164 בין שוני לדמיון- מרק קיסלוב

סוף-סוף, אחרי מסע של שלושה חודשים, הגעתי למקום המבודד ביותר על פני כדור הארץ. מיד הורו עליי לעלות בהר תלול, מלא בשיחים קוצניים, כשלגופי חולצת צווארון, מכנס קצר וסנדלי עור שהשאירו אותי פגיע לכל הקרב ובא. היה זה בכדי לפגוש את ראש הכפר. עוד מלפני יציאתי למסע הארוך הוזהרתי – ייתכן והמקום מסוכן לאנשים כמוני ואין לדעת כיצד יגיבו אל נוכחותי, במיוחד כאשר הגעתי ללא הודעה מוקדמת. אבל האם ניתן לתת לפחד לעצור את סקרנות החוקר? האין כל המחקר יהיה לטובת הכלל, משמע זהו סיכון המתקבל על הדעת?                                           חלק מתושבי הכפר התחקו אחריי, ביניהם רואי צאן שהוליכו עדר כבשים. בחלוף הרגע כבר ניצבתי לי מול בקתת קש חסרת חלונות שבכניסתה עמד אדם צעיר עם עיניים חדות וגוף שהיה מרוח בפסים לבנים. הוא לבש חתיכת בד אדומה שכיסתה את פלג גופו התחתון ובזה הסתכם כל לבושו. ואז הוא הביט בי – לא נראה כי הוא היה מופתע מהגעתי לכפר. התושבים, שכבר השלימו את פערם, הגיעו והתקהלו סביבי במעגל. ראש הכפר – היה זה אותו אדם צעיר – סימן לאחד מהם, בחור בעל מראה אכזרי שפניו היו נפוחות כאילו זה עתה הפסיד בקטטה, לקחת ממני את התרמיל. לאחר-מכן הוא נכנס לבקתה ואותו הבחור אמר: "אתה תתן לראש הכפר לחכות עוד הרבה זמן? תיכנס!" ודחף אותי קדימה כמין דרבון שגרם לי יותר לפחד מאשר להבין את כוונתו הקשת-הבנה. בלית ברירה וברצון מסוים, נכנסתי.                                                                                                                                                    את פנים הבקתה, שרצפתה כוסתה בשטיחים מסורתיים מפרווה, האירו נרות בודדים. היו שם רהיטים שלא ראיתי אף פעם. פלאים של ממש! הכיסא, למשל, כמו שאנחנו המערבים מכירים אותו, בעל ארבע רגליים. שם עמד לו כיסא בעל עשר רגליים עם שבבי עץ חדים מכל כיווניו, כך שלא משנה איך תשב עליו – תיפצע. לקחתי לי כמה רגעים לסקור את האזור וריח חזק של דלעת הסיח את דעתי. זה היה ראש השבט, שעמד לידי עם קנקן וסימן לי לשתות ממנו.                                                                                                                             "לשתות?" שאלתי.                                                                                                                                                                           הוא חייך וסימן עם ראשו לחיוב. לגמתי מהמשקה והשתעלתי – היה לו טעם מתכתי, דבר שלא ציפיתי לו כלל וכלל.                                                                                                                                                          "עכשיו אפשר לדבר," אמר והצביע לעבר הרצפה כמבקש שאשב, "אצלנו נהוג לשתות לפני שמתעסקים בעניינים חשובים."                                                                                                                                            "תסלח לי אם אני לא נראה במיטבי," אמרתי והתיישבתי מולו כשזיעה נוטפת ממצחי, "הדרך לקחה לי שלושה חודשים."                                                                                                                                      "מאיפה אתה מגיע?" שאל ראש השבט, "אתה צפוני?"                                                                                                         "מערבי," עניתי, "אני מאמריקה. ודרך אגב, חשוב לי לציין שאולי יהיו לי קשיים מסוימים עם השפה שלכם. המסע הזה כמעט ולא תוכנן – הכל היה בהתראה קצרה. למדתי את השפה רק בזמן ההפלגה, דבר שהיה למזל מוחלט."                                                                                                                                                                 "אתה מדבר לא רע יחסית לשלושה חודשים."                                                                                                     "תודה," אמרתי והרמתי את ידי באוויר כמבקש להדוף את המחמאה, "במקרה פגשתי על הסיפון את ג'מאל, בחור שעובד שם כמנקה. בעברו, לפחות לפי מה שהוא סיפר לי, היה סוחר פנינים ונדד מכפר לכפר. הוא יודע שמונה שפות, היית מאמין? איש חכם מאוד למרות עיסוקו הרדוד."                                                                                                                                        "אולי באמת עדיף שנדבר באנגלית," אמר ראש הכפר ואת אמצעו של המשפט כבר ביטא בשפתי, "זה יקל עליך."                                                                                                                                                                                    "אתה יודע את השפה שלי!" הצבעתי עליו בהתלהבות, "זה בלתי אפשרי. לפי התיעודים שיש לי אתם בכלל לא אמורים לדעת אנגלית. אני גם האדם המערבי הראשון שדרך בכפר לפי מה שידוע לי. או שאני טועה?" וכאן עצרתי וחיכיתי לתשובה. לשווא היה הדבר, שכן ראש הכפר נשאר בשקט, כאילו שעליי לסיים את דבריי בטרם יענה לשאלתי. ואז המשכתי: "אז הנוכחות שלי כאן צריכה להיות מיוחדת יותר מכל שאר האנשים שמגיעים לפה."                                                                                                                           "אתה באמת השונה מכל אלה שהגיעו," ענה ראש הכפר ומעך זבוב שנכנס איכשהו לבקתה, "בדרך כלל מגיעים אלינו צפוניים, רובם במסע רגלי של חודשים. סוחרים בעיקר. יש גם כאלה שבאים להתרשם מהמקום ומביאים את ילדיהם בשביל לחוות עולם שונה – הצפוניים העשירים. הם באים באונייה גדולה מאוד שעוגנת בנמל הקרוב. משם הם שוכרים מאבטחים ומגיעים אלינו בכרכרות. אני מניח שהגעת גם באונייה, לא? אתה נראה אדם אמיד למדי. בכל אופן, אף פעם לא הגיעו אנשים שרוצים לחקור אותנו. אתה הרי חוקר, לא? לפי היומן שמבצבץ מהכיס הימני שלך אני יכול לנחש את זה."                                                                                                                                            החלפתי תנוחת ישיבה מחוסר הנוחות שהרגשתי, ואמרתי לו: "התכוונתי להגיד לך את זה. גם לתושבי הכפר, אגב, לא אמרתי, וזה כי מיד לאחר שנכנסתי לשטח הכפר התקרב אליי בחור מפחיד – זה שלקח ממני את התרמיל לפני כמה רגעים – ופקד עליי לעלות לפסגת ההר במידית. לא הספקתי לספר להם על הסיבה שהגעתי. כמובן, יכלתי לספר לכמה תושבים – הם צעדו מאחוריי בכל הדרך לפסגת ההר –  אבל כבר הייתי בדרכי להיפגש איתך ולא רציתי להפוך את העניין לרציני מדי."                                                                                                                                                       "כי הכל הרי עובר דרכי בכפר," אמר ראש השבט וסיים את כל הקנקן בלגימה אחת ארוכה, "בגלל זה שלחו אותך ישר אליי."                                                                                                                                             הוא הושיט לי קנקן נוסף שהיה מונח על הרצפה, לא רחוק מאיתנו.                                                                                                                                                                         "הכל עובר דרכך?" שאלתי ולגמתי מהמשקה, שהפעם היה בטעם קוקוס.                                                                                "אני הרי ראש השבט," אמר כאילו זה מובן מאליו.                                                                                                           "אבל בכל זאת, זה לא אומר שהכל צריך לעבור דרכך," אמרתי, "זה שגוי."                                                                      "שגוי?" שאל ראש הכפר. נראה שהוא היה מבולבל מדבריי.                                                                                                                                                     "צריך לעשות מה שנכון מבחינה מוסרית. אם אתה מחליט בעצמך על כל המתרחש בכפר, היכן נכנס התפקיד של התושבים הפשוטים? אין להם החלטות בכל הנוגע לנושאים כאלו או אחרים?"                                                                                                                   "הם לא מוסמכים לטפל בנושאים הנוגעים לכפר," ענה ראש השבט בביטחון, "ואני הוסמכתי לכך. אם לדייק בזה – אבי, שהיה ראש שבט בעצמו כמו סבו, הסמיך אותי לכך. בין היתר, הוא לימד אותי את השפה האנגלית."                                                                                                                                                                  "אם ככה, זה אומר שהם לא מעורבים בכל ההחלטות החשובות," אמרתי בכדי לוודא את הדבר.                                                                                                                                                      "יפה הבנת," אישר זאת ראש הכפר.                                                                                                             אלוהים, חשבתי לעצמי, איזה מקום צר אופקים. הרודן הזה באמת חושב שאני אמור לקבל את מה שמתרחש במקום העלוב וחסר התשתיות הזה? צריך לשנות את הדרך שבה דברים מתנהלים כאן, ללא שמץ של ספק. עוד מחר אצא בחזרה ואדווח על המשטר השגוי שמתנהל במקום. אמנם כפר זה, אך אין מן הנמנע שגם במקום מבודד שכזה לא תתנהל לה דמוקרטיה מוצלחת.                                                                                                                                                           "אני מוכן לספר לך עוד," אמר ראש הכפר וקירב אלינו כמה נרות. קעקועיו, שלא הבחנתי בהם קודם-לכן, תפסו את עיניי. ביניהם היה קעקוע של ייצור בעל עיניים גדולות, שנראה יותר כמו דיוקן של אדם החולה במחלה קשה.                                                                                                                                                                               "מה הקעקוע הזה מסמל?" אמרתי והצבעתי על היצירה.                                                                                הוא הוריד את ידי, כאילו שאין זה דבר חשוב. לא התייאשתי מנסיון השכנוע הבלתי מובן שלו. הוצאתי מהכיס את היומן והעט, ואז אמרתי: "אני צריך לדעת מה אומר הקעקוע."                                                                                                                                            "אבל לא את זה באת לחקור."                                                                                                                                             "נתנו לי חופש לחקור את כל מה שבלבי," אמרתי כמתקפת תחכום לדבריו.                                                         "אל תעז לעשות ממני צחוק," אמר ראש הכפר בנימה רצינית שגרמה לי לחשש-מה, "אתה כנראה לא מודע לסמכויות שיש לי. אני יכול להורות שיקריבו אותך למוות. יש כבר מזבח מוכן – אתה מוזמן לרדת בחזרה לכפר ולראות בעצמך – וכל מה שנשאר הוא לעלות אותו לכאן, אל ההר. יש לנו מספיק סבלים, נשים וגברים יחדיו, שרכשו את מיומנות הסבלות עוד מילדותם. הקושי הפיזי לא מהווה עבורם מכשול. ההקרבה עצמה, אגב, לא נעימה בכלל, בלי קשר לסוג המוות. לפני שקושרים אותך למזבח זורקים עליך עגבניות ושופכים עליך דליי שתן. התושבים שומרים את הצרכים שלהם במשך חודשים בחביות אטומות ומחכים שמישהו יעבור על החוק בשביל התענוג הזה."                                                                                                                                                        "לא התכוונתי להישמע כזה מתוחכם," אמרתי, "אני מכבד את הכפר שלכם."                                                         "הו, זה לא משנה. אתה שיקרת. אם שיקרת לי אין מה שימנע ממך לשקר לתושבים הפשוטים. הדבר הזה הופך אותך לאדם מסוכן, גם אם אתה סך הכל חוקר מערבי. בחור כמוך, צפוני, שהגיע לכפר שלנו לפני חודש, חשב שבגלל שהוא שונה מאיתנו הוא יכול לשלוח ידיים לנשות הכפר, גם לנשואות שבהן. כששמעתי את זה לא הופתעתי – נשים יפות כמו אצלנו אין באף מקום בעולם. אבל הדבר הזה לא התקבל עבורי. הוריתי על גוסטאב, אחראי האבטחה וזה שלקח ממך את התרמיל, להטביע אותו בחבית שתן. תושבי הכפר, שחיכו לגזר הדין בציפייה, התאכזבו מזה. בדרך כלל אני נמנע מלהקשיב להם, אבל הפעם – ואחרי התייעצות עם גוסטאב – המרתי את גזר הדין והוריתי על גוסטאב לקשור אותו ולהצית אותו. כמו שאמרתי, לא נעים בכלל. את הצרחות שמעתי עוד מכאן, ממעלה ההר."                                                                                                   האם היה זה איום על חיי? ראש הכפר באמת יסתכן בהריגת אזרח אמריקאי כמוני, אדם בעל דרגה אקדמית מכובדת ובעל קשרים הדוקים עם הצבא האמריקאי?                                                                                                                                               "אתה מגזים," אמרתי כמנסה להדחיק את האשמה המוטחת בי, "באתי בכוונה טובה."                                                                                                                    "באת לחקור איך המקום מתנהל," אמר ראש הכפר במין מסקנה וקם על רגליו.                                                       ככל הנראה הוא חיכה לתשובתי, אז אישרתי לו שאכן זוהי מטרתי.                                                                  "אז עדיף שהיית מציין את הכוונה האמיתית שלך עוד מלכתחילה," הוא אמר ויצא מן האוהל בזריזות, כאילו שבחוץ מתרחש מקרה חריג הדורש את נוכחותו. יצאתי אחריו במידית וראיתי אותו עומד בשמש הלוהטת. הוא הסתובב ואמר שיביא לי את כל המידע שאצטרך.                                                                                   "אצטרך להביא לך משהו בתמורה," אמרתי.                                                                                                                     "הו, באמת!" התפרץ ראש הכפר בחוסר נוחות ובעט בכמה אבנים, "ככה זה באמריקה? עבור כל דבר קטן מנהלים אצלכם סחר?"                                                                                                                                                    שתקתי והבטתי בתושבים, שעדיין נעמדו במין התקהלות לא ברורה. כמה ילדים שיחקו ביניהם על יד הוריהם. הכבשים התרוצצו להן פה ושם ורואי הצאן ניסו להשתלט עליהם. ראש הכפר התקרב אל ראש האבטחה, הבחור שכונה גוסטאב, וניהל עמו שיחה קצרה, שבסופה קיבלתי את התרמיל שלי בחזרה.                                                                                                             "גוסטאב, כמו שאמרתי, הוא ראש האבטחה," אמר לי ראש הכפר כהסבר ראשוני והורה עליי ללכת איתו לכיוון הכפר. "הוא אחראי על הכל – מעקב, טיפול בבעיות אפשריות בכפר וכל מה שמסביב לעניינים האלו. כמובן שאת אופן הטיפול אני קובע, מטעם סמכותי כראש הכפר. הוא שומר לי אמונים מוחלטים – בזה אני בטוח – ובגלל זה אני מביא לו עצמאות מוחלטת ברוב המקרים. אבל אם מתרחש משהו חריג שאף אחד לא מצפה לו, הגעתך לכפר לדוגמא, הוא פונה אליי במידית או שולח את האדם – בדרך כלל, הבעיה היא אדם מסוים – אל ראש ההר בכדי שיפגוש אותי."                                                                                                                                                     "מעניין," אמרתי והסרתי מרגלי קוץ קטן שחדר לתוכה, "ומה לגבי הסחר? איך המערכת הכלכלית שלכם עובדת?"                                                                                                                                                        "כל אחד תורם את חלקו במקום," ענה ראש הכפר, "אבי, שהיה הרפתקן מושבע, היה בכמה מדינות צפוניות ששם מתנהלים מערכות כלכליות של סחר, כמו אצלכם. אצלנו אין את הדבר המגוחך הזה."                                                                                                                                                הבטתי בו כדורש הסבר.                                                                                                                          "תראה," הוא אמר לי והצביע לכיוון הכפר. הבטתי בעשרות הבקתות, בעזים ובכבשים. הכפר השתקף מולי כציור יפייפה משמן. בין כל צפיפות הרקע הזו ראיתי תושבים שסחבו על גביהם חבילות קש. קולות פטישים נשמעו מהמקום.                                                                                                                                   "רוב הגברים הכשירים לצוד נמצאים בטבע," אמר ראש הכפר, "הם יכולים להתעכב ימים שלמים. אין הרבה חיות באיזור הכפר ועליהם להתרחק אל היערות, מקומות שיש בהם שפע של ארנבים וצבאים. כפי שראית, יש לנו מספיק חיות שאנחנו מגדלים, אבל על פי התרבות שלנו אפשר לאכול חיות משק-בית רק לאחר שנתיים של גידול. הדבר הזה מקשה עלינו. אתה רואה שגוסטאב, לדוגמא," ופה הלה הסתובב כששמע שמזכירים את שמו, "די רזה יחסית לכמות הכוח שלו. רזה אבל חזק עד מאוד."                                                                                                                           ואז הגענו לכפר. בקתות הקש העצומות יצרו היטלי צל רחבים. בכל שנותיי כחוקר לא נתקלתי בכפר שכזה. עכשיו כבר יכלתי לבחון את המקום בכובד ראש, דבר שלא הצלחתי לעשות בהגעתי אל המקום. כל כך הרבה תנועה הייתה שם שמחשבותיי כבר הלכו לאיבוד! ואז ראש הכפר הודיע שיערוך לי סיור.                                                                                                                                                    "זו הנגריה," אמר והצביע לעבר שטח חול ובעט בכמה גזעי עץ שחסמו לנו את הדרך. זה היה מקום ללא צל שעבדו בו שלושה נערים צעירים וכחושים. עורם היה רטוב כאילו זה עתה נטבלו בנחל והם עבדו על מה שככל הנראה היה קשת-ציד.                                                                                                                                 "כאן אנחנו מכינים את כלי הנשק," אמר, "הנערים שלא כשירים לצוד נשלחים לכאן. כמו שאתה רואה, יש מעט. רובם בריאים כמו אריות בגלל שהטבע טמון בדם שלנו עוד מהילדות."                                                                     "אני רואה.. והם נחים מדי פעם?"                                                                                                                        "נחים? אתה מתכוון ישנים בלילה? כן, כן, בטח! הם הרי צריכים כוחות. גם ארוחת צהריים הם מקבלים, בדרך כלל מנה בשרית במידה ונשארו שאריות. אם לא, הם מקבלים ירקות שורש טריים. עכשיו בוא, אראה לך את הבאר," אמר והוליך אותי איתו.                                                                                           איזה כפר מוזר, חשבתי. כולם נראים כה שלווים ועסוקים בעבודתם. הנערים-נגרים אפילו לא הרעיפו עליי מבט, כאילו שנוכחותי אינה מורגשת. גם גוסטאב, שכל אותה העת הלך מאחורינו בכדי לוודא ששום דבר לא ישתבש בסיור, נראה מרוצה לראשונה. חלפנו על פני אורוות סוסים מוזנחת ופנינו ימינה לעבר שביל חול שמסביבו היו מונחים מאות מקלות במבוק עבים. במרחק לא רב ראיתי את הבאר, ואיתה עשרות נשים המחזיקות מעל ראשן כדי מים עצומים.                                                                                                                                      "גם הנשים תורמות את חלקן, כמו שאתה רואה," אמר, "הכל מתנהל בצורה מסודרת. הן מביאות מים מהנהר ועד לבאר."                                                                                                                                                 "והן מקבלות על זה תשלום?" שאלתי.                                                                                                                                  "שוב זה!" התפרץ ראש הכפר, "אצלכם האמריקאים הכל קשור לענייני הסחר המגוכחים האלו! אצלנו בכפר כל אחד תורם את חלקו מרצונו החופשי. תכתוב, תכתוב ביומן שלך שהכל אצלנו מבחירה חופשית," והוא טפח לי על הכיס הימני, היכן שישב לו יומן המחקר.                                                                                                                                         אבל אמירתו לא סיפקה אותי. התקרבתי לאחת הנשים בכדי לערוך עמה ראיון קצר שיביא לי את נקודת מבטה בעניין. משראתה אותי האישה, נבהלה כמו סוס פראי והפילה מידה את כד המים.                                                                                                                                                 "לא!" תפס אותי גוסטאב מאחורה ומשך אותי חזרה, "ראש הכפר לא סיים את הסיור. נכון, אנחנו ידידותיים, אבל אל תשכח שאתה סך הכל אורח. עליך לפעול רק לפי ההוראות של ראש הכפר, אחרת נצטרך להטיל עליך עונשים. ראש הכפר סיפר לך את הסיפור עם הצפוני? לפי הבעת הפנים שלך אני רואה ששמעת על המקרה," והוא סיים את דבריו בהבעת פנים מרוצה, שמח מכך שהשערתו הייתה נכונה.                                                                                                                     "אני מצטער," אמרתי, "חשבתי שתשתפו איתי פעולה בכל הנוגע למחקר שלי."                                                                                       "קודם תסיים את הסיור," אמר גוסטאב וחזר לעמוד מאחורינו. ראש הכפר סימן לי עם ידו שעלינו להמשיך ללכת.                                                                                                                                                            "כמו שאתה רואה, כל אחד תורם לכפר בצורה כזו או אחרת. ציידים, נגרים, סבלים, יש לנו הכל מהכל. הישרדות הכפר תלויה בתושבים. הם בעצמם מבינים את זה, אחרת הם לא היו עושים את מה שהם היו עושים."                                                                                                                                                           "אתם ממש תלויים זה בזה," אמרתי.                                                                                                                                   "נכון."                                                                                                                                                                      "טוב, אז לאן הולכים עכשיו?" שאלתי בסקרנות.                                                                                                                         "לדאריס," ענה ראש הכפר, "אתה לא רעב? דאריס מבשלת לכולם. אף פעם לא תראה אישה מיוחדת ממנה. היא מגדלת לבד שני ילדים, אישה בעלת נפש חזקה. לפני שלוש שנים בעלה נטרף על ידי נמר. תאר לך! אתה יושן עם אשתך ובינתיים מסתובב לו נמר בין הבקתות. מהבית שלך יש ריח חזק של אוכל, דבר שמושך את הנמר למקום. עוד לא הספקת לפתוח עיניים וכבר הניבים של הנמר נתפסים לך בצוואר!" והוא נשך את האוויר בכדי לדמות נשיכת נמר.                                                                                                                                                   "אז איך דאריס נשארה בחיים?" שאלתי, "הרי לפי מה שאתה מספר, הנמר היה מרחק ספור ממנה."                                                                                                                                                  "היא הבריחה אותו עם מים," אמר ראש הכפר והורה עליי להגביר את קצב ההליכה שלי.                                  חזרנו באותה הדרך שבאנו ממנה וחלפנו שוב על פני אורוות הסוסים. קולות צהלה בקעו מהמקום, כאילו שסוסים נלחמו על חמצן תחת ערימות הקש הגבוהות. לפתע יצא משם אדם זקן שלא לבש דבר מלבד פיסת בד לבנה שהייתה יותר כיסוי צנוע מאשר בגד של ממש. הוא היה לבן – מערבי אולי, חשבתי לעצמי. לפתע גוסטאב משך אותי אחורה, כאילו שהוא מנסה להציל אותי מסכנה.                                                                                                                                         "אלוהים ישמור!" זעקתי, "זה חוקר?"                                                                                                              "לא, לא," אמר לי ראש הכפר כמנסה להרגיע אותי, "זה פעלולן."                                                                                    המולת אנשים הגיעה למקום והתקהלה מול האורווה. האדם הלבן, ששמר על הבעת פנים חסרת רגש בכל אותה העת, שלף סכין חדה וארוכה והוריד אותה במורד גרונו. הוא פרס את ידיו באוויר והסתובב בכדי להראות לכולם שהמחזה אמיתי. תושבי הכפר קפצו מרוב התרגשות.                                                               "זה המופע הראשון מזה כמה חודשים," לחש לי ראש הכפר, "הוא אדם מוזר יחסית. לא מדבר, לא שותה, אוכל רק קש. כשבא לו – הוא מופיע. היום זה יום מיוחד."                                                                                הפעלולן התכופף וטפח כמה פעמים על החזה שלו. הסכין קיפצה מפיו במהירות ונחתה על האדמה. לא יכלתי שלא להבחין במחיאות הכפיים הסוערות של תושבי הכפר, שנלוו לצעקותם הפראיות.                                                                                                                                          "חשבתי שאני האדם המערבי הראשון שהגיע לכפר הזה," אמרתי.                                                                 "הו, אתה הראשון," אמר ראש הכפר, "הוא לא מערבי, אני בטוח בזה. כשהיינו במלחמה עם האי השכן, אבי כבש חלק מהשטח שלהם. הפעלולן, שהיה שם לעבד, התחנן שיוציאו אותו מהשלשלאות. אבי לא היסס ושחרר אותו במידית. כאות תודה לכך, הפעלולן הראה לו דברים שאבי מעולם לא ראה. הוא החליט לקחת אותו חזרה לכאן, לכפר, שכולם יתפעלו מהכישרון הזה. מגיע גם לנו להנות מהכישרון של הפעלולן, לא?"                                                                                                                                    "בוודאי," אמרתי, "אבל מאיפה הוא במקור? אתה בטוח שהוא לא מערבי?"                                                                                    "גם אם תשאל אותו, הוא לא יספר לך," אמר לי ראש הכפר והוציא אותי מן התקהלות האנשים, "מאז שהוא הגיע הוא לא דיבר."                                                                                                                                              גם כשהתרחקנו מהמקום, יכלתי לשמוע את הדרישות החוזרות והנשנות של התושבים למופע נוסף. איזו התלהבות, אמרתי לעצמי. התלהבות לא נחוצה. איך התושבים יגיבו כשיראו את אמריקה? פעלולנים כאלו יש לנו בשפע, ועוד מקצועיים יותר! אם הם ידרכו על אדמתי ליבם יעצור מרוב תדהמה!                                                                                                                                                              "מחיאות הכפיים," אמרתי במסקנה, "זה מנהג מערבי."                                                                    "בוודאי. זה ידוע," אמר ראש הכפר, "אבי לימד אותנו את המנהג הזה. אתה אולי לא שמעת עליו, אבל הוא היה ראש כפר דגול שכולם כיבדו. הוא היה מפליג לצפון, לעתים גם למערב. בתקופה ההיא נתנו לנו להשתמש בנמל בחופשיות. עכשיו, כמו שאני בטוח שראית, הנמל סגור. רק למגיעים מהצפון או מהמערב מותר לצאת ולהיכנס. כשהוא היה חוזר מהמסע, היינו יושבים כל תושבי הכפר מול מדורה גדולה והוא היה מספר לנו סיפורים מרתקים על המדינות שהוא היה בהם. בין היתר, על המנהגים שלהם. למדנו הרבה מכך. הציד שלנו, למשל, השתפר פלאי-פלאים בזכותו."                                                                                                                                                          "שמעת משהו על אמריקה?" שאלתי.                                                                                                                                                           "לא מספיק בשביל שאוכל לספר על זה."                                                                                                               "טוב. האונייה שלי יוצאת בחזרה עוד שלושה ימים," אמרתי, "יש לי הליכה של יומיים לנמל. יהיה לי היכן ללון?"                                                                                                                                                                 "כמובן," ענה ראש הכפר, "אבקש מגוסטאב שילווה אותך מחר. זו הליכה מסוכנת – שודדים רבים מתחבאים להם בדרכים האלו, עושים את עצמם פצועים וכשאתה בא לעזור – חותכים אותך למוות ולוקחים ממך את הכל, גם את הבגדים. אני מופתע ששרדת את הדרך הזאת לבדך."                                                                                       "לא חשבתי שהדרך מסוכנת," עניתי, "גם אם כן, לא הייתי מייחס לזה חשיבות. רציתי להגיע לכפר כמה שיותר מהר בגלל המחקר שלי."                                                                                                                          "יופי," אמר ראש הכפר, "מוטב שנלך לאכול."                                                                                                      את הלילה העברתי בביתה של דאריס. כמעט ולא ישנתי, בחיי. כל הלילה כתבתי את ממצאיי ועברתי עליהם שוב ושוב. זה היה כפר חסר אופקים בצורה בלתי מתוארת. אלוהים! שנים כחוקר ומעולם לא נתקלתי במקום נחות שכזה. דברים צריכים להשתנות במקום, ללא ספק. גלגלתי את חתיכות הדף מהיומן והחבאתי אותן עמוק בתרמיל, שמא הדבר לא יסכן אותי במידה ויחליטו, בהפתעה גמורה, לערוך עליי חיפוש. עם אור הבוקר נכנס אליי ראש הכפר ונפרד ממני. גוסטאב התלווה אליי כמתוכנן אך ציינתי שאסתדר לבדי בדרך חזרה. לאחר כשעה של הליכה פגשתי את הגנרל ג'ונסון, מפקד מכובד בצבא האמריקאי.                                                                                                                                                   "המקום צריך להשתנות," אמרתי והושטתי לו סיכום של הממצאים, "הדברים שם מתנהלים בצורה שגויה."                                                                                                                                                                 "כמו כל התרבויות שחקרת," הוא אמר בעודו מרפרף בדפי המחקר שלי, "כל הברברים האלה תקועים בעידן הקודם."                                                                                                                                                        הגנרל הורה לחיילים לתקוף את הכפר.                                                                                                                     "אף ברברי לא נשאר חי!" הוא צעק ברוח ההתלהבות והרים את נשקו באוויר, "אף ברברי!"