיס המעיל שלו. "רוץ!" שמעתי את סטפן צועק, אבל זו לא הייתה האזהרה שגרמה לי להתחיל לרוץ אלא ההרגשה של מה שרכב על המילים. תחושת החספוס על עורי, ההרגשה של תחושות מלפני דקות, שעות, חודשים ושנים שהתחילו להזדחל מחוץ למוחי. התחושה מאחורי הייתה כמו לעמוד ליד רמקול בס ענקי שניגן בפול ווליום מוזיקה שלא יכולתי לשמוע. רגשות התערבבו מאחורי כמו מקהלת שיעולים של ילדים חולים בדלקת ראות. מעדתי קדימה אבל המשכתי לרוץ. מאחורי קולות של יריות וצרחות. דמעות ירדו לי מהעיניים. למה לעזאזל סיבכתי אותו בזה. צחוק צלצל באוויר הקר. לא יודע של מי. משהו יבב. ציפור כמעט נתקעה בי. רצתי עם ריאות בוערות עד לפסי הרכבת ואז המשכתי לרוץ עד שהגעתי לתחנה. עצרתי מאחורי אחד מהדוכנים והתנשפתי. ניסיתי להירגע, ללא הצלחתי. בידיים רועדות הוצאתי מהכיס את הפתק שסטפן נתן לי. זה היה כרטיס ביקור של מועדון הגרגויל. שאלתי מוכר בדוכן עיתונים איזו רכבת אני צריך בשביל להגיע לכתובת על הפתק. הוא כיוון אותי בנימוס המנוכר של כל המקומיים. לא הפסקתי להסתכל לכל הכיוונים, אבל אני הייתי היחיד שעלה על הרכבת בתחנה הזו. ישבתי על הספסל, וחיבקתי את תיק הגב הקטן שלי עד שהכתפיים שלי כאבו.
פרק 4 – יום אחד
הרחובות של אמסטרדם לא היוו תחרות לשבילי הפרחים של הפארק. זו הייתה הפעם השלישית שלי באמסטרדם ועד עכשיו המוצלחת ביותר. הפעם הראשונה הייתה בטיול אחרי צבא עם חברים וכל מה שעניין אותנו היה לעשן סמים ולהרגיש כמו פורעי חוק, למרות שסמים היו חוקיים לחלוטין. הביקור השני היה סופ"ש של מוזיאונים וטיולים. נהניתי יותר בפעם השנייה. אבל עכשיו, עם אריאנה, נהניתי יותר מכל טיול שעשיתי אי פעם. העיר הזו הפכה למשהו אחר.
אריאנה הכירה את אמסטרדם בדרך הכי טובה שאפשר: דרך העיניים של ילדה צעירה ששבה לעיר כל חודש לביקורים משפחתיים. לראש הישראלי שלי היה קשה להבין את זה, להבין שאפשר כל חודש לקפוץ לבקר קרובי משפחה במדינה אחרת. אריאנה גדלה באסן בגרמניה, לא הייתי בטוח איפה זה אבל זה היה רק שלוש שעות נסיעה מאמסטרדם והיו לה דודים בעיר, אחים של אבא שלה, ומדי חודש היא והמשפחה היו נוסעים לביקור. סופ"ש במדינה אחרת, ביקור בעיר שהלכה ונהייתה יותר ויותר מוכרת אבל תמיד נשארה קסומה בזכות הזמן שעבר לפני שראית אותה שוב. אריאנה הכירה את העיר בהתלהבות של ילדה קטנה שאהבה לרוץ ברחובות. היא לקחה אותי למקומות שלא הייתי מגלה לבד אף פעם. אולי זה היה חלק מהקסם שלה, למצוא מקומות שמתחברים לרגשות של אנשים. קנינו קפה ובייגלים במרתף עמום ליד אחת התעלות, ישבנו לקרוא בכיסאות נוח בחנות ספרים באנגלית של ארבע קומות ועכשיו שכבנו על קצה של אגם בוונדל פארק על שמיכה משובצת. היה חסר לנו רק סל פיקניק מקש בשביל להיות קלישאה של ציור של פיקניק יום ראשון אחר הצהרים.
זו הייתה החופשה הראשונה שלנו מזה זמן רב. ניסיתי לחשוב כמה זמן עבר מאז שנפגשנו, והחודשים התחברו בראש שלי למשהו כמו ארבע שנים. זה הגיוני? איך שהזמן עף. נשמתי את האוויר הקריר של הולנד. "אריאנה, היית מאמינה שנמצא את עצמנו פה?".
"זה לא היה התסריט הסביר ביותר", היא אמרה וחייכה, החיוך שלה האיר את הפארק בשבילי. היא שלפה מתוך תיק הגב שלה טבעת עם אבן חן ירוקה "גיל? אתה יכול לעשות לי טובה ולשמור על זה? נניח למשך שארית חיינו?". אני מביט בטבעת במבט מופתע. אצלם בגרמניה זה היה בסדר גמור לזוג לחיות כל החיים מבלי להתחתן ואצלנו בישראל זה ממילא היה לא בסדר שאני מתחתן עם גויה. מצחיק איך המקום שאתה גדל בו מכתיב דברים כל כך שרירותיים בנושאים שכשאתה גדל אתה בכלל לא חושב להטיל בהם ספק. אף פעם לא דיברנו על מיסוד רשמי של הקשר שלנו. לא ידעתי מה לומר כדי שהיא תדע, שתדע שאני מוכן להמר את כל החיים שלי על להיות איתה.
"כן" עניתי.
"יה" היא ענתה בגרמנית שלפעמים יצאה ממנה כשהיא התרגשה. אני מנסה להרגיש כל שבב של הרגע הזה, להצדיק לעצמי שמותר לי להרגיש את האושר הזה. להריח את סבון המלפפונים שלה, את הדרך שבה השיער שלה מתבדר ברוח, את הצליל של הצחוק שלה, את המגע של היד שלה ביד שלי מסביב לטבעת.
פרק 5 – עכשיו
לקח לי יותר זמן למצוא את פאב הגרגוויל מאשר את המועדון של סטפן. לא היה שם או מספר על הבית, רק שלט קטן עם האות "G" בכתב גותי. איכשהו הפאב הקטן הרגיש פחות מהוגן מהמועדון של סטפן שעזבתי רק לפני שעתיים, האינטימיות כפתה את עצמה עליך בכניסה. הפאב היה מורכב משני חדרים גדולים, בחדר אחד דלפק עץ ארוך ועשרות בקבוקים ובשני במה גדולה ומכוסה בוילון שחור. הבקבוקים שברו את אור המנורות לרסיסים בגוון ברנדי זהוב על הכורסאות והשולחנות שמילאו את החדר. רק רבע מהשולחנות היו תפוסים וגם הם בדלילות. הלכתי לעבר הבר, התיישבתי וניהלתי את הטקס הקבוע שלי עם כל נותן שירות בגרמניה. הוא הציע את מרכולתו בגרמנית מנומסת, אני התנצלתי באנגלית מהוססת, הוא הציע מבחר קטן הרבה יותר באנגלית יותר טובה משלי ואני הצבעתי לעבר האפשרות שרציתי כי לא הייתי בטוח איך לבטא את השם או מה אני באמת רוצה. אחרי שהברמן הביא לי כוסית של… משהו, משכתי בכתפי וטעמתי. הנוזל האדמדם היה בטעם חזק של תות שדה, סוכר ואלכוהול. הצבעתי והברמן הראה לי בקבוק ורוד זוהר, ניסיתי לזכור את השם. ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי שאני מחפש את אריאנה. הנחתי שאם הוא לא ישתף פעולה אני אנסה להזכיר את סטפן, אבל לא היה לי מה לדאוג. הברמן הצביע מעבר לכתף שלי לעבר החדר השני של המקום. הסתובבתי לעבר הבמה, ממנה אישה בבגד עור צמוד עזרה לאישה עירומה כביום היוולדה לצאת מאחורי הוילון לרדת מהבמה. כנראה שבדיוק פספסתי את ההופעה. החזרתי את המבט שלי קדימה וניסיתי שלא להסמיק. הברמן נפנף למישהו מאחורי והצביע עלי.
"בבקשה תהי הבחורה הלבושה, בבקשה תהי הבחורה הלבושה" חשבתי לעצמי. היא הייתה הבחורה הלבושה.
אחרי כמה משפטים היא הבינה את המצב, "בוא" היא אמרה בפסקנות, "לסטפן יש דירה לא רחוק מפה, מקום בטוח. אני חושבת שהוא היה רוצה שאני אקח אותך לשם".
היא רוכסת מעיל ארוך שנראה הרבה יותר אופנתי מכל דבר שלבשתי אי פעם וגם הרבה יותר מתאים למזג האוויר. אנחנו יוצאים מהמועדון, ואני מוצא את עצמי הולך אחריה כמו כלבלב צייתן. אני רוצה להרשים אותה בגלל שהיא כל כך יפה אבל אני עייף מכדי לחשוב על משהו מלבד ללכת אחריה.
הם זינקו עלינו מקצה הרחוב, שניים מהם. הם נראו לי כמו שניים מהאנשים שעקבו אחרי ואחרי סטפן בפארק אבל האמת היא שהם יכלו להיות כל אחד. אריאנה לא האטה, היא הרימה יד והרגשתי שוב את הדגדוג בבטן שלי, כמו מערבולת של תחושות שונות מתערבבות לי בבטן לכדור של גועל ואני חשתי רק את השאריות של גל הרגש שהתנפץ לפניה. אחד מהבריונים הקיא תוך כדי ריצה ומעד על הרצפה. השני התגלגל הצידה תוך כדי צרחה ושלף סכין, הוא דילג פעמיים על רגל אחת והמשיך להתקדם. אריאנה השליכה את התיק הקטן שלה לעבר האיש, מרוויחה רגע יקר לקפוץ הצידה, הסכין שלו נפנפה בפראות באוויר. היא בעטה בו והוא התגלגל הצידה לעבר הכביש. אריאנה ניצלה את הרגע להתקדם לעבר התוקף השני שניסה להתרומם משלולית הקיא ובעטה גם בו. הבריון עם הסכין השליך מעליו את התיק, הסתכל סביב והסתער לעברה. הכל קרה כל כך מהר. הסתכלתי במתרחש מולי והתרכזתי. לילה עטור כוכבים, לפחות בוקר, רחוב שומם בעיר הומה. העיר שמלאה בסכנות מקובלות, אתה יכול להישדד באמצע הרחוב, אתה יכול להחליק על חתיכת זבל… לא, לא דברים שקל להאמין להם בעיר בטוחה ונקייה כמו ברלין. אבל אתה כן יכול… אני מצדיק את האירוע בראשי, באקראיות שלו, ברשימה של סטטיסטיקות חובקות עולם, במחשבות על הסטראוטיפ הגרמני של לשתות לשוכרה, בזיכרון של כותרות עיתונים… מכונית חוצה את הפינה, האורות הקדמיים שלה מאירים את המבט המופתע של אוחז הפגיון בזמן שהנהג הרכב, שהיה מעט שיכור התנגש בבריון ומעיף אותו באוויר, בלמים חורקים מאוחר מדי. נפלתי על הרצפה מתשישות, אבל תוך רגע הרגשתי את היד של אריאנה תופסת את היד שלי, גוררת אותי מעלה ומובילה אותי בריצה.
אריאנה הובילה אותי במורד הרחוב הארוך, פנתה בחדות לתוך רחוב צדדי וקיפצה במעלה גרם מדרגות, מדלגת על פני המדרגות שתיים שתיים. הגענו לדלת כחולה שאריאנה פתחה בזריזות עם מפתח מהכיס שלה. אחרי שנכנסנו היא סגרה את הדלת, סובבה את המפתח פעמיים וציירה סימן מיסטי מעל הדלת. רק עכשיו היא נשמה לרווחה, "אל תדאג, זה אחד ממקומות המסתור של סטפן. מקום בטוח. לא משנה מי מחפש אותך או איך הם מאתרים אותך זה לא יעבוד פה, אף אחד לא יכול לראות מה קורה כאן". הסתכלתי סביב. הדירה הזו התחילה את דרכה כמשהו אחר לגמרי. העיצוב היה בסגנון של סטפן, הרבה בד אדום ומנורות כחולות, אבל לאחר מכן מישהו פרקטי נכנס לתמונה – שני מקררים עמדו בפינת החדר, ערימה של בקבוקי מים מינרליים נחה בפינה ודלת פתוחה של ארון חשפה ערימות של קופסאות שימורים, בעיקר בשר משומר, תירס ואפונה. מישהו תכנן שהחדר הזה יוכל לתפקד כמסתור לאורך זמן.
אריאנה הניחה על השולחן בקבוק מים שהיא הוציאה מהמקרר וכוס וחייכה לעברי. "למה שלא תחכה רגע, ילד יפה, בזמן שאני אחליף למשהו יותר נוח". היא ציחקקה כשהיא ראתה עד כמה הקלישאה גרמה לי להסמיק ונעלמה מאחורי אחת הדלתות. התיישבתי על הספה ומזגתי לי כוס מים. בראש שלי צפה תמונה של אריאנה ללא הבגדים, הקימורים הגמישים של הגוף שלה. הגוף שלי הגיב באופן לא רצוני, תשוקה מזדחלת במורד עמוד השדרה שלי. הידקתי רגליים ונשמתי עמוק, הנחתי יד על תיק הגב שלי וחשבתי שיהיה יותר בטוח להחביא את הרסיס. רק ליתר ביטחון, אני לא מאמין שלא עשיתי את זה קודם, אבל איפה? הייתי עייף מחוסר שינה ומותש מהאדרנלין שהחזיק אותי כל הלילה עד עכשיו וכוח הרצון שלי היה בסוף דרכו אבל התרכזתי לחפש מקום אפשרי. הדלת מהחדר המרוחק נפתחה, הפנתי את המבט שלי לכיוון דלת הכניסה, הרחק מהצללית המפתה שהתקרבה אלי, "תשמעי, אני לא בטוח שזה רעיון כל כך …" גל של כאב שטף את הראש שלי ולקח אותי איתו מתחת לקו המים. חושך.
פרק 6 – פעם
ימקר הסתכל על היד שלי בזמן שהתאמנתי ותיקן בעדינות את התנועות. הוא קרא לקסם שהוא לימד אותי הצדקה. "אתה חייב להיות מסוגל להצדיק את השינוי שאתה הולך לעשות בעולם" הוא אמר, "ואני לא מדבר על לחשוב שאתה צודק. אני מדבר על להאמין במשהו באופן כל כך מוחלט שהעולם עצמו יתלבט אם חוקי הטבע צודקים או אם אתה צודק". הוא חזר להתעסק בנייר הזכוכית כדי להחליק את הגלגלים של קטר העץ שהוא הכין. "אתה לא יכול פשוט להצדיק את זה שהגלגל שאתה משייף יהיה חלק?" שאלתי, מחשבה עם היגיון של ילד. "כן" הוא ענה בחיוך, "אבל אני לא יכול להצדיק לעצמי להיות נגר טוב ואם אני לא נגר טוב אני לא מסוגל להבין מה זה אומר בדיוק לעשות את העץ חלק. אתה חייב להבין את השינוי שאתה עושה בעולם, ככל שתבין אותו יותר טוב יהיה לך יותר קל להאמין בו ויהיה לך יותר קל להתמודד מול האמונות של אנשים אחרים." הנהנתי, למרות שלא הייתי בטוח שהבנתי. "כשאתה מצדיק משהו אתה חייב להצדיק אותו לעצמך וגם את כל מי שנחשף לשינוי. לגרום למשקולת של עשרה קילו לרחף כשאתה לבד זה הרבה יותר קל מאשר להזיז מסמר ליד מישהו שלא מאמין שזה אפשרי", הוא נראה כאילו הוא חושב על משהו אחר "זה גם משנה מאיפה אתה בא, אם אתה מ… מקום שבו יש אמונה בבלתי אפשרי או אם יש סביבך הרבה שמאמינים יחד איתך. אנשים קוראים לזה תרבות אבל זה לא שם טוב, זה לא מתייחס לכל האמונות שאתה סוחב איתך רק בגלל איפה שנולדת או מי שגידל אותך".
ימקר הניח את הגלגל ונייר הליטוש בקצהו המרוחק של השולחן ופנה אלי "תעצום עיניים" עשיתי את מה שהוא אמר, "עכשיו פקח אותן". כשפתחתי הגלגל והנייר היו מונחים על השולחן לידי. "יש הרבה דרכים להצדיק משהו. יהיה לי קל להאמין שהנחתי את הגלגל יותר קרוב אליך מכפי ששמת לב, וגם הרבה יותר קל להאמין שאני הזזתי את הגלגל עם היד כשלא הסתכלת. אם היית מסתכל אז היה לי יותר קשה להזיז אותו. וכמובן שאתה לא יכול להצדיק משהו שאתה לא מודע אליו. למשל אם אני רוצה להיות במקום אחר אני חייב להיות במקום שיש בו מישהו אחר שמאמין שאני יכול להופיע שם".
"אז זה הכול?" שאלתי באכזבה, "קסם זה רק לשכנע את כל העולם שמשהו שלא קרה בעצם כן קרה?". הוא הרים את הגלגל וחיבר אותו לקטר העץ "אז זה הכל?" הוא ענה בזמן שהחליק את קטר הרכבת על שולחן העבודה, "רק צריך ליצור את כל החלקים ולחבר אותם ואז יש לך קטר צעצוע שנוסע?" הוא שאל בטון משועשע. הבטתי בקטר, היה נדמה לי שהבנתי את הנקודה. "אל תדאג, גיל, יש עוד סוגים של קסם מלבד הצדקה", "באמת?" הגבות שלי טיפסו מעלה, "כן, יש קסם של רגשות, וקסם של נוסחאות וקסם של מבנים וקסם של שכבות ועוד כאלו שאני לא מכיר. חלקם מתנגשים אחד עם השני וחלקם עובדים טוב ביחד. אבל היתרון הכי גדול של הצדקה הוא שהקסם שלנו יכול לעבוד כנגד כל קסם ובכל זמן. הצדקה חזקה יכולה לקרוא תיגר גם על החזקים שבקסמים של הסוגים האחרים. בגלל זה כל כך הרבה מסדרים אחרים מפחדים משכמונו, בגלל זה נשארו כל כך מעט מאיתנו". זה כבר נשמע הרבה יותר מגניב. הקוסמים הכי חזקים. זה היה מה שרציתי לשמוע. כילד, לא שמעתי את העצב בקולו של ימקר.
"אבל אתה צריך להיזהר מאוד" הוא הוסיף לפתע.
"להיזהר ממה?".
"להיזהר לא לשכוח מה ההצדקה שלך משנה. אחרת אתה מפסיק להתייחס לעולם שמחוץ לך ומתחיל לחיות בעולם של ההצדקות שלך. אתה מאמין בקולות שבראש שלך אבל לא מספיק בשביל לשכנע את הקולות שבחוץ ואז אתה לא יכול להשפיע יותר על העולם שבחוץ. זה קרה להרבה מצדיקים"', החיוך של ימקר היה עצוב, מאחורי העיניים שלו דמיינתי הרבה צלליות של חברים שאינם בזמן שהוא חייך ואמר בפשטות "יש סיבה למה רובנו מסיימים בבתי משוגעים".
פרק 7 – עכשיו
המעבר ממצב של חוסר הכרה למצב של הכרה היה מיידי. הסטירה העיפה את הראש שלי הצידה והכאב פתח לי את העיניים. עדיין הייתי בסלון שבו איבדתי את ההכרה. ישבתי על כיסא, הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב של הכיסא ואחרי רגע גיליתי שגם הרגליים שלי היו קשורות לרגלי הכיסא. מולי עמד סטפן. בידו השמאלית הוא כיוון אלי אקדח. הוא בדיוק סטר לי בימנית. הוא לא נראה מרוצה.
"סטפן?" מלמלתי.
"באמת גיל, אתה לפחות יכלת לומר לי מה לעזאזל אתה מעביר".
"סליחה?" הייתי כל כך מופתע שלרגע שכחתי באיזה בלגן אני נמצא.
"אחרי שטיפלתי בחבר'ה שקפצו עלינו שאלתי אותם כמה שאלות. הם לא ידעו מה באמת הדבר שהם מחפשים. האידיוטים האלו חשבו שאתה גנב יהלומים. הם רק חיפשו טבעת עם חריטות כסף ואבן חן ירוקה. הם לא ידעו שזה פאקינג כלי שמאפשר לך להפעיל קסמים דרך זרימת זמן. אז נפטרתי מהם והחלטתי לטפל בעיניים בעצמי. אני מצטער שזה חייב להיות ככה".
"תאמין לי שאתה לא מצטער כמוני" אמרתי.
"לא, לא" הוא חייך, " אני מצטער, אתה לא עשית שום דבר רע ואני הפלתי עליך מונולוג נדוש של נבל".
"טוב, אתה קצת מתנהג כמו נבל עכשיו".
החיוך של סטפן התרחב, "אני באמת מצטער גיל".
"לא יכולת לפחות לחכות עד אחרי שאריאנה תפתה אותי עם קסמיה הנשיים?" ניסיתי לחייך.
הוא החווה אל מאחוריו. אריאנה שכבה על הספה עם מכנס חקי קצרצר וחולצה לבנה עם לוגו של משחק מחשב. הידיים שלה היו באזיקים, והיא נראתה חסרת הכרה. "אריאנה לא הייתה מפתה אותך כל כך מהר, היא בחורה תמימה מדי. היא אפילו לא הייתה מבינה למה זה חשוב שהרסיס יהיה בידיים של האחווה האמוטית". הוא אמר בעצבים.
נאנחתי "טוב, אז אני מניח שעכשיו תירה בי ותיקח את מה שבאת לקחת".
"לא בהכרח, גיל. אחרי שתגיד לי איפה לעזאזל החבאת את הטבעת עם הרסיס", הוא הצביע על ערימת החפצים מהתיק שלי שהיו פזורים על הרצפה, "אני יכול לשחרר אותך. ובלי שטויות, גיל. אני קשרתי אותך, ואין שום סיכוי שתצדיק את זה שאני פישלתי בתהליך". הנהנתי. ידעתי שהוא צודק. וגם התחלתי להרגיש את הקסם שלו פועל עלי, מעודד אותי לומר את האמת. יכלתי להתנגד, אבל לא לאורך זמן, לא במצבי הנוכחי. החלטתי להמר, והתחלתי להצדיק משהו אחר לגמרי. נשמתי נשימה עמוקה ונכנעתי לתחושה של הקסם הרגשי של סטפן. נתתי לאמת להיסחט ממני החוצה.
"לא, סטפן, אני לא הולך להשתחרר מזה. אבל אני גם לא הולך לספר לך איפה החבאתי את הרסיס. אתה תצטרך להאמין לי שהוא במקום שאתה לא יכול להגיע אליו בזמן הקרוב, גם אם תדע בדיוק איפה הוא".
העיניים של סטפן הצטמצמו, "תשמע גיל, אתה לא מבין כמה הסיפור הזה גדול. אני שמעתי סיפורים על מה אפשר לעשות עם הטבעת הזו, יש לך מושג מה אני ועוד כמה אנשים היינו יכולים לעשות איתה? אני מדבר על לשנות את העולם, אני מדבר על קסמים ברמה של פאקינג ימי בראשית, על לשנות את הזמן. ואתה יכול להיות חלק מזה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לתת לי את הטבעת עם הרסיס. רק תספר לי איפה היא והכול יהיה בסדר, אני אשחרר אותך ונעמיד פנים שברחת". היה לו מבט מתחנן בעיניים, כאילו הוא זה שקשור ואני זה שמאיים עליו.
הסתכלתי בעיניים שלו. "אתה מבטיח?". הוא הנהן. הוא תמיד היה שקרן טוב.
סטפן עדיין הביט בי בזמן שאריאנה חבטה בראשו עם קופסה גדולה של שימורי אפונה . דם עף לתוך העיניים שלי, אבל ראיתי את הצללית של סטפן נופלת לרצפה. אחרי שהיא שחררה אותי מהכיסא היא אמרה שהיא כמעט לא האמינה שהיא הצליחה לפתוח את האזיקים שהיו על הידיים שלה. חייכתי חיוך תשוש ומלמלתי שבאמת אין לה מושג כמה היא לא האמינה שהיא תצליח, רציתי להגיד לה עוד דברים, רציתי להגיד לה שהאמנתי בה, אבל אז כל התשישות של הלילות האחרונים הדביקה אותי, הרגשתי את הידיים שלה מכוונות אותי לספה ונרדמתי. היא עדיין הייתה שם בחלום שלי. מחייכת. ישנתי עד למחרת בבוקר.
כשהתעוררתי, אני ואריאנה היינו לבדנו בדירה. היא הסבירה לי שאנשים אחרים מהאחווה מטפלים בסטפן. הם רצו לטפל בעניין בתוך המשפחה, לא לערב את המועצה. הסכמתי איתה שאין צורך לעשות מזה סיפור גדול. נשארתי בברלין עוד כמה ימים עד שהרגשתי יותר טוב. אריאנה השגיחה עלי ומדי ערב לקחה אותי לסיבוב בעיר. בלילות הללו ישנתי כמו תינוק. כשחזרתי לארץ, הייתי צריך להסביר לימקר שניסו לגנוב ממני את הטבעת עם הרסיס אבל שהצלחתי להסתיר אותה.
"איפה הסתרת אותה?" הוא שאל בקול השליו שלו.
"בעוד כמה שנים", עניתי.
"אז השתמשת בטבעת עצמה? ועוד שנים? עסק מסוכן", הוא ענה, "אתה בטוח שיש עתיד קיים עם מישהו שיאמין שהטבעת תהיה שם בעוד כמה שנים?".
חשבתי על זה, "אני ממש מקווה".
— סוף —
-סיפור זה זכה במקום השלישי במסלול הרגיל בשנת 2017