תכלס היה אפשר למנוע את סוף העולם. הידע היה בידנו אבל הסימנים לא היו מפוענחים. הם נכתבו בשפה העתיקה של אותיות ומספרים. היו אפילו סרטים עם עלילה די דומה בהם הוצג סוף העולם כפי שהיה, אבל כל הסרטים נעלמו מאז המהפכה הגדולה ונותרו רק ממים של תמונות מסרטים שבעבר היו ידועים ועליהם כיתובים חדשים. את התמונות דווקא הכרנו, גם את התמונה של הפצצה, אבל לא ידענו להגיד מאיפה היא הגיעה ומה היא סימלה. אני זוכרת שמצאתי פעם בספאם תמונה לא מוכרת עם הכתב הישן, זה היה רגע משונה, להביט בדבר שלא ראיתי מעולם. הממסר קלט ברישומיו את תנודות הלב שלי ושדרים מהאונה הרקתית ועל פי ניתוח הממצאים שלח לחברים שהיו בערוץ הממסר המצומצם שלי הודעה באימוג'ית: פרצוף המום. הסתכלתי על הפרצוף שהופיע במסך הממסר הצמוד לזרועי וחשתי הקלה, כמו תמיד הממסר ידע לבטא את התחושות שלי גם כשבעצמי לא ידעתי מה אני מרגישה. מאז שהגיע הסוף הממסר נדם וזאת אולי הטרגדיה הגדולה מכולם. אין מי שֶׁיְּנַטֵּר את לחץ הדם שלי ויעקוב אחר גלי המוח, אין מי שידייק בכל רגע את התחושה שמציפה אותי ויעניק לה פנים עם פרצוף שמח, עצוב או עזוב. יש עדיין אנשים שמסתובבים עם הממסר על פרק ידם, אני רואה אותם ברחובות, נסוגים לסמטאות צדדיות לשלוח מבט בממסר. עיניהם מלאות הציפייה נתקלות במסך מוחשך והם שומטים באכזבה את ידם ובכל זאת לא מסירים את הממסר מגופם. אני לא יודעת למה הם מצפים, אולי להודעה באימוג'ית שהגיע סוף העולם, אבל על סוף העולם לא יכריזו באימוג'ית כי אין לכך סימן.
בזמן שזה קרה, בישראל היה לילה ובנורבגיה היה אור, הפצצה החשיכה את היום הלא נגמר ושלחה גלים שהפכו בתים ובלעו לתוכם מה שהיה בדרכם: מדשאות, אופניים, כבשים, בתי קפה ואנשים. במרכז התהום במקום אליו כוון חרטום הפצצה, לא נותרו שרידים ממה שהיה מרכז הכוח של העולם אחרי המהפכה הגדולה. התעוררתי באותו בוקר ושלחתי מבט לממסר לקבל ממנו ברכת בוקר טוב עם אימוג'י שמותח זרועות אבל המסך היה חשוך. לרגע נבהלתי וחשבתי שמתתי בשנתי ולכן הממסר לא מגיב, אבל התחושה למרות הכל היתה דומה לתחושה רגילה של חיים, עם עייפות בוקר וצורך להשתין. חשבתי על קבוצת העוקבים הרחבה שלי בממסר, מדמיינת פנים אהובים מפוקסלים באופן מוכר, ובכל זאת הממסר לא התחבר לנתונים ולא נתן לי לגלול ולראות על מה הם חושבים. רציתי לשלוח לחברה הטובה שלי בערוץ פרטי שאלה "מה לעזאזל קורה כאן?" שהיתה בוודאי נכתבת באימוג'ית עם פרצוף מודאג, אבל הממסר לא עבד. לא היה לי לאן לנתב את המחשבות והתחושות אז פשוט לא חשבתי ולא הרגשתי דבר. נשארתי במיטה, בוהה בתקרה, זורקת מבטים קצובים לפרק היד והזמן עבר. כמה ימים לא שמעתי מאף אחד והתקשיתי לישון בלי ברכת לילה טוב, ולא יכולתי לאכול כי לא היה למי לצלם את האוכל ואבד לי התיאבון, ובכלל לא היתה לי דרך לדעת מה השעה או אם זה לילה או יום, אם חם , קר או מעונן, לכן נשארתי בבית, ערה במיטה, עד שנשמעה מהדלת דפיקה. אף אחד לא הודיע לי בהודעה שהוא מחוץ לבית, אז התחפרתי עמוק בתוך השמיכות וכיסיתי אוזניי מפניי הדפיקות.
יד ניערה אותי. זינקתי מהמיטה בבהלה ומתוך הרגל שלחתי מבט מהיר בממסר לראות איך אני מרגישה. "זהובית!" קראתי מופתעת לחברה הכי טובה שלי שהיתה די דומה לתמונה המפוקסלת שרק דרכה אנחנו מכירות. "מה את עושה כאן??" שאלתי וזהובית התיישבה בכבדות על המיטה. התבוננתי בה טיפה יותר ממה שאני רגילה להתבונן בפנים של אנשים מחוץ למסך והבחנתי שהפנים שלה שונות מתמונת הסלפי שהעלתה בלילה לפני שהממסר כבה. היא נראתה פחות צבעונית וללא חיוך, העיניים חסרו את הזיק עליו דיברו בהתלהבות בקבוצת העוקבים שלה, ומשהו בזווית הפה היה נראה אחר, אולי עצוב. זהובית נאנחה והרכינה ראשה וכשהרימה אותו יכולתי לראות דמעות. אם הממסר היה עובד באותו רגע הייתי שולחת לה חיבוק ולב, אבל במקום זה ישבתי בצד השני של המיטה והבטתי בדמעות המשונות שלה וחזרתי והזכרתי לעצמי שזה אומר שהיא עצובה כי גם באימוג'ית פרצוף עצוב מופיע עם דמעות. גמגמתי איזושהי שאלה על מה קרה ואחרי כמה נשימות עמוקות זהובית אמרה: "אני לא יודעת איך למצוא אותו עכשיו, את נדבלול, בלי הממסר אין לי כלום. האהבה של חיי נעלמה ואני לא יכולה להפסיק את הדבר הזה עם העיניים" והיא החותה בידיה על הדמעות שהמשיכו לזלוג בזמן שדיברה. זהובית התייפחה והמילים שלה נחנקו, היא התכווצה על המיטה וחיבקה את רגליה, מעלימה ראשה בגומה שנוצרה בין זרועותיה לברכיה.
זהובית ונדבלול נפגשו דרך הממסר בעקבות פוסט ארוך שבו זהובית כתבה על התהליך שעברה. היא סיפרה איך פגעו בה ילדים כשהיתה קטנה כי היתה חסרת בטחון ותמיד העלתה לערוץ הכיתתי תמונות שלא ממש ראו אותה, תמונות מטושטשות ולא בפוקוס ולפעמים גם האצבע שלה כיסתה חלקים מהתמונה. הילדים האחרים צחקו עליה ושלחו לה הודעות נוראיות, הם אמרו לה שעדיף לא לראות אפילו חצי ממנה ושלא תעלה יותר תמונות. זהובית הקשיבה לילדים והפסיקה לצלם את עצמה ולהעלות תמונות לערוץ הכיתתי, עד שכמעט נעלמה לחלוטין ולא היתה קיימת גם בבית עם ההורים. ואז יום אחד הממסר של זהובית צילם מבלי שהתכוונה, היא הסתכלה בתמונה ואהבה את מה שראתה. מייד העלתה את התמונה לרשת, אבל לא הסתפקה בערוץ הכיתתי ושמה את התמונה בערוץ הקהילתי. עשרות לייקים הציפו אותה תוך שעה, הממסר לא הפסיק לרטוט על ידה, אחרי יום כבר אספה כמה Kים של תגובות באימוג'ית שכללו בעיקר לבבות ונשיקות. העולם אהב את התמונה שהיתה שונה מהרגיל ולא כמו כל תצלומי הילדים המחייכים והחתולים הזהים. העולם חיכה לדבר הבא וזהובית גילתה אותו כשהעלתה תמונה של הצל שלה ולא של עצמה. היא התחילה לצלם סדרות של תמונות עם הצל שלה ופתחה ערוץ משלה. היא פרסמה תמונות גם של צלים אחרים, של דברים שקנתה, מאכלים שאכלה ואפילו של אנשים שפגשה מהעוקבים שלה. זה לקח זמן אבל לבסוף צילמה גם תמונה שלה והצל שלה ברקע. העוקבים התמוגגו מאהבה לזהובית וזהובית התחילה לצלם את עצמה בתדירות יותר גבוהה. באותו פוסט שגם נדבלול קרא, זהובית סיפרה את הדרך שעשתה מילדה שכמעט ולא נראתה למי שהיא היום. נדבלול, שהגדיר את עצמו כמי ש"אף פעם לא מגיב לפוסטים של סלבס" ו"בדרך כלל לא מפרסם ולא פעיל בממסר", חרג ממנהגו ושלח לזהובית הודעה בה חלק איתה את התחושה של חוסר נראות אותה תיאר באימוג'ית בסימן של רוח רפאים. זהובית הרגישה שנדבלול הבין אותה יותר מכל האחרים שבעיקר הרעיפו עליה אהבה ואמרו לה כמה היא נפלאה היום, אבל לא דיברו איתה על התחושה הכואבת שנותרה איתה מאז שהיתה ילדה. הם התחילו להתכתב בפרטי, מספרים זה לזו באימוג'ית על נידוי ושנאה עצמית, חוסר קבלה ואלימות מתמשכת מצד החברה, ומהר מאוד עברו מפרצופים עצובים וכועסים וסימנים של רוחות רפאים, לפרצופים מסמיקים ולבבות מעופפים. נדבלול היה שולח לה תמונות מסרטים ישנים מלפני המהפכה והיו לו את הממים הכי מקוריים שזהובית אי פעם ראתה. הוא היה מצחיק ומתוחכם עם ידע רחב על העולם והם דיברו על דברים שאף אחד לא דיבר עליהם, כמו העולם שהיה לפני המהפכה ומה קורה בפוליטיקה ובכלכלה. נדבלול גם היה פעיל בעולם שמחוץ למסך והוא היה נעלם לפעמים לכמה ימים בשביל לעשות דברים שזהובית לא ממש ידעה מה הם וכששאלה אותו הוא שלח לה תמונה של גבר מעופף בחליפה צמודה כחולה ואדומה וכתב באימוג'ית שהוא מציל את העולם. כשזהובית סיפרה לי על כך שלחתי פרצוף מרים גבה. זה היה כל כך חריג להעלם מהמסך לכמה ימים ועוד להגיד שהוא מציל את העולם, כשמה יש להציל בכלל, העולם אחרי המהפכה היה עולם מושלם. אני חשדתי שיש לו עוד ערוץ סגור עם מישהי אחרת אבל לא רציתי להגיד על כך דבר לזהובית שהיתה מאושרת.
זהובית נשארה אצלי בדירה ופיניתי בשבילה את המיטה. הכנתי לה אוכל ואפילו שהממסר לא יכול היה לצלם את הארוחה, השקעתי והכנתי תערובת יפה של צבעים מונחים זה לצד זה בהרמוניה מפתה. הגשתי לה את הצלחת למיטה והיא חייכה חיוך שהיה נראה לי עצוב למרות שהפנים חייכו כמו פרצוף שמח באימוג'ית. חייכתי אליה בחזרה. הימים חלפו וזהובית לא הפסיקה לבכות והממסר לא חזר לעבוד והמזון התחיל לאזול, אז נאלצתי לצאת לרחוב. בחוץ היו המוני אנשים, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה בני אדם ברחוב או בכלל בעולם האמיתי. נצמדתי בחרדה לדלת ביתי ושקלתי לחזור פנימה, אבל הרעב המציק שלח את רגליי קדימה וצעדתי לאט על המדרכה, נמנעת ממגע באנשים הרבים שהתרוצצו מצד לצד, מכים בממסרים שעל פרק ידם וצועקים ביגון. הגעתי במאמץ לבעל הדוכן ממנו הייתי קונה קפסולות אנרגיה להזנת הממסר ומצרכי מזון של בני אדם, אבל תריס כבד כיסה על חלון הדוכן. דפקתי על התריס וסבבתי את הדוכן מחפשת פתח או מכתב שיבשר באימוג'ית לאן נעלם ומתי ישוב, אבל הדוכן היה אטום מכל צדדיו ומאחורי הדוכן ישב אדם פרוע שיער ודיבר לעצמו. בייאוש התכופפתי לאיש הזרוק על המדרכה ושאלתי אותו אם הוא יודע מתי ייפתח הדוכן. האיש הביט בי וראיתי שעיניו לבנות וריקות מאישונים ונדמה שממלא אותן נוזל בהיר. נרתעתי לאחור אבל האיש עם העיניים האטומות זינק ותפס אותי בכתפיי, הוא הצמיד את פניו אליי, קרוב יותר מכל אדם שפגשתי בחיי ויכולתי להריח צחנה מפיו בזמן שדיבר ולראות ריקבון בשיניו. "זה סוף העולם" הוא נבח עליי וטיפות רוק פגעו בעיניי. "זה סוף העולם! זה סוף העולם! האלים שלחו ברקים ושרפו את החווה הגדולה. האלים יצאו להילחם ברובוטים האנושיים שמצייצים כמו חזירים. הם ירמסו אותם עד עפר ויפזרו את השבבים לארבע רוחות השמיים עד שהאנושיים יפייסו את האלים". האיש עם העיניים האטומות שחרר אחיזתו ואני רצתי כל הדרך לבית, נועלת את הדלת בפני הכאוס שבחוץ.
בוקר אחד התעוררתי וראיתי את זהובית עומדת מעליי מסתכלת במבט חודר. "גילו מה קרה" אמרה ולחשה באיטיות את הבשורה: "מורדים הפגיזו את חוות המחשבים בנורבגיה, הפצצה הפילה את העולם של אחרי המהפכה הגדולה ולא נותרה דרך להשיב את המידע. הכל אבד". זהובית קרעה מעל ידה את הממסר וזרקה אותו לרצפה. המסך התנפץ ואני הבטתי בה ברתיעה. "איך את יודעת?" שאלתי והיא ענתה: "השמועה עברה מפה לאוזן כי אין דרך אחרת להעביר מידע ורק עכשיו הגיעה לישראל מפליטים אירופאיים. הם הגיעו על ספינות הצלה, מבקשים מקלט בארץ מפני הזוועות המתחוללות בארצם. המורדים מבצעים באירופה כיבוי המוני של מי שהוא בעל ממסר תת עורי. כל מי שמגן על מורשת העולם שלאחר המהפכה מועלה באש יחד עם מחשבים וממסרים ומקררים ומצלמות וכל חפצי האלקטרוניקה שאוספים מתוך הבתים אליהם המורדים פורצים. הם מקיימים מדורות ענקיות בכיכרות העיר, מי שמסרב לשתף פעולה נורה. הפליטים שהצליחו לברוח מאירופה הכבושה הם שליחי הבשורה". זהובית התכופפה אליי והניחה יד על גבי, "אל תבכי" היא אמרה. "מה, אני לא בוכה" אמרתי והעברתי אצבעות על עיניי, הן היו לחות. זהובית התקרבה אליי עוד קצת והניחה עוד יד על גבי ופתאום היינו מאוד קרובות ויכולתי להרגיש את הדופק שלה על ליבי והראש שלי נח לצד הצוואר שלה. ישבנו מחובקות ובכינו עד שלאט לאט הנשימות שלנו נרגעו והדמעות נעצרו. ניגבתי את עיניי והסתכלתי בעיניים של זהובית. "מה אני מרגישה עכשיו?" שאלתי אותה בחוסר אונים והיא אמרה: "הקלה?", הנהנתי. הבכי והחיבוק, התחושה המשונה שלא נאמרה והיכולת להרגיש מישהי אחרת קרוב עד כדי כך שהאוויר שהיא נושמת עובר גם דרכי, היו כמו מקלחת נעימה ששטפה מעליי פחדים. "אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי. "אני הולכת לחפש את נדבלול" ענתה. "איך תמצאי אותו?" התפלאתי. היא הרימה את תריס החלון בחדרי, שמעולם לא הורם, ואמרה: "חזרנו לעולם העתיק. רק בחוץ אפשר למצוא תשובות". אור חזק מבחוץ החשיך את עיניי.
לא יכולתי להניח לזהובית לצאת לבד אל החוץ הנורא ועוד אחרי שלמדנו להתחבק לא רציתי בכלל שתלך, אבל זהובית התעקשה. כך קרה שבבוקר למחרת קמנו מוקדם כשעדיין לא נכנס אור מהחלון והתארגנו בדממה. אספנו את שארית מצרכי המזון ומילאנו בקבוקים במים, קיפלנו שמיכות ודחפנו אותם לתיק גב גדול ואפילו מצאנו מרווח לשים משחת שיניים. כשהתיקים היו מוכנים זהובית נעמדה ליד הדלת וחיכתה שאפרד מהבית. נתתי מבט אחרון בחפצים הרבים ונזכרתי בתחושת ההנאה שחשתי כשהממסר הודיע שהגיעה ההזמנה. החפצים היו שקטים מאוד, מודעים לנטישתם. הם לא ניסו לשדל אותי לאמץ אותם לחזי כמו שעשו כשהופיעו לראשונה על צג המסך. הודיתי להם בליבי על ההבנה ועל נכונותם להישאר מאחור. הנהנתי לזהובית והיא יצאה מהדלת. רגע לפני שיצאתי מהבית הסרתי מעל פרק ידי את הממסר והנחתי אותו על השולחן הקטן בכניסה ליד צרור מפתחות.
העולם בחוץ היה ג'ונגל אנושי. אנשים גררו אחריהם מזוודות ענקיות מתפקעות מתכולה. על המדרכה היו שרועים גברים ונשים בחליפות או בבלויים זה לצד זה. קרטונים נפרשו על הבטון כשולחנות פאר ועליהם שלל מזונות שנגנבו מהחנויות הסגורות. אנשים ערכו סעודות אחרונות, חוגגים או מבכים את סוף העולם. ניסיתי לדמיין את הפנים של האנשים מפוקסלים ולתרגם אותם לאימוג'ית. לא יכולתי למצוא פרצוף באימוג'ית שישלב את האימה, השמחה והצער העמוק שהיה חרוט על פניהם. באימוג'ית לא היו סימנים לתאר את מה שראיתי מולי. זאת היתה שפה חיובית, כפי שנהגו להגיד מנהיגי המהפכה הגדולה כשהחלו מוחקים את מילות השפה העתיקה על מנת להפטר מהשליליות שדבקה בה, והחליפו אותה באימוג'ית. כך נותרתי מחוסרת מילים עם תחושה כבדה בחזה, בלי אף ממסר שייתן לתחשה פנים. הסתכלתי על אדם זרוק על הכביש שלא הרים מבטו מהממסר, פניו היו חיוורות כמו גופה. צמרמורת עלתה בי, העולם שחייתי בו אכן הגיע לסופו. נזכרתי באיש עם העיניים האטומות שצעק עליי מאחורי הדוכן שהגיע סוף העולם. זה היה לפני שהגיעה לארץ השמועה. "זהובית!" קראתי בהתרגשות. נעמדנו ליד חנות מחשבים שהחלונות שלה היו מנופצים והאזעקה פעלה ללא הפסקה. "אנחנו צריכות ללכת לדוכן שבקצה הרחוב" צעקתי אליה מנסה להתגבר על האזעקה היורדת ועולה. לא מצאנו אותו מאחורי הדוכן, גם לא בשום מקום אחר. המשכנו לצעוד חוצות את הפארק וזהובית חילקה ציורים של נדבלול כפי שזכרה אותו והוסיפה באימוג'ית זכוכית מגדלת וסימן שאלה. אף אחד לא ידע, אף אחד לא יכול היה לעזור, אף אחד לא רצה לעצור, כולם היו במין מרוץ מטורף חגים סביב עצמם בורחים ממקום למקום בלי לדעת ממה ולאן. היו אנשים שצחקו על המודעה של זהובית כי היה משהו משונה בשילוב בין נייר מהעולם העתיק לאימוג'ית עכשווית. אבל זהובית לא התייאשה וביקשה עזרה ממי שיכלה. אישה אחת עם עגלה ריקה וכיסוי בד לראשה, התקרבה לזהובית והציצה במודעה. היא ירקה לריצפה ואמרה לזהובית בקול מרוסק מעישון שכולם היום מחפשים את מי שאיבדו במקום לברר היכן הם בעצמם הלכו לאיבוד. ובאמת הרחובות היו מלאים בשלטים עם תמונות נעדרים, זהובית תלתה כמה שלטים ליד השלטים האחרים ומייד ראתה שתלו שלטים נוספים על השלטים שלה. לנדבלול לא היה זכר ולא היה בידנו קצה חוט.
המשכנו לחפש, זהובית באותו להט התמדה, אבל אני רק נגררתי אחריה ללא אמונה. עברנו שכונות וערים, חצינו גבולות מדיניים, בכל מקום שרר אותו בלאגן, אותה אימה, אותה ריקנות וחוסר וודאות מבהילה. בלילות היינו ישנות בבתים נטושים, אם לא היו מאוכלסים בנוודים אחרים. חשבתי על הבית שלי שבוודאי מארח עכשיו יותר אנשים משנכנסו אליו בתקופה בה גרתי בו. דמיינתי את כל הפנים והתמונות של האנשים שחשבתי שאני מכירה מהערוצים הרבים בהם הייתי חברה ואיתם העברתי שעות מול המסך לבדי בסלון. אולי מישהו מבין אותם חברים מפוקסלים נמצא כעת בסלון שלי, על הספה בה שוחחתי איתו ושלחתי לו תגובות באימוג'ית. אולי מישהו מהאנשים שחסמתי אותם מלראות את הפרופיל שלי, עכשיו משתמש לי במיטה. לשונאים או אוהבים כבר לא היתה חשיבות רבה, מה שהתמודדנו איתו כעת היו החיים. מזון השגנו כמו כולם מחנויות פרוצות, המאגרים היו בלתי נגמרים. הערך של המזון ירד פלאים ברגע שהתברר כמה מזון מחכה לכולם על המדפים ובמחסנים. לא חששנו מרעב, אבל עמוק בפנים ידענו שהמצב הזה לא יישאר לעולם ויום אחד נדרש למצוא מזון באופן אחר. אנשים לא השתמשו ברכבים, למרות שעדיין היו מאגרי דלק וגז זמינים. נדמה היה שהיתה מעין הסכמה שבשתיקה שהטכנולוגיה כולה תישאר נחלת העבר. כמו ילדים נבוכים הסתובבנו ברחובות מתחמקים מההרס שיצרנו. לאט לאט התגבשו חבורות שהיו לכנופיות וניסו להשליט סדר או הרס על פי תפיסות עולם חדשות שבאו להחליף את הקודמות. היו את מובילי הגל החדש שרצו לעזור ולקדם את סוף העולם. רובם היו פעילים יחידים, משום אופיים האנטי חברתי, שצעקו מנטרות בעד הרס וכיליון. והיו שבחרו לפעול בקבוצות ליצירת חורבן, הם התנפלו על אנשים קורעים מעליהם בגדים ודורשים שילכו בלבוש חווה ואדם. תנועה אחרת נוצרה מרואי חשבון ופקידים שחברו לעורכי דין ושינניות. הם ניסו לאסוף את פיסות ההיגיון שנפוצו לכל עבר ולהכתיב סדר יום מתוקן. חלקם ביקשו להשיב את הבורסה כפעולה ראשונה לאיחוד החברה מחדש, ואחרים חשבו שיצירת טפסים לכל הנוודים וסיווגם בהגדרות וקלסרים יביא גאולה לעולם. הקבוצה השקטה ביותר היו הפוליטיקאים שנעלמו מייד עם היוודע האסון, היו מי שטענו שהם ירדו מתחת לאדמה לעיר שהקימו לעצמם לעת צרה. היו מי שייחלו שבעיר הזאת הם שולטים בעצמם באותה צורה בה שלטו במדינה. בסופו של דבר, כולם שמחו על היעלמותם ונשמו לרווחה.
לילה אחד התארגנו לשינה בדירה עצומת ממדים עם חן עיצובי מתכתי בסגנון הדירות שרווחו בקרב עובדי התעשייה הגדולה. תפקידם של עובדי התעשייה היה תפעול שלוחות החווה מנורבגיה ברחבי העולם. על כך הם תוגמלו במשכורות מפוארות ובתים מפוארים לא פחות, אליהם לא התפנו להגיע ולא יכלו ליהנות מכספם, משום שהיו מחויבים לתת לחברה את כל שעות ערותם. הדירה היתה מאובזרת בטכנולוגיה החדישה ביותר: מסכי אור שנכבים ונדלקים לפי תנועת האישונים ומעמעמים את עוצמתם בהתאם לעייפות האדם, מים שזורמים מברזים מפולטרים היישר לכוסות קפה רותחים, מקרר שניתן להניח בו יד ולהתמלא בסוכרים לא משמינים מבלי ללעוס ולבזבז זמן, אבל דבר מאלה לא עבד משום נפילת הממסר, כעת היו אלו מונומנטים כבויים לזכר עולם שחרב. הדלקנו נרות בדירה החשוכה והכנו את המיטה שמעולם לא שימשה את בעליה לשינה. זהובית הידקה את המצעים למיטה ושפתיה היו פס חיוור. אחרי תקופה בה נדדנו יחד, כבר לא הייתי זקוקה להשוות בין הבעות פניה לפרצופים באימוג'ית, כדי להבין מה היא מרגישה. יכולתי להסתכל עליה ולהרגיש בתוכי הד לתחושות שהציפו אותה. שתקתי גם אני וטפחתי על כרית שהכנסתי לציפה. ידעתי שזהובית עוד חושבת על מה שקרה אחר הצהריים בגשר. הרעיון לעלות לגשר ולא להמשיך בדרך על המחלף היה שלי. חשבתי שנוכל להשקיף על נוף הכבישים הריקים ולשאוב השראה מהדרך שעשינו עד כה. עלינו על הגשר ורוח שרקה באוזננו, זהובית תפסה בזרועי והצביעה על התקהלות בראש הגשר. מתוך האנשים יצא אדם שרק מותניו היו מכוסים צעיף וכרסו התנועעה מצד לצד בעודו מתקדם לעברנו. הוא צעק לקבוצה שהלכה מאחוריו: "הינה זאתי! זאת סלב! לה היו מיליון עוקבים לפחות. היתה מעלה תמונות מאושרות כל יום. הטיפה לנו איך לחיות. זאת, תפסו אותה!". הם שעטו לעברנו וקול צעדיהם הדהד ביסודות הגשר. הם החזיקו בזהובית וגררו אותה אל המעקה. הם צעקו קריאות נקמה ושנאה ולא הצלחתי לעצור בעדם. עוברי אורח התבוננו בהתרחשות בלי לומר מילה. הבחנתי בצורך שלהם ללחוץ על הממסר ולצלם את המאורע. זהובית צרחה, מודעות החיפוש התעופפו מידיה ונפלו מהגשר אל תהום המחלף. האיש הצועק צחק והיטה את גופה מטה, מעבר למעקה. ואז כשחשבתי שאיבדתי את זהובית לנצח הוא החזיר את זהובית לגשר ושיחרר אותה. היא ברחה מהמעגל ורצנו יחד עד שהגענו לחורשה שעטפה את המחלף. זהובית התמוטטה על האדמה, עיניה אדומות ומבטה משוך לאחור. הדרך מהגשר לחורשה היתה ריקה. התנשמנו בכבדות ושתינו מים, פעימות הלב שלנו שבו לאיטן לסדרן. רשרוש עלים הקפיץ אותי על מקומי. אישה מבוגרת יצאה מבין העצים, משתחווה ומתקדמת לעברנו. "מה את רוצה?" שאלתי אותה בתקיפות והיא השתרעה על הקרקע. ניגשתי אליה והרמתי אותה מהאדמה, היא לא ניתקה את מבטה מזהובית. האישה שאלה בקול מהוסס: "אפשר ברכה?" וזהובית הביטה בה המומה. "על מה ברכה?" שאלתי אותה, "למה את רוצה ממנה ברכה?". האישה הצביעה לעבר הגשר ואמרה שהיא ראתה שהמשכילים תפסו את זהובית. "הם תופסים רק סלבס" היא הסבירה, "את האנשים הגדולים שהיו מפורסמים קודם סוף העולם. אבל קדושה לא נעלמת. הם חוטאים גדולים שככה הם עושים לאנשים קדושים. רואים שהם חוטאים. בטח, האגו שלהם, תמיד היה להם אגו, כל הטרולים הדוחים שרק רצו אז שיגיבו אליהם, שחלמו להיות אלים בעצמם וקינאו ושפטו את מי שכולם אהבו. אז עכשיו האגו שלהם מביא אותם לגלות את הפנים האמתיות שלהם, תאבי פרסום ומכורים לאלימות. הם כבר לא יכולים ליהנות מאלימות שמאחורי המקלדת, כבר לא יכולים ליהנות מהאלימות סינתטית שעל המסך. אבל אני לא שכחתי, אני מחזיקה מקדש בביתי לכל מי שעקבתי אחריו לפני סוף העולם. סוף העולם זה לא סוף האמונה. רק מי שימשיך עכשיו לשמור על אמונתו ישרוד ויגיע לעולם הבא". זהובית בירכה את האישה ואחר כך בירכה גם אותי ואני בירכתי אותה. כשהאישה התרחקה צחקנו ובירכנו כל אבן וכל עלה וכל פיסת אשפה.
כששכבנו לישון זהובית שאלה אותי: "את באמת מאמינה שנמצא את נדבלול? עברנו כבר כל כך הרבה דרך ולא פגשנו אף אדם שמכיר אותו. אנחנו ארץ קטנה, מה זה אומר אם אף אחד לא יודע מי הוא?". הבנתי לאן זהובית חותרת. שמענו סיפורים על אנשים שנמצאו אחרי חיפוש אבל התגלה שהם לא היו מי שאמרו. האמון הלך והתערער ורבים העדיפו לשכוח את האנשים שאהבו מאשר להתאכזב. לא ידעתי מה לענות לזהובית, הסכמתי בתוכי להאמין בשבילה כל עוד היא צריכה שאאמין, אבל הסיכויים הלכו ונראו קלושים. חיבקתי אותה בלי לומר מילה והרגשתי, בלי לראות את הפנים שלה, את הכאב שהיא מרגישה.
למחרת הגענו לקריית הממשלה. הופתענו למצוא מפגינים מחוץ לבית המשפט העליון והמשרדים הממשלתיים למרות שהם ריקים. המפגינים נופפו בזרועותיהם מציגים את הממסרים המשותקים לעיניי כל. הם דרשו דרישות שונות והקריאות העלימו זו את זו. שאלתי את אחד המפגינים שהיה בעל ממסר עם ציפוי פלסטיק ירוק זרחני, למה הוא מפגין בפניי בניין ריק מאנשים. האיש הביט בי מופתע ואמר: "מתי אי פעם הפגנו כשהיה שם מי שיישמע?". הנהנתי ורציתי לשאול עוד שאלה, אבל הוא הבחין שאין על ידי ממסר והעדיף להתרחק למקרה שאני סמויה. עצרנו לאכול בגן הוורדים אחרי שזהובית הניחה בכנסת על כיסא ראש הממשלה את מודעת החיפוש שלה. אני הוספתי ציור משלי של ראש הממשלה באימוג'ית ולידו איבר רבייה. זהובית העירה שבאימוג'ית משמעות המסר שלי יכולה להתפרש כחיובית. שקלתי את דבריה והוספתי איקס על האיבר בתקווה שראש ההמשלה יבין את הרמז ולא יתרבה. חלונות הכנסת היו מנופצים מכל הצדדים ורוח פרצים לא נעימה נשבה בחדרים. מיהרנו לצאת משם אבל לא שכחנו לעצור ולחתום באימוג'ית בספר המבקרים עם פרצוף מתחנף וחייכני. בגן הוורדים הוצאתי פיתות מהתיק וחיממתי אותן על מדורה קטנה שיצרתי מזרדי הוורדים היבשים. אחרי שאכלנו נשכבנו על הדשא והבטנו בעננים זזים. יכולתי לזהות בעננים אימוג'ים שונים והצבעתי עליהם לזהובית, היא צחקה ואמרה שהדמיון שלי מעיד כמה אני באמת משונה. צחקתי בחזרה וחשבתי איזה מזל יש לי שהחברה הכי טובה שלי מהממסר היא גם החברה הכי טובה שלי עכשיו. זהובית הניחה יד על הקרסול שלי ולא כל כך הבנתי למה, אז הבטתי על הרגל שלי וראיתי יד של גבר אוחזת בי מתוך שיח וורדים. צרחתי את נשמתי. זהובית קפצה ממקומה והכתה ביד השעירה אבל היד לא השתחררה. הצצנו לתוך השיח וראינו איש מכופף מסמן לנו להפסיק לצעוק. זהובית השתתקה והוא סימן לנו להתקרב אליו. "השתגעת??" אמרתי לזהובית כשהיא התחילה ללכת לעברו והוא עדיין אוחז בקרסולי, אבל אז הבחנתי בפניו וראיתי את עיניו והתקרבתי גם אני.
ישבנו בצל מנורת הכנסת והאיש עם העיניים האטומות סיפר לנו כל מה שהוא יודע על סוף העולם. הוא סיפר על הידע שנצבר בעולם העתיק אבל נעלם אחרי המהפכה הגדולה, ידע שכלל תיאורים של מציאות אובדנית המייצרת מכשירים שמביאים לכלייתה וממשלה שמעלימה מידע. החוקרים כתבו ספרים ותיעדו את הידע בסרטים נעים על מנת להציג את האסון בצבעים חיים ולהזהיר את הדורות הבאים, אבל כל המחקר שנעשה נעלם עם המהפכה הגדולה. שמותיהם של החוקרים הנודעים שוורצנגר ואסימוב נמחקו מדפי ההיסטוריה, כמו חוקרים רבים אחרים, ומוסדות וכיכרות שנקראו בשמם שינו את שמותיהם לשמות באימוג'ית עם פרצופים רציניים. אובדן השפה העתיקה היה רק שלב בתהליך הסתרה מכוון של התרבות הקדומה. ללא הבנת השפה, אף אחד לא היה יכול לחלץ מידע. השפה האימוג'ית היא שפה פשוטה, ומנהיגי המהפכה טענו שהשפה החדשה נועדה כדי שתהיה לעולם כולו שפה אחידה. הם דיברו על שוויון והנגשת הידע, כשלמעשה כפו על עשרות אלפי שנות היסטוריה שתיקה. פיסות התרבות העתיקה הצטמצמו לממים משועתקים עד אשר איש כבר לא ידע את המקור התרבותי של התמונות. סרטים עמוסי ידע קדמון קודדו בתמונות ואחרי דור אחד לא היה ניתן להבין את משמעותם העמוקה. מנהיגי המהפכה עמדו בראש התעשייה הגדולה וגרפו את הרווחים משעבוד העולם כולו לממסר אחד. את המידע שאספו מהמשתמשים, נתונים פיזיים על בריאותם והמחשבות המתרוצצות בראשם, הם העבירו תמורת תשלום לבעלי עניין. כך התעשייה הלכה וגדלה ואיתה משווקי תרבות הפנאי ולא נותר מקום בעולם שמנהיגי המהפכה לא ניכסו לעצמם.
זהובית הקשיבה לדברי האיש עם העיניים האטומות ופניה מתוחות, הרגשתי שהיא מצפה לפרט מידע שעוד לא ניתן, אז שאלתי בשבילה: "ואיך אתה יודע את כל זה?". האיש הפנה את עיניו האטומות אליי והנהן בהבנה. ללא מקל ומבלי לגשש את הדרך הוא הוביל אותנו בחזרה למשכן הכנסת. נכנסנו לתוך אולם המליאה והוא פנה לבימה. כשהגענו לבימה הוא הסית את הדגל שהיה תלוי מאחורי עמדת הנאומים וחשף מדרגות יורדות. "מכאן אתן ממשיכות לבד" הוא אמר והשיב את הדגל למקומו. ירדנו דרוכות במדרגות. ריח חזק של אדמה לחה וטחב מערות חדר לנשימתנו. האור הלך והתמעט והתקדמנו באיטיות, נזהרות מלמעוד. בסוף המדרגות נעצרנו, להבות אור על הקירות האירו בפנינו אולם רחב. אנשים התרוצצו מצד לצד מעבירים קלסרים וקסטות עתיקות בחרדת קודש ובמרכז האולם עמד מחשב ענק שפלט דפים מחוררים ללא הפסקה. אישה קטנה הרימה את הדפים וסידרה בערימה, בחור צעיר הידק את הדפים ואחסן בקלסרים, וגבר אחד התקדם לעברנו שומט את הקסטות שקודם החזיק. "נדבלול!" צעקה זהובית ורצה לעברו. הוא הניף אותה בחיבוק ונעצר להביט בפניה קודם שכיסה אותה בנשיקות. עמדתי בצד מחויכת ונבוכה וחיכיתי שזהובית תציג אותי בפני בחיר ליבה.
אנשי האנדרגראונד דאגו לי לחדר פרטי בין חדרי השינה במערה וזהובית חלקה חדר עם נדבלול. מאז פגישתם הראשונה היה קשה לנתק אותם זה מזו ואני הייתי יותר זמן עם עצמי. בפעם הראשונה מאז שעזבנו את הבית שלחתי מבטים לא נשלטים לפרק הזרוע שלי. חסרון הממסר החל להטריד את שלוותי. לבדידות שהפתיעה אותי במרחב הקודר תחת האדמה, לא היה פתרון קל וזמין. נאלצתי לשוחח עם אנשים זרים על נושאים שעניינו אותם ולא אותי. לפעמים לא יכולתי לשאת את חוסר הנוחות אחרי שישבתי זמן רב קשובה לשיחה בנוגע לכתב העתיק וניסיונות לחלץ ממנו תבניות ומסרים, רגליי התנועעו מצד לצד תחת השולחן, עד שפשוט הלכתי מבלי להתנצל או לספק הסבר. בחדר שלי, עם התקרה הנמוכה והמיטה הצרה, נשמתי לרווחה וגעגועים היו תוקפים אותי לעולם שאבד. אף על פי שידעתי עכשיו על רשת השקרים שהחזיקה אותי כלואה בלי יכולת בחירה, לא יכולתי שלא להשתוקק לעוד קצת מכלוב הזהב. בכלוב שהייתי בו עכשיו היה ריח טחב תמידי ומעט מאוד מרחב אישי וציורים משונים על הקירות. הייתי מסתובבת על הצד במיטתי וחושבת על האנשים שציירו את אותם ציורים לפני עשרות אלפי שנים. היה דמיון בין השפה שלהם לשפה האימוג'ית. יכולתי לקרוא את תחושותיהם וכוונותיהם דרך הציורים ודבר זה רק עורר בי יותר געגועים. במכון המחקר של אנשי האנדרגראונד עסקו בפענוח התרבות העתיקה שהיתה קודם למהפכה. הם צפו בסרטים וניסו לקרוא ספרים, מחפשים באותיות ובמספרים מראות מוכרים. בינתיים הם לא נחלו הצלחה גדולה בפענוח הכתב, והיו מי שטענו שהסרטים הם לא מקור מספיק אמין אחרי שהבחינו שהחוקרים הגדולים כמו שוורצנגר, הופיעו בסרטים שונים והתנהגו כאילו הם לא אותו אדם בכולם. הם חששו שזה אומר שהחוקרים היו סוכנים כפולים, לובשים ומשילים זהויות בהתאם לדרישות המחקר, ולכן לא היה ניתן להסתמך על הסרטים להבנת העולם שאבד. אנשי האנדרגראונד נותרו חסרי אונים מול הידע המקוטע והלא ברור שהיה בידם. בעקבות קריסת הממסר, בו נהגו להשתמש בצופן מוסתר, הם איבדו יכולת לתקשר עם חבריהם במחתרות אחרות ברחבי העולם ולשתף ממצאים. קצת שמחתי שהם מרגישים אומללים כמוני בלי הממסר. הנחתי שהם אחראים להשמדת החווה ולכן הסתובבתי ביניהם זעופה. נדבלול היה היחיד שהמשיך לנסות לשוחח איתי אבל בעקשנות עניתי לו במשפטים קטועים ומבטים מלאי איבה.
יום אחד הופיעה זהובית בפתח חדרי ובידה מגש ארוחת צהריים עם מאכלים מכוערים כמו שהיה בעולם העתיק: נקודות של אורז לבן שלא משתלבים עם פסים ירוקים של שעועית. זהובית התיישבה על מיטתי הצרה ואני נצמדתי עם גבי לקיר, עוטפת את ברכיי בזרועותיי. היא הניחה ביננו את המגש ואני שלחתי אליה פרצוף כועס. "את יכולה להפסיק להתנהג ככה?" אמרה, "עוד רגע אני אבטל את החברות שלנו אם תמשיכי עם כל העוינות הזאת". נתתי בה מבט כועס נוסף, מבחינתי שתבטל, מבחינתי שהכל יתבטל. היא ניסתה גישה אחרת ואמרה ברכות: "את יודעת שנדבלול אומר שאת חברה ממש טובה שבאת איתי כל הדרך והוא רוצה להכיר אותך יותר?". המילים צבטו בעיניי ורציתי להגיד לזהובית כל מה שאני מרגישה, אבל במקום זה אמרתי: "זה הכל באשמתו!". "מה באשמתו?" היא שאלה, "זה שאנחנו פחות חברות?". "לא, לא, מה פתאום..", עניתי, "זה באשמתו שאין לנו ממסר עכשיו ושאנחנו בסוף העולם. אם הם לא היו מפציצים את החווה שום דבר מזה לא היה קורה". זהובית צחקה והסתכלתי עליה במבט נעלב. "את באמת חושבת שהאנדרגראונד הפציצו את החווה? הם לא היו מצליחים לדרוך על ממסר גם אם היו רוצים, מחשש שאולי לתוכנה יש רגשות. ראית מה הם אוכלים כאן, רק אורז וירקות, הם לא היו פוגעים באף אחד, אז איך היו מטילים פצצה?". ידעתי שזהובית צודקת, נשמתי עמוק ושחררתי את רגליי מאחיזה. מבלי לשים לב ליקטתי אורז לפי בזמן שזהובית הסבירה לי מה באמת קרה. כשנדבלול הקים את מחתרת האנדרגראונד התנהל וויכוח סביב צורת הפעולה הנכונה. קבוצה מבין הפעילים טענה שלא די במחקר ויש לפעול באלימות להחזיר את העולם למציאות שקדמה למהפכה. נדבלול התעקש שמחיקה של מה שקיים לא תביא להשבת העבר, אבל חשיפת התרבות, ההיסטוריה והשפה העתיקה, יאפשרו ליצור חיבור בין מה שאבד למה שיש עכשיו. מנהיג המרד סירב להקשיב לנדבלול, הוא טען שהשימוש בממסר והרצון לשמור על העולם החדש וליהנות ממוצריו נוגד את הרוח האמתית של המאבק. הוא ניפץ את הממסר שלו על פניו של נדבלול ואמר שהדור החדש שיקום יהיה פרא שישיב את העולם לראשיתו, הוא יתחיל מכלום, בלי שפה, בלי היסטוריה, בלי תרבות, ורק כך יהיה סיכוי להביא את העולם לתיקון. הארגון התפלג והקבוצה שעזבה נקראה "ארגון תומכי העבר", מהר מאוד היא הגיעה לכותרות והיא גם זו שהטילה את הפצצה.
אחרי השיחה עם זהובית שכבתי על מיטתי בוהה בציורים העתיקים וחשבתי על הטיעונים של כל הצדדים. הבנתי את הרצון של תומכי העבר להחזיר את העולם לראשיתו והבנתי את הטיעון של נדבלול שיש לחבר את העבר עם ההווה ליצירת עתיד. גם עם אנשי המהפכה הגדולה יכולתי להזדהות, השאיפה להתחיל מחדש בלי עקבות וליהנות רק מפירות העבר, היתה לי מוכרת. בתוכי לא הצלחתי לבחור צד. הביטחון של האנשים סביבי בדרכם גרם לי להרגיש יותר בודדה ומרוחקת. חשבתי על זהובית ועל החיבוק הראשון שהרגשתי בזכותה. דמעות מילאו את עיניי והייתי אסירת תודה לרגשות הבהירים שהיו בי. מבעד לדמעות הבטתי בציור הקיר, שתי דמויות היו חרוטות בציור. אחד מכופף, מגיש דבר מה, שנראה כמו מנחה, והשני יושב על כיסא מכובד, מושיט יד לעבר מגיש המנחה ומעניק לו ברכה. הסתכלתי בריכוז בידי הדמויות בציור עד שנחתה עליי ההבנה. "זהובית! נדבלול!" צעקתי במלוא ריאותיי. הם הגיעו מתנשפים ונעמדו מול הקיר, עוקבים אחר אצבעי. מבטיהם התמלאו תדהמה. על יד האיש הקדוש היה צמיד רחב עם מסך ואימוג'י קטן. נדבלול התקרב לציור הממסר ולחש: "נראה לי שעכשיו אנחנו יודעים עכשיו איך אומרים באימוג'ית 'סוף העולם'". זהובית הנהנה ואמרה: "וכנראה שזו גם לא הפעם הראשונה שבה זה נאמר". נדבלול חיבק את מותניה של זהובית וזהובית שלחה אליי יד, אוספת אותי בחיבוק מול המסר העכשווי שנשלח אלינו מהעבר. מיקדתי את מבטי בפניו של האיש המגיש מנחה לאיש הקדוש עם הממסר. האם הוא ידע שהתרבות שלו תעלם בקרוב? שהטקסים, המנחות ואפילו הבגדים המצחיקים יהיו נחלת העבר? ואם היה יודע את משמעות המסר שהיה מול עיניו באימוג'י שבממסר הקטן, האם היה מוותר על כל זה? בסופו של דבר כל מה שנשאר מהתרבות הענפה של אותם אנשים הם כמה ציורים קבורים באדמה, והחיים הפרטיים, התקוות והאמונות היו לסימנים לא מפוענחים. הם תיעדו את חייהם למען הדורות הבאים, אבל בשבילנו הם לא יותר מתקופה עלומה. הבטתי בעיניים של זהובית וראיתי אותה מביטה בי, עיניה משקפות אותי, חוששות וכואבות. באותו רגע נמלאתי אהבה גדולה, לזהובית, לנדבלול, לעולם שהיה, ולרגע שאני בו עכשיו, מחובקת ומרגישה. הידקתי את ידי סביב זהובית ונדבלול ועמדנו מחובקים זמן רב בין חורבותיו של עולם שאבד ונבנה ושב ואבד.
פרס עינתפרס עינת