לפני שנים רבות ,בגלקסיה רחוקה רחוקה… היה מלך ושמו פרוֹספּרוֹ, מלך חכם ונערץ אשר מלך על כוכב של קרח ושלג, שאנשיו ונשותיו לא ידעו מהי שמש חמה או תענוגות קיץ. לפרוספרו הנערץ היתה אישה, מלכה יפה ועדינה כפתית שלג. לפני ששבה אל הקרח שברא אותה, העניקה למלך אהוב-ליבה תינוקת עם עיניים של ים סוער ושיער של להבה בוערת, והמלך, שכה נפעם מרוחה של בתו שקרא לה מירנדה על שם היותה פלא של מים ואש יחדיו. למרות שליבו נקרע מאבדן אשתו, האב מצא נחמה בבתו שגדלה והפכה לנסיכה ראויה לשמו וביתו.
כעבור תריסר שנים קראו אנשי החצר למלך למצוא אישה חדשה שתלד לו יורש, שהרי לכל בית אצולה הייתה עלמה זו או אחרת שראתה את עצמה ראויה למלוך ולשפר את מעמד משפחתה. שוטה החצר אָריאל עמד על ראשו, עשה פרצופים מגוחכים וסלטות מתגלגלות עד שפרוספרו נאלץ להחמיר פנים ומירנדה נאלצה להצניע חיוכים, אך אנשי האצולה היו עיקשים: מלך עושים מנסיך, קח אישה חדשה או שלא תהיה יותר מלכנו.
בלב כבד ואנחה גדולה, נשא פרוספרו לאישה עלמה אצילית, עיניה אפורות כשמי יום בהיר ושיניה לבנות כשלג ראשון. כל כך נפעמו אנשי החצר מיופיה עד ששכחו לשאול מהיכן היא הגיעה ומהו שמה, חייכו כולם ואיחלו להם חיי אושר ואושר. רק אריאל השוטה, בפנים נפולות, פעמוני כובעו מצטלצלים בעצב, לחש באוזנה של מירנדה: "היזהרי קטנטונת, הקרח שמתח לרגלינו נעשה דק עד מאוד."
"שוטה יקר" אמרה הנסיכה שמעולם עוד לא ידעה צער או מרמה, "אתה הוא זה שלימד אותי שאפילו על קרח דק ניתן להחליק במהירות."
אז נשא הוא לשמיים את עיניו ואת תפילתו וקיווה לרוח צפון צוננת שתטהר את הממלכה.
אך תפילותיו של השוטה לא נענו. פחות משנה לאחר נשואיו, הלך פרוספרו אל אבותיו והנסיכה מירנדה למדה מהו צער ושברון לב. אנשי החצר, מילות תנחומים בפיהם ומזימות בליבם, קראו לנסיכה לבחור יועץ מביניהם שישלוט בממלכה עד שתגדל לאישה. עם דמעות בעיניה חשבה מירנדה לרגע וענתה, "השוטה אריאל ראוי להיות יועץ שלי."
"לא ולא!" הזדעזעו. "לא די שילדה, בקושי נערה, תצווה עלינו ותמשול בנו, גם נסבול גחמותיו של ליצן?"
מירנדה הייתה שלמה בליבה ולא ידעה שאין בכך די כדי להלחם בהם, "אריאל השוטה אינו שוטה באמת, אלא שוטה בשם בלבד. עיניו רואות ואוזניו שומעות הכל. מחשבותיו צלולות כמי שלגים ולבו רחב מספיק להכיל את כל יצורי הבריאה."
כעסו האצילים עוד יותר ונרגנותם הפכה רועשת.
"סלחו לבתי-החורגת!" קראה המלכה הצעירה והשתיקה אותם בבת אחת, "אל לכם להקשיב לדיבורים של ילדה קטנה ותמה שאתמול עוד שיחקה בבובות וביקשה סוכריות לארוחת הערב."
מירנדה אכן שיחקה בבובות וביקשה סוכריות לארוחת הערב, אך לא התביישה בזה עד אותו הרגע ומרוב בושה לא הצליחה לפתוח את פיה ולומר שאין הדברים קשורים אחד בשני.
"אני אבחר לה יועץ," המשיכה המלכה, "ואבחר את האדם הראוי ביותר."
כולם חשבו שאלו דברי חכמה שכן כל אציל האמין שהוא האדם הראוי ביותר ושהמלכה תבחר בו.
רק אציל אחד חשש מדבריה והביט בחשדנות בחיילי הפלדה שמלאו את הארמון מאז מות המלך וענו רק לפקודות המלכה. בחצות-הליל הוא לקח את הנסיכה מירנדה ואת השוטה אריאל בספינת-חלל והבריח אותם לכוכב אחר, מרוחק. יום אחד תשוב נסיכת הפלא עם הליצן החכם שלה וישחררו את הממלכה משלטונה האכזרי של המלכה, שדנה את אנשיה לחיות ולמות במכרות הפלטינום. היא תשוב והארץ תתמלא באושר ואור. כך נתיניה מתפללים ומספרים לילדיהם.
כעבור עשרים וחמש שנים…
ספינת החלל של האציל פרדיננד הייתה קטנה ורעועה, אך מספיק כשירה על מנת לשוט בלי שהוא ומשרתו הנאמן סבסטיאן ימותו באופן פתאומי ומחריד. היה זה השבוע השמיני לחיפושיהם והאנחות המרומזות של סבסטיאן נהיו כבר הרבה פחות עדינות.
"אבי שמע שזה היכנשהו במערכת הזאת."
"אמרת, אדוני," סבסטיאן תיקן אותו בפעם המי-יודע-כמה, "שאביך שמע שזה במערכת כלשהי בצדו השני של חבל הארגמן. ואם להיות הוגנים, אדוני, נצטרך לכסות הרבה יותר טריטוריה לפני שנצליח במשימתינו."
"עייפת, סבסטיאן?" פרדיננד הרים גבה.
"כן, אדוני."
פרדיננד הרים את שתי גבותיו.
"אני מוכרח להודות שאני מודאג, אדוני. עלינו לתדלק את הספינה בקרוב ומצבורי המזון שלנו מתדלדלים בקצב מהיר משצפית."
"התעודד, משרתי הנאמן, אנו קרבים לטרף – אני חש זאת בקרבי. היום או מחר נמצא סוף כל סוף את נסיכתנו מירנדה והיא תושיע אותנו מייסורינו."
"במהרה בימינו, אדוני." ענה המשרת כהרגלו.
"הכוכב הבא בנתיבינו מסומן אך ורק במספר סידורי." אמר האציל האמיץ עם אור בעיניו, "על פי קריאת הסורק הוא בעל אטמוספרה דומה לשלנו."
"בלי שם?" אמר משרתו הספקן, "כבר אינני יודע אם זה מבשר טוב או רע, אדוני."
פתאום הבהבו הצגים וקולות ביפ ביפ ושררררר לא שגרתיים נשמעו בתא הטייס.
"זה בהחלט מבשר רעות, אדוני."
"מה אומר אתה לגבי נחיתה, סבסטיאן יקר?"
"אומר אני כי זוהי מחשבה יפה, אדוני."
פרדיננד זכר רק מעט ממה שקרה אחר כך: הוא הטיס את הספינה אל תוך האטמוספרה בצורה פחות או יותר חלקה ואז כאילו כף יד של ענק הדפה אותם והם התגלגלו באויר בצורה בלתי פוסקת ובלתי נסבלת עד שטראח! הם התרסקו. הייתה שריקה נוראית באוזניו, ראשו הסתחרר ואילו ידע מה הכיוון מטה, היה מקיא את מנת המזון שאכל לפני שעה קלה. ואז גופו הושל ממנו כמו מדי שריון כבדים. פעם כשהיה רק בן שמונה חורפים ולמד לדוג על האגם הקפוא באחוזת משפחתו, נפל פרדיננד דרך שכבת הקרח הדקה. בין ברדס המעיל למגפיו המרופדים הוא הסתחרר במים הקפואים אך לאחר כדקה או שתיים הפסיק להאבק ושקט עמוק עטף את כולו. כך חש כעת פרדיננד ורק הצטער שביקש מסבסטיאן להבריק אתמול את מגפיו – זה לא היה יפה מצדו.
כששב אל הכרתו והסיק שעודנובחיים, שמח פרדיננד לגלות שהספינה לא התהפכה בהתרסקות.
"אדוני!" קרא סבסטיאן בבהלה.
"סבסטיאן! אתה חי?"
"חי, אדוני! אבל אני עיוור!"
"זה בגלל שעודנו בחושך, אויל!"
"אדוני לא! הכל כאן אור!"
כאשר פרדיננד בקע מן הספינה המרוסקת אור בוהק הלם בו במלוא העוצמה. לרגע אחד זה היה גרוע יותר מהחושך והסחרחורת והבחילה, אך לכשהסתגל ויכל לפתוח שוב את עיניו – מראה מרהיב היה פרוש לפניו. היה זה אוקיינוס מגוון כחול שלא ראה ימיו ושמי תכלת כימי הקיץ הנדירים ביותר. והשמש! כדור אש אמיתי! מאחוריו מחזה עוד יותר נדיר ומנקר עיניים: דשא ירקרק בגובה הברכיים, נע ונד ברוח, ואי שם בקו האופק – עצים עצומים בגודלם על אף המרחק. והנה פתאום לידם ממש – איש רם קומה ושרירי – עורו חום כמו האדמה, עירום למחצה, שרשרת חרוזים כרוכה סבוב צווארו. רגע – איש??
"עמוד מאחורי, סבסטיאן!" פקד האציל הנועז והמשרת תוך שני דילוגים ציית לאדונו.
האיש החום הרים את ידיו באויר, ריקות מנשק.
פרדיננד שלף את פגיונו – מתנה שקיבל לכבוד היותו בן חמישה-עשר חורפים – ונפנף בו, "אתה. תקח. אותנו. למחסה."
האיש החום הביט בו בתמיהה.
"אתה!" פרדיננד הצביע אליו, "תקח אותנו," הצביע חזרה אל עצמו וסבסטיאן, "אל…" לא ידע בדיוק איך לסמן זאת אז נאלץ לעשות תנועה די מגוחכת של קשת מעל ראשו, "מחסה."
לאחר שניה אורו עיני האיש השרירי, וסימן בשתי ידיו בואו אחרי.
"אתה רואה, משרתי הענוג, הוא די אינטלגנטי."
האיש החל לצעוד במעלה החוף אל אדמות המרעה, שם רעו פרות בצבע סגול-אדמדם שגרמו אפילו לסבסטיאן האדיש לפעור את פיו. הם הלכו זמן מה בשקט ומהר מאוד לפרדיננד היה חם – חם יותר ממה שאי פעם היה לו בחייו הקצרים. השיל את מעילו והיה קרוב להשיל גם את חולצת הפשתן, כשסוף-סוף הגיעו אל עצי הענק והצל המבורך שהעניקו. לבושתו נאלץ פרדיננד להתמוטט על האדמה. הוא לקחת לגימה ארוכה מהמימיה שנתן לו האיש ולאחר מכן הנהן בתודה. האיש חייך אליו חיוך רחב, מלא עליזות, סובב את גבו והמשיך לפלס את דרכו בין עצי היער. יער שפרדיננד לא ראה כמותו – גזעים כעובי בתי האיכרים ליד אחוזת משפחתו, צמרותיהם משתרגות מעלה מעלה. ביערות ביתו היו עצים דקיקים, גזעיהם לבנבנים-אפורים.
כאשר יצאו מבעד לעצים נפרש בפניהם עמק רחב ובקתות עץ רבות פזורות בו. ילדים קטנים ששיחקו תופסת עצרו למראה פרדיננד וסבסטיאן ולאחר בהייה קצרה נופפו לשלום וחזרו למשחקם. הם חלפו על פני גברים ונשים מכל הגילאים – עורם חום כמו עורו של המלווה האילם. הביטו בסקרנות וליחששו אך שבו במהרה לעבודותיהם השונות. כשפרדיננד שוב היה על סף התמוטטות, נעצר האיש סוף כל סוף אל מול ביתן עץ גדול יותר מכל השאר ונקש על הדלת לפני כניסתו. שוב הוא סימן לפרדיננד וסבסטיאן לבוא אחריו.
"עלינו להיות ערניים, משרתי."
"אכן, אדוני."
בתוך הבקתה ישבו שבעה אנשים, כולם לפחות בגיל העמידה על פי הערכתו של פרדיננד, אחת נראתה בת מאה שנים לפחות, שערה הלבן מסודר בתסרוקת מפוארת. המלווה שלהם דיבר בקול נמוך אל המליאה והם האזינו לו בשלווה תוך כדי בחינת שני הזרים.
"תודה, קאליבאן", אמרה אישה מבוגרת בעלת ארשת פנים מכובדת, ובפנותה אל סבסטיאן הרועד קלות : "אמור לנו נא את שמך."
"אהה… סבסטיאן, גבירתי."
"זהו משרתי." אמר פרדיננד בקול בהיר.
האישה החליפה מבט עם הגבר לידה והסבה את תשומת לבה אל פרדיננד, "אמור לנו את שמך, נער."
"שמי הוא פרדיננד בן אלונזו הפטיש, שר אגמי המזרח ונהרות הדרום, שליט אבני-"
"ומי הייתה אמך?"
"פריאה. פריאה היפה בת אלפרד הצדיק, שומר המגדלים ומשחרר הספינות."
"ובכן, פרדיננד בן אלונזו ופריאה" אמר האיש, "תארייך הינם בעבורינו אויר ואבק – אך כזר במצוקה בארצינו הינך זכאי לסיוע ואנו ערבים לכך שלא תדע רעב, לא אתה ולא חברך למצוקה, סבסטיאן הגבוה."
לפני שפרדיננד יכל לומר דבר נוסף, קמו הנוכחים ויצאו מן הבקתה. בינתיים נאספו כל אנשי הסביבה והביטו בתמהון בשני הנוכרים המשונים. רחש עבר ביניהם כרוח בעשבים. היו הם לבושים בבגדים מבד דק או מעור, תכשיטיהם מחרוזים של עץ, זכוכית וזהב. פרדיננד חזר ובחן אותם אך לא ראה אדם אחד עם כלי נשק: לא חנית, לא חרב, לא גרזן, לא פגיון, לא חץ ולא קשת.
"זהו סבסטיאן וזהו פרדיננד." הצהירה האישה בפני הקהל, "ספינתם התרסקה על חופינו. עד אשר תתוקן, הם ישכנו בביתו של בני קאליבאן שמצא אותם. ברוכים הם האורחים שהסערה שלחה אלינו."
"ברוכים הם האורחים שהסערה שלחה אלינו." חזרו אנשי הקהילה.
"נראה לי, אדוני, שאין הרבה ממה לדאוג." אמר סבסטיאן.
ואז פרדיננד ראה אותה מבין האנשים: עורה לבן, שיערה אדום, וקומתה כזו של נסיכה.
"טועה אתה, סבסטיאן, כי כעת אין לנו בכלל ממה לדאוג."
***
מירנדה הגיעה אל מרכז הכפר כמו שאר בני הקהילה, לראות את שני הזרים שנפלו מהשמיים. היא זכרה היטב כשהיא הייתה הזרה שנחתה יחד עם חברה היחיד אריאל השוטה. למרות שהייתה מוקפת באנשים משונים, ידעה שאין סיבה לפחד מהם. קרנה מהם סקרנות, חמימות וטוב-לב. היא תהתה אם גם על הפנים שלה היה מבט כלכך תמוה או האם היא זכרה לחייך. היא הייתה אז בת שנימעשר חורפים וכעת הייתה אישה עם בן-זוג ובת-עשרה. ככה חלפה לה רבע מאה והיא לא הרגישה את השנים כלל.
"הנער אומר כי הוא בן אצולה לבית אלונזו הפטיש." אמר קאליבאן בן זוגה.
ברגע נעתקה נשימתה, "אתה חושב שהוא בשליחות המלכה?"
"אם כן או אם לא, אין סיבה לפחד מהילדון הזה. ספק אני אם הוא יודע יותר מלתת פקודות ולדבר על עצמו."
"הוא מאוד רזה." ציינה ארה בתם.
"אז נאלץ להאכיל אותו." אמרה מירנדה.
מירנדה הובילה את פרדיננד ומשרתו אל הבקתה הצנועה של משפחתה. כל הדרך ארה לטשה עיניים בזרים המשונים ורצתה לשאול אלף שאלות אך שמרה על שקט.
"ארה, עזרי לי להביא שתיה עבור אורחינו."
חיש מהר ארה נעה לקיים את בקשת אימה אך פרדיננד עצר בעדה בתנועת יד ופנה אל מירנדה עם ברק בעיניו.
"הלא את מירנדה בת המלך פרוספרו?"
מירנדה נאנחה לרגע וענתה, "הנני בת פרוספרו."
"אין ערוך למזל הטוב שלי והיום הזה הוא יום מבורך מבין הימים!" צהל פרדיננד.
"שמע נא, נער-"
"אנא! אבקשך שתשמעי את דברי כי מרחוק באתי וזמננו יקר."
"הלא תרצה," הציע קאליבאן, "לומר את דבריך לאחר שנחת ושטפת את פניך?"
"זמננו יקר אני אומר." השיב הצעיר ונקש באצבעותיו אל סבסטיאן משרתו. בשניות אובקו בגדיו, שיערו סודר ופרדיננד צעד שני צעדים נחושים אל מושא ישועתו, השתחווה כראשון באבירים וכרע ברך בפני מירדנה הסבלנית והסובלנית.
"הוד מעלתך, הנני פרדיננד בן אלונזו, חציתי את פני הגלקסיה בכדי למצוא אותך, הנסיכה מירנדה, בת המלך פרוספרו רחב-הלב, זכרו מבורך, ולהשיב אותך אל ארצך על מנת שתקחי את מקומך על כס המלוכה כשליטה הצודקת. אנכי, עבדך הנאמן והצנוע, מציע את עצמי כמלווה בנסיעתך. לפקודתך, ספינתי לשירותך ונסע הביתה אל ארצינו."
עלה בדעתה של מירנדה לומר שספינתו כרגע לא ראויה להטיס אפילו חתול לעץ גבוה, אך בחרה לומר דבר יותר ענייני: "אני כבר בארצי."
פרדינד, אשר בסוף נאומו הרכין ראש בכבוד, הרים את פניו בפליאה, "הוד מעלתך?"
"אל תקרא לי כך!" פקדה ולאחר רגע של שקט קודר הוסיפה בעדינות, "אני מודה לך על דבריך האדיבים. בבקשה תראה את עצמך כאורח לכל דבר עד שתהיה מוכן לחזור לארצך."
"אבל איני יכול לחזור בלעדייך!"
"אין לך ברירה." השיבה באנחה.
"אבל הוד מע- גבירתי. אולי לא דיברתי בבירור: המצב בארצנו רע ביותר. המלכה, אמך החורגת, אכזרית ללא רסן. גברים, נשים וילדים חיים בעבדות מרה במכרות. אין להם רגע אחד של הפוגה מייסוריהם. מחובתך לעזור להם."
"איך?"
לראשונה פרדיננד היה חסר מילים.
"האצעד לתוך הארמון ואצווה ליצורה הזו להסתלק? להשיב לי את מה ששייך לי? להגלות את עצמה מן הממלכה?"
"…כן." ענה הוא בשקט והסמיק מבושה.
"ילדון טיפשון." היא אמרה בעדינות ויצאה מן הבקתה.
פרדיננד זינק ממקומו וקרא אחריה,"אינני טיפש! ואינני ילדון! הנני ראש ביתי ומשפחתי ואני שומר עליו מאז שהמלכה רצחה את אבי!"
מירנדה נעצרה בלכתה והסתובבה אליו באיטיות, "אני מתנצלת אבל לא אסע איתך."
"הינך חייבת לי חוב-חיים!" הוא התעקש.
מירנדה הביטה בו בפליאה.
"אבי הוא זה שהציל אותך ואת חברך אריאל מאכזריות המלכה! הוא זה שהבריח אותך לכאן ובזכותו חיית חיים של שלווה."
מירנדה הורידה את ראשה, טענתו כבדת-המשקל גורמת לה לשקול את חובתה, "היום כבר פרעתי את חובי לאביך בכך שלקחתי אותך תחת חסות ביתי. איימת על חיי אישי קאליבאן בפגיון, מנהג חמור בקהילתינו."
שוב נדהם פרדיננד עד כדי כך שלא יכל להשיב מיד. "זה לא אפשרי!" זינק הוא שוב אחריה אך הפעם מעד על פניו.
"בבקשה," התחנן על ברכיו, "את חייבת לשוב איתי. מצאתי אותך."
"הנסיכה, בתו של פרוספרו אינה עוד. שמי מירה. איני יכולה לסייע לך."
והיא צעדה אל עבר החוף ופרדיננד לא עקב אחריה.
ארה, שראתה חמש-עשרה חגיגות קציר ולא ידעה מהו צער, הביטה ברחמנות על הצעיר הנפול. היה לו שיער בצבע קש, עיניים ירוקות כעשב, ועור בהיר כמו של אמה. אחת מבנות הקהילה פעם שאלה אותה אם הייתה מעדיפה להיות בהירה כמו אמה או כהה כמו אביה וארה רק משכה בכתפיה. הצבע שהיא רצתה היה הצבע האדום העז של השיער של מירנדה. אביה קאליבאן שם את כף ידו על כתפה וסימן לה להכנס הביתה.
אמה מירנדה חזרה אל הבקתה מאוחר מאוד, כשהירח עצמו מפהק ומתחיל לתכנן את שנתו. פרדיננד האמיץ ישן בפינה עם סבסטיאן לידו. תנומתו הייתה עמוקה כי יותר משהיה מאוכזב, מובך ומתוסכל, היה עייף מאוד.
מירנדה לא הייתה מופתעת לראות את בתה הסקרנית בוהה אל תוך להבות האח, מחכה לשאול את שאלותיה. מירנדה צנחה אל תוך הכורסא האהובה עליה.
"את נסיכה?" ארה שאלה בקול שקט.
"פעם הייתי. לפני שנים רבות."
"וגרת בארמון מפואר?"
"ארמון מפואר מאוד."
"זה היה משעשע?"
"רק לפעמים."
"ואריאל היה מספר-הסיפורים גם שם?"
"קראו לזה אחרת אבל כן."
אחרי רגע של דממה מהורהרת, "אם היית נסיכה, מי אני?"
"את ארה, בת מירה וקאל, נכדת זורה. ואת גם פרוספרה, נכדת המלך פרוספרו. רק שלא היית יכולה להיות נכדתו כי אילו הייתי נשארת במולדתי, לא היית נולדת."
שוב שקטה בתה היחידה ואז אמרה בחיוך, "עדיין הייתי רוצה לנסות לגור בארמון. לפחות כשזה תורי לתלות כביסה."
ארה השעינה את ראשה על ברך אמה ועם כל ליטוף עדין ביקשה מירנדה מהכוכבים שבתה האהובה לעולם לא תדע מהו שברון לב.
***
יום למחרת התעורר פרדיננד נחוש בדעתו להצליח במשימתו. הוא הודה בפני עצמו שזה היה יהיר לחשוב שהנסיכה פשוט תענה לבקשתו. אביו דיבר רבות על הקושי בלהיות איש-חצר נאמן ושעליו ללמוד לקרוא את רוח הוד-מעלתה אם ירצה להשיג את מבוקשו. מירנדה עמדה בהבטחתה להלין ולהאכיל אותו כל עוד נזקק לכך. סבסטיאן עבד בינתיים על לתקן את ספינתם. הנזק היה פחות גרוע ממה שפחד אך היה זקוק לזמן ועזרה בתיקון כל הנזקים. בין אנשי הקהילה היו פחחים מוכשרים אשר סייעו לו במלאכתו ופרדיננד היה מופתע לגלות שביכולת משרתו קודר-המזג לחייך ואפילו לצחוק.
בתורו פרדיננד בילה את ימיו במטעים ובשדות תחת השמש הקופחת, העבודה הייתה קשה אך הוא היה מאושר בליבו. לא היה סוף לשאלות ששאל את שותפיו ולהם היו אינספור שאלות אליו.
"למה סבסטיאן הגבוה קורא לך 'אדוני'?"
"כי אני אדונו."
גל של צחוק עבר בין הסובבים.
"למה שתהיה אדונו?"
"כי אני ממשפחה אצילית."
"מה זה אצילית?"
פרדיננד התקשה לנסח זאת אך בסוף הסביר, "כי המשפחה שלי עתיקה."
גל הצחוק היה כעת אפילו גדול יותר: "כל משפחה היא עתיקה!"
פרדיננד היה נבוך ופצה את פיו כדי לנסות להסביר שוב, אך לא ידע מה לומר.
והשוטה אריאל אשר תמיד ידע מה לומר ואפילו אצל משבית השמחה הכי ממורמר יכל לעורר חיוך, כבר לא היה במיטבו. כבר לא יכל להתגלגל בסלטות ססגוניות ולעמוד על ראשו. עצמותיו נחלשו ועיניו איבדו את בוהקן, אך שכלו היה חד ושנון כתמיד, שעות יושב ומביט בגלים, נותן לציפורים שמות ומקשיב לחדשותיהן.
זוֹרה, אמו של קאליבאן, ביקרה את אריאל מדי יום, מספרת לו את ההתרחשויות בקהילה, אך בעיקר מספרת לו את סיפורי אבותיה ואמהותיה שהיו לפעמים שונים מהסיפורים שלו ולפעמים דומים.
"איזו עלילה תבחר?" שאלה זורה כמנהגם, "תורך היום לבחור."
"עלילתינו היא של שוטה וכוונות טובות בליבו אך בראשו קולות רבים מדי."
"ומה יעודו?"
"לפני שנים רבות כשהיה עדיין צעיר, אדונו ומלכו ציווה עליו לכנס את כל סיפורי הממלכה בספר אחד, אך נכשל הוא בתפקידו."
"כי למה נכשל?"
"תחילה היה צעיר מדי ולא ידע הוא שהזמן היא גבירה שאין מפלרטטים איתה."
"ואחר כך?"
"אחר כך ליבו היה מלא רעמים וברקים ומרוב רעש לא יכל לשמוע את המילים שראשו הכתיב."
"ואחר כך?"
"געגועים טשטשו את ראייתו ואת אשר רצה לתאר לא יכל לראות ללא עיוות. ולבסוף…"
"לבסוף נשא תפילה אל הרוחות, רחש כישוף והמילים הופיעו?"
"פחות או יותר." ענה השוטה בחיוך עצוב.
"תמיד אתה מסיים את סיפורך בכישוף."
"מוטב לכל להסתיים בכישוף אף על פי שזה לא הנוהג."
"איני אשר הייתי." אמר השוטה לאחר זמן מה, "ובקרוב מאוד לא אהיה בכלל."
"תשוב עם אחיך רוח הצפון."
"נקווה שיוכל לשאת אותי במלא הדרי."
וצחקו השניים כילדים תמימים.
הימים החלו להתקצר והשוטה אריאל מספר-הסיפורים חש שזמנו קרב וקרא הוא למירנדה בכדי לבשר שימיו ספורים.
"שמעתי שמועות כי אציל לבית אלונזו הפטיש מצא את דרכו לכאן בחיפושים אחר הנסיכה מירנדה."
"לא פטיש ולא מסמר, אך שמעת נכון, שוטה יקר. מבקש הנער כי אסע איתו חזרה אל ארץ מולדתינו כדי לשבת על כס אבי המנוח."
"ואינך מוכנה?"
"לא ולא. משפחתי כאן ומקומי הוא כאן."
"ומה עם עמך? האנשים שחובה עלייך לשמור בצדק ובשלווה?"
"איני רועת צאן."
"לא צאן ולא רועה, עלייך להיות גיבורה ולשחרר את אנשייך מעבדותם תחת המכשפה שתפסה את מקומך."
"יכולים הם לשחרר את עצמם."
"אל לאדם שידיו משוחררות לנזוף באדם כבול שהחופש הוא בגדר הרצון בלבד."
"פתגמיך חכמים כשם שתמיד היו, ידידי היקר, אך ראייתך צרה."
"רואה אני את האמת תמיד אך לדאבוני לא תמיד אומר אני את מה שראוי להאמר. אביך המלך, זכרו מבורך, נעשה איש עלוב ופחדן בשנותיו האחרונות. היה עליו לעמוד על זכותך לרשת את כתרו בפני האצילים החמדנים, אך היה הוא עייף מכדי להלחם ובגללו רוע גדול מאוד הכה שורשים בממלכה והניב פירות רעילים."
"מעולם לא דיברת כך, שוטה."
"כי גם אני, יסלחו לי רוחות השמיים, עייפתי, אך בנשימותי האחרונות אפציר בך להיות אשר אני יודע שאת: אמיצה, נבונה ורחבת-לב."
במילים אלו נעתקה נשמתו ונעצמו עיניו.
על פי המנהג המקובל של כוכב הקרח, בשעת הדמדומים, גופתו נשאה בסירה על פני הגלים והוצתה ביריית חץ בוער. למראה הלהבות, החלה זורה החכמה את תפילת הפרידה:
"חבר יקר, שותף אהוב, אנו מחזירים אותך אל הרוח שנשא אותך אלינו. אנו שולחים אותך לשוט על פני הכוכבים. אנו מבקשים שתשמור עלינו ותנחה אותנו. שמך הוא ברכה."
"שמך הוא ברכה." חזרו אנשי הקהילה.
"חייך הנם סיפור."
"חייך הנם סיפור."
"שתשוב אלינו ושתתחיל מחדש."
"שתשוב אלינו ושתתחיל מחדש."
השמש שקעה כליל וכעת נכנסו האנשים אל תוך הגלים והשיטו עששיות נייר על פני המים. מירנדה הייתה האחרונה להשיט את זו שבידה, עוקבת אחרי הלהבה הקטנה עד שהאופק בלע אותה ואת האחרות.
"הוא רצה שאחזור למולדתי ואתפוס את כסא אבי." אמרה לזורה שהמתינה בדממה לידה.
"יודעת אני כי ביקש זאת."
שקט גדול שרר ביניהן.
"אין ברצוני לעזוב." אמרה מירנדה לבסוף.
"אין ברצונו של אף אדם כאן שתעזבי."
"ולא יודעת אני מה אעשה כשאגיע. בקושי זכור לי המקום ואנשיו. כיצד אוכל לעזור להם?"
"עלייך להגיע לשם ולראות את פני הדברים."
"מכשפה אכזרית ומעוותת רודה בהם."
"אז קודם כל עליך לעזור להפטר ממנה."
"זה כלכך רחוק…"
"אבל זה לא לתמיד."
"ולא תלכי לשם לבדך." הוסיף קאליבאן שהקשיב לשיחתן.
"אינך יכול לבוא איתי." אמרה מירנדה בלב כבד.
"אני יכול ואעשה כך."
"אבל ארה-"
"תהיה בטוחה בחברת סבתה." הוא השיב, "נלך ביחד לארץ הקפואה שלך או שלא אתן לך לנסוע כלל."
"הו, לא תתן לי?" גיחכה מירנדה ואז הוסיפה בעצב, "קאל, אהובי, האנשים שם… הם… מעולם לא ראו… מישהו… כמוך."
"אז ברכה גדולה עתידה לבוא על ראשיהם."
צחוק גדול פקד את מירדנה למרות דמעותיה וזורה נשאה שוב תפילה אל השוטה אריאל שישמור על ילדיה.
פרדיננד מצדו לא חשב שנוכחות קאליבאן השחום תהיה לעזר אך כלכך נרגש היא שסוף-סוף השיג את מבוקשו שלא התעקש. הוא נפרד מידידיו החדשים בצער אך הבטיח שישוב בזמן לחגיגות הקציר. לארה הוא הבטיח לשמור על אמה ולמצוא דרך להביא לה כדור שלג. מירנדה נפרדה מבתה האהובה בנשיקה על המצח והפצירה בה לשמור על סבתה.
פרדיננד התבונן סביב בחוסר סבלנות – היכן משרתו סבסטיאן? ואז ראה אותו נפרד בפנים קודרות מחבריו החדשים, הטופחים הם על גבו בעליזות ודורשים שישוב לראותם במהרה.
"סבסטיאן!" קרא פרדיננד, "בוא סבסטיאן חביבי, אל-"
"אל תדבר אלי כך, אדוני!" רקע הוא ברגלו, "איני כלבך הנאמן! הנני מבוגר ממך בעשרה חורפים לפחות ועברנו יחדיו קשיים רבים. מצער להיות מושווה לכלב, אפילו לכלב טוב."
תחילה פרדיננד נאלם מרוב תדהמה אך לכשמצא את קולו אמר, "סלח נא לי, סבסטיאן… רבים הם הדברים שאיני יודע ועודני זקוק לעזרתך בשביל למלא את חובותי."
"אני מוכן לעזור לך למלא את חובותיך אך איני מוכן לקרוא לך יותר אדון."
"אם תקרא לי ידיד אודה לך."
"אקרא לך פרדיננד ואשרת לצידך בלא פחות נאמנות."
"אם כך אני מבורך כפליים."
ובזאת התחבקו השניים כאחים ויצאו לדרכם.
***
רבים הם הדברים אשר הטרידו את מנוחתה של מירנדה בדרכם אל ארץ ילדותה. מביניהם בערה כגחל לוהט בבטנה העובדה שתפגוש את המלכה, אמה החורגת, המפלצת שלקחה ממנה את כל אשר אהבה והכירה. ומה תאמר לה? שלום לך, מפלצת, הרי את מגורשת לעולמי עולמים? ומה אם לא תוכל לשוב אל בתה? פרדיננד משוכנע שהאצילים יתמכו בה ולא ינצלו את שובה להגשים את מזימותיהם האנוכיות. וכי למה היו זקוקים לנוכחותה בכדי להתמרד? שאלה אותו שוב. טינות רבות היו צבורות בכל בית זה כנגד זה ולבטח מלחמת אחים תפרוץ בהיעדר המלכה. דבר יחיד היה מובן ומוסכם בין משפחות האצילים: כי יכירו בזכותה של מירנדה לרשת את כס אביה.
"האם כל עמך מלאה בכאלו טיפשים?" שאל קאליבאן.
"אל תבוז אל אשר אינך מבין." ענה הנער בכעס.
"אני מבין כי הם מעדיפים להתרפס בפני רודנית אכזרית מאשר לסכן את כוחם המועט."
"היית מסכן את בתך ארה או את אמך זורה? המלכה מעלימה אנשים בחשכת הליל. איננו יודעים כיצד אך מרגליה בכל מקום. וחיילי הפלדה שלה אינם ניתנים לשוחד, אינם אנושיים. והיא עצמה…" צמרמורת עברה בו. "היא איננה בשר ודם. יש האומרים כי היא צמחה ממי קרחונים אך ספק אני אם יש בה אפילו חלקיק טבעי בכל צורתה."
"ראית אותה בעצמך?" שאלה מירנדה.
"לפני שנים, קטן מאוד הייתי. ישבה היא על כס אביך ולא זזה. בקע ממנה קול אך שפתיה נעו בקושי. רוב הזמן מבטה היה קפוא אך לעיתים הסיטה את עיניה מצד לצד כמו לטאה. וכמה פחדתי שהמבט שלה יפול עלי! את ההרגשה לא אשכח לעולם."
שיחות כאלו לא עודדו את רוחה של מירנדה.
כאשר ספינתם סוף כל סוף התקרבה אל מסלול כוכב הקרח, הפתיע אותם סבסטיאן עם הידיעה, "אנו מקבלים תשדיר מהערוץ המלכותי."
"אל דאגה," אמר פרדיננד למירנדה, זיעה נשקפת על מצחו, "אין היא יכולה לראותינו."
בלחיצת כפתור קול המלכה מלא את תא הטייס: "ברוך שובך פרדיננד בן אלונזו-" עדיין היה לה קול של נערה מתקתקה ומירנדה חשה בחילה עולה מבטנה, "בטוחה אני כי הנך עייף ממסעותיך אך ידוע לי כי הנך שב עם אוצר יקר ערך – בתי החורגת – אשר נחטפה ממני על ידי אויבי הממלכה. הנך מצווה להשיב אותה לחיקי מיד ולאחר איחודינו, אכריז עליך בפני כל החצר כראשון מבין האבירים."
"סוף תשדיר." לחש סבסטיאן.
"נבלה." לחשה מירנדה.
"האם יש לך תוכנית לגבי העתיד לקרות?" שאל קאליבאן.
"לא ציפיתי שהמכלה תגלה מיד ששבנו." הודה פרדיננד בבושת פנים. "אבל יש הבנה ביני לבין חלק מבכירי החצר שכאשר אשוב, ישימו הם את כוחם מאחורייך, נסיכה."
"איזה יופי." אמר קאליבאן.
"המלכה לא יכולה להתנגד לכל החצר!" טען הנער.
"איננו יודעים כי כל החצר תתנגד. ומה עם חיילי הפלדה שלה?"
"יש לנו אמצעים. איננו חסרי ישע!" התיישר פרדיננד.
"אין ברירה, עלי להתייצב מולה." ציינה מירנדה. "ולקוות לטוב."
"מוטב שתקווי שאריאל יגבה אותנו." ענה קאליבאן.
מירנדה לא יכלה להזכר מתי בפעם האחרונה דרכה כף רגלה בחדר הכס. בילדותה חדר זה לא מלא אותה ביראת הכבוד שעורר אצל שאר אנשי הממלכה. עבורה היה זה עוד חדר בארמון ולהשקפתה החדר הכי פחות מעניין. תמיד היו שמה גברים ומעט נשים שדיברו ארוכות ובשממון רב על עניינים שנראו לה תפלים ומייגעים. אביה היה מקשיב בסבלנות רבה, מהנהן לעיתים אך תמיד בסוף אומר, "תודה, רבותי, אחשוב על אשר הבאתם בפני ואת תשובתי לדברכם תקבלו מחר." לעיתים היה אומר מחרתיים או בעניין מאוד מורכב היה אומר חודש. פעם אחת בלבד אמר "בעוד שנה." אך מירנדה כבר לא זכרה באיזה עניין היה מדובר.
כעת, כעבור עשרים וחמש שנים, מירנדה ראתה את חדר הכס בעיניו של זר: מרחב רווי היסטוריה ומסורת. עיניה נתמלאו בדמעות למראה הדרו והיא חשה בושה למראה הפראי שלה – ידיה המחוספסים מעבודת כפיים, שיערה הפרוע, בגדיה הפשוטים. היא פסעה אל עבר הכס במעין חלום אך כשקרבה אל הכס עצמו, הקיצה למראה המלכה – צעירה כביום פגישתן הראשונה, קרה ומושלמת כפסל. מירנדה הביטה סביב באנשי החצר אשר פעם נראו לה כגברים רמים, מכובדים, כעת נפולים, בגדיהם המפוארים מרופטים ומבטי היאוש על פניהם מעוררים חמלה. וככה ברגע, למרות חיילי הפלדה שעמדו למשמר לאורך הקירות, לא פחדה מירנדה כלל.
"בתי היקרה!" קראה המלכה ללא רגש, "שבת אלינו."
"שבתי לקחת את מקומי." אמרה מירנדה בקול צלול שהדהד בין קירות האולם.
"מקומך הוא כאן לידי." חייכה במתיקות וסימנה לכסא לידה באלגנטיות.
"מקומי הוא על כס אבי המנוח."
צחוק מתגלגל ומסמר שיער יצא מפי המלכה, "אביך המנוח הותיר את המלוכה לי. במותו היית עוד ילדה תמה."
"איני ילדה תמה."
"אכן צמחת מהילדה שהיית אך למה? לפראית? זרה מתרבות זרה? ובן-זוגך המפויח?"
לחשים עברו בין אנשי החצר ומירנדה ידעה כיצד היא ואהוב-ליבה משתקפים בעיניהם. "ובתך הצעירה? נמסר לי כי היא כבר בגיל האירוסין. אולי יש כאן אביר אשר היה רוצה להשביח את ביתו במורשת היחודית שלה?"
"שמי מירנדה," ענתה היא לעלבונות המלכה, "הנני נסיכת הממלכה, היורשת של המלך פרוספרו."
"היית נסיכת הממלכה. וברחת ממנה. ומי עמלה כל השנים הללו לשמור על הממלכה שאת טוענת שהוא שלך? ובכן, רבותי," פנתה לאנשי החצר, "הלא אני המלכה שלכם?"
"אינך המלכה שלי!" קרא פרדיננד.
"אינך המלכה שלי!" קרא גם סבסטיאן.
"אינך המלכה שלי!" קראה אצילה בקדמת הקהל.
"וגם לא שלי!" קרא אציל אחר.
במהרה החדר הדהד בקריאות דומות עד שהרעש היה כמעט בלתי-נסבל ומירנדה המשיכה להביט בעיני המלכה ללא ההיסוס.
מירנדה הרימה את ידיה בכדי להשתיק את קריאותיהם והם נענו לה.
"בכוכב אשר מצאתי בו מחסה ישנם מנהגים רבים." אמרה מירנדה ושלפה תפוח אדום מהשק על כתפה, "אחד מהם הוא חלוקת אוכל בכדי לסמן שלום בית. כי, אם-חורגת, הגעתי להבטיח שלום בית. ואלו אשר עומדים כאן לא רק עדים לכך, אלה בעצמם מבטיחים לקיים שלום בית. הנכם נשבעים כאן ועכשיו."
"נשבעים." הדהד הקריאה בין אנשי החצר.
מירנדה קרבה בצעדים בטוחים אל המלכה, מבט של חיה נוהמת על פניה המושלמות. כאשר המלכה לא נעה בכדי לקחת ממנה את הפרי, זרקה מירנדה את התפוח בקשת ממש כמו בילדותה. אך במקום לתפוס את התפוח הוא עבר דרך המלכה, פגע בגב הכס והתגלג חזרה לרגלי מירנדה.
תדהמה גדולה עברה בין הסובבים וברגע נעלמה המלכה מול עיניהם, נעלמה כלא הייתה מעולם.
"הם תוקפים!" קרא סבסטיאן למראה אחד מחיילי הפלדה מניף גרזן. כאנשים המקיצים מכישוף החלו אנשי החצר להלחם בחיילים המשונים.
מירנדה נותרה נטועה במקומה, עוד בוהה במקום בו עד לפני רגע-קט עמדה אמה-החורגת ופיה פעור.
"מהר!" תפס קאליבאן את זרועה, "עלינו למצוא מקום בטוח בשבילך!"
"לא לא!" אמרה מירנדה, קולה נלהב, " הכל עכשיו ברור!"
למרות שעברו יותר משני עשורים, לא התקשתה מירנדה למצוא את דרכה לחדריה של אמה-החורגת. עם קאליבאן, פרדיננד וסבסטיאן לצידה, היא פרצה בקלות אל תוכם ואף על פי שעברה טלטלות רבות בדקות האחרונות, הן לא הכינו אותה למראה לפניהם. היו שתי מלכות: אחת ישבה על כסא ליד מיטה גדולה ומפוארת. הדמות הייתה העתק ללא דופי של המלכה בשיא יופיה אך הייתה קפואה במקומה ולא הראתה סימן חיים. במיטה שכבה גופתה של אישה כחושה, רק עור ועצמות, כמה שיערות מדלדלות מהקרקפת שלה. ממש כמו שאמר פרדיננד, המלכה שישבה בכסא לא הייתה בשר ודם כלל, אך גם לא קרח. כשמירנדה בחנה אותה בזהירות, גילתה שעשויה היא מסוג של פלדה וריפוד ועיניה כגולות זכוכית. מעל המיטה פורטרט בצבעי שמן של המלכה במלוא הדרה ומסביב מסכים רבים עם תמונות של החצר ושלל מקומות בממלכה.
"לא יאמן…" נשם פרדיננד כשהביט סביבו.
מירנדה הביטה בחמלה על הגופה הצנומה מתחת לכסת, "היי שלום," אמרה בקול שקט, "שתגאלי כפי שמעשייך ראויים ושתשובי בשעה שריצית את כפרתך." ואז כיסתה את פניה בסדין.
***
היה זה החורף הקר ביותר שפרדיננד זכר אך שמחה גדולה כזו מעולם לא חווה. את פסטיבל החושך בכלל לא יצא לחגוג בחייו והיה נרגש הוא לראות את אנשי מחוזו מראים לילדיהם את הדרך הכי טובה לבקש מהחושך להגיע רק בלילות. השולחנות עלו על גדותיהם במטעמים המסורתיים: תבשיל בשר צבי עם צנון ותפוחי אדמה מקורמלים עם קליפות הדרים, שקדים מהדרום ושזיפים מהמזרח. על השולחן גם היו מאכלים מיובאים מאחיהם בכוכב האדמה כפי שנקראו על ידי אנשי החצר. היה חם ונעים ופרדיננד היה ישנוני מרוב שובע.
"מחר נרכב אל הארמון." אמר לסבסטיאן שהיה שרוע לצידו על הספסל.
"כדאי שנתחיל מוקדם בבוקר." הוא פיהק ונמתח, "אני לא רוצה שנפסיד את התחרות לבחור את השוטה המלכותי החדש."
"גם אני לא." פיהק בתורו פרדיננד, "אתה הרי מושלם לתפקיד."
והם חיו באושר ובאושר כך אומרים.