בס"ד
הסתעפות מסיפור "גראן – המאזן האחרון"
האזהרה של האלפים הקדמונים היתה מדוייקת להפליא, חבל שהוא לא לקח אותה מספיק ברצינות, חשב לעצמו, ואולי, באמת עדיף ככה, תמו ימי השלווה והשלום, הוא איחד את השבטים ויצר יחד עם זה איום חדש בארץ, הם הפכו להיות מלוכדים, דואגים אחד לשני, וזה הפחיד מישהו, זה הדאיג עד כדי כך שהם הכניסו אותו למלכודת הזאת בלי לחשוב פעמיים…
——-
ני קאידן היה ללא הספק המלך הזקן ביותר של השבטים הברבריים המכונים בפי אנשי הארץ 'קיקורוקא'. בשנים האחרונות יותר ויותר שבטים הצטרפו למלכותו של ני קאידן, מנסים למצוא את מקומם בעולם, לצאת מהמערות האפלות, להביא אל הבתים מטוב כל הארצות ונחלת העמים האחרים.
במשך מאות בשנים השבטים חיו במערות, מפוזרים מתחת לאדמה. הם סחרו עם בני המינים האחרים שהתמזל (או שלא התמזל, תלוי את מי שואלים) מזלם והקיקורוקים מצאו את משכנם בגבולם. לרוב לא היו חיכוכים משמעותיים בין השבטים והתושבים של הארץ. אולי מלבד העובדה שהם היו משונים במראיהם ובהתנהגותם. השבטים הצפוניים היו גבוהים למדי, היו קיקורוקים שהגיעו אף לגובה של מטר וחצי. בשאר האזורים הגובה הממוצע היה כמטר, אולי מעט יותר.
ידיהם היו כמעט באורך חצי גופם, רזות מאוד, מלאות בגידים וורידים כהים. בסוף היד היו אצבעות עם ציפורניים מחודדות וארוכות. הם החזיקו דברים שרצו להרים בדרך כלל עם הציפורניים ללא מגע עם הבשר, משהו שהיה מזכיר מכרסמים. הפרצופים של הקיקורוקים ארוכים, עם אף ואוזניים גדולים ועיניים ששקועות עמוק בפנים. למרות שצבע העור שלהם משתנה משבט לשבט, צבע השיער תמיד שחור עם נגיעה של ירקרק-כהה.
בתקופות קודמות היו ביניהם גם אומנים, ולזקני השבטים היו לא מעט קמיעים ותכשיטים שנעשו על ידי האומנים של העם, ני קאידן הצליח לחדש את המלאכה הזאת, ולמרות שהם היו רחוקים מאוד מיכולות העבר, היצירות היו לפעמים נחשבות ומוערכות אף על בני האדם. האלפים כמובן בזו לכל דבר שלא נוצר על ידיהם, כך שתכשיטים אלו היו נמכרים על ידי סוחרי אבנים טובות אנושיים בלבד.
ני התבונן על ההלך שעמד מולו, הוא היה מופתע מכך שאלף, מכל סוג שהוא, יגיע עד למקום מגוריו. שמו היה טנדליון, והמלך היה בטוח שכבר שמע את השם הזה בעבר. קאדיניה אשתו, אף היא התבוננה על האלף בפליאה מסויימת ממקום מושבה. טנדליון עמד מול הכס, והרכין את ראשו, מציג אותות הערכה שהמלך לא ראה אצל אף אחד מחוץ לשבטים לכשבאו בצל קורתו.
אנשי המשמר הביטו באלף בדריכות כיאה לשומרים, אך טנדליון עמד בשקט והמתין לרשותו של ני לדבר.
"ברוך הבא," בירכו ני קאידן והחווה בידו לעבר האלף הזקן, "מה מביא אותך אלינו?"
"שמי טנדליון, כפי שכבר הצגתי את עצמי לפני שנכנסתי לכאן, ואני האחרון ממשמר המאזנים האלפי הקדום." האלף הביט על החדר, התקרה מלאת הפיח היתה מעוצבת, בצורת כיפה, שנחצבה לפני דורות רבים, ועדיין חריצים באבן נשארו לעדות לעבודה הקשה הזאת. טיפות מים מעטות הבריקו בריצודו של הנר הבודד שהיה מונח על עמוד בגובה אדם במרכז החדר. הקיקורוקים לא היו זקוקים לאור רב, וגם הנר הזה היה גדול ומאיר היטב רק בגלל מעמדו של המלך.
"הכוחות שמחיים את האדמה," המשיך טנדליון, "פנו אליי בדאגה רבה, בקשר לכח שאתה מנסה לשחרר לעולם. כח עצום ומסוכן."
ני קאידן הסתכל על האלף בפליאה, הוא ידע שאין איש בממלכתו, ומקרב השבטים, שידע על כח הקסם שברשותו, אפילו קאדיניה אשתו לא הורשתה לחזות בעבודתו. מנין ידע טנדליון זה על כך? מנין ידע עד כמה התקדם מאז שגילה את הספרים האסורים? הוא הרגיש במבט של המלכה בעורפו, הוא כמעט יכל לחוש את השומרים מתאמצים לקלוט כל מילה. הם היו ללא ספק נאמנים, אך אי אפשר לסמוך על אף אחד באמת…
"בוא איתי אלף נכבד," אמר המלך וירד מהכס לקראת טנדליון, "אני רוצה לדון בזה איתך בפרטיות."
הוא התקדם לעבר פתח שהוביל למעבר בתוך המנהרות, גם עיניו החדות של האלף לא הצליחו לזהות לאן המעבר ממשיך בתאורה החלשה.
"אתם הישארו נא כאן," ני קאידן פנה לאשתו והשומרים, "אל תתנו לאף אחד ללכת אחרינו."
הוא הלך עוד מספר צעדים והסתובב שוב לעבר אשתו, "אני אספר לך על זה כשאחזור."
הוא החל לפסוע לכיוון הפתח, והאלף הצטרף אליו. הם עברו בתוך מנהרה חשוכה שנחצבה בנבכי ההר ורוחבה כרוחב אדם. בתחילת הדרך התקרה היתה נמוכה, וטנדליון נאלץ להתכופף, אך כעבור כמה עשרות צעדים הגובה של התקרה הפך להיות מתאים גם לו וכל עוד הם התקדמו וירדו לנבכי ההר הוא ראה שמעליו מתנשא סלע עצום. אור עמום האיר ממקום עלום מעל לראשו והאלף התקשה לזהות את מקורו, אולי זה היה קסם? מי יודע?
ני קאידן החל לרשרש במפתחות בתוך בגדיו הכבדים, בגדי המלך, המעוטרים בעיטורים מוזרים ולא מובנים שהיו נחלת המלכים הקיקורוקים.
הם נעצרו לפני דלת עץ או אבן כבדה וקטנה. המלך שלף מפתח משונה עם ראש בצורת מכרסם כלשהו והכניס אותו לתוך שקע בקיר הסמוך לדלת. הוא סיבב את המפתח ואחר כך משך בידית גדולה שהיתה מתחתיו. נשמע רעש של גלגלי שיניים מסתובבים, והדלת נפתחה בחריקה עמומה וממושכבת של אבני חצץ שהיו בתחתיתה.
המלך עבר בדלת ורמז לאלף להכנס אחריו, "אתה תראה היום דבר שלא חזה איש עידנים רבים, אתה תצפה באחד מנפלאות העולם השייכות לעם הקיקורוקי. זה עבר אליי מאבי, שקיבל את זה מאביו. זה המקום המקודש ביותר לעמנו, הסוד הכי נכבד שאוכל לשתף אותך בו. רק אחרי שתראה ותחוש את הדבר, אתה תוכל להבין אותי!" המלך דיבר בהתרגשות גואה, תוך שהוא מוציא את המפתח ומחזיר את הדלת אל מקומה.
הם היו בחדר מואר על ידי עשרות עששיות זכוכית מעודנות, עמודי עץ מגולף עבודת אמן תמכו בגג אשר גם הוא היה עשוי עץ מזנים יקרים. האלף שפשף את עיניו מעוצמת האור שהיה בחדר, הוא התבונן בנרות, דלקו בהם שמנים שהפיצו אור נקי וזך בשלהבת שלא התנדנדה ולא נעה, בצבעים וורדים וכתומים שאפילו האלפים לא יכלו להכין. הקיקורוק הזקן חייך ואמר: "תשאיר לעצמך עוד מקום להתפעלות, אנחנו רק בתחילת הדרך. עוד לא ראית שום דבר!" הוא תפס בעדינות בצפורניו בארוכות את שרוולו הארוך של טנדליון ומשך אותו אחריו, "בוא, בוא כבר וראה!" הם התקדמו לשלשה פתחים שכוסו על ידי ווילונות לבנים, והמלך הסיט במהירות את הבד הנקי, ולבו של טנדליון החסיר פעימה בפעם הראשונה מזה מאות בשנים, לפניו נגלה נוף עוצר נשימה, הם עמדו על מרפסת בגובה מאות מטרים ואי שם בתחתית השתרעו אלפי עצים ומדשאות מלאות בפרחים. ריחות של קינמון ובשמים אחרים ריחפו באויר, מוחשיים עד כדי שטנדליון חשב שיוכל לגעת בהם. מראש המערה הענקית הזאת זרח אור קסום ורך. האלף בחן את האור וראה שהוא מתמקד בנקודה אחת במרכז המערה שממנה ירד סלע ענקי שנבלע בסבך העצים והצמחים.
המלך הזקן נעמד ליד טנדליון, "אלו גני הקיקורוקים, המקום ששייך לעם שלנו בזכות ולא בחסד, המקום שאליו אני רוצה להביא את העם שלי," הוא הביט לתוך עיניו של האלף, "לכשיהיה מוכן."
"התרצה לבוא ולראות את הגנים מקרוב?" שאל.
טנדליון קד קידה קטנה, "בוודאי אם המלך יסכים…"
ני קאידן חייך והראה שביל שירד לכיוון הגנים לאורך הקיר של המרפסת, מעקה עץ בצידו. הם התחילו לרדת בצעדים מדודים והמלך המשיך בהסבר שנפסק קודם.
"העם שלי חי במשך דורות מנודה מהמקום הנפלא הזה על ידי אחד מאבות אבותיי לפני דורות רבים, מכח החמדנות שלו. הוא רצה לשמר את היופי ואת הגנים לעצמו ולבניו. הוא שלח קיקורוקים רבים למלחמות ולעבודות במקומות רחוקים עד שהצליח להרחיק מכאן את פשוטי העם. אח"כ הגיע תורם של המשפחות המכובדות, שגם אותם הצליח להרחיק בכח השכנוע או בכח הזרוע. עד שיום אחד הוא שילם הון תועפות לקוסמים האלפים והם עזרו לו לנעול את המקום ורק המלך או מי מבניו יוכל לפתוח את הדלת או לחדור למערה."
ככל שירדו שם לב טנדליון שמשהו קורה לעצים, היופי שלהם דהה והריח הנעים שהיה למעלה נעלם כלא היה. משהו בסיפור של המלך הקיקורוקי גם היה לא נכון. הוא שיקר לו במשהו מהותי. העובדה שהוא נעול כאן הדאיגה אותו. הוא ידע שהמלך לא יעיז לפגוע בו. הוא היה דמות חשובה ואנשים ידעו שהוא בדרכו למקום הזה. פגיעה בו היתה סוג של הכרזת מלחמה על העם האלפי, גם אם משמר המאזנים כבר איבד את כוחו, עדיין זה היה גוף ותפקיד רשמי של הממלכה האלפית. לא, יש כאן משהו יותר עמוק. וגם הסיפור של הגנים האלו, הוא זכר משהו מעורפל על הגנים המתעתעים שמוזכרים בספרים העתיקים. שום דבר הקשור לקיקורוקים לא הוזכר בסיפור זה. אוח! כמה חבל שאינו זוכר עליהם כמעט דבר, האם ייתכן שמלך הקיקורוקים מוביל אותו לגן שכזה?
המלך בנתיים המשיך בסיפורו אודות המלחמות והקשיים שעברו על עמו, אודות הפילוג והחלוקה לשבטים, אודות התוכניות שלו לאיחוד הגזע. הם ירדו לתחתית השביל, והעצים והגנים כאילו הפכו את פניהם, גזעים ענקיים וסבוכים, עליהם חסרי חיים, ענפיהם גוהרים על העוברים כאילו רוצים למעוך אותם תחת משקלם. המדשאות נראות ריקות ושוממות פרחים שנראו ממעלה המרפסת נעלמו כלא היו. תחושת בדידות ואפרוריות בכל. אפילו האור שהגיע מראש המערה הפך להיות עמום ולא נעים.
הם הלכו בינות לגזעים עד שהגיעו למבנה אפור חצוב בסלע ובו חלונות גדולים, והמלך סיים את להגו הבלתי נגמר ומשך את טנדליון לבפנים. שם האלף גילה חדר רחב ידיים שבמרכזו יסוד הסלע הענק שתמך בגג המערה שאותו ראה קודם מהמרפסת. במרכז הסלע, היו שני שקעים שחורים עמוקים אחד ליד השני, הסלע היה מלא בשברים חדים, ומשהו בו הרתיע את האלף.
מול הסלע היה כסא אבן גדול. הקיקורוק הזדרז והתיישב בו, ועכשיו טנדליון שם לב שמולו היה עמוד אבן קטן ועליו מנשא שבראשו אבן אדומה עגולה וחלקה. ני קאידן הניח את ידיו על האבן ועצם את עיניו.
"עכשיו תראה, איך אני הולך להשיב לעמי את המקום הזה, איך הגדולה של שבטי הקיקורוקים עתידה לשוב, ואיך המורשת של ני פאיצן, מוליד הדורות שלנו עתידה לבלוע את העמים האחרים שזלזלו בנו!"… קולו הפך כמעט ליבבה בסוף המשפט. עיניו העצומות רעדו, וידיו החזיקו בלפיתה בכדור האבן. טנדליון התקרב למלך, מנסה להזיז את ידיו מהכדור, עכשיו ראה שהכדור מתחיל להאיר מתוכו, האבן מתחילה להתחמם. הוא שמע קול בקיעת סלע ממעמקי האדמה ברעש מחריש אזניים שמתקרב אליהם במהירות. כשהרעש היה בשיא עוצמתו האדמה נרעדה וטנדליון נפל על ברכיו. באותו הרגע הכדור החל לבעור בידיו של המלך ופיו נפער בצורה מעוות כשמתוכו משמע קול מהתהומות: "ני פאיצן! ני פאיצן! ני פאיצן!" שוב ושוב ושוב… טנדליון פתאום הבין שהוא מכיר את השם… זה לא היה קיקורוק, זה היה שם של קוסם אלפי עתיק שהושחת מכוחו, ואכן הגנים היו פרי מעלליו. הקיקורוק הזקן מצא כנראה את סוד הקסם שפותח את הגנים, ומצא את הכח להעיר את הכישוף הזדוני. הגנים היו מסכה לרשעות ושחיתות של הקוסם האלפי.
לפתע צמרמורת עברה בגבו, הוא שמע חיכוך של אבן באבן, רעש מעורר חלחלה ואימה. טנדליון הסתובב וראה שבמקום החורים השחורים מסתכלות בו עיניים והסלע מקבל צורה של אדם גדול, עשוי כולו מאבן…
הוא שמע צחוק של שמחה לאיד מהכסא שבו ישב ני קאידן, וראה שבמקום עיניו של המלך הזקן, עכשיו נפערו בראשו חורים שחורים כפי שהיו קודם בסלע. מפיו נשמע שוב צחוק חורקני.
"נו אלף יקר," שמע את המלך הזקן מדבר בקול סדוק וקשה, "האם לא תודה שגם לעם שלנו נשאר מעט מהקסם של העבר? האם לא תבין איזה כח יש לנו עכשיו? אבי וסבי וקודמיהם לא השכילו איזה נחלה הם הורישו לי, אבל אני למדתי, צירפתי וזקקתי את החכמה האלפית, וגילית איך לשעבד את כוחו של ני פאיצן קדמוני."
דמות האבן השתחררה מהסלע הגדול, ניערה את עצמה והתמתחה, גורמת לאבנים קטנות ואבק ליפול ממנה בעודה מתנשאת ואוספת את כוחותיה.
"טנדליון, ספר לי מה יקרה אם אני אשמיד אותך כאן?" שאל המלך, ואיש האבן תפס את האלף בבגדו והניפו באויר.
האלף התקשה לנשום, אבל החליט שלא יראה חולשה ולו לשניה. "ני קאידן, אתה יודע שכל צבאות האלפים יצאו לנקום את מותי, אתה חושב שקסם של איש אבן יוכל להציל אותך?"
"כן, אלף זקן, אינך יודע שהקסם הזה לא ניתן להשמדה? לא סיפרו לך את זה? אני מתפעל מזה ששמו של ני פאיצן ידוע לך בכלל…"
טנדליון התעוות מנסה להשתחרר מהאחיזה של הענק, אך לשוא. הוא הרגיש נשיפה על הכתף, שמע פסיעות חרישיות ולרגע נזכר כמה היה סקרן בעצמו בילדותו. כן, חשב לעצמו, הייתי צריך לחשוב על אפשרות שכזאת…
הדמות שישבה בכסא קראה אליו שוב בקולה הכבד, "טנדליון האלף, עכשיו אתה בטח כבר מבין למה באת בדיוק בזמן המתאים, בעזרתך אוכל לעשות את הדבר הכי חשוב לי ברגע זה, אוכל לגרום לאלפים הגאים בעצמם כל כך, לצאת למלחמה מולי… בשביל להשיב את הכבוד של עמי, בשביל להפוך אותם למוכנים לרשת את הארץ שמגיעה להם, אני חייב להכניע את האלפים, והקסם הזה יכול לעשות את זה בקלות."
גופו של ני קאידן חייך חושף שיניים שחורות מבעיתות. יצור האבן הידק את אחיזתו באלף הזקן והוא השתעל, מתקשה לנשום. "אני בעצמי אפרסם את דבר מותך," המשיך, "האלפים ירוצו לכאן, ואני אשבור אותם בכח הזה. כמה זמן שיקח לי, כמה קרבות שרק יידרשו. הקסם ילחם עבורי, עכשיו אני שולט בכח הזה עד הסוף." העיניים החלולות הביטו בו מהכס וגם מראשו של איש האבן, "ולאחר שאכניע את האלפים, יבוא תורם של שאר הגזעים שירהיבו עוז להתנקם בי ולהתנגד לתוכניות שלי. הקדשתי את חיי למען אנשי הקיקורוקא, והיה בטוח שהנצחון כבר בידי!"
טנדליון הרגיש סחרחורת שתוקפת אותו, אך הוא התאמץ ולחש, "הנצחון שלך הוא זמני, אתה תגרום להרס של העם שלך, אתה כבר לא מסוגל לשמוע בקול ההגיון שלך, אתה כבר יודע שהקסם מכלה אותך, ובכל זאת ממשיך להחזיק בטירוף הזה. תן לי לעזור לך, ני קאידן, המלך של שבטי הקיקורוקא, הנח לי לנסות לדבר איתך, יש לי הרבה דברים חשובים לומר לך… הרפה את האחיזה שלך. אתה טועה והעם שלך יושמד אם לא תשמע לדברים שיש לי להגיד לך…" האלף ניסה להשתחרר מהאחיזה של ענק האבן, יודע שאם הלה ימשיך ללחוץ, יבוא קיצו.
עוד רחשים נשמעו בחדר מלבד התנועה של הדמות שאחזה באלף, אבל ני קאידן היה מידי מרוכז בעצמו מבלי לשים לב לזוטות כאלה עכשיו. טנדליון ראה שהמלך חוכך בדעתו האם לשמוע את דבריו, והיה בזה זיק של תקווה עבורו. ואכן לאחר מספר שניות שנדמו כנצח, האחיזה בו הפכה לחופשית יותר, הוא הונח על הארץ, עדיין נמצא לחוץ בידיו של איש האבן.
"דבר אליי," אמר ני קאידן, "אני רוצה לשמוע מדוע אני טועה. אתה חושב שאני הפכתי להיות נשלט על ידי הקסם, אך אתה תראה בעצמך שאני זה ששולט בו, אם הדברים היו שונים, היית כבר מת!"
טנדליון נשם עמוקות והחל לדבר: "הקסם שאתה מנסה להפעיל לא שייך לקיקורוקים, זה קסם אלפי שנכלא כאן, אתה חושב שהאלפים לא ידעו להלחם נגדו, אך זה כבר קרה בעבר והם יכניעו אותך שוב. מלבד זאת קיימים בעולם כוחות אחרים שיכולים לעצור אותך, וכשאתה תאבד את הכח הזה, העם שלך ייהרג וינודה, האם בזאת אתה חפץ? האם לשם כך נלחמת? אפילו ברגע זה, אתה חושב שתוכל לגבור עליי, אבל הבט נא מאחוריך, ואתה תראה שהחיים שלך בסכנה גדולה משלי…"
איש האבן הרים את עיניו והסתכל על הדמות של המלך השרועה בכסא, מאחוריה בתוך הצליליות עמד ילד אלפי שהופיע כאילו משום מקום, בעצם נער, עם קשת מכוונת במדוייק לראשו של המלך. המראה של הנער הבהב והתנדנד כפי שקרה תמיד לאחר שסר הקסם של 'רואה ובלתי נראה' שהנער הטיל על עצמו לפני שנכנסו לממלכתו של ני קאידן. טנדליון לא ידע על כך, ובוודאי שהיה אוסר על אחיינו אט-לין לבצע כזה דבר מסוכן, אך לפעמים חוסר הידיעה אכן עוזר לאדם.
"ני קאידן," אמר טנדליון, "שחרר אותי, ואני נשבע לעזור לך, אני אעשה כל מה שבכוחותיי להקים את העם שלך על רגליו בחזרה. אל תתן לקסם להרוס אותך!"
ענק האבן שחרר את אחיזתו בטנדליון, עדיין מביט באט-לין הצעיר, ואז בתנועה שהדהימה את שני האלפים, שלח את ידו ושלף את הגוף של המלך מהכסא, והעמיד אותו מאחוריו, כדור האש נלקח יחד עמו וטנדליון ראה מאחורי איש האבן את הבעירה ואת האור שהכדור הפיץ. עכשיו חיציו של אט-לין לא יכלו לפגוע בו.
"טנדליון," אמר ני קאידן, "לא ציפיתי ממך לכזה רעיון מבריק, להביא לכאן מישהו מוסווה, אך זה לא יעזור לך. אני רוצה לחשוב על מה שאמרת, ורק אם אחליט בעצמי שטובת העם שלי שאחזור בי, אתם תזכו לצאת מכאן בחיים."
כך הם עמדו דקות ארוכות, שני אלפים, אחד אוחז בידו קשת דרוכה והשני נושם בכבדות. ומולם סלע בצורת אדם שהביט בהם בדריכות ומאחוריו מלך קיקורוקים שהחזיק בידיו כדור בוער.
המתח היה בכל, המבנה כולו היה חם, ועגלי זיעה כיסו את פניהם של האנשים. והנה לאחר דקות ארוכות איש האבן התיישר, הוא כבר לא היה מאיים כבתחילה, ועכשיו נשמע שוב קולו של הקיקורוק הזקן, "אכן מצאתי טעם בדבריך אלף, תחזירוני למקומי ואשחרר את כח הקסם". טנדליון לא האמין למשמע אוזניו, הוא חשש שהמלך מחפש באיזה דרך להפטר מהבעיה שהציב, ולכן התקרב אליו בזהירות מרובה, בוחן כל הזמן את תנועותיו של ענק האבן, אך הלה לא נע. טנדליון עזר למלך לקום וליווה אותו אל הכסא הריק. אט-לין כיוון את הקשת על איש האבן ואחר כך על ני קאידן ובחזרה, לא יודע להחליט מי מהם מסוכן יותר.
המלך החזיר את הכדור הבוער אל העמוד, אך איך שלא ניסה, לא הצליח לשחרר את ידיו מהאחיזה שלהן, האש בערה במלוא עוצמתה, וגם טנדליון לא יכל להתקרב אל הכדור.
"עזרו לי לשחרר את הידיים מהכדור," לחש המלך, בעתה אוחזת בו, "איני יכול להשתחרר… איני יכול… זה מחזיק בי, זה מתחיל לשרוף גם אותי… הצילו אותי!"
טנדליון חיפש מוצא ולא ידע מה לעשות, הקסם נכנס בגופו של ני קאידן, לא רוצה להשתחרר מהכח ששאב מהדמות הגרומה. לפתע קול אחר בקע מאיש האבן, אך הדמות הגדולה דיברה עתה מכח עצמה, "אני ני פאיצן, הטיפש הזה חשב שישלוט בי, נתתי לו את הרעיון להלחם באלפים, ואתם שכנעתם אותו שכדאי לו לסגת מהתוכנית, כמה שנים התכוננתי לרגע הזה, ואתם במחי יד הרסתם הכל, אבל אני עדיין כאן, וסופכם הגיע!" באומרו זאת חבט בטנדליון, שהספיק לקפוץ ברגע האחרון לצד ונחת על ערימת סלעים קשים. אט-לין שחרר את החץ לראשו של איש האבן, אך הפעולה לא הביאה לשום תוצאות. עתה הענק ניסה לחבוט בו, אגרוף סלע ענק חלף ממש מילימטרים ספורים מגופו של האלף הצעיר. הענק ראה שנכשל פעם אחת החליט על התקפה נוספת והפעם הוא הצליח לפגוע באט-לין, מעיף אותו הרחק לקצה של המבנה. הענק ראה את האלף הזקן שרוע, את הצעיר שוכב בקצה השני והחליט שאין לו עוד עניין בשני אלה. הוא הושיט אצבעות האפורות ושלף את הכדור הבוער מידיו של ני קאידן, ופנה לצאת.
"תנסו לעצור אותי," אמר לכיוונו של טנדליון, "העולם שלכם זקוק לסידור מחדש. הגיע העידן שלי להשיב לאלפים את מה שעשו לי!" הדמות הגדולה יצאה את הפתח של המבנה, פוגעת בדרכה במשקוף, מתיזה שברי אבן לכל עבר.
טנדליון ידע שאם הוא יצליח לחצות את השער, לא יהיה קל לעצור אותו, תהיה מלחמה נוראית, אך איך אפשר להלחם בענק הזה? הוא ראה את אט-לין מדדה לכיוונו, מדמם מפצעים שנגרמו מהחבטה, ידו תלויה בזוית משונה, שבורה.
"דוד טנדליון, קח את קשתי" אמר בקול כאוב, "אם תצליח לפגוע בכדור שבידי הענק, אולי תצליח להרוס את הקסם… אולי נשאר לך עוד לחש שיעזור לנו, אינני יודע מה עוד אפשר לעשות…"
טנדליון לקח את קשתו של אט-לין נזכר שלא ירה בקשת זה עידן ועידנים. אולי זה הדבר האחרון שיוכלו לעשות. הוא לקח חץ, שפתיו לחשו מילים שזכר בעבר, בלבו תפילה שזה יצליח, שזה יעבוד. הוא מתח את הקשת, עד קצה היכולת של המיתר, וכפי שאיפשרו לו שריריו היגעים. הוא ראה שאיש האבן מתקדם לעבר העליה, וגבו מופנה אליהם, כדור האש שהמשיך לבעור, היה מלפניו, ולא היתה שום דרך לפגוע בו מהזוית הזאת.
האלף הצעיר שם לב גם הוא לדבר ורץ תוך צעקות לעבר הדמות. כעבור שניות איש האבן הסתובב לראות את אט-לין, ובדיוק ברגע הזה שחרר טנדליון את החץ לעברו. החץ עף בתנועה חלקה, מתנדנד במעופו, ולפתע אש ירוקה ומזהירה אחזה בו, גורמת לו להראות כחנית ענקית ולא כחץ. איש האבן ניסה להסתובב אך היה כבר מאוחר מידי, חנית האש פגעה בכדור שהיה בידיו ובזה הסתיים הכל… נשמע פיצוץ אדיר, כל הגן הורעד, וטנדליון נחבט על הקרקע, מאבד את חושיו.
אט-לין ניער אותו, וטנדליון שב להכרה. הוא ראה את הרגליים של הענק האבן מקובעות בקרקע ופלג גופו העליון חסר.
"טנדליון דודי היקר, קום! אין לנו זמן! המקום הזה לא מחזיק מעמד!" בקולו של האלף הצעיר נשמעו בהלה ואימה.
טנדליון הביט סביבו וראה שהעצים מתחילים ליבול, מהעלים האפורים התחיל ליזול רעל, והמדשאות הפכו להיות אפורות כביצה טובענית.
"מה יהיה על ני קאידן?" שאל טנדליון ספק את עצמו ספק את הצעיר.
"אתה חושב שנוכל להחזיר אותו?" השיב בשאלה אט-לין.
"לא נוכל להשאיר אותו כאן," השיב הזקן, "ומלבד זה לא נוכל לצאת את השער בלעדיו…"
הם חזרו בריצה למבנה האבן, האור הלך והתמעט, כבר היה קשה לראות את מה שהיה בתוך המקום. המלך שכב גונח על הכס, ממשש בידיו את סביבתו. טנדליון ראה שעדיין מקום העיניים ניבטו עליו שני חורים שחורים.
"אני לא רואה דבר," לחש, "טנדליון האם זה אתה? האם באת להציל אותי?"
"כן, המלך… אנחנו נציל אותך ונוציא אותך מכאן."
"אני לא ראוי לזה," נשנק הקיקורוק הזקן, "הכנסתי אותך למלכודת הזאת, אתה צריך להשאיר אותי כאן. קח את המפתח של המערה וברח!" הוא הושיט את ידו ושלף את המפתח מקפלי לבושו, מושיט אותו לעבר הקול של טנדליון.
"לא, מלך ני קאידן," אמר טנדליון מביט על הדמות העיוורת, "העם שלך זקוק לך, אנחנו כולנו זקוקים לך. בוא איתנו, לא נשאר עוד הרבה זמן…"
הוא הרים אותו בעזרתו של אט-לין הפצוע, שיכל רק לסייע קלות בגלל ידו השבורה. וכך, צעד צעד הם התקדמו.
המערה הגדולה החלה להחשיך, העצים נמסו והפכו לשלוליות שחורות ורעילות, ריח של נבלה ועץ רקוב מילא את המקום. הם התקדמו כך, רואים מרחוק את המרפסת. טנדליון התקשה לזכור לאחר מכן איך צלחו את הדרך. כל גופו כאב, הכוחות היו על הקצה. הם הצליחו לעלות עם הקיקורוק עד לפתח, שם המלך פתח את המנעול פעם נוספת ואחרונה, וכשהם עמדו בחוץ, הוא מסר את המפתח לטנדליון מבלי אומר ודברים. טנדליון קרע את כנף בגדו ועטף את עיניו של המלך, אין צורך שאחרים יראו מה שעבר עליו.
כשנכנסו בחזרה לחדר המלכותי, רצה מולם המלכה, כל כולה דאגה, בעזרת השומרים הם השכיבו את המלך על המיטה שהיתה באחת המערות הסמוכות, וטנדליון סיפר לה את המאורעות הקשים. בסוף הסיפור היא בכתה וחיבקה את ני קאידן. טנדליון לחש על אוזנה מספר מילים, והיא הנהנה.
שני האלפים השאירו את המלך והמלכה, ומיהרו להסתלק.
——-
רק רוחו של ני פאיצן הסתובבה כלואה במערה הענקית שמתה בנתיים, יודעת שלעולם לא תשוב עוד לשלוט בעולם, מתוסכלת וכואבת, מבטיחה נקמה.
——-
בצהרי היום הגיחו ממערותיהם של הקיקורוקים שני אלפים, אחד צעיר לימים והשני מבוגר, נשענים אחד על השני, זקוקים להעביר כמה ימים במנוחה באחד הישובים הסמוכים, נואשים למזון ורפואה.
כעבור חודש בהיותם בבית הארחה קטן, אט-לין הרהיב עוז בנפשו ושאל את טנדליון, "דודי היקר, לא ארצה להראות עז פנים, אבל ברצוני לדעת מה לחשת למלכה לפני שנפרדנו?"
טנדליון חייך, "אוכל לומר לך רק זאת, שקרבים ימי מאזן חדש להגיע, ואז גם שבטי הקיקורוקים יזכו להשתחרר מחיי האומללות שהינם חיים כיום. אמרתי לקאדיניה המלכה, שתזכור את זה, וזאת תהיה הנחמה הגדולה של המלך, שידע שלא הכל אבוד והעתיד טומן תקווה טובה עבורם…"