מסך המחשב הישן שלי מרצד בעוד אני קורא את הפוסט של נטלי בפעם השלישית.
"אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל אהוב חיי (כאן אני מתוייג) מת. צריכה חיבוק דחוף."
"מה נסגר איתה?" אני אומר בקול רם. נכון, היה לנו ריב קטן אתמול, אבל לא משהו שמצדיק להרוג אותי ברשת. אני מסכים שחוסר הרצון שלי להשתמש בעדשות זה לא הדבר הכי נורמלי, אבל זו זכותי לסרב לכך שידחפו לי מידע ישר לתוך העיניים 24 שעות ביממה. אני חושב להתקשר ולדרוש ממנה להוריד את הפוסט, אבל כנראה שזה יוביל לעוד ריב ועוד מעשים מטופשים ובמקום אני מחליט להתקשר ולהתנצל, למרות שאני יודע שאני צודק. תפוס. בטח חופרת עם אחת החברות שלה על כמה אני מניאק מיושן וכמה מגיע לה מישהו הרבה יותר טוב.
אני מתקשר לאיתן. תמיד יש לו עצות טובות למרות שהוא רווק. כנראה דווקא בגלל זה הוא מצליח לשמור על שפיות ולנתח בצורה מדויקת את מערכות היחסים שלי. גם אצלו תפוס. אני מחליט לבדוק שוב את הרשת ולראות אם היא התעשתה ומחקה את הפוסט, אבל מגלה שהחשבון שלי לא קיים יותר. אני מנסה שוב ונחסם. אני נכנס לעמוד שלה בלי להתחבר ומגלה שיש כבר מאות תגובות על הפוסט. המון מספידים אותי, אבל לא מעט מהאנשים רק מאחלים לה שתתגבר על זה במהרה, כולל כמה שממש מתחילים איתה. אני סוגר את המחשב העתיק ויורד לרחוב.
מובילי כלבים אוטומטים מסתובבים בשני צידי השדרה, והורים צועדים בעוד האיי-סיטר שלהם משגיח על ילדיהם. מכוניות אוטומטיות נוסעות בשקט וצעירים דוהרים על הובר-בורדים. השלווה של העיר מתנגשת עם הסערה שאני חווה בפנים ואני תוהה אם גם כאשר אמות באמת העולם ימשיך להתנהל כרגיל. משהו במחשבה המורבידית הזו דווקא מרגיע אותי. למרות זאת, אני לא מצליח לשחרר את המחשבות הטורדניות. "מה עובר עליה? היא משוגעת לגמרי?" אני שואל את עצמי, אבל יודע מה התשובה. היא אחת היפות שהכרתי, אבל ההתמכרות שלה לרשת ולעדשות מוגזמת, על גבול החולנית. אני מבטיח לעצמי לשים לזה סוף בהקדם, אבל מחליט לעבור קודם בעבודה, כדי להפוך את כל הטמטום הזה למצחיק יותר.
אני נכנס לוינטג', אחת מחנויות התקליטים האחרונות בעיר (ואולי בעולם כולו!) ורואה את שני חברי לעבודה, יורם ואורי, עומדים ומביטים במסך המחשב המיושן כאשר מוטי המנהל עומד מאחוריהם.
"מה קורה, חברים?" אני שואל. אין תשובה. אני רוכן מעל הדלפק כדי לראות על מה הם מסתכלים ורואה את הפוסט של נטלי על המסך. "איזה טמטום, אה?"
אורי מרים את ראשו ומסתכל עלי, למרות שאני מרגיש כאילו הוא מתבונן דרכי. "אני לא מאמין," הוא אומר. "איך זה יכול להיות? ראיתי אותו אתמול!"
יורם מושך באפו. "איזה עולם דפוק," הוא אומר. "בן אדם כזה הולך ואנחנו צריכים להתמודד עם כל מיני זבלה פה בהנהלה."
מוטי עומד מאחוריהם עם פנים נפולות ושותק. עיניו מתמלאות דמעות והוא עוזב את הדלפק. "אני אגיד לאלי לסגור את החנות להמשך היום, למרות שרוב הסיכויים שהוא יתעצבן עלי ולא יסכים." הוא אומר ועולה במדרגות למשרד.
יורם ואורי נראים שבורים לגמרי. "מצחיק מאוד," אני אומר. "הבנתי את הבדיחה, עכשיו תעזרו לי לגמור את זה איתה בלי שזה יהיה נורא."
"נורא," אומר אורי.
"כן… זוועה," אומר יורם.
הם עומדים ובוהים בי ואני לא מצליח להבין כמה זמן הם ימשיכו עם המתיחה הזו. מתיחות ובדיחות בין עצמנו ובין הלקוחות הן משהו די שגרתי בעבודה (למרות שבזמן האחרון הרגשתי שיש פחות שיתוף פעולה משני הצדדים. אנשים שקועים מדי בעדשות שלהם). אני מחכה לראות מי מהם ישבר ראשון. בטח אורי, קשה לו להחזיק בדיחה בלי להיקרע מצחוק. הם עדיין שותקים. "טוב ניצחתם, קורע," אני אומר. "אורי, כל הכבוד על המשחק האמין."
"ראית מה קרה אתמול בליגת העל האוטומטית?" שואל אורי.
"שלח לי," עונה יורם ואורי ממצמץ, בטח מעביר לו את הקישור לעדשה.
"השתגעם על כל הראש," אני אומר.
"מהלך מבריק," אומר יורם.
אני דופק על הדלפק בידי.
"אמרת משהו?" שואל אורי.
"לא," עונה יורם.
אני יוצא מהחנות ועוצר לפני שאני טורק את הדלת. "דפוקים לגמרי אתם!" אני יוצא לרחוב. מולי עומד דרור, אחד הלקוחות שנמצא בצד הפחות שפוי של הסקאלה.
"מי דפוק?" הוא שואל.
"מה אתה רוצה, דרור?" אני שואל.
"אני לא רוצה כלום," הוא אומר, "רק שתגיד לאמא שלי שתיתן לי לחזור הביתה. אבא כבר עבר לסלון ואח שלי לא היה שלושה שבועות בבית."
"איפה היית בכלל? לא ראינו אותך הרבה זמן."
"אני הייתי כאן כל הזמן, אתה פשוט לא ראית אותי."
"עזוב אותי דפקט," אני אומר וצועד הרחק ממנו.
"למה אתה חושב שאתה יכול לעזוב הכול? אתה בדיוק כמוני, אפילו יותר גרוע!" אני שומע אותו אומר. אין לי מושג מה הוא רוצה ממני ולמה כולם מתנהגים ככה. אני מחייג לנטלי. עדיין תפוס ואני מחליט ללכת אליה.
כבר בכניסה לבניין משהו לא מסתדר. יותר מדי שקט כאן. בדרך כלל נטלי מוקפת לפחות בשלוש חברות שטורחות לעדכן אחת את השניה (ואת שאר הרחוב) ברכילות תל אביבית עסיסית, בדרך כלל סביב ענין רשת טיפשי לגמרי. אני דופק על הדלת. אין תשובה. אני דופק שוב ופותח למרות שאין מענה. נטלי וארבע חברות שלה יושבות על כורסאות וכיסאות שונים בסלון, כל אחת בוהה באוויר ואני מזהה ריצודים בעדשות שלהן. נטלי יושבת בספה האמצעית, שתיים מהחברות יושבות מצדדיה, ראשה מונח על חיקה של השמאלית והימנית מלטפת אותה. אף אחת לא מסתכלת עלי. "נו?" אני שואל.
אין תשובה.
"את לא חושבת שהגזמת?"
נטלי מושכת באפה.
אני מקרב את פני אל שלה. היא ממצמצת ומושכת באפה שוב.
"דיברת עם המשפחה שלו?" שואלת החברה מהכורסה הסמוכה בלי להזיז את מבטה.
"אין לו משפחה, הוא יתום." אומרת נטלי ובוכה. החברות הצמודות מלטפות אותה, השאר בוהות קדימה. "אף אחד לא יזכור בכלל שהיה לי חבר שמת."
"מה את סתומה?" שואלת חברה ג'ינג'ית שאת שמה אני לא זוכר, אבל הוא מתחרז עם שעוונית. "העמוד שלו הפך לעמוד זכרון, עד שלא יהיה לך חבר חדש זה יראה שאת האחרונה שהייתה איתו."
"שווה," אומרת חברה אחרת. "אומייגאד!" היא קוראת, "תראו מי התארסה!" נטלי מרימה את ראשה מהחזה של חברתה וכולן בוהות וצורחות בווליום הרגיל על איזה כלה יפה היא תהיה.
אני רוקע עם הרגל על הרצפה. "מה?" אני צועק. "מה זה השטות הזאת? את גזורה לגמרי." אני צורח, אבל הווליום שלהן הרבה יותר חזק. אני רואה פסל שניצב ליד הקיר. נטלי תמיד טענה שהוא גאוני ואני תמיד חשבתי שהוא אחד הדברים הכי מכוערים שראיתי בחיי. אני בועט בו ומיד מצטער על כך. הוא נופל על הרצפה ומתנפץ לרסיסים.
"או מיי גאד!" אומרת נטלי, "אני לא מאמינה שזה נפל!" היא פורצת שוב בבכי והחברות קופצות לנחם אותה. אני דרוך ומוכן להתגונן על מה שעשיתי, אך נטלי ממשיכה לבכות. "אהבתי אותו כל כך! זה הדבר הכי יפה שהיה לי בחיים!" החברות מחבקות ומלטפות ולאחר ניסיון למשוך את תשומת ליבה של נטלי, אני עוזב את הדירה.
"איך זה יכול להיות שהיא לא צרחה עלי? גם אם היא משחקת אותה, אין מצב שהיא לא תתפרץ עלי אחרי שאני שובר את הכיעור הזה!" המחשבות שלי מתרוצצות ואני מנסה להתקשר אל כמה חברים וכמעט דורך על רובוט ניקוי שעוקף אותי ברגע האחרון. כל מי שאני מתקשר אליו תפוס או לא עונה, ואף אחד לא פותח את ההודעות שאני שולח.
אני נעצר ליד מכונת ארוחות בוקר. כל הטירוף הזה עשה אותי רעב ואני נעמד מול המכונה. "שקשוקה," אני אומר. לא קורה כלום. אני חוזר על ההזמנה, אך עדיין לא קורה שום דבר. אני מכה את המכונה וממשיך לעוד אחת. גם שם לא יוצאת שקשוקה ולא אף אחד מהדברים שאני מנסה להזמין. אני מרגיש גם שהשבב שלי לא רוטט כמו בכל פעם שאני קונה משהו. מה קורה היום?
אני שם לב שאני לא רחוק מקפה פעם. נטלי צחקה על זה שאני מעדיף שבני אדם יגישו לי אוכל ולא מכונות. "וחוץ מזה," היא תמיד אמרה, "זה מה זה ניצול של אנשים." הטיעונים שלי לגבי העובדה שכמויות עצומות של אנשים מצאו את עצמם בלי עבודה ברגע שהמכונות נכנסו לעסק נתקלו בקיר של פוסט הומניות, כמו שהיא ועוד כל מיני חכמולוגים בעלי פריבילגיות קראו לזה. הרגשתי שזה בעיקר בגלל שהיה להם כסף מהבית והם יכלו להעביר את החיים בלי לעבוד יום אחד. אני מגיע לקפה פעם, מתיישב ומרגיש טוב יותר.
"סליחה," אני מנסה לתפוס את המלצר, אך לא מצליח. אני מבטיח לעצמי לא להתעצבן ומוציא את הטלפון. בעמוד החדשות אני קולט ידיעה שתופסת את תשומת לבי. "צעיר בן 29 נהרג במפתיע היום בבוקר." אני מנסה להיכנס לכתבה כדי לקבל יותר פרטים, אך העמוד מבקש ממני לשלם מנוי חודשי ואני סוגר את הטלפון. "סליחה!" אני קורא שוב למלצר, אך הוא שוב מתעלם ממני. אני נושם עמוק ומרגיש שרגלי קופצת. שני שולחנות ממני יושב אדם בעל שיער מתולתל שנראה לי מוכר מאוד. הוא מסתכל עלי, מחייך ומצדיע לי בידו. אני מעוות את פני ונכנס לאזור פנים בית הקפה, שם אני רואה את המלצר ואת המנהלת בוהים באוויר.
"סליחה," אני אומר, "אפשר להזמין?"
"את רואה את זה?!" שואל המלצר. אני מחייך ופותח את פי כדי להזמין כשהמנהלת קוטעת אותי.
"ידעתי שהם יתחתנו בסוף," היא אומרת. "אבל מה אתה מתרגש? זה הרבה לפני זמנך."
"מה קרה לך? גדלתי על סטטיק ובן אל."
"לא ידעתי שאתה אוהב מוזיקה קלאסית." היא אומרת והם ממשכים לבהות באוויר.
"מה הסרט של כולם היום?" אני שואל בקול ולפתע מרגיש טפיחה על שכמי. אני מסתובב ורואה את האיש המתולתל שנראה לי מוכר מחייך אלי.
"לא יעזור שתצעק, הם לא שומעים ולא רואים אותך," הוא אומר.
"מה? מי אתה? מה אתה רוצה ממני?" אני שואל ומתרחק ממנו לכיוון הכניסה.
הוא מחייך ומרים בקבוק שתייה קרה מהמקרר שנמצא ליד הדלפק. הוא פותח ומגיש לי אותו. המנהלת והמלצר מתעלמים ממנו וממשיכים לדון בזוועות תרבות עתיקות.
"הוא חוזר לשולחן שישב בו. אני לוקח שלוק ומצטרף אליו.
"אז מה הסיפור שלך?" אני שואל. "אתה נראה לי מוכר…"
"רמי בן שבת," הוא אומר.
אני פוער את עיני. "נכון! איך לא זיהיתי!" אני סורק אותו במבטי. הוא נראה בדיוק כמו שהיה בטלוויזיה, רק פחות שמח. "לאן נעלמת?"
"נשארתי בדיוק באותו מקום, אבל לא התאמתי לתקופה. אנשים הפסיקו לשים לב אלי," הוא אומר. "בדיוק כמו אליך."
"איך ידעת?" אני שואל ומתבונן בעצמי, מחפש משהו שיסגיר את מה שקורה.
במקום לענות רמי מצביע לכיוון הכיכר הסמוכה. מתחת לאחד העצים יושב חסר בית ולידו שני כלבים גדולים ומריירים. העוברים והשבים מתעלמים מהם. "אתה רואה אותו?" שואל אותי רמי.
"כן, בטח," אני עונה.
"בפעמים הקודמות שעברת כאן, ראית?"
אני מנסה להיזכר, אך לא מצליח.
רמי מחייך. "רק כשמפסיקים לראות אותך, אתה מתחיל לראות את אלו שהתנשאת מעליהם."
אני פותח את פי כדי לענות, אך מבטו של רמי משתיק אותי.
"אל תרגיש רע," הוא אומר. "תהיה בטוח שלי הגילוי הזה היה הרבה יותר כואב."
"אבל מה קרה לך? אני זוכר שהיו לך מיליוני עוקבים ברשת ופתאום…"
"פתאום הבנתי שאני לא יכול להמשיך לשקר כל הזמן על כמה החיים שלי מושלמים."
"ו…?" אני אומר.
"וכשאתה לא מפרסם כמה פעמים ביום עדכונים מכל המסעדות, חנויות, השקות, מסיבות ופרימיירות שאתה הולך אליהן, יש לך פחות עוקבים, ואז לא מזמינים אותך לכל מיני דברים ואז יש לך פחות עוקבים… אתה רואה לאן זה הולך, כן?"
אני לא עונה.
"ומה קרה לך?" הוא שואל.
"חברה שלי כתבה שמתתי."
"חריף," הוא אומר. "מה עשית? בגדת בה?"
"מה פתאום? אמרתי לה שאני לא מוכן לשים עדשות, למרות שהיא קנתה לי זוג."
רמי מחייך. "יש כאלו שחושבים שזה הרבה יותר גרוע."
"אבל מה אני עושה עכשיו? אפילו חברים שלי מהעבודה לא רואים אותי!"
"הם שכחו כבר איך אתה נראה, בשבילם אתה רק שבב, וברגע שהיא הכריזה שאתה מת ולא הגבת, אתה אפילו לא זה. השבב שלך מושבת."
"בגלל ידיעה מפוברקת ברשת?" אני שואל וחושב על המכונות שלא שירתו אותי.
"ידיעה שכנראה הרבה אנשים הגיבו אליה, כן?"
אני מהנהן.
"אז לפי האלגוריתם של הרשת היא נכונה, ולמען בטיחות הציבור היה צורך לנטרל אותה כמה שיותר מהר."
אני יכול לראות את ההיגיון העקום בדבריו. "רגע," אני אומר, "אבל אתה לא מת, מה קרה לשבב שלך?"
"אני," אומר רמי וקם, "דאגתי שיכבו לי את השבב."
"אפשר לעשות את זה?" אני שואל.
"קצת קשרים במקומות הנכונים ואפשר לעשות הכול," הוא אומר.
"ואיך אתה מסתדר עם אוכל? כסף? בית?" אני שואל.
רמי מחווה בראשו לכיוון חסר הבית. מולו עומדים שני זוגות צעירים עם קעקועים על הפנים ובוהים באוויר. חסר הבית קם ושולח את ידו לתיק של אחד מהם. הוא מחטט בתוכו ומוציא כריך.
"אני אצטרך לגור ברחוב ולגנוב?" אני שואל.
רמי צוחק. "ממש לא, אבי פשוט מעדיף את זה."
"אז מה אתה עושה?"
"את אותו דבר בדיוק, אפילו יותר בקלות. תבין," הוא אומר. "כולם כל כך סומכים על האוטומציה ועל המכונות, עד כדי כך שאתה יכול להיכנס לכל חנות ולקחת מה שאתה רוצה בלי שאף אחד ידע שעשית את זה."
"ואיפה אתה גר?"
"באחת מאלפי הדירות בעיר שעדיין לא עברו הסבה לדירות חכמות," הוא עונה. "בלי לשלם חשבונות, בלי בעל בית, בלי כאבי ראש.".
"בוא," אומר רמי. "אכלת פעם במסעדת שף?" הוא שואל.
"בחיים לא"
"אני מזמין," הוא קם וטופח על שכמי.
אני מצטרף אליו. "אולי לא כזה נורא," אני חושב לעצמי ומרגיש את חיוך עולה על פני בעוד שוטר תנועה אוטומטי עוקף אותנו.
פרס עינתפרס עינת